הארנב הזריז
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
קברט  |
| על שם |
אנדרה ז'יל |
| מיקום |
הרובע השמונה-עשר של פריז |
| מדינה |
צרפת |
| בעלים |
אריסטיד ברואן |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1860–1880 (כ־20 שנה) |
| תאריך פתיחה רשמי |
1880 |
| קואורדינטות | 48°53′19″N 2°20′24″E / 48.8886°N 2.33998°E |
|
au-lapin-agile | |
 | |
  | |
הארנב הזריז או במקור - "או לאפֶּן אַז'ִיל" (בצרפתית:Le Lapin Agile או Au Lapin Agile), בשמו המלא "הארנז הזריז - קברט אמנותי", הוא מועדון קברט מפורסם על גבעת (butte) מונמרטר בפריז, ברחוב דה סול (Rue des Saules) 22, ברובע השמונה עשר של פריז, מאחורי בזיליקת סקרה קר וקצת צפונית-מערבית ממנה. הוא קרוב לתחנת המטרו הוקם במחצית השנייה של המאה ה-19 ונרכש ב-1913 על ידי הזמר והמלחין אריסטיד ברואן. הוא הפך בתחלית המאה ה-20 לאחד ממקומות המפגש המועדפים של הבוהמה האמנותית בפריז, אמנים וסופרים כגון מקס ז'אקוב ופבלו פיקאסו, וכן רולאן דורז'לס, פרנסיס קרקו, בלז סנדראר או פייר מק אורלן. מאוחר יותר, בשנים 1950-1940 פקדו אותו ז'אן-רוז'ה קוסימון ופרנסואה ביידו. המועדון עדיין פעיל
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מונמארטר התחתית ומונמארטר העלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי שחומת המכס, Mur des Fermiers généraux שנבנתה בפריז בשלהי המאה ה-18 אכפה את גביית המיסים על המוצרים שנכנסו לעיר, ובמיוחד על היין, החלק התחתון של מונמארטר הפך ל"אזור המוקדש להנאות". הוא אירח בשנות ה-1880 מועדוני לילה רבים (ביניהם - Le Chat Noir,Le Moulin Rouge) ואוכלוסייה מעורבת ולפעמים אף מסוכנת - זונות וסרסורים.
לעומת זאת המונמארטר שבגבעה דמתה עד 1914 לכפר, שנודעה באוויר הצח, בטחנות הרוח ובדירות הזולות שלה שמשכו אליה אנשים דלי אמצעים, ביניהם אמנים שהתיישבו בה בהמוניהם, בעיקר אחרי שנות ה-1890.
בחלק הגבוה הזה של מונמארטר נבנה ב-1795 הבית שלימים אירח את "לה לאפן אז'יל".
מ"מסבאת הרוצחים" ל"ארנב הזריז"
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבית שניצב מול כמה כרמים, בפינת הרחובות דה סול (מס.22', לפני כן מס.4) וסן ונסאן על השיפוע הצפוני של גבעת מונמארטר[1] היה קיים עוד בסביבות שנות ה-1860 כאכסיינה לרוכלים בשם "Au rendez-vous des voleurs" ("מפגש הגנבים").[2] ב-1869 קירות האולם קושטו בתמונות של רוצחים מפורסמים - מרוואיאק עד טרופמן - והמקום כונה "מסבאת הרוצחים" (Cabaret des Assassins). מייסד המסבאה היה ז'אן-פרנסואה-לואי-אדולף סאלז (Salze)
ב-1879 להזמנתו של סאלז הצייר אנדרה ז'יל שנמנה עם המבקרים הקבועים של המקום [3] צייר עבור העסק שלט עם תמונה של ארנב, הקופץ מתוך מחבת. כשהוא לבוש במעיל ירוק, צעיף אדום וכובע משולש. מאז המקום התחיל הלקרא על ידי אורחיו "Le Lapin à Gill" ("הארנב של ז'יל").עם הזמן שמו התפתח ל"הקברט הארנב הזריז" ("או לאפן אז'יל").[4] היו שפירשו את התמונה כאסוציאציה להיחלצות הצייר מדיכוי הקומונה הפריזאית שבה השתתף כחבר ב"וועדת האמנים". השלט המקורי נגנב ב-1893 והוחלף על ידי העתק מצויר על עץ. העתק זה מוצג כיום ב "מזון דו בל אר" (La Maison du Bel Air), המוזיאון של מונמארטר, ברחוב קורטו 8-14.
"גוגט" ו"קברט"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1883 המשורר וזמר-היוצר ז'ול ז'וי שיתף פעולה עם הבעלים סאלז והקים במסבאה אגודת שירה בציבור ("באנקה-גוגט") בשם "המרק והשור" (La Soupe et le Bœuf) שהתכנסה פעם בשבוע.[4] אחרי מותו של סאלז ב-1885, נרכשה המסבאה ב-1886 על ידי רקדנית קאנקאן בדימוס[3] בשם אדל דסר (Decerf) המכונה "אמא אדל" שהתפטרה מחלק הארי של לקוחותיה היותר המפוקפקים כדי להקים קפה-מסעדה עם ליווי מוזיקה (café-restaurant-concert) בשם "À ma campagne" ((אצלי בכפר).[4] אליה הצטרפו במהלך היום באי מועדון הלילה "Chat Noir" כמו שארל קרו, אלפונס אלה, ז'יאן ריקטוס, קאראן ד'אש ואחרים [3] .[2] הזמר היוצר אריסטיד ברואן הגיע גם הוא והביא לכאן גם את חבריו טולוז-לוטרק וז'ורז' קורטלין. כפי שנזכר פייר מק אורלן מופעי החובבים התקיימו בשבת בערב וביום ראשון בבוקר תחת העיניים הפקוחות של "סוכן במגפיים מצויד בסיף מיוחד מסוג Z ". בתחילת המאה ה-20 מכרה "אמא אדל" את המקום לברט סבורס שהתיישבה בו יחד עם בתה, מרגריט לוק, המכונה "מרגו", לימים אשתו של הסופר פייר מק אורלן. ב-1903 הגיע גם פרדריק ז'ראר (1938-1860) המכונה "אבא פרֵדֵה" ("Le Père Frédé") שהפך את המקום למוקד האגדי של הבוהמה של מומנארטר.
אריסטיד ברואן, שנמנה עם מבקרי המועדון התיידד עם "פרדה" וכאשר הבית נועד להריסה ב-1913 קנה אותו וההשאיר את ניהולו בידי "פרדה".
תקותפו של פרדריק ז'ראר
[עריכת קוד מקור | עריכה]"אבא Frédé"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרדריק ז'ראר חרש זמן ממושך את מדרכות מונמארטר כרוכל של פירות וירקות עם חמורו "לולו" (Lolo) לפני שפתח בכיכר הקרויה כיום לפי ז'אן-בטיסט קלמאן, בית מרזח "ליבטריאני" בשם "Le Zut".[4] לפי זיכרונות מק אורלן, הקריירה של אותו מקום הסתיימה בתגרת ענק שנמשכה לילה שלם. כשהגיע ל"ארנב הזריז" התלווה ז'ראר בקוף, בכלב, בעורב, כמה עכברים לבנים וכן החמור שבעזרתו מכר דגים ברחובות מומנארטר להשלמת פרנסתו. הופעתו של "פרדה"הייתה מעין תערובת של רובינזון קרוזו, צייד מאלסקה ובנדיט מקלבריה.[5] מכיוון שלא היה לו כסף לשלם לזמרים מפורסמים, נהג לשיר בעצמו בכישרון שנוי במחלוקת רומנסות רגשניות ו"שנסונים ריאליסטים" מיצירותיהם של פייר דופון, אריסטיד ברואן, גזאווייה פריוואס וז'אן-בטיסט קלמאן, כשליווה את עצמו בצ'לו או גיטרה.[4] הוא הצטיין בנדיבותו ולא נמנע מלחלק ארוחות ומשקאות לאמנים קשיי יום[6] תמורת שיר, שנסון או ציור. תחת ניהולו הפך למקום מועדף על שורה של אמנים וסופרים, ביניהם פיקאסו, מודיליאני, טולוז-לוטרק, אפולינר, רומן גרקו ומוריס אוטריו. במועדון התנהלו לא פעם דיונים לוהטים על "משמעות האמנות" פקדו אותו לא רק אמנים אלא גם דיירי השכונה, לרבות סרסורים, טיפוסים אקסצנטרים, עלובי חיים או אנרכיסטים מקומיים, וכן סטודנטים מהרובע הלטיני וקורטוב של הבורגנות מהמעמד הגבוה.
אמנים ועבריינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פרדה" הפך מהר את "הארנב הזריר" למוקד משיכה ומוסד תרבות ממש עבור הבוהמה במונמארטר.[7] לפעמים היו, למרות הכל, הופעות של זמרים, בנוסף גם שאר האורחים נתנו הופעות משלהם: מק אורלן אהב פעמיים-שלוש בשבוע לשיר פזמונים של הלגיון, רולאן דורז'לס נהג גם הוא לשיר, לפעמים, אך גרוע, לפי טעמו של מק אורלן, פרנסיס קרקו עשה חיקויים של הזמר פליקס מאיול.[4] באו גם מקס ז'אקוב, אנדרה סלמון, פול פור, גסטון קוטה, אפולינר, פיקאסו. האחרון צייר תמונה של מרגריט לוק ("אישה עם עורב") וגם דיוקן עצמי כארלקינו עם הרקדנית ז'רמן פישו, אהובת ידידו, שארל קזז'מאס. מאחורה נראה בציור פרדריק ז'ראר עצמו, ללא זקן, מנגן בגיטרה. ב-1902 התחיל להופיע השחקן שארל דולן שדיקלם שירים מאת בודלר, פרנסואה ויון, טריסטן קורבייר או ז'ול לאפורג בזמן שמעל הקיר הביט בו פסל מגבס של הצלוב מאת הפסל האנגלי ליאון - ג'ון וזלי שנהרג ב-1915 במלחמת העולם הראשונה. בנוסף לאמנים הגיעו כאמור גם אנרכיסטים ועם חברותיהם גם פושעים לא מעטים ממונמארטר התחתית או משכונת "גוט ד'אור". המתח סביב המועדון עלה אחרי שפרדריק ז'ראר החליט לגרש את הלקוחות הבלתי רצויים האלה. ואז הם ירו באקדחיהם בחלונות הבית. תקריות מאין אלה מתוארות ברומן של דורז'לס - Le Château des brouillards (טירת הערפילים) ואחת ההתקפות היוותה את לב הרומן של מק אורלן "Le Quai des brumes" שעלילתו מתרחשת ב"ארנב הזריז". לדעתו של אנדרה סלמון הירי שעליו סיפר מק אורלן קרה למעשה במסבאת "זוט" ב-1904 ולא ב"ארנב". האלימות הגיעה לשיאה ב-1910 כשאחד מבניו של "פרדה", ויקטור ("טוטור") נורה למוות בראשו בזמן שישב מאחורי הדלפק.
מתיחה מפורסמת:"השמש נרדמה מעל הים האדריאטי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]"תקופת המהומות"נמשכה שתיים או שלוש שנים, לאחר מכן, כפי שנזכר מק אורלן, פרדריק השתלט על המצב ו"הארנב הזריז" נעשה מקום שלו שהמשיך למשוך אליו צעירים וקשישים כאחד. [8]
עם זאת לא חסרו מתחים בקרב האורחים: בלט למשל ניגוד בין אמני האוונגרד, שנקראו בזלזול "כנופיית פיקאסו" (שלפי אנדרה סלמון, גם פרדריק ז'ראר לא העריך אותם יתר על המידה)[9] ל"מסורתיים" שהתקבצו סביב דורז'לס שסלדו מהציור המופשט שפגע לדעתם ביכולת לשפוט אמנות. [10][11] ב-1910 ביים דורזלס מתיחה שהפכה למפורסמת:הציור "והשמש נרדמה מעל הים האדריאטי" בחתימת אמן איטלקי אלמוני, ז'ואקים רפאל בורונלי, "תאורטיקן" של "תנועה אמנותית חדשה" - ה-l'excessivisme ("אקסצסיביזם" - בתרגום חופשי:"מוגזמיזם") הוצגה ב"סלון האמנים העצמאיים". למעשה, את מצע ה"אקסצסיביזם", ערך דורז'לס עצמו והתמונה הייתה "יצירה" של "לולו", החמור של פרדריק ז'ראר, שזנבו שנקשר למכחול הותנע בעזרתם של דורז'לס, ושני חבריו, אנדרה וארנו וז'ול דפאק. שם הצייר הדמיוני "בורונלי" היה אנגרמה של אחד משמות החמור "אליבורון".. דורז'לס פרסם הסברים על המעשה בעיתון הסאטירי "פנטזיו". לדבריו ביקש להוכיח למטומטמים, לחסרי הכישרון ולמתנשאים התופסים מקום גדול מדי בתערוכה הזאת, שיצירה של חמור, באמצעות משיכות רחבות של זנבו, אינה בלתי תואמת בין יצירותיהם" המהוות עלבון לאמנים ישרים כמו מוריס דני, פול סיניאק, פול סרוזייה ואחרים הנאלצים לסבול את הקרבת "הזבל הקטן " שלהם"[12] התרמית זכתה בהצלחה יוצאת מן הכלל:התמונה זכתה לפירושים לא שונים בהרבה מאלו שהתייחסו לשאר היצירות המודרניסטיות ונמכרה במחיר טוב. ב"זכרונות ללא סוף" הביע אנדרה סלמון ספקנות לגבי ערך ההוכחה שרצה דורז'לס להוכיח. קבלת הציור בסלון העצמאים לא הוכיחה, לדבריו, דבר מכיוון שכל יצירה הייתה מתקבלת שם
המתיחה של דורז'לס וחבריו תאמה למסורת טיפוסית למונמארטר - ה"fumisterie" (שנציגה המובהק היה ז'ול דפאקי) הלא היא הכנת מתיחות מורכבות תוך שימוש בפנטזיות מפתיעות ומשחקי מלים מסנוורים, התנהלות שקישרה את ההומוריסטים של הקברטים עם אמני האוונגרד משנות ה-1900 ושנציגה המושלם היה אלפונס אלה.
בסופו של דבר החבורה התפזרה עם פרוץ המלחמה ב-1914.[4]
המקום כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועדון לא השתנה הרבה ושומר על המסורת של קברט לא מכופתר. הוא ממוקם בבית אבן ברחוב דה סול התלול והמרוצף. זמרים ומשוררים מדקלמים ושרים בו שירים צרפתיים שכמה מהם נכתבו עוד במאה החמש עשרה. [13]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציור בשמן של פיקאסו מ-1905 "Au Lapin Agile" עזר לפרסום המועדון ברחבי העולם. .[14] בו מופיע האמן המחופש לארלקן יחד עם מאהבתו, ז'רמן פישו כשברקע רואים גם את מנהל המקום, פרדריק "פרדה" ז'ראר, מנגן בגיטרה. הציור נמכר ב-1912 ונמצא כעת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. המקום מככב גם ביצירות של אמנים אחרים כמו רומן גרקו ומוריס אוטיריו.
במדיה האמנותית אחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיאטרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1993 - המועדון משמש זירה לעלילת המחזה Picasso at the Lapin Agile (פיקאסו ב"לאפן אז'יל") מאת סטיב מרטין. במחזה מסופר על מפגש במקום ב-1904 בין אלברט איינשטיין לפיקאסו.
- 2017 ז'אן-ברנאר פיליפו כתב על תולדות המועדון במחזה " Au cabaret du Lapin Agile שהוצג על ידי להקת Compagnie Nomades
קולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1931 סצנה בסרט הגרמני "Allô Berlin ? Ici Paris! בבימויו של ז'וליין דוביבייה. מתרחשת ב"ארנב הזריז" ובה זמר שר את השיר " Chanson Lasse מאת ארמאן ברנאר (לחן) ודוביבייה (מלים),
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הארנב הזריז
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]Le Lapin à Gill dans C.Brunschwig, L-J Calvet, J-C.Klein Cent ans de chanson française, Editions du Seuil 1981, Paris
- Jean Buzelin, livret pour Le Lapin agile. Un siècle de veillées, coffret de quatre CD, EPM, 2003 (חוברת עבור מערך של ארבעה תקליטורים על "הארנב הזריז" - מאה שנות אשמורת)
- Jerrold Siegel, Paris Bohème, 1830-1930, Paris, Gallimard, coll. « Bibliothèque des histoires », 1991
- France Vernillat,Jacques Charpentreau Dictionnaire de la chanson,,
française Larousse, Paris 1968 p.141
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ האתר הרשמי-היסטוריה
- ^ 1 2 2003 J.Buzelin
- ^ 1 2 3 לוחית היסטורית מטעם עיריית פריז
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 F.Vernillat, J.Charpentreau 1968
- ^ Jean-Paul Crespelle, La vie quotidienne à Montmartre au temps de Picasso, Hachette, 1968, מצוטט על ידי Jean Buzelin
- ^ Siegel 1991 עמ' 320
- ^ Hewitt 2002 עמ'31
- ^ Mac Orlan s.d., p. 42.
- ^ Salmon 1955 עמ' 174
- ^ Hewitt 2002, p. 32.
- ^ Siegel 1991 עמ' 327
- ^ אתר הארנב הזריז ב"מוזיאון של הארנב הזריז"
- ^ באתר placesinfrance
- ^ הארנב הזריז