הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1844 ארצות הבריתFlag of the United States.svg 1852 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848
7 בנובמבר 1848

  ZacharyTaylor.png Lewis Cass, 14th United States Secretary of War.jpg
מועמד זכארי טיילור לואיס קאס
מפלגה המפלגה הוויגית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא לואיזיאנה מישיגן
סגן מילארד פילמור ויליאם אורלנדו באטלר
אלקטורים 163 127
מספר הקולות 1,361,393 1,223,460
אחוזים 47.3% 42.5%
ElectoralCollege1848.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: זאכרי טיילור

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1848 היו הבחירות השש-עשרה בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-7 בנובמבר 1848. בבחירות ניצח זכארי טיילור מטעם המפלגה הוויגית, שהתחרה מול לואיס קאס שייצג את המפלגה הדמוקרטית ומול מרטין ואן ביורן, הנשיא לשעבר, שייצג את מפלגת הארץ החופשית. הנשיא היוצא ג'יימס פולק, שהשיג את כל הישגיו הרבים בכהונה אחת וסבל מבריאות לקויה, קיים את הבטחתו ולא ניסה להיבחר לכהונה שנייה.

זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה שהתרחשה ביום אחד בכל המדינות, ובפעם הראשונה יום הבחירות נקבע כיום שלישי.

הוויגים ריכזו בין השנים 18461847 את מאמציהם בגינוי המדיניות המלחמתית של פולק. אך הם נאלצו לשנות כיוון: בפברואר 1848, פולק הפתיע כשחתם על הסכם גואדלופה הידלגו שסיים את מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ונתן לארצות הברית אדמות חדשות (כולל קליפורניה, נבדה, יוטה וחלקים מאריזונה, ויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו). הוויגים בסנאט הצביעו ואישרו את ההסכם. בקיץ, הוויגים בחרו כמועמד את גיבור המלחמה, זכארי טיילור. הוא הבטיח קץ למלחמות, אך לא גינה את המלחמה או את פולק, והוויגים נאלצו לסור למרותו. הם נאלצו להתעסק בהתרה או איסור של העבדות באדמות החדשות.

בחירת טיילור הייתה כמעט מתוך יאוש – הוא לא התחייב למדיניות הוויגית אך היה פופולרי לאחר המלחמה. הדמוקרטים הצליחו לקבל קרדיט על הניצחון, השגשוג, ועל השגת אורגון ודרום-מערב ארצות הברית. הם נראו כמנצחים הוודאיים עד שהוויגים בחרו בטיילור. הניצחון של טיילור עשה אותו אחד משני וויגים שנבחרו לנשיאות לפני שהמפלגה חדלה להתקיים בשנות ה-50 של המאה ה-19. הוויגי האחר שנבחר היה ויליאם הריסון, שגם הוא היה גנרל וגיבור מלחמה, אך מת כחודש לאחר כניסתו לתפקיד.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים וויגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות וויגית

שתי המפלגות הגדולות חיזרו אחרי הגנרל במלחמת ארצות הברית-מקסיקו, זכארי טיילור מלואיזיאנה, שמעולם לא הצביע בבחירות אך היה פופולרי בגלל הצלחותיו בשדה הקרב. טיילור הכריז שהוא ויגי וניצח בהצבעה בקלות, כשהוא זוכה ב-171 צירים ועוקף בכך את הנרי קליי, ווינפילד סקוט, דניאל ובסטר ואחרים. אחרי שובסטר סירב להסתפק במועמדות לסגנות הנשיאות, מילארד פילמור נבחר כשותף של טיילור. הוא ניצח את אבוט לורנס, שהיה פוליטיקאי ממסצ'וסטס שהתנגד לעבדות בהתנגדות רפה.

המועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי
זכארי טיילור 111 118 133 171
הנרי קליי 97 86 74 32
ווינפילד סקוט 43 49 54 63
דניאל ובסטר 22 22 17 14
ג'ון מידלטאון קלייטון 4 3 1 0
ג'ון מקליין 2 1 0 0
המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני
מילארד פילמור 115 173
אבוט לורנס 109 87
אנדרו סטיוארט 14 0
תומאס מק'קינן 13 0
נעדרו 23 6

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות דמוקרטית

הנשיא לשעבר מרטין ואן ביורן ניסה שוב להיות המועמד הדמוקרטי, אולם לואיס קאס נבחר בסיבוב הרביעי. קאס היה מושל וסנאטור מטעם מישיגן, וגם מזכיר המלחמה אצל אנדרו ג'קסון, מ-1836 עד 1842 היה השגריר בצרפת. הגנרל ויליאם באטלר נבחר כשותפו, והשיג 169 קולות, כשהוא גובר בדרך על סגן הנשיא לעתיד, ויליאם רופוס קינג, ומי שיהיה בעתיד נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, ג'פרסון דיוויס.

המצע הדמוקרטי לא נקט עמדה בנוגע לעבדות, ומכיוון שקאס נחשב לתומך בעבדות, דמוקרטים מתנגדים לעבדות עזבו את בולטימור כדי ליצור את מפלגת הארץ החופשית. ואן ביורן לא הצליח לזכות במועמדות, אז הפך למועמד של מפלגת הארץ החופשית.

המועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי
לואיס קאס 125 133 156 179
לוי וודברי 53 56 53 38
ג'יימס ביוקנן 55 54 39 33
ג'ון קלהון 9 0 0 0
וויליאם ג'נקינס וורת' 6 6 5 1
ג'ורג' דאלאס 3 3 0 0
וויליאם באטלר 0 0 0 4
נעדרו 39 38 37 35
המועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני (לפני החילופים) סיבוב שני (אחרי החילופים)
וויליאם באטלר 114 169 290
ג'ון קוויטמן 74 62 0
וויליאם רופוס קינג 26 8 0
ג'ון מייסון 24 3 0
ג'יימס מקיי 13 11 0
ג'פרסון דיוויס 1 0 0

מפלגת הארץ החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה של מפלגת הארץ החופשית

מפלגת הארץ החופשית הוקמה בבחירות אלו כדי להתנגד להרחבת העבדות מערבה. המפלגה הובלה על ידי דמוקרטים שהתנגדו לעבדות, כולל ואן ביורן. עוד מחבריה המובילים היו סלמון צ'ייס וג'ון הייל. הועידה שלה התרחשה בבאפלו, וב-22 ביוני, הנשיא לשעבר מרטין ואן ביורן ניצח את הייל עם 154 צירים לעומת 129 כדי לזכות במועמדות, כשצ'ארלס פרנסיס אדמס, הבן והנכד של ג'ון קווינסי אדמס וג'ון אדמס בהתאמה, נבחר כמועמד לסגנות הנשיאות.

ואן ביורן ידע שאין לו סיכוי לנצח, אז קיווה שיוכל לפגוע בדמוקרטים ולתת את הבחירות לוויגים. בגילו המתקדם, לואן ביורן לא היה אכפת לפגוע במפלגה שעזר להקים. הוא תיעב את לואיס קאס.

המועמד לנשיאות כמות האלקטורים המועמד לסגנות הנשיאות כמות אלקטורים
מרטין ואן ביורן 244 צ'ארלס פרנסיס אדמס 467
ג'ון הייל 183
ג'ושוע גידינג 23
צ'ארלס פרנסיס אדמס 13
אחרים 4

מפלגת החופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שדי הצליחו לפני הבחירות, כמה אירועים גרמו לכך שמפלגת החופש תפסיק להתקיים.

המפלגה רצתה להכריז על המועמדים שלה בסתיו 1847 בבאפלו. הם בחרו בג'ון הייל, ובלייכסטר קינג, שופט לשעבר וסנאטור מאוהיו, להיות סגנו. הוויגים והדמוקרטים שהתנגדו לעבדות יצרו את מפלגת הארץ החופשית עם כמה מחברי מפלגת החופש. הייל וקינג פרשו לטובת ואן ביורן, ורוב חברי מפלגת החופש עשו זאת גם כן. קבוצה קטנה סירבה לתמוך בואן ביורן, וביוני 1848 התכנסו כ"מפלגת החופש הלאומית". הם בחרו בגארט סמית' כמועמד לנשיאות, ובצ'ארלס פוט, כומר דתי ממישיגן, כסגנו.

עוד מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הנייטיביסטית, שירשה את תנועת שאינם יודעים דבר, נפגשה בספטמבר 1847 בפילדלפיה, ובחרו בטיילור כמועמד לנשיאות. הם בחרו בהנרי דירבורן ממסצ'וסטס כסגנו. כשטיילור הפך למועמד הוויגי, הנייטיביסטים איבדו את כוחם.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות היה חסר התלהבות, ובלי נושאים מרכזיים. המפלגות הגדולות לא ניסו לגרום לאנשים לעמוד לצד עקרונות חשובים.

וויגים, כמו אברהם לינקולן ורתרפורד הייז, דיברו על איך שטיילור הוא אנטי-מפלגתי, והתנגד למינויים מפלגתיים ופיטורי עובדים מהממשל הקודם. בדרום, הם הדגישו שהיה בעל עבדים, ובצפון הם הדגישו את רצונו להישמע לקונגרס בעניינים חשובים (דבר שטיילור לא עשה כנשיא).

הדמוקרטים חזרו, כמו שעשו במשך שנים, על התנגדותם לבנק הלאומי, למכסים גבוהים ולמימון ממשלתי לפרויקטים של שיפור פנימי. תומכי מפלגת הארץ החופשית אמרו ששתי המפלגות תומכות בעבדות, וטענו שהחקלאים העשירים שלטו בשתיהן. הן טענו שהאדם הממוצע צריך לתמוך בהם, אולם נאלצו להתמודד עם התפשרותו של ואן ביורן בנוגע לעבדות.

הוויגים הדגישו את עברו הצבאי של טיילור. טיילור נשאר מעורפל בנוגע לנושאים רבים, ומסע הבחירות היה רווי השמצות אישיות. הדמוקרטים קראו לטיילור וולגארי, לא מחונך, אכזרי ותאב בצע, בעוד שהוויגים תקפו את קאס, וטענו שהוא מושחת ושקרן. הפילוג הדמוקרטי בנוגע לעבדות נתנה לטיילור שליטה בצפון-מזרח המדינה.

תומכי מפלגת הארץ החופשית נרשמו רק ב-17 מהמדינות, ואמנם היה לואן ביורן סיכוי תאורטי להיבחר, אולם הוא מעולם לא היה מועמד רציני. למרות זאת, המפלגה השקיעה מאמץ רב במעוזים הדמוקרטיים בצפון-מזרח המדינה.

חלק מתומכי המפלגה רצו לזכות במספיק מדינות כדי שהבחירות יוכרעו בידי בית הנבחרים, אולם ואן ביורן ידע שזה בלתי אפשרי ושעדיף שמפלגתו תכין את הקרקע לקראת 1852.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של זכארי טיילור לאחר שזכה

הוויגים ניצחו בפעם השנייה עם טיילור, והאחרונה. טיילור השיג 163 מתוך 290 אלקטורים. אולם מבחינת הקולות, הקרב היה צמוד יותר. טיילור ניצח את קאס ב-138,000 קולות, אבל היו חסרים לו 79,000 קולות כדי להשיג רוב בקרב הציבור. לכן, עם 47% מהקולות, טיילור נבחר כנשיא מטעם מיעוט.

מפלגת הארץ החופשית לקחה קולות מהמפלגות הגדולות לפי מחוזות. בצפון-מזרח המדינה, רוב הכוח שלהם בא מהוויגים. לעומת זאת, במיד-אטלנטיק, הם הצליחו למשוך קולות מהדמוקרטים. ואן ביורן הצליח לגרום לטיילור לנצח בניו יורק. מספיק דמוקרטים תמכו בואן ביורן כדי שהוויגים ינצחו בכל המחוזות פרט לשניים שהלכו לדמוקרטים.

בניו אינגלנד, הדמוקרטים איבדו 33,000 קולות, והוויגים רק 15,000. פי שלושה יותר אנשים הצביעו למפלגות אחרות. בפעם הראשונה מאז הקמת המפלגה, הוויגים לא הצליחו להשיג רוב במסצ'וסטס ובורמונט. בנוסף, הדמוקרטים לא הצליחו להשיג רוב במיין; רק ניו המפשייר (דמוקרטית) ורוד איילנד (וויגית) נתנו רוב מוחלט במחוז שלהן.

היסטוריון אחד אמר בציניות שהדבר היחיד שהוכרע בבחירות היה שגנרל וויגי צריך להיות הנשיא כי הצליח במלחמה דמוקרטית.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים שותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
זכארי טיילור וויגית לואיזיאניה 163 מילארד פילמור ניו יורק 163
לואיס קאס דמוקרטית מישיגן 127 ויליאם באטלר קנטקי 127
מרטין ואן ביורן הארץ החופשית ניו יורק 0 צ'ארלס פרנסיס אדמס מסצ'וסטס 0
גריט סמית החופש הלאומית ניו יורק 0 צ'ארלס פוט מישיגן 0

בחירת האלקטורים לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן בחירת האלקטורים המדינות שבהן התקיים
האלקטורים ממונים על ידי בית המחוקקים של המדינה דרום קרולינה
כל אלקטור נבחר בבחירות כלליות במדינה כל שאר המדינות

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]