הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1816

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1812 ארצות הבריתארצות הברית 1820 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1816

  James Monroe White House portrait 1819.gif RufusKing.png
מועמד ג'יימס מונרו רופוס קינג
מפלגה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית המפלגה הפדרליסטית
מדינת מוצא וירג'יניה ניו יורק
סגן דניאל תומפקינס ג'ון איגר הווארד
אלקטורים 183 34
מספר הקולות 76,592 34,740
אחוזים 68.2% 30.9%
ElectoralCollege1816.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: ג'יימס מונרו

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1816 היו הבחירות השמיניות בהיסטוריה של ארצות הברית. הן נערכו החל מיום שישי, ה-1 בנובמבר, עד ליום רביעי, ה-4 בדצמבר 1816. הן נערכו בתום נשיאותו בת שתי הקדנציות של ג'יימס מדיסון מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. כשהמפלגה הפדרליסטית בקריסה, מזכיר המדינה של מדיסון, ג'יימס מונרו, היה המועמד המוביל מול אופוזיציה חלשה. ואכן מונרו ניצח בחבר האלקטורים בהפרש הגדול של 183 לעומת 34 אלקטורים.

ארבע השנים הקודמות בפוליטיקה האמריקנית הושפעו ממלחמת 1812. בעוד שהמלחמה לא הסתיימה בניצחון, השלום שהתרחש ב-1815 סיפק את העם האמריקני, והדמוקרטים-רפובליקנים קיבלו את הקרדיט על כך. הפדרליסטים נפגעו מהתנגדותם למלחמה ובגלל ועידת הרטפורד, שביססה את ההתנגדות למלחמה בניו אינגלנד. יותר מכך, הנשיא מדיסון אימץ עקרונות פדרליסטיים מסוימים, כמו בנק לאומי ומכסי מגן. דבר זה פגע במסע הבחירות של הפדרליסטים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע השנים הקודמות נשלטו על ידי מלחמת 1812. למרות שהיא לא הסתיימה בניצחון, השלום סיפק מאוד את האנשים האמריקנים, והדמוקרטים-רפובליקנים קיבלו את הקרדיט על המשכו. הפדרליסטים הוקעו בגלל התנגדותם למלחמה ובגלל וועידת הרטפורד, שביססה את ההתנגדות למלחמה בניו אינגלנד. יותר מכך, הנשיא מדיסון אימץ עקרונות פדרליסטיים כמו בנק לאומי ומכסי מגן, מה שנתן לפדרליסטים מעט מאוד נושאים לעשות עליהם קמפיין.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים הדמוקרטים-רפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשו לפני האסיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירבו לרוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונרו היה המועמד המועדף על הנשיא לשעבר תומאס ג'פרסון ועל הנשיא היוצא, מדיסון. אולם מונרו נאלץ להתמודד עם התנגדות מצד מזכיר המלחמה, ויליאם קרופורד מג'ורג'יה. בנוסף לכך הייתה תחושה, בעיקר בניו יורק, שהגיע הזמן לבחור נשיא שאינו מוירג'יניה (מלבד ג'ון אדמס, כל הנשיאים באו מוירג'יניה). אולם הרקורד הציבורי של מונרו הפך אותו למועמד מוביל. קרופורד מעולם לא הכריז שיתמודד, כי האמין שהיה לו מעט מאוד סיכוי מול מונרו ולא רצה שמונרו לא ימנה אותו לתפקיד בקבינט. עדיין, תומכיו של קרופורד היו אתגר רציני.

הוועידה הדמוקרטית-רפובליקנית במרץ 1816 העמידה את מונרו כמועמד לנשיאות ואת המושל דניאל תומפקינס לסגנות-הנשיאות. מונרו קיבל 65 קולות לעומת 54 לקרופורד.

המועמדים הפדרליסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הפדרליסטית אפילו לא טרחה לעשות הגשת מועמדות מעשית, למרות שרבים מהפדרליסטים תמכו ברופוס קינג, שנוצח פעמיים לפני כן כמועמד הפדרליסטי לסגנות-הנשיאות. ג'ון א. האוורד ממרילנד היה המועמד הפדרליסטי לסגנות הנשיאות.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכסוך על אינדיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בפברואר 1817, בית הנבחרים והסנאט נפגשו כדי לספור את הקולות. הספירה הלכה חלק עד שהגיע תורה של אינדיאנה לתת את קולותיה. ג'ון טיילור, נציג ניו יורק, התנגד לספירת קולותיה של אינדיאנה. הוא טען שהקונגרס הכיר בהצטרפותה של אינדיאנה לאיחוד ב-11 בדצמבר 1816, בעוד שהקולות נספרו ב-4 בדצמבר. לכן, אינדיאנה הייתה רק טריטוריה בזמן הבחירות ולא מדינה. נציגים אחרים טענו שהחלטת הקונגרס הייתה פורמלית בלבד, ושאינדיאנה הצטרפה לאיחוד כבר כשיצרה ממשלה וחוקה ב-29 ביוני. הם טענו שלאינדיאנה יש נציגים בבית הנבחרים והסנאט, דבר שלא יכול היה להיות אם אינדיאנה לא הייתה מדינה בזמן בחירתם. הוחלט לדחות את ספירת הקולות, החלטה שאושרה פה אחד.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ספירת הקולות, התברר שמונרו ניצח בכל 19 המדינות פרט לשלוש. קינג היה בטוח שניצחונו של מונרו היה בלתי נמנע, ולא ניהל מסע בחירות באופן רציני.

כל אחת משלוש המדינות שקינג זכה בהן הצביעה למועמד אחר לסגנות הנשיאות. מסצ'וסטס הצביעה להאוורד, דלאוור בחרה ברוברט ג'. הרפר, וקונטיקט התפצלה בין גיימס רוס לג'ון מארשל.

מרילנד לא בחרה באלקטורים שלה כמקשה אחת. היא חילקה את עצמה למחוזות, וכל מחוז בחר באלקטור אחד. שלושה מתוך אחד-עשר מחוזות שלחו נציגים פדרליסטים, אולם הם לא הצביעו לקינג או לפדרליסטים, אלא נמנעו במחאה, וכך מונרו קיבל את כל האלקטורים ממרילנד.

האלקטורים הצביעו כמפורט להלן בטבלה:

המועמד לנשיאות מדינה מפלגה מספר קולות האלקטורים שקיבל
ג'יימס מונרו וירג'יניה דמוקרטית-רפובליקנית 183
רופוס קינג ניו יורק פדרליסטית 34

בחירת האלקטורים לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן בחירת האלקטורים המדינות שבהן התקיים
כל מדינה מחולקת למחוזות, ונבחר אלקטור אחד לכל מחוז על ידי בוחרי המחוז קנטקי, מרילנד, טנסי
כל אלקטור נבחר על ידי בחירות כלליות ניו המפשיר, ניו ג'רזי, צפון קרולינה, אוהיו, פנסילבניה, רוד איילנד, וירג'יניה
האלקטורים ממונים על ידי בית המחוקקים של המדינה קונטיקט, דלאוור, ג'ורג'יה, אינדיאנה, לואיזיאנה, מסצ'וסטס, ניו יורק, דרום קרולינה, ורמונט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]