הארמייה החמישית (ארצות הברית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הארמייה החמישית של ארצות הברית
United States Army North CSIB.svg
תג הכתף של הארמייה החמישית
פרטים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
שיוך Emblem of the United States Department of the Army.svg צבא ארצות הברית
סוג ארמייה
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1943
מלחמות מלחמת העולם השנייה
פיקוד
מפקד נוכחי ג'פרי ביוקנן
מפקדים גנרל מארק קלארק

הארמייה החמישית של ארצות הברית היא עוצבה של צבא ארצות הברית הכפופה לפיקוד צפון של ארצות הברית. הארמייה השתתפה במלחמת העולם השנייה בזירה האיטלקית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה

ב-9 בספטמבר נחתו כוחות הארמייה החמישית, בפיקודו של הגנרל מארק קלארק (שבדצמבר 1944 קיבל את הפיקוד על כל כוחות בעלות הברית באיטליה, והיה המפקד הבולט של כוחות בעלות הברית באיטליה) בסלרנו ב"מבצע אוואלאנש", וכוחות בריטים נוספים נחתו בטאראנטו ב"מבצע סלפסטיק", שכמעט ולא נתקל בהתנגדות. ניתן היה לצפות כי כניעת הממשלה האיטלקית תביא לייצוב קו גרמני בצפון, וכי היטלר סבור שאין לדרום איטליה חשיבות אסטרטגית. אך על אף התקדמות נאה של הארמייה הבריטית השמינית לאורך חופה המזרחי של איטליה, כניעת הנמל החשוב בבארי ושדות התעופה האסטרטגיים שליד פוג'ה, גילו הגרמנים התנגדות וכמעט והצליחו להדוף את הפלישה באזור סלרנו. המאמץ העיקרי של בעלות הברית במערב התרכז בתחילה בנמל נאפולי, שהיה הנמל הצפוני ביותר בו ניתן היה לקיים פעילות מבצעית של בעלות הברית בכיסוי מלא של מטוסים שפעלו מבסיסים בסיציליה.

ככל שהתקדמו בעלות הברית לצפון, כן הפכו פני השטח לקשים יותר, ומאופיינים בנהרות מהירי זרימה ובמצוקים תלולים, וההתנגדות הגרמנית מנעה את ההתקדמות המהירה של תחילת הפלישה.

קו החורף, אנציו ומונטה קאסינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר 1943 היטלר שוכנע על ידי מפקד צבאותיו בדרום איטליה, גנרלפלדמרשל אלברט קסלרינג שהקרבות באיטליה צריכים להיערך רחוק ככל האפשר מהגבול הגרמני. לשם כך ניתן היה להיעזר בפני השטח ובקווי המגננה הטבעיים במרכז איטליה, ולמנוע מבעלות הברית שימוש בשדות תעופה שיקלו עליהן את משימות ההפצצה בגרמניה. היטלר השתכנע שנפילתה של דרום איטליה תעניק לבעלות הברית קרש קפיצה לפלישה אל הבלקנים, שהיוו מקור חיוני לנפט, בוקסיט ונחושת שהיו הכרחיים להמשך הלחימה.

קסלרינג קיבל את הפיקוד על כל צבאות כוחות הציר באיטליה, ומיד הורה על הכנת סדרה של קווי מגננה לאורכה של איטליה מדרום לרומא. שני קוים "קו וולטורנו" ו"קו ברברה" נועדו על מנת לעכב את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן על מנת לבצר את קו המגננה העיקרי קו החורף, השם הכולל ל"קו גוסטב" ושני קווי הגנה נוספים מערבית להרי האפנינים, "קו ברנהרדט" ו"קו אדולף היטלר". קו החורף הפך למכשול עיקרי בפני בעלות הברית בהתקדמותן בשנת 1943, ועצר לחלוטין את התקדמות הארמייה החמישית במערב איטליה. על אף שקו גוסטב נפרץ בחזית הארמייה השמינית, סופות שלג וראות לקויה בסוף דצמבר הביאו אף לעצירת התקדמותה של ארמייה זו.

תשומת לבן של בעלות הברית הופנתה אל הלחימה במערב איטליה, ונראה כי פריצה דרך עמק לירי תיתן אפשרות להתקדמות הנכספת עד רומא. הנחיתה בחוף אנציו, מצפון לקו גוסטב, נועדה לאלץ את הגרמנים לפנות במהירות את הקו, אך התקווה לפריצה מהירה מראש הגשר באנציו, שתנתק את מגיני קו גוסטב מעורפם, לא התגשמה. הכוח הנוחת באנציו רותק למקומו בראש הגשר הקטן, והדף בקושי שורת התקפות נגד גרמניות עזות. רק לאחר ארבע מתקפות שנערכו בין ינואר ומאי 1944 הצליחו בעלות הברית לפרוץ לבסוף את קו גוסטב, במתקפה משולבת של כוחות הארמייה החמישית והארמייה השמינית, שהסתייעו בכוחות צרפתים, פולנים וקנדים. הקו נפרץ בחזית בת 32 קילומטר, בין מונטה קאסינו ובין הים במערב.

במקביל לפריצת "קו גוסטב" על ידי צבאות בעלות הברית באמצע מאי 1944, הצליחה גם הארמייה החמישית לפרוץ מראש הגשר שלה באנציו, אך ניסיונה לכתר את הארמייה הגרמנית העשירית, שנסוגה מקו גוסטב, נכשל. בין השאר, משום שמפקד הארמייה, גנרל מארק קלארק, הורה לכוחותיו לנוע במהירות לכיוון רומא, במקום לתת עדיפות לכיתור הגרמנים הנסוגים. רומא הוכרזה כעיר פרזות על ידי הצבא הגרמני, ונכבשה על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944.

שלבי המערכה האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באיטליה הייתה תמיד זירת לחימה משנית בחשיבותה, ולאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 עובדה זו קיבלה משנה תוקף. יחידות של צבאות בעלות הברית, שצברו ניסיון רב במהלך הלחימה באיטליה, הועברו משם כדי להשתתף בפלישה לדרום צרפת (מבצע דרגון). בין מאי לספטמבר 1944 המשיכו צבאות בעלות הברית להתקדם צפונה באיטליה, כבשו את פירנצה והתקרבו לקו הגנה נוסף שבנו הגרמנים, שכונה בשם "הקו הגותי". קו הגנה זה שנבנה מדרום לבולוניה, אמנם נפרץ חלקית במהלך הלחימה בסתיו 1944, אך עד אפריל 1945 לא השיגו בעלות הברית התקדמות משמעותית נוספת בחזית האיטלקית. צ'רצ'יל קיווה שהבקעת "הקו הגותי" בסתיו 1944 תאפשר התקדמות מהירה של בעלות הברית מאיטליה דרך לובליאנה לווינה והונגריה, במטרה להקדים את הצבא האדום, שהתקדם מערבה לאחר שכבש את רומניה ובולגריה, ולמנוע מברית המועצות להשתלט על מדינות דרום-מזרח אירופה. אך הגישה האסטרטגית שהוא ניסה לקדם, נתקלה בהתנגדות הממשל האמריקאי וראשי המטות של בעלות הברית. כאשר התקדמות הצבאות הסדירים נעצרה בחורף 1944/1945, המשיכה להתנהל לוחמת גרילה עזה מאחורי הקווים הגרמניים בצפון איטליה, כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו הן כנגד הכובש הגרמני, והן כנגד משתפי הפעולה הפשיסטים שלה, שהקימו את הרפובליקה של סאלו. שתי ממשלות איטלקיות, שפעלו משני צדי המתרס, התיימרו להיות הממשלה האיטלקית הלגיטימית, והלחימה קיבלה צורה של מלחמת אזרחים. במסגרת זו התרחש באזור בולוניה בסתיו 1944 טבח מרזבוטו, אחד מפשעי המלחמה הגדולים ביותר שקרו בחזית האיטלקית.

ב-6 באפריל 1945 החלה מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, שלוותה במתקפה כוללת של הפרטיזנים באזורי העורף הגרמניים. "הקו הגותי" נפרץ תוך זמן קצר, וב-29 באפריל חתם פון ויטינגהוף (שהחליף את קסלרינג בפיקוד על הכוחות באיטליה) על ההסכם לכניעת כל הכוחות הגרמנים באיטליה, לפיו יסתיימו מעשי האיבה ב-2 במאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרטין בלומנסון, "אנציו ההימור שנכשל", הוצאת מערכות, 1989.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]