הבחירות הפרלמנטריות בקנדה 2025
| |||||||||||
| הבחירות הפרלמנטריות בקנדה 2025 | |||||||||||
| 28 באפריל 2025 | |||||||||||
|
.jpg)
| ||||||||||
| מועמד | מארק קרני | פייר פוליאב | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מפלגה | המפלגה הליברלית | המפלגה השמרנית | |||||||||
| מדינת מוצא |  אונטריו
|
אונטריו
| |||||||||
| מספר המושבים | 160 | 119 | |||||||||
 | |||||||||||
| יושב הראש הממונה: מארק קרני | |||||||||||
הבחירות הפרלמנטריות בקנדה 2025 נערכו ב-28 באפריל, לצורך בחירת חברי בית הנבחרים של הפרלמנט של קנדה ה-45. צווי הבחירות הוצאו ב-23 במרץ 2025, לאחר שהמושלת הכללית של קנדה, מרי סיימון, נענתה לבקשתו של ראש הממשלה, מארק קרני, לפזר את הפרלמנט.
זו הייתה הבחירה הראשונה שהתקיימה על פי מפת הבחירות החדשה, הכוללת 343 מושבים, בהתאם למפקד האוכלוסין הקנדי שנערך בשנת 2021.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבחירות הפרלמנטריות בקנדה בשנת 2021, שנערכו ב-20 בספטמבר 2021, הביאו עמן שינויים מינוריים בלבד ביחס לבחירות הקודמות שהתקיימו ב-2019.[1] המפלגה הליברלית, בראשות ראש הממשלה ג'סטין טרודו, לא זכתה ברוב הקולות ולא הצליחה להשיג רוב בפרלמנט, אלא זכתה במספר המושבים הרב ביותר בלבד, וכך שמרה על מעמדה כממשלת מיעוט. המפלגה השמרנית זכתה ברוב הקולות והמשיכה לשמש כאופוזיציה הרשמית.[2]
ב-27 בספטמבר 2021, אנאמי פול התפטרה מתפקידה כראש מפלגת הירוקים, בטענה להיעדר תמיכה מספקת מצד המפלגה. התפטרותה נכנסה לתוקף ב-10 בנובמבר אותה שנה.
בעקבות חלוקת המחוזות האלקטורלית מחדש שנערכה בשנת 2022, הוגדל מספר מחוזות הבחירה ל-343. המושבים הנוספים הוקצו בהתאם לגידול האוכלוסייה בפרובינציות אלברטה (3 מושבים), קולומביה הבריטית (מושב אחד) ואונטריו (מושב אחד).[3]
ב-23 במרץ 2025, נענתה המושלת הכללית לבקשתו של ראש הממשלה מארק קרני ופיזרה את הפרלמנט. הבחירות נקבעו ל-28 באפריל 2025.[4]
בחירות אלו היו הראשונות שהשתמשו במפת בחירות חדשה בת 343 מושבים המבוססת על מפקד האוכלוסין של 2021 . סוגיות מרכזיות בקמפיין הבחירות כללו את יוקר המחיה, הדיור, הפשיעה, המכסים ואיומי סיפוח מצד דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית.
תוצאות הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפלגה הליברלית ניצחה והמשיכה לכהן כממשלת מיעוט. זוהי ממשלת הליברלים הרביעית ברציפות וממשלת המיעוט הליברלית השלישית ברציפות. הליברלים זכו גם במרבית קולות הציבור ("ההצבעה הפופולרית") בפעם הראשונה מאז 2015.[5]
גם המפלגה הליברלית וגם המפלגה השמרנית שיפרו את נתח הקולות וספירת המושבים שלהן ביחס לבחירות 2021, בעוד שכל המפלגות האחרות איבדו מנדטים. הבחירות הניבו למפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP) את התוצאה הגרועה ביותר בתולדותיה, שכן היא קיבלה קצת יותר משישה אחוזים מקולות הבוחרים וזכתה רק בשבעה מושבים.[6] כתוצאה מכך, ה-NDP איבדה את מעמדה הרשמי כמפלגה (אנ') בפעם הראשונה מאז 1993.[6]
המגמה בסקרים שנמשכה מאמצע 2023 ועד ינואר 2025 הייתה עליונות של השמרנים, שהתהפכה עם החלפתו של קרני את ג'סטין טרודו כמנהיג המפלגה הליברלית.[7] עם ניסיונו הרב כנגיד בנק, נתפס קרני כבעל יכולת טובה יותר להתמודד עם מלחמת הסחר שפתחה ארצות הברית וסוגיות כלכליות מרכזיות אחרות.[7][8] שני מנהיגי מפלגות מכהנים לא הצליחו להיבחר מחדש למושבים שלהם בפרלמנט: פייר פוליאב מהמפלגה השמרנית וג'אגמיט סינג מה-NDP.[9] פוליאב החזיק במושב מאז 2004, ותבוסתו נחשבה למכשול משמעותי עבור השמרנים.
לוח זמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]2021
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 27 בספטמבר – אנאמי פול הודיעה על כוונתה להתפטר מתפקיד מנהיגת מפלגת הירוקים.
- 10 בנובמבר – פול הגישה את התפטרותה וסיימה את חברותה במפלגה.
- 15 בנובמבר – הסנאטורית דניס באטרס יזמה עצומה לבחינת הנהגת ארין או’טול במפלגה השמרנית. הנשיא רוברט באת'רסון פסל את העצומה, וביום שלמחרת הוצאה באטרס מסיעת המפלגה.
- 24 בנובמבר – אמיתה קאטנר מונה למנהיג הזמני של מפלגת הירוקים.
- 5 בדצמבר – מפלגת העם ערכה סקירה מחודשת של הנהגת מקסים ברנייה, שאושר להמשיך בתפקיד.
2022
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2 בפברואר – ארין או’טול הודח מהנהגת המפלגה השמרנית בהצבעה פנימית. קנדיס ברגן מונתה למנהיגה זמנית.
- 22 במרץ – המפלגה הליברלית וה-NDP חתמו על הסכם אמון ותמיכה, שבמסגרתו התחייבה ה-NDP לתמוך בממשלה הליברלית עד יוני 2025 תמורת התחייבויות מדיניות.
- 24 במאי – החלה רשמית הבחירה להנהגת מפלגת הירוקים.
- 10 בספטמבר – פייר פוליאב נבחר לראש המפלגה השמרנית.
- 19 בנובמבר – הבחירות להנהגת מפלגת הירוקים הסתיימו בהכרזת אליזבת מיי וג'ונתן פדנו על מנהיגות משותפת. מיי מונתה למנהיגה, ופדנו לסגן-מנהיג, בכפוף לשינוי תקנון המפלגה.
2023
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 26 ביולי – ראש הממשלה ג'סטין טרודו ביצע חילופי תפקידים נרחבים בקבינט.
- 26 בספטמבר – אנתוני רוטה הודיע על כוונתו להתפטר מתפקיד יו"ר בית הנבחרים. לואי פלאמונדון מונה כמחליף זמני.
- 3 באוקטובר – גרג פרגוס נבחר ליו"ר בית הנבחרים – הראשון ממוצא לא-לבן בתפקיד זה.
2024
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 4 בספטמבר – ה-NDP הודיעה רשמית על סיום הסכם האמון עם הליברלים.
- 20 בנובמבר – רנדי בואיסונולט, שר ליברלי מאלברטה, התפטר מהממשלה בשל האשמות לפיהן ניהל עסק עם מכרזים ממשלתיים והתחזה לאדם ילידי.
- 9 בדצמבר – ממשלת טרודו שרדה הצבעת אי-אמון שלישית.
- 16 בדצמבר – כריסטיה פרילנד, סגנית ראש הממשלה ושרת האוצר, התפטרה עקב התנגדות למדיניות התקציבית של טרודו. דומיניק לה-בלאן מונה לשר האוצר במקומה. שר הדיור שון פרייזר התפטר אף הוא באותו יום מסיבות אישיות.
- 20 בדצמבר – טרודו ערך סבב חילופים נרחב בקבינט. ה-NDP הודיעה על כוונה להגיש הצעת אי-אמון. למעלה מ-20 חברי פרלמנט ליברלים קראו בפומבי להתפטרותו של טרודו, ויותר מ-50 חתמו על מכתב פרטי בדרישה זו.
2025
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 6 בינואר – טרודו הכריז על השעיית פעילות הפרלמנט עד 24 במרץ ועל התפטרותו מהנהגת המפלגה הליברלית ומתפקיד ראש הממשלה, עם כניסת מחליפו לתפקיד.
- 15 בינואר – טרודו הודיע שלא יתמודד שוב במחוז פאפינו.
- 4 בפברואר – מפלגת הירוקים סיימה את בחירת המנהיגות המשותפת, ואליזבת מיי וג'ונתן פדנו נבחרו מחדש.
- 13 בפברואר – מקסים ברנייה הודיע כי יתמודד שוב במחוז בוֹס מטעם מפלגת העם.
- 3 במרץ – ג'ונתן פדנו, סגן-יו"ר מפלגת הירוקים, הודיע שיתמודד במחוז אוטרמון.
- 9 במרץ – הבחירות להנהגת המפלגה הליברלית הסתיימו עם בחירתו של מארק קרני ליו"ר המפלגה.
- 14 במרץ – קרני הושבע כראש ממשלת קנדה ה-24 ומינה קבינט חדש, ופתח את כהונת הממשלה ה-30.
- 22 במרץ – קרני הודיע כי יתמודד במחוז ניפין.
- 23 במרץ – קרני פנה למושלת הכללית בבקשה לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות כלליות ב-28 באפריל 2025.
סקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד כחודשיים לפני הבחירות, היה נראה שקנדה צועדת למהפך שלטוני ופייר פוליאב ומפלגת השמרנים הובילו בבטחה בסקרים. עם תחילתה של מלחמת הסחר בין הנשיא דונלד טראמפ ובין ראש הממשלה המכהן מארק קרני, הצליח האחרון לשקם את מעמדו בסקרים ולבסוף לזכות בבחירות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הבחירות הפרלמנטריות בקנדה 2025 (באנגלית ובצרפתית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Austen, Ian (2021-09-20). "Canadian Parliamentary Election: Justin Trudeau to Remain Prime Minister of Canada". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-03-23.
- ^ Annamie Paul formally resigns as Green leader, will end membership in party, CBC, November 11, 2021
- ^ New House of Commons Seat Allocation, Chief Electoral Officer of Canada,, July 8, 2022
- ^ Canada election live: Canadian PM Mark Carney calls snap election, BBC News (באנגלית)
- ^ Previl, Sean (29 באפריל 2025). "Voter turnout in Canada's election the highest since 2015". Global News. נבדק ב-30 באפריל 2025.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Trinh, Judy. "Orange crushed: What's next for the NDP". CTV. נבדק ב-30 באפריל 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "A stunning reversal of fortunes in Canada's historic election". BBC News. 27 באפריל 2025. נבדק ב-1 במאי 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Micek, John L. (29 באפריל 2025). "'Trump wanted to break us,' Canadian leader says after stunning turnaround victory". Masslive (באנגלית). נבדק ב-1 במאי 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Get live results from the Canadian federal election". CBC News (באנגלית). נבדק ב-29 באפריל 2025.
{{cite web}}: (עזרה)
 מערכות בחירות בקנדה
| |
|---|---|
|