האשה הגדולה מן החלומות
 | |
| עטיפת הספר במהדורת 2000 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | יהושע קנז |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת דביר, הוצאת הקיבוץ המאוחד |
| תאריך הוצאה | 1973 |
| מספר עמודים | 200 |
האשה הגדולה מן החלומות הוא רומן מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 1973 בהוצאת דביר.[1]
זהו הרומן השני של קנז. כמו ברומן הראשון שלו, "אחרי החגים" (יצא לאור ב-1964), העלילה ביצירתו של קנז אינה ליניארית אלא "אנלוגית". כלומר, הסופר מקדם מספר עלילות במקביל, ולמעשה אין בספר גיבור מובהק.[2] קנז המשיך דרך זו גם ביצירות מאוחרות נוספות שלו, דוגמת "מחזיר אהבות קודמות" והנובלה "שורפים ארונות חשמל".
רוב העלילה מתרחשת בקיץ אחד, בפרבר או בשכונה מרוחקת של תל אביב, בבניין משותף שדייריו חווים עוני, אלימות ובדידות, ומביאה את סיפורן של מספר דמויות שככל שמתקדם הרומן דרכיהן מצטלבות.
שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
"האשה הגדולה מן החלומות" היא דמות שעולה בדמיונו של שמוליק בחלומותיו: "אשה גבוהה וצחורת-כתפיים, מלאת בשרים ושופעת-שיער, כולה יצרים וחושך, ורק בעיניה שקט ושלטון.".[3] שם הספר הפך לבסיס לפראפראזות עליו כגון: "הזונה הגדולה מן החלומות",[4] "הכוהנת הגדולה מן החלומות",[5] "היד הגדולה מן החלומות",[6] "האוחצ'ה הגדולה מן החלומות",[7], "המחשב הגדול מן החלומות",[8] ועוד.
עלילה ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל הדמויות המרכזיות מתגוררות בבניין משותף בדירות שכנות; ”מחנק היה אוחזה בדירה הקטנה, בבית הישן בן שתי הקומות, התקוע בלב מיגרש הגרוטאות, לא הרחק משורת בתי השיכון והכביש הראשי לתל אביב.”[9]
שמוליק ומלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זוג נשוי, ללא ילדים, שבו שמוליק המובטל כרוך אחרי מלכה המתעמרת בו בדרכה, ונעלמת לעיתים למספר ימים. היעדרויותיה גורמות לשמוליק למצוקה קשה ומביאות אותו לסף שגעון.
ציון ולבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זוג נשוי ולו שלושה ילדים. ציון, נהג מונית, המחזר אחר נוסעות צעירות ומתעלל באשתו. במהלך הקיץ הוא מפתח רומן רציני יותר עם זהבה - צעירה שאיננה בטוחה ברצינות כוונותיו, דבר המשפיע על מצב רוחו. לבנה, עקרת בית, סבלה התעללויות בילדותה ובנערותה וסובלת יחס קר ואלימות מצד ציון.
ההונגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
איש בודד, פועל במפעל מתכת היוצא לגמלאות ובבת אחת עולמו מתערער ובריאותו מתדרדרת. הקשר החברתי היחיד שהוא מקיים הוא עם בני הזוג ש. שמוצאם כנראה מגרמניה ולטענתם הם חווים רדיפה מצד גורמים עלומים.
רוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיוורת מזקינה, המעידה על עצמה כי הוריה "באו מפולניה", המתלבשת בגדים הדוקים ומאופרת בכבדות. מהווה מושא לעג והקנטה לנערי השכונה. מתגוררת מעל שמוליק ומלכה ונקישות עקביה על הרצפה, גם בלילות, מוציאות את שמוליק מדעתו.
ביקורת וניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם יציאת המהדורה הראשונה ב-1973[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילה רמרז-ראוך מוצאת כי "הסיטואציות הבסיסיות בסיפורים הנפרדים הן ואריאציה על עירומו של האדם במציאות המשוללת כל כיסוי, משמעות ותוכן. הרקב, הכיעור, הניוול והבליה הפיסית אוחזים בכל: ביפה ובמכוער, ברגיש ובקהה. המעגל הסגור בו אסורים כל הטיפוסים אינו מניח מוצא. מצויות שתי אפשרויות והן ההישנות של הקיים או הקאטאסטרופה בדמות רצח, התאבדות." רמרז-ראוך סבורה שקנז נכשל בקשירת הסיפורים אודות הדמויות לכדי רומאן וכי "איכות חלקי הרומאן עולה על איכות השלם" וכי "רומאן זה הינו למעשה שלוש נובלות נבחרות.".[10]
אפרת פאיאנס כותבת כי "הרומאן מתנהל מראשיתו ועד סופו בנתיב חד-מסלולי. המספר מוביל את דמויותיו אל חדלונן. אין הפתעות, אין תפניות ואין חריגות מן הגורל המזומן לאחרית. ואולם, הדרך אל הצפוי, אופן התיאור וההולכה הם הרומאן האמיתי שבין הדפים.". היא מייחסת משמעות גדולה לחלומות הגיבורים ואומרת כי החלומות הם המחולל והמסובב של המעשים. בנקודה זו היא גם בוחרת לסיים את הביקורת: "המציאות המוחשית ביותר בחיי-ניכור אלה היא איפוא החלומות. ואלה - לפי תפיסת המספר - נושאי הגורל ומחולליו.".[11]
עם יציאת מהדורת 1986[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף אורן מוצא כי הספר משיב על שאלתו של ההונגרי ששואל-תוהה על הבית ודייריו: "מה זה? בית סוהר? בית משוגעים? בית זונות?[12] "שקיומו של האדם הוא אמנם קיום גיהנומי, בדומה לזה שניתן לצרף מהווייתם של שלושה מוסדות, שתרבות האדם מנקזת דרכם את סטיותיה-מצוקותיה". בסוף ביקורתו מציין אורן, כי קנז אוהב את גיבוריו המעונים. הוא רוחש להם כבוד, על עצם העזתם למרוד בגורלם.[13] נקודה זו מתקשרת עם עדותה של במאית המחזה שהועלה ב-1990 בתיאטרון החאן, דורית ירושלמי, שקנז ביקש שלא להיות מעורב במחזה ובהצגה והיה לו רק חשש אחד, שהדמויות תצאנה נלעגות.[14]
ביקורות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרשון שקד רואה בתיאור השכבות החברתיות, שהסופר אינו חושש מלהדגיש אותן, כמטאפורה להוויה הנפשית ושכבותיה. אין השגעון האוחז בחלק מהדמויות קשור לשכבה החברתית ודווקא השכבה הנתפסת כעליונה היא מוכת הטירוף. הוא מסכם את ביקורתו בכך שגם בנובלה מלודרמטית ואלימה זו מתגלים קטעי פיוט המזכירים לנו כי קנז הוא פייטן אימפרסיוניסטי וכי המונח של י.ח. ברנר, "ריאליזם סימבולי", הולם יצירה זאת.[15]
עורך הספריה החדשה, שבא יצא הספר במהדורה חדשה ב-1986, מנחם פרי, מציין כי ב-1972 נפתחה החוברת הראשונה של כתב העת "סימן קריאה" ב"פרפר-המשי שבחלום" – רצף של קטעים, מאת יהושע קנז, המספרים על ה"הונגרי הארוך" שבספר זה.[16] פרי כותב: "זהו ספר שבו האלימות כלפי הזולת היא אלימות עצמית – ניסיון לחסל דחפים מאיימים שבנפש. תחושותיהן של הדמויות מתגשמות במעשים מקבילים של דמויות אחרות, ומן ההוויה הדחוסה הזאת אין לצאת אלא במוות או בשיגעון.".[17]
לעומת ביקורתה של פאיאנס מ-1973, הרואה בחלומות מוטיב מרכזי בספר, כתב ב-1990 מבקר הספרות והתרבות, אירי ריקין, עם העלאת ההצגה בתיאטרון החאן, ביקורת המתייחסת גם לספרו של קנז ובה הוא טוען כי: "גיבוריו של קנז חדלו לחלום, ומשום כך חדלו גם לנסות, מה שהופך את שגרת חייהם לתהליך מאוס של התפוררות וחידלון". במבט לאחור (אולי על רקע יצירתו המאוחרת יותר של קנז, "התגנבות יחידים" (1986)), הוא גם קובע: "את התפאורה לחיים העלובים מספק בלוק דירות בשכונת מצוקה, סביבה המתהדרת ביומרה לשמש "כור היתוך" ל"קיבוץ גלויות" ובסיסמאות דומות, לתפארת המדינה והעם. כנגד האידיאל מציג קנז מציאות פרוזאית ומביא אותה לידי אבסורד. החברה שהוא מתאר איננה כור היתוך. היא מנוכרת, נטולת רחמים, מכוערת ואפופה שיממון נפשי ועקרות רוחנית.".[18]
תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2005 יצא הספר לאור באיטליה בהוצאת Giuntina, בתרגום לאיטלקית של אנטוניו די גזו ( Antonio Di Gesù).[19]
ב-2006 יצא הספר לאור בצרפת בהוצאת Actes Sud, בתרגום לצרפתית של רוזי פנחס-דלפואש.[20]
ב-2007 יצא הספר לאור בתרגום לערבית.[21]
מחזה וסרט קצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1990 העלה תיאטרון החאן את המחזה "האשה הגדולה מן החלומות", על פי המחזה של שמעון לוי ובבימויה של דורית ירושלמי.[18] בהצגה שיחקו מוטי כץ (בתפקיד ציון), ג'ולי גולדשטיין (בתפקיד לבנה), אורה מאירסון (בתפקיד מלכה), אריה צ'רנר (בתפקיד שמוליק), עליזה רוזן (בתפקיד רוזה), קונסטנטין אנטול (בתפקיד ההונגרי), דן הרדן (בתפקיד ד"ר ש.) ורות גלר (בתפקיד גברת ש.).[22][23][14]
ב-1988 הועלה סרט סטודנטים קצר (25 דקות) בשם "פעמונים צילצלו לרוזה", המבוסס על חלק מהרומן ועוסק בדמותה של רוזה העיוורת. את הסרט ביימה עופרה אברמוב וכיכבה בו מירי פביאן. כמו כן השתתף אברהם אסאו.[24]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נורית גרץ, "האשה הגדולה מן החלומות" ליהושע קנז, סימן קריאה, 5, 1976.
- חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האשה הגדולה מן החלומות, באתר הספריה החדשה
- גילה רמרז-ראוך, חיפוש מופרך אחר האושר, דבר, 23 במרץ 1973
- אפרת פאיאנס, הדרך אל הצפוי, מעריב, 17 באוגוסט 1973
- יוסף אורן, תל אביב כמשל קיומי, מעריב, 12 בספטמבר 1986
- חנה סגרה, בין צחוק לדמע- היבטים גרוטסקיים ברומן האישה הגדולה מן החלומות מאת יהושע קנז, 6 באפריל 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מהדורה חדשה, מתוקנת על ידי המחבר, יצאה לאור ב-1986 בסדרת הספריה החדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד
- ^ נילי לוי, יהושע קנז, חזרה לתבניות קודמות, עיון בספרו של יהושע קנז מחזיר אהבות קודמות, באתר משרד החינוך, (הקישור אינו פעיל)
- ^ עמ' 106 בספר
- ^ שוש אביגל, שיר על מות ילדים, חדשות, 24 במאי 1993המשך (הביטוי נמצא בחלק השני של המאמר)
- ^ אהרון רוזן, הכוהנת הגדולה מן החלומות, באתר גלובס, 28 ביוני 1998
- ^ אלכסנדרה ינאי, היד הגדולה מן החלומות, NRG, 12 במאי 2006
- ^
שי רודין, הבלש של יונתן שגיב הוא האוחצ'ה הגדולה מן החלומות, באתר הארץ, 3 בינואר 2020
- ^ המחשב הגדול מן החלומות, הידען, 14 באוגוסט 2004
- ^ עמ' 16 בספר
- ^ גילה רמרז-ראוך, חיפוש מופרך אחר האושר, דבר, 23 במרץ 1973
- ^ אפרת פאיאנס, הדרך אל הצפוי, מעריב, 17 באוגוסט 1973
- ^ עמ' 75 בספר
- ^ יוסף אורן, תל אביב כמשל קיומי, מעריב, 12 בספטמבר 1986
- ^ 1 2 תלמה אדמון, האשה הגדולה עוברת לבמה, מעריב, 9 בפברואר 1990
- ^ גרשון שקד, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ה' ("בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות"), הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1998, עמ' 285-280
- ^ למשל, סיפורו של ד"ר ש. להונגרי אודות הדוכס מכסימיליאן והספן הגוסס (עמ' 56 בספר) מופיע בגליון הראשון של "סימן קריאה" מ-1972
- ^ האשה הגדולה מן החלומות, באתר הספריה החדשה
- ^ 1 2 אירי ריקין, חלום בלהות, כל העיר, 9 בפברואר 1990
- ^ La grande donna dei sogni (באיטלקית)
- ^ La Grande Femme des rêves (בצרפתית)
- ^ האשה הגדולה מן החלומות, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- ^ מודעה, חלום בלהות, כל העיר, 19 בינואר 1990
- ^ עמיר פלג, השכנים של קזבלן, חדשות, 9 בפברואר 1990
- ^ אבי ויינברג, "פעמונים צלצלו לרוזה" (בתוך מדור "בקרוב"), כל העיר, 25 במרץ 1988
