הארמודיוס ואריסטוגיטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העתק רומי של הפסל "קוטלי הטיראנים" המציג את הארמודיוס ואריסטוגיטון
שחזור מודרני של הפסל "קוטלי הטיראנים" מאת אדולף מיכאליס. מוצג בהיכל אוניברסיטת שטרסבורג

הארמודיוס ואריסטוגיטוןיוונית: Αρμόδιος και Αριστογείτονας) היו שני יוונים בני העיר אתונה, אשר בשנת 514 לפנה"ס רצחו את הטיראן האתונאי היפרכוס, ונהרגו. מעשה זה זיכה אותם בכינוי קוטלי הטיראנים (τυραννοκτόνοι), והם היו לסמל הבולט של הדמוקרטיה האתונאית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 561 לפנה"ס עלה לשלטון באתונה טיראן פייסיסטראטוס. פייסיסטראטוס הודח לאחר שנה אחת, אולם שב ותפס את השלטון בשנת 559 לפנה"ס. הוא גורש שוב בשנת 556 לפנה"ס, וחזר ותפס את השלטון שנתיים לאחר מכן בעזרת צבא מארגוס. פייסיסטראוס נחשב לטיראן אהוד, נאור ומתון. צורת שלטונו מתוארת כשל אזרח יותר משל רודן, כשואפת לשוויון, מטפחת שלום. הוא שמר על חוקי סולון, אף כי בפועל שם את עצמו מעל לחוקים האלה. פייסיסטראטוס נפטר בשנת 527 לפנה"ס, ואת מקומו ירשו בניו היפרכוס והיפיאס. לטענתו של תוקידידס השליט האמיתי בעיר באותה תקופה היה היפיאס, אשר היה גם המבוגר יותר. תוקידידס כותב שהיפיאס היה הפיקח יותר מביניהם וטיפל בענייני המדינה, בעוד היפרכוס היה אוהב תרבות והזמין משוררים ואמנים רבים לעיר.[1]

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודוטוס טוען בחיבורו "היסטוריות", שהארמודיוס ואריסטוגיטון היו שניהם ממוצא זר.[2] כל המקורות מסכימים שהארמודיוס היה הצעיר מבין השניים, וכי הוא היה הארומנוס של אריסטוגיטון. תוקידידס והרודוטוס טוענים שהיפרכוס התאהב בהארמודיוס, אולם הארמודיוס דחה אותו. כנקמה, היפרכוס הזמין את אחותו של הארמודיוס לשאת סל בחג הפאנאתנאיה של שנת 514 לפנה"ס, רק כדי לשלחה בביזיון לאחר מכן בטענה שהיא אינה בתולה. מעשה זה היווה עלבון צורב למשפחת הארמודיוס, אשר החל לתכנן נקמה יחד עם אריסטוגיטון. אריסטו לעומת זאת טוען שהיה זה אחיהם למחצה של היפיאס והיפרכוס, תטלוס, אשר פגע בהארמודיוס. בדיאלוג "היפרכוס", המיוחס לאפלטון אף על פי שככל הנראה לא אפלטון כתב אותו, מובאת גרסה מוזרה למאורע הטוענת שהיפרכוס הסית נגד הארמודיוס ואריסטוגיטון נער שהם חיבבו.[3]

לטענתו של תוקידידס, יעד ההתנקשות היה דווקא היפיאס, ולא היפרכוס. הארמודיוס ואריסטוגיטון תכננו לבצע את הרצח במהלך החג. לטענת תוקידידס הם בחרו בתאריך זה משום שהיה זה היום היחיד בשנה שבו הייתה מותרת נשיאת סכין בפומבי.[4] אריסטו לעומת זאת טוען שבאותה תקופה עדיין הייתה אסורה נשיאת סכין בחג, והיא הותרה רק מאוחר יותר.[5] כך או כך, השניים ארבו להיפיאס בעת ששהה מחוץ לעיר ותכנן את החג. אולם לפתע ראו את אחד מהקושרים משוחח בידידות עם היפיאס, ועל כן סברו שסודם התגלה. זועמים, הם רצו אל תוך העיר, ורצחו את היפרכוס בעת שארגן את תהלוכת החג ליד הלאוקוריון (מקדש מפורסם לרגליי האקרופוליס). לאחר שהמעשה בוצע, שומריו של היפרכוס הרגו את הארמודיוס במקום ואילו אריסטוגיטון נאסר על ידי היפיאס. אריסטוגיטון עונה בידי היפיאס כדי לסחוט ממנו שמות של קושרים נוספים. אריסטו מספר שאריסטוגיטון שרצה להיגאל מייסוריו הצליח לגרום להיפיאס ללחוץ את ידו, ואז לעג לו על כך שהוא לוחץ את ידי רוצח אחיו. היפיאס נתקף זעם ודקר אותו למוות.

סופרים יוונים אחרים מספרים על הנערה ליאינה (Λέαινα) אשר הייתה מאוהבת באריסטוגיטון, והיפיאס עינה אותה כדי להוציא ממנה שמות של קושרים נוספים. ליאינה חששה שתפלוט בטעות מידע, ועל כן נשכה את לשונה כה חזק עד שזו נחתכה. האתונאים הקימו לזכרה פסל של לביאה[6] חסרת לשון.[7]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמודיוס ואריסטוגיטון נקברו בבית הקברות של גיבורי אתונה ליד האקדמיה האפלטונית.[8] לאחר רצח אחיו הפך היפיאס לחשדן ואכזרי. הוא חדל לתת אמון באיש, והכין לעצמו מקומות מחבוא. הוא הוציא להורג רבים שנחשדו בשותפות לקשר, והגלה רבים. אולם קבוצת אריסטוקרטים תחת הנהגתו של קלייסתנס, ממשפחת האלקמיונידים. התקוממה נגד שלטונו, המרד נכשל כיוון שהמורדים לא קיבלו את התמיכה שציפו לה, והם נמלטו ויצאו לגלות.[9] מאוחר יותר חזרו הגולים, ובעזרתו של קלאומנס הראשון מלך ספרטה אילצו את היפיאס לצאת לגלות.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנון להארמודיוס ואריסטוגיטון
מאת קאליסטראטוס

בינות ענפי הדס נחבאת חרבי לי שם
כהרמודיוס ואריסטוגיטון: כן עשתה ידם.
יום בו הכו עריץ כדין
ותהי אתונה עיר חורין

תרגום של יונתן רטוש[10]

חרף העובדה שהרצח נבע יותר ממניעים אישיים של נקמה וכבוד, הארמודיוס ואריסטוגיטון הפכו לסמל של הדמוקרטיה האתונאית והשחרור מרודנים.[11] הם כונו "קוטלי הטיראנים" (τυραννοκτόνοι, tyrannoktonoi), חרף העובדה שכאמור לעיל, היפרכוס היה דווקא הפחות משמעותי מבין שני הטיראנים ששלטו אז באתונה. הנואם בן המאה ה-4 לפנה"ס אייסכינס כותב כי "כאשר אנו שומעים אנשים משבחים את מה שהם עשו אנו מרגישים שמילים אינן מספיקות כדי להספיד את מעשיהם".[12] ידוע שהיו לשניהם צאצאים, אשר נהנו מזכויות מיוחדות באתונה. זכויות אלו היו תורשתיות, ואפשרו להם בין היתר לקבל ארוחות חינם על חשבון הציבור (sitesis), פטור מחובות דתיים מסוימים (ateleia), ומושבים שמורים מראש בשורה הראשונה בתיאטרון (proedria).[13] בשנת 354 לפנה"ס הציע הנואם לפטינס להעביר חוק באתונה אשר יחייב את כל האזרחים בהשתתפות בחגי המדינה, והצהיר מפורשות שהיוצאים מן הכלל יהיו צאצאי הארמודיוס ואריסטוגיטון.[14] כמו כן נוסח באתונה חוק האוסר לדבר סרה בזכרם של הארמודיוס ואריסטוגיטון.[15]

בשנת 509 לפנה"ס בנה הפסל האתונאי אנטנור פסל בדמותם של הארמודיוס ואריסטוגיטון אשר נקרא "קוטלי הטיראנים". הפסל הוצב באגורה באתונה, והיה בכך לאנדרטה הראשונה שהוצבה שם.[16][11] בשנת 480 לפנה"ס במהלך מלחמת פרס-יוון כבשו הפרסים את אתונה, ולקחו את הפסל אתם. הפסל נלקח לאוצר המלך הפרסי בשושן. בשנת 447 לפנה"ס הזמינו האתונאים פסל משוחזר מהפסלים קריטיוס ונסיוטס, אשר הוצב במקום שבו היה הפסל הקודם.[17] הפסל המקורי הוחזר לאתונה בתאריך לא ברור. אריאנוס טוען שאלכסנדר הגדול החזיר אותו,[18] בעוד ולריוס מקסימוס טוען שהיה זה סלאוקוס הראשון,[19] ופאוסניאס טוען שהיה זה אנטיוכוס מלך האימפריה הסלאוקית,[20] אם כי לא ברור לאיזה מבין 13 המלכים הסלאוקים אשר נקראו אנטיוכוס הוא מתכוון. ויליאם סמית סבור שגרסתו של אריאנוס אמינה יותר.[11] כך או כך, האתונאים המשיכו להשתמש בשחזור והפסל המקורי אבד. העתק רומי של הפסל מוצג במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי, איטליה.

אצל אתנאיוס שרד המנון עתיק שנכתב על הארמודיוס ואריסטוגיטון.[21] ההמנון נכתב בסוף המאה ה-6 לפנה"ס, ומיוחס למשורר בשם קאליסטראטוס (Callistratus) אשר לא ידוע על יצירות נוספות שלו. להלן הקטע המפורסם יותר בהמנון בתרגום דבורה גילולה[22]:

אשא חרבי בעלי הדס, כמו הארמודיוס ואריסטוגיטון בשעה שרצחו את הטיראן[23] והפכו את אתונה לאיסונמית [חופשית]

יונתן רטוש (תחת שם העט אוריאל שלח) תרגם את הקטע בצורה חופשית יותר כחלק מתרגומו לספר "הספרטאי" מאת קרולין דל סנידקר.[24] הקטע מופיע בחלונית בצד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, "Harmo'dius", 1873

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוקידידס, ספר שישי, 55.
  2. ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 55.
  3. ^ היפרכוס, 229d.
  4. ^ תוקידידס, ספר שישי, 56.
  5. ^ אריסטו, "מדינת האתונאים", ספר שבעה עשר, 18.
  6. ^ השם ליאינה משמעותו לביאה
  7. ^ פליניוס הזקן, "תולדות הטבע", ספר שביעי, 23.
  8. ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", ספר ראשון, 29.
  9. ^ עמית, עמ' 190.
  10. ^ תרגום מלא לאנגלית של ההמנון מאת אדגר אלן פו
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, "Harmo'dius", 1873
  12. ^ אייסכינס, "נגד טימארכוס", 1, 140.
  13. ^ איסאוס, Dicaeogenes, 5, 47.
  14. ^ דמוסתנס, "נגד לפטינס", 20,29. אזכורים לכך מופיעים בעוד הרבה מקומות בנאומו של דמוסתנס נגד הצעת החוק של לפטינס.
  15. ^ היפרידס, "נגד פיליפידס", 2, 3.
  16. ^ אריסטו, "רטוריקה", ספר ראשון, 9, 38.
  17. ^ אבי יונה, עמ' 77.
  18. ^ אריאנוס, "אנבסיס", ספר שלישי, 16.
  19. ^ ולריוס מקסימוס, ספר שני, 10.
  20. ^ פאוסניאס, "תיאורה של יוון", ספר ראשון, 8, 5.
  21. ^ אתנאיוס, "משתה החכמים", ספר חמישה עשר, 695.
  22. ^ דוד אשרי, קניין לדורות: היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון וברומא, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004. עמ' 191.
  23. ^ יש גרסאות "את הטיראן היפרכוס"
  24. ^ קרולין דל סנידקר, הספרטאי, הוצת הספרים מרדכי ניומן, תשי"א. עמ' 19-20.