הארי טרומן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "טרומן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו טרומן (פירושונים).
הארי טרומן
8 במאי 1884; לאמאר שבמיזורי - 26 בדצמבר 1972; קנזס סיטי, מיזורי (בגיל 88)
Harry S. Truman - NARA - 530677.tif

הארי טרומן
שם בשפת המקור Harry S. Truman
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-33
תקופת כהונה 12 באפריל 194520 בינואר 1953 (7 שנים ו-40 שבועות)
סגן אלבן ברקלי
הקודם בתפקיד פרנקלין דלאנו רוזוולט
הבא בתפקיד דווייט אייזנהאואר
סגן נשיא ארצות הברית ה-34
תקופת כהונה 20 בינואר 194512 באפריל 1945 (11 שבועות ו-6 ימים)
הקודם בתפקיד הנרי וולאס
הבא בתפקיד אלבן ברקלי
תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
סנאטור מטעם מדינת מיזורי
תקופת כהונה 3 בינואר 193517 בינואר 1945 (10 שנים)

הארי ס. טרומןאנגלית: Harry S. Truman;‏ 8 במאי 188426 בדצמבר 1972) היה נשיאה ה-33 של ארצות הברית (1945 - 1953). כשותפו האחרון למרוץ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944, ירש טרומן את נשיאותו ב-12 באפריל 1945, כאשר נפטר רוזוולט לאחר חודשים של בריאות מתדרדרת.

כנשיא ארצות הברית הביא לכניעתה של יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה, הנהיג קו תקיף מול התפשטות הקומוניזם, נקט צעדים לקידום זכויות השחורים והכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה, בעודו המנהיג הזר הראשון לעשות כן. נשיאותו הייתה נקודת מפנה ביחסי החוץ של ארצו, כשמדיניות ממשלו תמכה באינטרנציונליזם תוך שיתוף פעולה עם בנות בריתו האירופאיות. לאחר המלחמה עזר טרומן בהקמת האומות המאוחדות ופרס את דוקטרינת טרומן, וכן העביר את תוכנית מרשל – שעלתה 13 מיליארד דולר – כדי לבנות מחדש את מדינות אירופה, בהן גם מדינות הציר. במקביל הפכה בעלת בריתה של ארצות הברית בעת המלחמה, ברית המועצות, ליריבתה בעת תקופת המלחמה הקרה, שעם תחילתה הוביל טרומן את הרכבת האווירית לברלין ודחף ליצירת נאט"ו ב-1949.

היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית, אם כי החלטתו להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי נותרה שנויה במחלוקת.

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארי טרומן בגיל 13
טרומן בעת מלחמת העולם הראשונה

הארי ס' טרומן נולד בעיירה למר במדינת מיזורי וגדל באינדפנדנס, עיירה סמוכה לעיר קנזס סיטי שבמערב מיזורי. הוא בנם הבכור של ג'ון הנדרסון טרומן (1851–1914) ומרתה אל יאנג טרומן (1852–1947). הוא קרוי על שם דודו מצד אמו, האריסון "הארי" יאנג (1846–1916).[1] מכיוון ששני סביו קיוו כי שמו האמצעי יהיה קרוי על שמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס', כאשר שני הסבים (שיפ וסולומון) האמינו כי הוא נקרא על שמם, כשלמעשה אין לו שם אמצעי – ול"ס." אין משמעות – זהו מנהג שהיה נפוץ בקרב סקוטים-אירים (מהגרים פרוטסטנטים מסקוטלנד שהשתקעו באלסטר).[2] לאחר היוולדו נולדו למשפחתו אחיו הצעיר, ג'ון ויוויאן (1886–1965), וכן אחות, מרי ג'יין (1889–1978).[3]

אביו היה חקלאי. המשפחה שינתה שלוש פעמים את מקום מגוריה, וכאשר היה טרומן בן 6 השתקעה באינדפנדנס, כדי שהוא יוכל ללמוד בבית ספר פרסבטריאני בימי ראשון. כילד, התעניין טרומן במוזיקה, בקריאה ובהיסטוריה, בעידודה של אמו איתה החזיק בקשר קרוב. הוא היה מתעורר מוקדם כל בוקר ומנגן בפסנתר, בו לקח שיעורים פעמיים מדי שבוע עד גיל 15. אביו היה פעיל מוכר במפלגה הדמוקרטית במיזורי, ועזר לבנו, שהחל להתעניין בפוליטיקה, להשתלב בשורות המפלגה.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים באינדיפנדנט ב-1901, החל לעבוד כשומר זמן במסגרת בניית מסילות רכבת, ולאחר מכן במספר משרות פקידותיות, חזר לחווה של סבו וסבתו בגרנדוויו, עיירה במערב מיזורי, שם גר ועבד כחוואי עד 1917. בעת תקופה זו, הכיר את בס וואלאס והציע לה נישואים ב-1911, אך נענה בשלילה. מאוחר יותר אמר כי לפני שהציע לה שוב, שאף להרוויח כסף רב יותר מזה שמרוויח חוואי.

טרומן הוא הנשיא האחרון שלא זכה בהשכלה אקדמית. בעת שחבריו לתיכון נרשמו ללימודים באוניברסיטה ב-1901, נרשם טרומן לבית ספר לכלכלה בקנזס סיטי, אך נשר ממנו לאחר סמסטר אחד בלבד. לאחר שירותו הצבאי לקח קורסים כדי ללמוד תואר במשפטים, אך ויתר לאחר שאיבד את עבודתו הממשלתית.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן התנדב למשמר הלאומי משנת 1905 ועד 1911, שם פיקד בהצטיינות על סוללת תותחים בקנזס סיטי. כשארצות הברית נכנסה למלחמה הגדולה, שב טרומן והתגייס למשמר הלאומי, על אף שהיה פטור משירות צבאי. במלחמה נשלח לצרפת, שם פיקד על סוללת תותחים כחלק מחטיבת חי"ר 35, ושירת כקצין בדרגת קפטן במהלך המלחמה הגדולה. במהלך שירותו סיפק טרומן גם תמיכה ארטילרית לחטיבת הטנקים של הגנרל ג'ורג' פטון. תחת פיקודו של טרומן בצרפת, יחידת הסוללה לא איבדה אף לא חייל אחד, וכששבה ארצה לאחר המלחמה ערכו חייליה מחווה עבור טרומן.

טרומן שירת במילואים גם לאחר המלחמה והגיע עד לדרגת קולונל (המקבילה לאלוף משנה). בתום המלחמה חזר טרומן למיזורי ופתח חנות לבגדי גברים ביחד עם אדי יעקובסון (ג'ייקובסון בשמו האמריקאי), ידידו הטוב מתקופת שירותו הצבאי, אותו הכיר מקנזס סיטי. על אף הצלחה התחלתית קצרה, החנות פשטה רגל במהלך המיתון של התקופה אשר באה לאחר המלחמה. טרומן הספיק לשלם את חובותיו הנותרים רק ב-1934. יעקובסון וטרומן נותרו חברים קרובים, ועצתו של יעקובסון מאוחר יותר, שהיה ממוצא יהודי, באשר לציונות, השפיעה על החלטת הממשל האמריקאי בנוגע להכרתו בישראל. לאחר מכן החל טרומן לפנות אל הפוליטיקה.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום שירותו בצבא, חזר טרומן לאינדיפנדנס, שם התחתן עם בס וואלאס ב-28 ביוני 1919. לזוג הייתה ילדה אחת בלבד, מרי מרגרת טרומן. ב-1922 נבחר לשופט אדמיניסטרטיבי במיזורי כמועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית. ב-1934 נבחר לסנאט של ארצות הברית ובמשך כהונתו תמך בתוכניותיו השונות של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להוצאת אמריקה מ"השפל הגדול", תקופת המשבר הכלכלי החריף ששרר בארצות הברית בשנות השלושים.

בנובמבר 1940 נבחר לכהונה שנייה כסנאטור מטעם מיזורי. באותה עת ביקר בבסיסים צבאיים רבים, והבחין בבזבזנות וספסרות במקום, מה שגרם לו לנצל את היותו יושב ראש תת-ועדה בוועדה לענייני צבא בסנאט, לצורך ניהול תחקיר האם בוצע שימוש לרעה בציוד ובמזון בעת שהאומה נערכת למלחמה.

שלט בחירות של טרומן ורוזוולט מ-1944

לאחר מכן הקים טרומן ועדה לפיקוח רשמי על משק המלחמה והייצור המלחמתי בארצות הברית, בתמיכתו של הנשיא רוזוולט. בתחילה לא זכתה הוועדה לתשומת לב בסנאט ובציבור, אך טרומן נסע בכל רחבי ארצות הברית, באופן אישי, ואסף מידע לגבי חוסר יעילות ובזבזנות שנוהגות חברות הנהנות מחוזים ממשלתיים. פעילותו בוועדה הביאה לתשומת לב לאומית כלפיו, והוא אף הופיע בשער של הטיים מגזין. מאוחר יותר דווח כי הוועדה בראשותו הובילה לחיסכון של כ-15 מיליארד דולר.[4][5] דו"חותיה של הוועדה זכו להדים רבים בציבור האמריקאי, ושמו של טרומן עלה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 1944.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הרצון להחליף את סגן הנשיא המכהן הנרי וולאס, שאף על פי שהיה אהוד בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, נתפס כבעל עמדות מעט קיצוניות – חיפשו בכירי המפלגה הדמוקרטית מועמד שיסייע לרוזוולט להבטיח את קולות מדינות הדרום, וטרומן, שהגיע ממיזורי, התאים לתפקיד. רוזוולט מסר למנהיגי המפלגה כי הוא יקבל את מועמדותו של טרומן וגם את מועמדותו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי ויליאם אורוויל דאגלאס. בחירותו של טרומן, שכונתה "פשרת מיזורי השנייה", התקבלה בברכה על ידי המפלגה.

ב-1944 נבחר טרומן לסגן נשיא ארצות הברית, לצד הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט וטרומן זכו ל-432 קולות אלקטורליים, בהביסם את המועמד הרפובליקני תומאס דיואי, מושל ניו יורק דאז, יחד עם סגנו ג'ון בריקר מאוהיו, שזכו ל-99 קולות חברי האלקטורים בלבד.

טרומן הושבע לסגן הנשיא ב-20 בינואר 1945. כהונתו כסגן נשיא הייתה שגרתית יחסית, ולא זכתה לתשומת לב רבה. במהלך כהונתו בתפקיד לא התייעץ רבות עם רוזוולט, שהיה עסוק בניהול המלחמה, וניהל בעיקר את הישיבות בסנאט, מתוקף תפקידו החוקתי כנשיא הסנאט. הוא אף הכניס הצבעה שוברת שוויון בסנאט על מנת לאשר את מינויו של סגן הנשיא הקודם, הנרי וולאס, למזכיר המסחר. הוא נפגש לבדו עם הנשיא רוזוולט רק פעמיים מאז כניסתו לתפקיד, וכיהן בתפקיד 82 ימים בלבד, עד מותו של רוזוולט.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו לתפקיד ופצצת האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי וכניעת האימפריה היפנית

ב-12 באפריל 1945 נכנס טרומן לתפקיד הנשיא עם מותו של רוזוולט בשלהי מלחמת העולם השנייה, לאחר חודשים שבהם הידרדרה בריאותו. עלייתו לשלטון לאחר רוזוולט הפופולרי עוררה חששות כבדים, כיוון שהוא נהנה מיוקרה מועטה, אך טרומן התעלה מעל לציפיות הנמוכות ממנו. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, אמר טרומן לכתבים: "בנים, אם אי פעם תתפללו, התפללו עבורי כעת. אינני יודע חבר'ה אם פעם נפלה עליכם ערימת שחת, אך כשנודע לי מה קרה אתמול, הרגשתי כאילו הירח, הכוכבים וכל הפלנטות נפלו עלי".[6]

הוא ביקש מחברי ממשלו של רוזוולט להישאר בתפקידם תוך קבלת תמיכתם, ואמר להם כי הוא פתוח לעצתם. על אף שטרומן תודרך עוד ביום השבעתו כי לבעלות הברית ישנו נשק חדש, הרסני וקטלני, רק ב-25 באפריל יידע אותו מזכיר המלחמה הנרי סטימסון בפרטי פרויקט מנהטן.

עם כניסתו לתפקיד, מיקד את תשומתו לבו למלחמה בחזית היפנית, אשר לפי הציפיות הייתה צפויה להימשך שנה ויותר. עם ניצחונן הצפוי של בנות הברית במלחמה וכניעתה של גרמניה הנאצית, נסע טרומן לאירופה על מנת לקחת חלק בוועידת פוטסדאם, ובה למד לראשונה על הצלחתו של ניסוי טריניטי. למחרת הניסוי נפגש טרומן בוועידה עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, ובישר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק בעל עוצמה חסרת תקדים.

טרומן מכריז על כניעתה של יפן בחדר הסגלגל, 14 באוגוסט 1945

(מולטימדיה)

חלק מן הנאום שנשא הארי טרומן לעם האמריקאי לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי
הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום: "העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה."
לעזרה בהפעלת הקבצים

כאשר מיאנה יפן להיכנע לאחר אולטימטום סופי, אישר טרומן את הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ופצצה גרעינית נוספת שכונתה "איש שמן" הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון, וכן היחיד, שנעשה בנשק גרעיני עד היום. שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיעה ההנהגה היפנית על הסכמתה לקבלת תנאי הצהרת פוטסדאם מן הוועידה ועל כניעה לבעלות הברית ללא תנאי.

בפוטסדם, הסכימו טרומן ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין כיצד יתבצע הכיבוש הצבאי של האימפריה היפנית. סוכם כי ברית המועצות תהיה אחראית לצפון קוריאה, לסחלין ולאיים הקוריליים, ואילו לארצות הברית תהיה האחריות העיקרית ליפן, לדרום קוריאה, ולאיים שנותרו בידי יפן בתחום אוקיאניה.

עם כניעתה של יפן, מינה טרומן את הגנרל דאגלס מקארתור למפקד העליון של כוחות הברית, לצורך פיקוח על הכיבוש היפני. ב-28 באוגוסט טסו 150 אמריקאים לאטסוגי שבמחוז קנאגווה, והיו לכוחות בעלות הברית הראשונים על אדמת יפן. כוחות רבים החלו לזרום ליפן, ועד סוף שנת 1945 היו מוצבים בה יותר מ־350,000 חיילים אמריקאים. בשנת 1949 החלה ארצות הברית לשנות את סמכויות שלטון הכיבוש והגדילה את כוחם של המנהיגים המקומיים, ועם העברת תשומת לבו של טרומן למלחמת קוריאה, החל הכיבוש להתקרב לסיומו. חוזה סן פרנסיסקו, שנחתם ב-8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וב-28 באפריל 1952, עם כניסתו לתוקף, הייתה יפן שוב למדינה עצמאית. עם זאת, אלפי אנשי צבא אמריקאים נותרו ביפן בעשורים הבאים, ושתי המדינות נותרו בנות ברית קרובות.

החלטתו של טרומן להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסקי נותרה שנויה במחלוקת גם שנים רבות לאחר מועד האירוע. המצדדים בהחלטתו טענו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן, לנוכח הגנתה העקשנית על אייה המרוחקים, וכי החלטה זו הצילה חיים של מאות אלפי אנשים אשר היו נהרגים או נפגעים לו הייתה מתבצעת פלישה קרקעית לשטחה של יפן. טרומן הגן בתקיפות על החלטתו בספר זיכרונותיו (1955-56), וטען כי הפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם.

יצירת האומות המאוחדת, תוכנית מרשל ותחילת המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן עם ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק, 1951

לאחר מלחמת העולם השנייה הנהיג טרומן קו תקיף כנגד הקומוניזם, אשר שיאו היה בנאומו בפני הקונגרס ב-12 במרץ 1947, בו הכריז על דוקטרינת טרומן, שתכליתה לעצור את הקומוניזם, לעזור למדינות בעולם לשמור על חירותן, ולקיים נגדו מדיניות אף שעל, כלומר לא לוותר לקומוניסטים בשאיפתם להרחיב את תחום השפעתם. כמו כן, התאוריה דיברה על הצורך של ארצות הברית לתמוך בין אם כספית ובין אם בכוחות צבא במדינות שמאוימות על ידי הקומוניזם.

בחזית הדיפלומטית, נערכה באפריל 1945 הוועידה הבינלאומית בסן פרנסיסקו, על מנת להוביל להקמת ארגון "האומות המאוחדות", הרעיון שקידם והגה רוזוולט. טרומן תמך במידה רבה בארגון החדש, ולאחר חתימת האמנה האטלנטית ביוני באותה השנה, דחף לאישורה בסנאט. ארצות הברית הצטרפה לארגון באופן רשמי באוקטובר 1945. כאדם המאמין בהשקפתו של הנשיא וודרו וילסון באשר להתערבותה של ארצות הברית בעולם, קידם את האומות המאוחדות ושלח את אלינור רוזוולט במשלחת לעצרת הכללית הראשונה של הארגון.

במסגרת מדיניות נגד הקומוניזם, סייע טרומן ליוון ולטורקיה במהלך מלחמות אזרחים בהן אחד מן הצדדים היה קומוניסטי. מאותה סיבה שלח טרומן רכבת אווירית לברלין המערבית שהייתה תחת מצור קומוניסטי. כמו כן, תמך בתוכנית מרשל שדרכה הזרימה ארצות הברית סכומים עצומים לשיקומה וחיזוקה של אירופה המערבית לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה.

כחלק נוסף ממדיניותו במלחמה הקרה, בהודעה מיוחדת לקונגרס ב-19 בדצמבר 1945, הציע הנשיא טרומן ליצור מחלקה מאוחדת להגנה לאומית. לאחר הצעתו לקונגרס שכללה עיכובים רבים, חתם טרומן על חוק הביטחון הלאומי של שנת 1947, מה שהוביל לאיחוד מחלקת הצי ומחלקת המלחמה לתוך "המוסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment). מאוחר יותר שמו של המוסד שונה למחלקת ההגנה של ארצות הברית. בנוסף לזאת הוביל החוק גם ליצירת חיל האוויר של ארצות הברית.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב המעבר החד מן תקופה של מלחמה לעת של שלום, חוותה הכלכלה קשיים ומיתון, מה שעלה לטרומן בירידה בפופולריות והפסד של הדמוקרטים בבחירות האמצע לקונגרס בנובמבר 1946.[7] עם זאת, לבסוף הוביל ממשלו של טרומן את כלכלת ארצות הברית בחזרה מן המיתון.

בשנת 1947 הקים טרומן את סוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. בעקבות פירוקה של סוכנות ה-OSS בתום מלחמת העולם השנייה, נוסדה "קבוצת המודיעין המרכזית" בשנת 1946 על ידי טרומן, דבר שגרר את כניסתו לתוקף של חוק הביטחון הלאומי, שייסד את סוכנות הביון המרכזית ואת המועצה לביטחון לאומי.

טרומן מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, בהם גם אחד כנשיא בית המשפט, פרד וינסון. הוא גם מינה 27 שופטים לבתי המשפט הפדרליים לערעורים ו-101 שופטים לבתי המשפט הפדרליים המחוזיים.

זכויות אזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות

לטרומן הייתה השפעה עצומה על מעמדם האזרחי של האפרו-אמריקאים. אזרחיה השחורים של ארצות הברית סבלו מקיפוח ומאפליה עזה במשך עשרות רבות בשנים, כאשר הזמין טרומן דו"ח מיוחד על מצב זכויות האזרח במדינה ("דו"ח ועדת הנשיא הארי טרומן על זכויות האזרח") ב-1947. הוועדה הורכבה מנציגי קבוצות מנהיגות ברחבי הממשל האמריקאי. הדו"ח מתח ביקורת נוקבת על המצב הקיים והמליץ על שורה של צעדים פדרליים לביטול האפליה. כשקיבל טרומן את הדו"ח הוא העביר את המלצותיו, ככתבן וכלשונן, לקונגרס בצירוף בקשה להפכן לחוקים וכן להקמת מספר משרדים פדרליים שיטפלו בנושא.

טרומן הפעיל שורה של צווים נשיאותים, בהם הורה על איסור הפרדה גזעית בסוכנויות ממשלתיות ובצבא ארצות הברית. צעדים אלה זכו לתגובה חריפה מצד הדרום העמוק ותומך ההפרדה הגזעית, שהיה מעוז המפלגה הדמוקרטית באותה עת, שנמשכה עד לכנס העמדתו הלאומי לנשיאות – אך טרומן מיאן להתפשר, באומרו כי "אבותיי השתייכו לקונפדרציה... אך בטני התהפכה כשנודע לי כי חיילים שחורים, שזה עתה חזרו ארצה מעבר לים, נזרקו החוצה מתוך משאיות צבאיות במיסיסיפי והוכו".[8] סבלם הרב של חיילים משוחררים אפרו-אמריקאים בתום מלחמת העולם השנייה עורר את חמתו של טרומן. ביולי 1948 הוציא את צו נשיאותי מספר 9981, שהעלים את האפליה הגזעית וההפרדה בכוחות המזוינים של ארצות הברית. שני צווים נשיאותיים נוספים באו בעקבותיו, שאסרו על אפליה גזעית בשירות הציבורי ובקרב קבלני ביטחון העובדים בשירות הממשל.

בחירות 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות ב-1948
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

בבחירות 1948 נבחר טרומן לכהונה השנייה כנשיא, בנצחו את המועמד הרפובליקני תומאס דיואי עם 303 קולות אלקטורליים מול 189 לדיואי. היה זה בתום מערכת בחירות סוערת ואחת המפתיעות בהיסטוריה, שבה רוב המומחים וסקרי דעת הקהל חזו לטרומן מפלה. טרומן הוכיח יכולת פוליטית מרשימה וחרש את ארצות הברית ברכבת, ונשא נאומים בפני קהלים הולכים וגדלים.

ניצחונו היה גדול ומרשים גם משום שהמפלגה הדמוקרטית חוותה פילוג כפול, כאשר חלק מנציגי מדינות הדרום, שהיה מעוז דמוקרטי, פרשו במחאה על תמיכתו בקידום זכויות השחורים, והקימו מפלגה מתחרה בראשות מושל קרוליינה הדרומית הדמוקרטי דאז סטרום ת'ורמונד, שזכה ל-39 אלקטורים. כך גם התפצל האגף השמאלי, שהונהג בידי סגן הנשיא הקודם, הנרי וולאס. השיקגו טריביון, עיתון שהיה מזוהה באותה תקופה עם המפלגה הרפובליקנית, היה כל כך בטוח בניצחונו של דיואי עד שהוציא עיתון עם הכותרת "דיואי ניצח את טרומן". למחרת היום, טרומן צולם כשהוא מחזיק בעיתון. בבחירות אלה הדמוקרטים השתלטו גם בחזרה על שני בתי הקונגרס.

כהונתו השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא טרומן חותם על הכרזה המצהירה על מצב חירום לאומי, שהחל את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת קוריאה

טרומן היה הנשיא האמריקאי הלפני אחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם מותו של רוזוולט ועד יום השבעתו ב-20 בינואר 1949 (אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, אלבן ברקלי). גם ממשיכו בתפקיד לינדון ג'ונסון כיהן ללא סגן נשיא עד ינואר 1965, לאחר שהתמנה לנשיאות עקב רצח קנדי. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא.

השבעתו לנשיאות ב-20 בינואר 1949 הייתה ההשבעה הראשונה להיות משודרת בטלוויזיה. כהונתו השנייה הייתה מפרכת, בעיקר בשל האתגרים המרובים מחוץ, הקשורים ישירות או בעקיפין למדיניות תורת הבלימה של טרומן. מהרה היה עליו להשלים עם איבוד המנופול של ארצות הברית על נשק גרעיני; בעוד שהוא דגל בבלימה כלכלית ופוליטית בעיקר, אירועים כמצור על ברלין ב-1948, הניסוי הראשון של הסובייטים בנשק גרעיני ב-1949 ונפילת סין בידי הקומוניסטים מיד לאחר מכן – כל אלה גרמו לפרשנות מקצינה והולכת של הבלימה בכיוון הצבאי מבחינת מדיניותו.

במשך מרבית תקופת כהונה זו, מדצמבר 1949 ועד מרץ 1952, שהה הנשיא טרומן יחד עם משפחתו בבלייר האוס עקב שיפוצים נרחבים ומקיפים שנערכו בבית הלבן. אגפו המזרחי והמערבי של הבית הלבן נותרו פעילים במהלך השיפוץ, והנשיא טרומן נע מדי יום בינם לבין הבלייר האוס. בחלק מהזמן התגורר גם ב"בית הלבן" בעיר קי וסט שבמדינת פלורידה, שם נהג לנפוש.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

בשנת 1950 שלח טרומן כוחות לקוריאה, בסיועם של כוחות נאט"ו ובהובלתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, על מנת לבלום את צפון קוריאה הקומוניסטית שפלשה לרפובליקה בדרום. בשנת 1951 נעצרו הכוחות פחות או יותר, ומקארתור דרש להפציץ את סין בעקבות התערבותה. טרומן, בצעד אמיץ, פיטר את מקארתור שהיה בעל מוניטין ופופולריות גבוהים בקרב הציבור, עקב סירובו לקבל את מרות הנשיא והדרג העליון.

בקיץ 1951 הסתיימה המלחמה. שיחות השלום נמשכו כמעט שנתיים, עקב ויכוחים על החלפת שבויים ודרישת דרום קוריאה לאיחוד מיידי של שתי הקוריאות. רק בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר ולאחר חיילים רבים שנהרגו במלחמה, הושגה הפסקת האש הסופית וכוחותיה של ארצות הברית שבו חזרה.

ניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסיון ההתנקשות בהארי טרומן

במהלך כהונתו של טרומן חווה הבית הלבן שיפוצים רבים, ובשל כך נאלץ הנשיא להתגורר במשך תקופות רבות בבלייר האוס שבוושינגטון. בנובמבר 1950 ניסו שני לאומנים פורטוריקנים להתנקש בחייו, בעת ששהה בבלייר האוס. לאחר מרדף משטרתי, בו נהרג אחד החשודים במעשה, השני נפצע אנושות ושוטר אחד נהרג, המשיך טרומן בשגרתו וטען כי "נשיא צריך לצפות לדברים כאלה". כדי להסדיר את מעמדה של פוארטו ריקו, איפשר טרומן עריכת משאל עם ב-1952 בשאלת עצמאותה. 82% מן המשתתפים בו תמכו בהמשך המעמד שנתן הקונגרס לפוארטו ריקו ב-1950.

המתנקש שנותר בחיים, אוסקר קויאסו, הועמד למשפט בפני בית משפט פדרלי וב-1952 נדון למוות. אשתו רוזה (שנאסרה לאחר ההתנקשות ל-8 חודשים בחשד שהייתה שותפה לקשר לרצוח את הנשיא) השתתפה באיסוף 100,000 חתימות על עצומה נגד הוצאתו להורג, וטרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. בשנת 1979 העניק לו הנשיא ג'ימי קרטר חנינה, וקויאסו שוחרר ושב לפוארטו ריקו. הוא נפטר ב-1994, בגיל 80.

יחסו לישראל וליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא טרומן בחדר הסגלגל, מקבל מנורת חנוכה מראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, כשלצידו שגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן

בתולדות העם היהודי ייזכר טרומן לטובה כנשיא אשר כיהן בעת הקמת מדינת ישראל. טרומן היה המנהיג הראשון שהביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. הוא עשה זאת דקות ספורות לאחר סיום ההכרזה, אחת עשרה במספר, ובמעשה זה נתן כוח עצום והכרה עולמית מצד המעצמה החזקה בעולם למדינה החדשה.

לאחר מכן הצהיר טרומן:

היטלר רצח יהודים על ימין ועל שמאל. ראיתי זאת, וזה חולף בחלומותי אפילו עד יום זה. היהודים נזקקו למקום אליו יוכלו להגיע. אני מאמין כי הממשלה האמריקאית אינה יכולה לעמוד מנגד בעת שקורבנות הטירוף של היטלר אינם מורשים לבנות את חייהם מחדש.[9]

– הנשיא הארי טרומן

יש לזכור את ידידותו ארוכת השנים עם אדי יעקובסון היהודי, שהיה זה ששיכנע את הנשיא להפגש עם חיים ויצמן, פגישה שהובילה לתמיכת ארצות הברית בהקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, חרף התנגדות לכך בקרב חוגים מסוימים בממשל, בממסד הביטחוני האמריקאי ובמיוחד מכיוון מחלקת המדינה בראשותו של גנרל ג'ורג' מרשל, שגרס כי הכרה בישראל תפגע ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב ותעורר את חמת זעמם של הערבים. מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל הזהיר את טרומן מחשיבתו של נפט מערב הסעודית במלחמה נוספת, ולו השיב טרומן כי הוא יחליט על מדיניותו על סמך מה שנכון וצודק, ולא על סמך נפט.[10] שמירה על ארץ ישראל נתפסה כחלק מאסטרטגיית ההגנה של טרומן על האזור מפני הקומוניזם, שכלל גם את יוון, טורקיה ואיראן – כחלק מדוקטרינת טרומן.

עוד קודם לכן, פעל טרומן למען היהודים כאשר תמך בדרישת ניצולי השואה באירופה מהממשל הבריטי לאשר את עלייתם לארץ ישראל. נטען כי מקור אהדתו של טרומן לעם היהודי ותמיכתו הגורפת בציונות ובהקמת מדינה יהודית הוא באביו, שימים ספורים טרם מותו ציווה עליו לדאוג ליהודים. כסנאטור, הוא הבטיח למנהיגים יהודים את תמיכתו בציונות, ובעצרת בשיקגו ב-1943 קרא להקמת בית לאומי עבור ניצולי השואה והיהודים שנותרו בחיים.

לצד זאת, כאשר הטיל האו"ם אמברגו על ייצוא נשק לארץ ישראל במאי 1948, הקפיד טרומן על קיום אמברגו הנשק ועל מניעת יציאת נשק דרך ארצות הברית ומקסיקו.[11]

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוקן הרשמי של הנשיא טרומן בבית הלבן

בצאתו מן הנשיאות, חזר טרומן לאינדפנדנס שבמיזורי, והתגורר יחד עם אשתו בס בבית בו חלק במשך שנים רבות יחד עם חמותו. עם סיום תפקידו כנשיא, גרס טרומן כי אין זה ראוי עבורו לעבוד בחברה ולהשתכר בה, בתואנה כי ניצול של הזדמנות כלכלית כזו ביושרת המשרד החשוב ביותר במדינה. הוא גם ויתר על הצעות רבות להעניק חסויות מסחריות. הואיל ועסקיו טרם שירותו הציבורי היו לא מוצלחים, נותר טרומן ללא חסכונות ממשיים לאחר שעזב את הבית הלבן, ומשכורתו היחידה הייתה הפנסיה הצבאית הישנה שלו, בסך 112.56 דולר בחודש. על אף שחברי קונגרס ובתי משפט פדרליים זכו לחבילת פנסיה בעת שסיימו את תפקידם באותה עת, ואף על פי שטרומן בעצמו דאג להבטיח שמשרתים לשעבר ברשות המבצעת יקבלו חבילה דומה, לא הייתה ב-1953 חבילה כזו לנשיאים לשעבר, והוא גם לא קיבל פנסיה על שירותו בסנאט.

טרומן ורעייתו בס (מימין), לצד הנשיא לינדון ג'ונסון במעמד החתימה על חוק המדיקר, יולי 1965

טרומן לקח הלוואה אישית מבנק במיזורי עם סיום נשיאותו, וקבע תקדים שישומש רבות בקרב נשיאים עתידיים: ספר זכרונות הסוקר באופן מקיף את תקופת נשיאותו. ספר זכרונותיו, שפורסם בשני כרכים ב-1955 ו-1956, זכה להצלחה מסחרית וכן קיבל ביקורות חיוביות, אם כי הביא לטרומן רווחים זעומים, עקב מיסוי ותשלום לעוזריו. ב-1958 העביר הקונגרס האמריקאי חוק הנקרא "Former Presidents Act", הקובע כי נשיאים לשעבר ישתכרו בפנסיה בסך 25,000 דולר לשנה, וסביר מאוד כי למצבו הכלכלי הרעוע של טרומן בו היה שרוי לאחר נשיאותו היה קשר לחקיקת החוק.[12] הנשיא לשעבר היחדי שחי באותה עת, הרברט הובר, הסכים לקבל את הפנסיה, אך לא נזדקק לה מבחינה כלכלית בניגוד לטרומן.

קודמו של טרומן בתפקיד, פרנקלין דלאנו רוזוולט, יזם בעצמו את בניית הספריה הנשיאותית על שמו, אך לא הונחה חקיקה המאפשרת לנשיאים עתידיים לעשות זאת. טרומן אסף תרומות על מנת לבנות את הספרייה הנשיאותית על שמו, והעניק אותן לממשלה הפדרלית על מנת שתנהל ותשתמור על המקום – וזו יוזמה שהתקבלה לאחר מכן על ידי יורשיו עם חקיקת חוק ב-1957.

עם עזיבתו את התפקיד המשיך לתמוך במועמדים דמוקרטים לנשיאות ולקונגרס, ואף השתתף בקמפינים עבור מועמדים דמוקרטים רבים לסנאט. לאחר נפילה בביתו בסתיו של 1964, מצבו הגופני התדרדר. ביולי 1965, חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק המדיקר בספריה הנשיאותית על שמו של טרומן, במעמדו ובמעמד אשתו בס, והעניק את שני הכרטיסים הראשונים של התוכנית לזוג טרומן, כדי להוקיר את מאבקו של הנשיא לשעבר למען תוכנית בריאות ממשלתית בעת כהונתו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בדצמבר 1972, נשלח טרומן לבית החולים בקנזס סיטי בשל גודש ריאתי הנגרם מדלקת ריאות. הוא סבל מכשל מערכתי ומת ב-7:50 בבוקר לפי שעון מיזורי, ב-26 בדצמבר, כשהוא בן 88. אשתו, בס, ביקשה לערוך עבורו טקס אשכבה צנוע ופרטי בספריה הנשיאותית על שמו, במקום הלוויה ממלכתית בוושינגטון. כשבוע לאחר ההלוויה, נכחו נכבדים ממדינות זרות וגורמי ממשל רשמיים בטקס זיכרון שנערך לכבודו בהקתדרלה הלאומית של וושינגטון. רעייתו בס נפטרה ב-1982, ושניהם קבורים בספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם הארי ס. טרומן באינדפנדנס, מיזורי.

דמותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן נראה בחדר הסגלגל האישי שלו בספרייתו הנשיאותית ב-1959, עם השלט הידוע "The Buck Stops Here" ("גלגול האחריות נעצר כאן") על שולחנו. בצד האחורי של השלט נכתב "אני ממיזורי".

הארי טרומן היה אדם נוח מזג ונעים הליכות ובעל אישיות עממית. הוא לא נהג להפגין הומור, ובזיכרון האמריקאי הוא נודע כ"Give'em hell Harry" ("כסח אותם, הארי"), עקב אישיותו הישירה, כנותו והעובדה שלעתים השתמש בשפה בוטה, כשהנסיבות הצדיקו זאת, גם בעת מגעים דיפלומטיים, ובעיקר כאשר התעמת מול אישי ממשל סובייטיים בכירים. ערכי העבודה הקשה והאחריות הציבורית היו נר לרגליו, בעיקר כלקח מעשר שנות חייו כחקלאי באינדפנדנס, מיזורי, בחווה של אביו, וכמפקד גדוד ארטילריה במלחמת העולם הראשונה, חוויות שאחד הביוגרפים שלו, רוברט פרל (Ferrell) טען כי עיצבו את אישיותו.

בתחילת כהונתו של טרומן, רבים ניבאו לו תחזיות לא מוצלחות ביחס לכהונתו, בטענה כי הגיע לתפקיד כמעט במקרה וללא הכנה – באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית ובעולם בכלל. עם זאת, הוא התעלה על הציפיות הנמוכות שהושמו לו והוכיח עצמו מנהיג נחוש שניהל את ענייני המדינה ביעילות. מידת אהדתו לא הייתה גבוהה כשפרש מנשיאותו ב-1953, והוא החליט שלא להתמודד על קדנציה שלישית, על אף שחוקת ארצות הברית אפשרה זאת באותו הזמן. ברם, עם השנים גדלה האהדה הציבורית כלפיו, כשהוא זכה לראות זאת עוד בחייו; כבר בסקר ב-1962, שנערך בידי 75 היסטוריונים בעלי שם, דורג טרומן בסמוך לנשיאים "הטובים ביותר". לאחר מותו גובש שיקום חלקי של מורשתו בקרב המומחים והציבור. במבט לאחור מקובל בקרב היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה לציינו כאחד מגדולי הנשיאים שקמו לארצות הברית. בסקרים עצמאיים שנערכו, בקרב אנשי מקצוע ליברלים ושמרנים כאחד, דורג תמיד טרומן בין תשעת הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית בכל הזמנים. טרומן הלך לעולמו כשארצות הברית הייתה שקועה במלחמת וייטנאם ובפרשת ווטרגייט, ומותו הביא גל של תשומת לב לקריירה הציבורית שלו.[13] הוא כבש את דעת הציבור בראשית ואמצע שנות השבעים כמעט כמו במהלך נשיאותו ב-1948, כאשר בעת זו הסתמן כגיבור עממי פוליטי, וכנשיא שנחשב למי שהדגים יושרה ואחריות שנעדרו מנשיאותו של ריצ'רד ניקסון. הערכתו של הציבור מחדש על טרומן התעצמה גם בשל ספר זכרונות שנכתב בשנת 1961 על ידי העיתונאית מרל מילר, איתה הוא סיכם על יציאתו לאור רק לאחר מותו.[14]

טרומן היה האחרון מבין נשיאי ארצות הברית שלא החזיקו בתואר אקדמאי, והוא זכור גם בזכות השלט שנח על שולחנו בחדר הסגלגל, בו נכתב: "The Buck Stops Here" – "גלגול האחריות נעצר כאן". הביטוי מתייחס לעובדה כי על הנשיא לקבל החלטות והכרעות חשובות, וכך גם עליו מוטלת בסופו של דבר האחריות בשל החלטות אלה. במהלך ביקור באירופה בשנת 1956 לצד רעייתו, נפגש טרומן באנגליה עם וינסטון צ'רצ'יל והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מאוניברסיטת אוקספורד. לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1984, והוא זכה לאותות כבוד רבים ולמבנים הקרויים על שמו במדינתו, מיזורי. מוסדות, מבנים ומתקנים קרויים של שמו גם ברחבי ארצות הברית. המשרד הראשי של מחלקת המדינה של ארצות הברית בוושינגטון קרוי על שמו. בית הספר לעניינים ציבוריים של אוניברסיטת מיזורי קרוי גם כן על שמו. נושאת המטוסים הארי ס. טרומן (USS Harry S. Truman CVN-75) קרויה על שמו. המרפסת בקומה השנייה של הבית הלבן מעל למרפסת הדרומית נבנתה בעת נשיאותו, ועל כן קרויה על שמו – "מרפסת טרומן" (Truman Balcony). ביתו שבקנזס סיטי הוא אתר היסטורי המופעל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

בישראל נקרא על שמו המושב כפר טרומן, וכן רחובות בשכונת רמות שבירושלים, רמת גן ובקרית אונו.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנת הכרעות, כרך א', הוצאת עיינות, 1957
  • הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנות מסה ותוחלת, כרך ב', הוצאת עיינות, 1957

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McCullough 1992, pp. 24, 37.
  2. ^ USE OF THE PERIOD AFTER THE "S" IN HARRY S. TRUMAN'S NAME
  3. ^ McCullough 1992, pp. 27, 37.
  4. ^ אילן קפרוב, ‏החלטה אחת – חצי מיליון הרוגים: הנשיאים ששינו את ההיסטוריה, באתר ‏mako‏‏, ‏1 בנובמבר 2012‏
  5. ^ [McDonald, John W. (May 1984): "This committee saved billions in taxpayers' money by helping eliminate waste and fraud."
  6. ^ Thoughts Of A President, 1945, Eyewitness to History
  7. ^ הרפובליקנים תובעים התפטרותו של טרומן, המשקיף, 7 בנובמבר 1946
  8. ^ Truman 1973, p. 429
  9. ^ Norman Berdichevsky, Israel: From Darling of the Left to Pariah State
  10. ^ McCullough 1992, pp. 595–597.
  11. ^ נתנאל לורך, בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 1, עמוד 67
  12. ^ Smith, Stephanie (18 במרץ 2008). "Former Presidents: Federal Pension and Retirement Benefits" (PDF). U.S. Senate Congressional Research Service. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2012. 
  13. ^ Time December 3, 1973.
  14. ^ Dallek 2008, pp. 149, 152.