הארמונות המלכותיים של אבומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 7°11′8″N 1°59′17″E / 7.18556°N 1.98806°E / 7.18556; 1.98806

הארמונות המלכותיים של אבומה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Abomey 2006 1.jpg
מראה באבומה
מדינה Flag of Benin.svg  בנין
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1985, לפי קריטריונים 3, 4
הערות ברשימת הסיכון בין 1985 ל-2007
קואורדינטות 7°11′08″N 1°59′17″E / 7.1855555555556°N 1.9880555555556°E / 7.1855555555556; 1.9880555555556 
(למפת בנין רגילה)
אחד הארמונות

הָאַרְמוֹנוֹת הַמַּלְכוּתִיִּים שֶׁל אַבּוֹמֶהצרפתית: Palais Royaux d'Abomey) הם ארמונות עתיקים השוכנים בסמוך לעיירה אבומה שבדרום בנין. הארמונות הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1985.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת דהומיי נוסדה בשנת 1625 בקירוב. לפי סיפור עם מקומי, מוצאם של מלכי דהומיי הוא מהעיר טאדו (טוגו של ימינו), והם נצר לנסיכה אלגיבונון מטאדו ובן זוג לא ידוע. במהלך המאה ה-17 הקימו גנגניהסו ודאקו, שניים מצאצאי הזוג, את התשתית של ממלכת דהומיי. הוגבדייה (16451684) הקים את הבסיס החוקי הנדרש כגון סדרי ירושת השלטון. הממלכה השתרעה בתקופה זו על פני מישור אבומה.

במהלך המאה ה-18 כבש המלך אגאדייה (17081740) שטחים שהשתרעו עד לחוף האוקיינוס האטלנטי בהביסו את הממלכות אלאדה וסאבי. לאחר כיבושים אלה החזיק בית המלוכה של דהומיי במונופול על החלק המקומי בסחר העבדים האטלנטי, והממלכה נכנסה לתקופה של שגשוג כלכלי. דהומיי הגיעה לשיא פריחתה במהלך תקופת שלטונו של המלך גואזו, בין 1818 ל-1858. הוא נכנע ללחצים של מתנגדי העבדות, החליט לצמצם את סחר העבדים בממלכה והחל לפעול למען ביסוס הכלכלה על ייצוא תוצרת חקלאית.

בנובמבר 1892 הוצתו העיירה והארמונות על ידי המלך בהאנזין, שהיה המלך העצמאי האחרון של דהומיי וזה שנכנע לכוחות הקולוניאליים הצרפתיים, והוא ברח צפונה. המינהל הקולוניאלי הצרפתי שיקם את העיר וחיבר אותה לחוף באמצעות מסילת רכבת.

החל מ-1993 אותרו והוחלפו 50 מתוך 56 התבליטים השטוחים שקישטו את קירות ארמונו של המלך גללה. על התבליטים השטוחים יש שרטוטים איקונוגרפיים המבטאים את ההיסטוריה והכוח של אנשי הפון.

המתחם המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבומה הייתה מוקפת בחומת בוץ לאורך תוואי משוער של 10 קילומטרים‏[1], שבה היו שישה שערים עם חפיר בעומק מטר וחצי, הממולא בשיטה דוקרנית. בתוך החומות היו מספר כפרים המופרדים על ידי שדות חקלאיים, מספר ארמונות מלכותיים, כיכר-שוק וכיכר גדולה שבה שכנו הקסרקטינים.

אזורי המגורים היו רק חלק קטן מהמתחם המוקף על ידי החומה החיצונית. ארמונו של המלך אקאבה היה היחיד שנבנה באזור נפרד משאר הארמונות. הארמונות נבנו על פני תא שטח בגודל של 400 דונם, והמלכים הותירו במקומם את ארמונותיהם של הקודמים להם. המלך אקאבה בנה את ארמונו צפונית-מזרחית למתחם המלכותי המרכזי. הארמונות הללו אכלסו כמחצית משטחו של המתחם המלכותי, והם כוללים את הארמון והבית הרב-קומתי של אגאדג'ה (Agadja) ואת הקברים המלכותיים של טגבסו (Tegbessou;‏ 17281774), קפנגלה (Kpengla‏; 1774–1789) ואגוגלו (Agouglo‏; 1789–1797). במתחם הארמונות של גואזו וגללה שנבנה במהלך המאה ה-19 שוכנים כיום מוזיאון וכפר אמנים. באזור זה נותרו גם מספר בקתות הנמצאות בתוך אזורים קטנים שבהם עדיין יש צמחייה. דיירי הבקתות דואגים לתחזוקת הקברים.

לכל הארמונות מספר יסודות אדריכליים משותפים. כל אחד מהם מוקף בחומה משלו בתוך המתחם המלכותי וערוך סביב שלוש חצרות פנימיות. החצר החיצונית מכונה "קפודודג'י" (Kpododji), והיא שימשה אתר לתהלוכות צבאיות ולטקסי פולחן. שתי החצרות האחרות היו החצר הפנימית המכונה "ג'אלאלאהנו" (Jalalahènnou) והחצר הפרטית שהובילה למעון המלכותי. אף שהארמונות נבנו על פני תקופה של יותר מ-300 שנים, חומרי הבנייה כמעט שלא השתנו, והם נבנו מלטריט בשילוב מספר סוגי עצים כמו חיזרן ודקל, שמעליהם גגות קש. חומרים אלה, הרגישים לפגעי מזגי האוויר, הביאו להידרדרות במצבם של הארמונות, מצב שהוחמר במספר סופות טורנדו ב-1975, ב-1977 וב-1984. הארמונות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר הם ארמונותיהם של המלכים גללה וגואזו.

בין 1977 ל-1985 נערכו במקום מספר בדיקות על ידי נציגים מטעם אונסק"ו, שגילו את מצבם הרעוע של חלק מהארמונות. ב-1982 נערכו במקום עבודות שיקום, שבהן נעשה שימוש בחומרי בנייה שונים מאלה ששימשו לבניית הארמונות. האירועים הללו גרמו להכנסתו של האתר לרשימת אתרי המורשת העולמית שבסיכון ב-1985, אך בשנת 2007 האתר נבדק ונמצא שמצבו השתפר, ולפיכך הוא הוצא מהרשימה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]