הבדלי מגדר בהשפעת הקורונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מגפת הקורונה גבתה את חייהם של מיליוני בני אדם, ופגעה בפרנסתם של מיליארדים. ועם זאת, היא השפיעה על נשים וגברים באופן שונה, דבר שמתבטא בהבדלים בהיקפי התחלואה בין המגדרים ובהשפעות חברתיות וכלכליות מגוונות. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בכך שאחוזי התמותה בקרב גברים גבוהים יותר.[1] בעוד שהיקף הפגיעה הכלכלית בנשים רחב יותר.[2]

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדלים מגדריים בשיעורי התמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים שנעשו על מגפות אחרות מראים כי נגיפי SARS, שפעת, אבולה ו-HIV משפיעים באופן שונה על גברים ונשים מבחינת הידבקות ותמותה.[1][3][4][5][6] אף על פי שנתוני הקורונה מראים מספר שווה של נדבקים בין גברים ונשים, נראה שיש הבדלים בין המינים בשיעורי התמותה ובפגיעות למחלה. מחקרים שבדקו הבדלים בתחלואה בין המינים ב־26 מדינות הראו כי שיעור התמותה הכללי בקרב גברים גבוה יותר מזה של הנשים.[1][3][4] מומחים אף מזהים כי השתייכות למין הגברי מהווה גורם סיכון בדומה לגיל מבוגר ומחלות רקע. בניתוח שנעשה במכון הבריאות הגבוה ברומא בתחילת 2020, עולה כי כ-8% מהחולים הגברים נפטרו, כשהיקף התמותה בקרב נשים היה קטן בהרבה - ועמד על כ-5%. על פי המרכז הסיני לבקרת ומניעת מחלות, שיעור התמותה בקרב גברים עמד על כ-2.8%, לעומת 1.7% תמותה בקרב נשים.[5]

מדענים אשר בחנו את הפלזמה של 331 חולי קורונה מצאו כי במקרים הקשים ביותר, נשים היו בעלות רמת נוגדנים גבוהה יותר מגברים. מידע זה מראה שגברים ונשים עשויים להיות בעלי תגובות שונות באופן מהותי לנגיף, לחיסונים ולטיפול.[6]

התמותה הגבוהה בקרב גברים עשויה להיות מוסברת בחלקה על ידי סיבות ביולוגיות הקשורות לשכיחות הגבוהה של מחלות בקרב גברים כדוגמת מחלות קרדיווסקולריות, יתר לחץ דם, סוכרת ומחלות ריאה כרוניות, ובחלקה על ידי סיבות התנהגותיות כגון שימוש תכוף יותר בסיגריות ובאלכוהול. לדוגמה, לגברים נטייה רבה יותר לעישון קבוע בהשוואה לנשים, דבר שיכול להשפיע על התחלואה בקרב גברים. לעומת זאת, גנים וכרומוזומי מין נקביים הכוללים אסטרוגן, פרוגסטרון ואנדרוגנים תורמים למערכת החיסון ויכולים להיות סיבה מרכזית לתחלואה הנמוכה של נשים.[5][3]

השלכות בריאותיות ייחודיות על נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקורונה הוסטו משאבים מתחומי בריאות האישה לטיפול במגפה. משאבים אלו כוללים בין היתר אספקת שירותי בריאות מינית ורבייה, שירותי בריאות האם ושירותים ייעודיים לטיפול בנשים נפגעות אלימות. שירותים אלו חיוניים לבריאות, לזכויות ולרווחה של נשים ונערות. פגיעה בשירותים אלו עלולה לגרום להגברת שיעורי התמותה והתחלואה האימהית, הגברת שיעורי הריונות בגיל ההתבגרות, הגדלה בשיעורי ההידבקות ב- HIV ומחלות מין נוספות. לדוגמה, באמריקה הלטינית ובקריביים מעריכים כי בעקבות הקורונה, 18 מיליון נשים נוספות יאבדו גישה קבועה לאמצעים מודרניים למניעת הריון.[2]

בנוסף, נשים מהוות 70% מכוח העבודה בתחום הבריאות בין אם בצוותים הרפואיים עצמם ובין אם בתחומי האחזקה, וכתוצאה ישירה מכך, ברבות מהמדינות, אחוזי הנדבקות העובדות בתחום הרפואה גבוהים בעשרות מונים מאחוזי הנדבקים הגברים.[2][4]

היבטים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות על השפעת הקורונה מצביעות על השלכות חמורות יותר על מצבן וחוסנן הכלכלי של נשים בהשוואה לגברים. נשים רגישות יותר למצבים כלכליים קשים- לרוב הן מרוויחות פחות מגברים, מחזיקות בתפקידים המאופיינים ביציבות תעסוקתית נמוכה ורוב משקי הבית החד הוריים הן של נשים. בשל נחיתות כלכלית זו, הפגיעה בכלכלה העולמית בעקבות התפרצות מגפת הקורונה משפיעה באופן הרסני במיוחד על נשים.[2]

נשים הן האחראיות העיקריות לאחזקת הבית, גידול הילדים והדאגה לקשישים המשתייכים למשפחה.[1] עבודת הטיפול בילדים וקשישים גדלה לאור סגירת בתי הספר והצפת שירותי הבריאות. על פי אונסק"ו, 1.52 מיליארד תלמידים (87% מהתלמידים בעולם) ומעל 60 מיליון מורים עברו למתכונת של הוראה מהבית. ככל שמוסדות המטפלים בילדים נסגרים, הטיפול בילדים עובר בעיקר לאחריות הנשים, לא רק בגלל המבנה הקיים של כוח העבודה, אלא גם בגלל נורמות חברתיות המצפות מנשים להיות המטפלות העיקריות במשפחה. מציאות זו מקשה על נשים לעבוד מרחוק כשילדיהן בבית ולכן הן חשופות יותר לפיטורים בהשוואה לגברים. במדינות רבות, סבב הפיטורים הראשון היה חריף במיוחד במקצועות בהם נשים תופסות נתח משמעותי כדוגמת תחומי הקמעונאות, האירוח והתיירות.[2]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערות מתבגרות מבלות שעות רבות יותר במטלות הבית ובעזרה בטיפול בילדים בהשוואה לנערים בני גילן. סגירת מוסדות לימוד בשל התפרצות הקורנה הביאה לעלייה במספר השעות בהן נערות עוסקות במטלות הבית, דבר הפוגע ביכולתן להשקיע בלימודים. יתרה מכך, עלה הסיכוי לנשירתן גם לאחר סיום המשבר, במיוחד נערות שחיות בעוני, בעלות מוגבלויות או נערות שחיות באזורים מבודדים.[2] לדוגמה, במהלך משבר האבולה בליבריה ב-2014, נערות הפכו לעיתים למניבות ההכנסה העיקריות במשקי ביתן ובמקרים אחרים, הפכו למטפלות העיקריות עבור בני משפחתן החולים.

השילוב של סגירת בית ספר וצמצום שירותי בריאות גם מעלים את הסבירות להריון בגיל ההתבגרות אשר יכול גם כן להוביל לנשירה מהלימודים כמו גם למשמעויות שליליות נוספות. הגבלות התנועה מפחיתות את הגישה לשירותי הבריאות העוזרים בהשגת אמצעי מניעה והפסקות היריון, כמו גם למרחבים חינוכיים ובטוחים אשר יכולים למנוע התנהגות מינית מסוכנת.[7]

אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות משבר - כמו אסונות טבע, מלחמות ומגפות - הסיכון לאלימות על רקע מגדרי כלפי נשים עולה.[8] דיווחים מראים כי אלימות פיזית ומינית כלפי נשים ברחבי העולם התגברה לאור משבר הקורונה. נראתה עלייה של למעלה מ־25% במדינות מסוימות ובאחרות הדיווחים הוכפלו.[2] גורמים שנמצאו כקשורים לסיכוי מוגבר לאלימות במשפחה כוללים לחצים כלכליים, בילוי זמן ממושך בבית, ובידוד חברתי הנובע מהגבלות התנועה. המוקד הלאומי לאלימות במשפחה בארצות הברית מדווח כי מספר גדול של פונות טוענות כי המתעללים משתמשים בקורונה כאמצעי לבודד אותן עוד יותר מקרוביהן, ומנצלים את חוסר יכולתן להזעיק עזרה או להימלט. שירותי השיפוט, המשטרה והבריאות, שהם המגיבים הראשונים לנשים הנתונות לאלימות מצד בני זוגן, מתמודדים עם עומס רב בשל המגפה.

עמותות התומכות בנשים הסובלות מאלימות מושפעות גם הן מסגירה או הקצאה מחדש של משאבים ויכולתן לתמוך ולספק מענים לאוכלוסייה זו פוחתת.[2][8]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נגד נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמצא כי השלכותיה הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות של מגפת הקורונה על התא המשפחתי,[9] לצד הגבלות התנועה,[10] גורמות לכך כי נשים תהינה חשופות לאלימות פיזית, כלכלית ומינית.[11]

אלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הקורונה, מספר הפניות למוקד המצוקה הארצי של משרד הרווחה בנושא אלימות במשפחה עלה באופן משמעותי, כאשר מספר הפניות בנושא אלימות בין בני זוג עלה פי ארבעה מתחילת המגפה.[10] בנוסף, ישנה עלייה של 16% בפתיחת תיקים בגין אלימות נגד נשים במשפחה, בין החודשים מאי- יולי 2020 ועליה ממוצעת של 13.3% במספר הבקשות של נשים לצווי מניעה בחודשי יוני-אוגוסט 2020 בהשוואה לתקופות המקבילות ב־2019[9].[12] ב-2020 נרצחו 25 נשים מתוכם 21 הוגדרו כמקרי פמיסייד (פשע שנאה המבוסס על מגדר), כאשר חודש מרץ היה הקשה ביותר ובו היו חמישה מקרי רצח של נשים.[13]

פגיעות מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח השנתי של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל בשנת 2020, עולה כי בתחילת המשבר, הייתה ירידה קלה במספר הפניות בשל מספר גורמים: הקושי לפנות לסיוע בעת התמודדות עם חרדה, הסתגלות למציאות חדשה בצל הקורונה, העדר פרטיות בבית וסגירת מוקדים המפנים למרכזי סיוע. עם זאת, החל מחודש אפריל, נרשמה עלייה בפניות למרכזי הסיוע. עלייה זו ניכרת במיוחד עד יוני 2020, אז נמדדה עליה של 36% בכלל הפניות לעומת התקופה המקבילה ב־2019, כאשר 88.7% מהפונות הן נשים. מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אורית סוליציאנו, מסבירה כי לפי הנתונים, הסגר הפך את המרחב הביתי למקום מסוכן, בעל פוטנציאל להחרפת היקף הפגיעות המיניות ולהצפה של זיכרונות טראומטיים בקרב נפגעות פגיעה מינית. ביטוי לכך נראה בעלייה של 33% בפניות בנושא גילוי עריות לצד עלייה ניכרת בתיקי משטרה שנפתחו על עבירות מין והטרדה מינית ברשת. לדוגמה - בחודש ינואר 2020 נרשמו 13 תיקים במשטרה לעומת 114 תיקים בחודש מאי 2020.[14]

חלוקה מגדרית במשק הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הקורונה, מערכת החינוך הושבתה לפרקים,[15] רבים עברו לעבוד מהבית,[16] דבר המייצר קושי בקרב הורים במציאת איזון בין מטלות הבית לעבודה, ועשוי לייצר תחושת לחץ מכך ששני התפקידים צריכים להתבצע בו זמנית.[17] נמצא כי גברים מבלים שעות רבות יותר עם הילדים מבעבר, אך משקיעים פחות שעות במטלות הבית,[18] בעוד שנשים משקיעות שעות רבות יותר למטלות הבית ולטיפול בילדים. לדוגמה, מחקר מצא כי בחודש אפריל הייתה עלייה ממוצעת של 2.1 שעות בשבוע בעבודות בית ועליה ממוצעת של 4.2 שעות שבועיות בטיפול בילדים.[19] עוד עולה, כי בקרב אימהות העובדות מהבית בתקופת הקורונה, הקונפליקט בין העבודה למשפחה עוצמתי במיוחד והדבר עשוי להזיק לבריאותן הנפשית.[18]

תעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הפערים הקיימים בין גברים לנשים במישור התעסוקתי,[20] נראה כי בעשור האחרון חל צמצום של פער זה הן בשיעורי התעסוקה והן בפערי השכר.[21] עם זאת, התפרצות מגפת הקורונה הביאה להיפוך מגמה זו והפערים המגדריים שבים לצמוח.[11] הפגיעה הכלכלית ניכרת מבחינת שיעורי העסקת נשים ובהיקפי משרתן. נשים רבות יותר פוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום מבעבר, דבר שהביא לפגיעה משמעותית בהכנסותיהן של נשים בהשוואה לגברים.[22] לדוגמה, על פי נתוני שירות התעסוקה, מאז תחילת הסגר השני (19 בספטמבר 2020) נרשמו כ־94 אלף מחפשי עבודה חדשים מתוכם 70% נשים והוגשו כ-85 בקשות לצמצומי משרה בגין חוק עבודת נשים, לעומת 16 בקשות באוגוסט 2019.[11] עמותת "עבודה שווה" זיהתה את היקף הפגיעה בתנאי העסקה של נשים ואת הקושי של אוכלוסיות מוחלשות שונות לחזור לעבודה, והוציאה לאור את "התו השווה"[23] המהווה מדריך מעשי לשימור וקידום שוויון מגדרי בארגונים.[24]

72% מעובדי מערכת הבריאות הן נשים כמו גם 76% ממערכת החינוך, דבר המציב אוכלוסייה זו בסיכון גבוה לחשיפה לנגיף עקב הימצאותן בתפקידים טיפוליים וקרבתן הגבוהה לחולים.[25] נשים במערכת החינוך, מחזיקות בנטל כפול של טיפול במשפחה הפרטית שלהן וכן בהוראה מרחוק.[11] עם זאת, לעבודה בסקטור הציבורי יתרונות בשל היציבות התעסוקתית המאופיינת במשרות אלו כמו- שמירה יחסית על חוקי העסקה והתאגדות תחת ארגוני עובדים שתורמים להגנתם.[26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Clare Wenham, Julia Smith, Rosemary Morgan, COVID-19: the gendered impacts of the outbreak, The Lancet 395, 2020-03-14, עמ' 846–848 doi: 10.1016/S0140-6736(20)30526-2
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 UN Secretary-General’s policy brief: The impact of COVID-19 on women | Digital library: Publications, UN Women (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 Garima Sharma, Annabelle Santos Volgman, Erin D. Michos, Sex Differences in Mortality From COVID-19 Pandemic, Jacc. Case Reports 2, 2020-07-15, עמ' 1407–1410 doi: 10.1016/j.jaccas.2020.04.027
  4. ^ 1 2 3 Gender and the Coronavirus Outbreak | Think Global Health, Council on Foreign Relations (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 Rabin, Roni Caryn (2020-03-20). "In Italy, Coronavirus Takes a Higher Toll on Men". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-02-28.
  6. ^ 1 2 Gupta, Alisha Haridasani (2020-04-03). "Does Covid-19 Hit Women and Men Differently? U.S. Isn't Keeping Track". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-02-28.
  7. ^ COVID-19 and Girls' Education: What We Know So Far and What We Expect, Center For Global Development (באנגלית)
  8. ^ 1 2 How Coronavirus Is Affecting Victims of Domestic Violence, Time
  9. ^ 1 2 עדו אבגר, סקירה- ריכוז נתונים לקראת יום המאבק באלימות כלפי נשים, מרכז המחקר והמידע הכנסת, 2020
  10. ^ 1 2 הנחיות לשגרה בזמן קורונה, GOV.IL
  11. ^ 1 2 3 4 ד"ר יעל חסון, הדס בן-אליהו וד"ר הגר צמרת, סטנדרט בינלאומי להתמודדות רגישת-מגדר עם משבר הקורונה. תמונת מצב 2 אוקטובר 2020, מאחורי המספרים, מרכז אדווה, 2020
  12. ^ השולחן העגול במשרד ראש הממשלה, השולחן הבינמגזרי לצרכי נשים במשבר הקורונה, מפת מדידה לצרכי נשים, 2020
  13. ^ ד"ר שלוה וייל ונועם קשת, דו"ח סיכום 2020 – מקרי פמיסייד בישראל, התצפית הישראלית על רצח נשים
  14. ^ איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, צל מגיפה- השלכות משבר הקורונה על נפגעות ונפגעי אלימות מינית, 2020
  15. ^ ההזדמנות החינוכית בצל הקורונה, www.idi.org.il
  16. ^ משבר הקורונה: עבודה מהבית, www.idi.org.il
  17. ^ מעין מנלה, גם בעבודה מהבית - הנטל שוב נופל על הנשים, כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2020-10-03
  18. ^ 1 2 "אסטרטגיות שאימצו אמהות עובדות בתקופת הקורונה - לא ממש הועילו להן". TheMarker. נבדק ב-2021-02-28.
  19. ^ המשבר גרם לאבות ישראלים להשקיע יותר זמן בילדים. אמהות השקיעו עוד יותר, Haaretz הארץ
  20. ^ הגר צמרת־קרצ'ר, חנה הרצוג ונעמי חזן, מדד המגדר אי־שוויון מגדרי בישראל, מכון ון ליר, שוות, יודעת, 2019
  21. ^ ליאורה בוורס, משבר הקורונה והשפעתו על נשים בשוק העבודה: נזק בלתי הפיך או ירידה לצורך עלייה?, מרכז טאוב, 2020
  22. ^ מאיר יעיש וטלי קריסטל, השלכות המשבר הכלכלי שבעקבות מגפת הקורונה על אי-שוויון מגדרי בישראל, 2020
  23. ^ מיכל מטס ליטמנוביץ' ופרופ׳ רונית קרק, התו השווה- לשוויון מגדרי, 2020
  24. ^ התו השווה: כך תקדמו שוויון מגדרי במקום העבודה בתקופת פוסט קורונה, און לייף, ‏2020-05-11
  25. ^ משרד הבריאות מדינת ישראל, כוח אדם במקצועות הבריאות 2018, 2018
  26. ^ Yaish Meir and Kraus Vered, The Consequences of Economic Restructuring for the Gender Earnings Gap in Israel, 1972-1995, Work Employment and Society, 2003