הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 1956 ארצות הבריתארצות הברית 1964 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960
8 בנובמבר 1960

בסך הכל היו 537 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 269 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 63.1% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  John F. Kennedy - NARA - 518134.jpg VP-Nixon.png
מועמד ג'ון פ. קנדי ריצ'רד ניקסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא מסצ'וסטס קליפורניה
סגן לינדון ג'ונסון הנרי קבוט לודג' הבן
אלקטורים 303 219
מדינות 22 26
מספר הקולות 34,220,911 34,108,157
אחוזים 49.72% 49.55%
ElectoralCollege1960.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה
הזוכה: ג'ון פיצג'רלד קנדי

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1960 היו הבחירות ה-44 במספרן לנשיאות ארצות הברית, שהתרחשו ב-8 בנובמבר 1960. הנשיא נועד להישבע אמונים ב-20 בינואר 1961, ולסיים את כהונתו ב-20 בינואר 1965. הנשיא היוצא, דווייט אייזנהאואר הרפובליקני לא יכול היה לרוץ לכהונה נוספת. המפלגה הרפובליקנית בחרה בריצ'רד ניקסון, סגנו של אייזנהאואר, ואילו הדמוקרטים בחרו בג'ון פיצג'רלד קנדי, סנאטור ממסצ'וסטס. הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה בה השתתפו אלסקה והוואי, שהפכו למדינות שנה קודם לכן.

קנדי נבחר בהפרש של 112,827 קולות, או 0.17% מהקולות (אם כי היה סכסוך בנוגע לספירת הקולות באלבמה[2]), ולמרות שניקסון זכה ביותר מדינות (26 לעומת 22),[3] זכה קנדי ב-303 אלקטורים לעומת 219 של ניקסון.

מרוץ זה לנשיאות היה הצמוד ביותר מאז 1916. כמה גורמים יכלו לגרום למירוץ הצמוד: המיתון של 1957-1958 שפגע במפלגה הרפובליקנית ועזר לקנדי, והעובדה ש-17 מיליון אנשים יותר היו רשומים כדמוקרטים מאשר רפובליקנים. קנדי גם הביא למפלגה קולות קתוליים שכמעט ונטרלו את הקולות הפרוטסטנטים של ניקסון.[4] כישרון הקמפיין של קנדי עבר את זה של ניקסון. הדגש של ניקסון על הניסיון שלו לא עזר לו, והוא ביבז אנרגיה כשערך מסע בחירות בכל 50 המדינות ולא התרכז במדינות המתנדנדות. קנדי השתמש במטה הבחירות הגדול והעשיר שלו כדי לזכות במועמדות, לקבל תמיכה מהציבור ונעזר במנהיגים האחרונים של המפלגה בערים הגדולות כדי לזכות בערים הללו.[5] הוא השתמש בסגנו לינדון ג'ונסון כדי לזכות בדרום והשתמש בטלוויזיה באופן נכון. .[6] במערכת הבחירות היו ארבעה עשר אלקטורים לא מחויבים ואלקטור סורר אחד. שמונת האלקטורים ממיסיסיפי, ושישה מתוך האחד עשר מאלבמה, היו לא מחויבים ותמכו בהארי בירד לנשיאות ובסטרום ת'ורמונד כסגנו. אלקטור סורר אחד מאוקלהומה תמך בבירד ובברי גולדווטר כסגנו.

לאחר מערכת הבחירות, נכשל ניקסון בניסיונו להיבחר ב-1962 למושל קליפורניה, אולם נבחר לנשיאות ב-1968 ולאחר מכן שוב ב-1972. לאחר מכן נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר פרשת ווטרגייט.

מערכת הבחירות הזאת הייתה הפעם האחרונה בה תמכה מדינת אוהיו במועמד המפסיד.

דווייט אייזנהאואר, הנשיא היוצא, שכהונתו הסתיימה ב-20 בינואר 1961

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדים המשמעותיים במירוץ לנשיאות היו קנדי, המושל פט בראון מקליפורניה, הסנאטור סטיוארט סימינגטון ממיזורי, הסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס, מושל אילנוי לשעבר, עדלי סטיבנסון,[7] הסנאטור וויין מורס מאורגון, והסנאטור יוברט האמפרי ממינסוטה. כמה מועמדים אחרים התמודדו במדינת מגוריהם בלי סיכוי אמיתי לזכות. סימינגטון, סטיבנסון וג'ונסון סירבו לערוך מסע בחירות למען השגת המועמדות. למרות שזה הפחית את מספר הצירים שהשיגו לקראת הוועידה הדמוקרטית הלאומית, כל אחד מהם קיווה שבמקרה של חילוקי דעות, הוא יבחר בתור מועמד פשרה.

זקני המפלגה הדמוקרטית (כמו הנשיא לשעבר הארי טרומן שתמך בסימינגטון) האמינו בהתחלה שקנדי צעיר מדי ולא מנוסה מספיק כדי להיות נשיא. הם הציעו לו להיות הסגן של מועמד יותר מנוסה לנשיאות. כשקנדי הבין שהאסטרטגיה הזאת נועדה כדי למנוע מהציבור לקחת אותו ברצינות, הצהיר קנדי "אני לא רץ לסגנות הנשיאות, אני רץ לנשיאות".[8]

תוצאות הבחירות המקדימות ב-1960

השלב הבא היה הבחירות המקדימות. היו בחירות מקדימות ב-16 מדינות. קנדי נכנס ל-7 מתוכם. האמפרי נכנס ל-5. מורס נכנס ל-3, ואילו בראון לאחת. הסקרים הראו שבראון הוא בלתי מנוצח בקליפורניה. מורס איתגר את האמפרי בבחירות במחוז קולומביה ואת ג'ון קנדי בבחירות במרילנד. אורגון רשמה את כל המועמדים מלבד בראון. בויסקונסין ובוירג'יניה המערבית התמודדו קנדי והאמפרי. דתו הקתולית של קנדי יצרה עבורו בעיה. כשהם זוכרים את מה שקרה לאל סמית', מועמד דמוקרטי קתולי ב1928, המון תהו אם דעות קדומות נגד קתולים יפגעו בקנדי ובסיכוייו לזכות בבחירות. קנדי השתמש בכל משפחתו כדי להשפיע על הבוחרים, והאמפרי התלונן שהרגיש כמו עסק זעיר שנלחם מול רשת גדולה.[9] כדי להוכיח שהוא מסוגל למשוך מצביעים, אתגר קנדי את הסנאטור הליברלי ממינסוטה יוברט האמפרי בבחירות בוויסקונסין. למרות שקנדי ניצח את האמפרי בוויסקונסין, העובדה שרוב ניצחונותיו באו מאזורים קתוליים השאירה את רוב מנהיגי המפלגה לא בטוחים שקנדי יוכל למשוך קולות ממצביעים שאינם קתולים. בינתיים, במחוז קולומביה, ניצח האמפרי את הסנאטור מאורגון וויין מורס. קנדי גם ניצח את מורס בבחירות במרילנד.[10] לאחר מכן, התמודד קנדי מול האמפרי בוירג'יניה המערבית, שהייתה מדינה פרוטסטנטית, עם דעות קדומות נגד קתולים. עימות טלוויזיוני שודר, וקנדי ניצח בו בקלות.[11] מסע הבחירות של האמפרי היה דל תקציב ולא יוכל היה להתמודד עם מטה הבחירות המאורגן והעשיר של קנדי. לבסוף ניצח קנדי את האמפרי עם 60% מהקולות. האמפרי פרש מהמירוץ וקנדי קיבל את הניצחון שהיה זקוק לו כדי לשכנע את מנהיגי המפלגה שהוא מסוגל לנצח במדינה שאינה קתולית. למרות שקנדי השתתף רק ב-9 בחירות מקדימות,[12] הכישלון של ג'ונסון וסימינגטון בעשיית מסע בחירות שכנע את מנהיגי המפלגה שלא יצליחו למשוך מצביעים שלא מהמדינה שלהם. למרות שסטיבנסון היה המועמד הדמוקרטי ב-1952 וב-1956, ועדיין שמר על תמיכה מצד ליברלים ואינטלקטואלים, שתי התבוסות שלו לאייזנהאואר גרמו למנהיגי המפלגה לרצות "פנים חדשות". בחודשים לקראת הועידה, סייר קנדי ברחבי המדינה כשהוא משכנע צירים להצביע עבורו. אך כשהוועידה נפתחה, למרות שהוביל, עדיין היו חסרים לקנדי כמה קולות כדי לנצח.

הוועידה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הדמוקרטית הלאומית התכנסה בלוס אנג'לס, קליפורניה. שבוע לפני פתיחתה, קיבל קנדי אתגר חדש כשלינדון ג'ונסון, מנהיג הרוב העוצמתי בסנאט מטקסס, וסטיבנסון, הודיעו רשמית על מועמדותם. אך אף אחד מהם לא יוכל היה להתמודד מול מטה הבחירות של קנדי שהונהג בידי רוברט קנדי. ג'ונסון איתגר את קנדי לעימות טלוויזיוני לפני מפגש בין המשלחות של מסצ'וסטס וטקסס, בו קנדי ניצח וג'ונסון לא הצליח לקבל תמיכה שלא מהדרום. ג'ונסון קיבל שלושים ושלושה קולות מג'ורג'יה במהלך הוועידה.[13] כיוון שסטיבנסון הכריז על מועמדותו רק שבוע לפני הועידה, צירים ליברלים רבים שתמכו בו כבר היו מחויבים להצביע לקנדי, ולמרות תמיכתה של אלינור רוזוולט, לא יכול היה סטיבנסון לקחת אותם מקנדי, שניצח בסיבוב הראשון.

אז, במהלך מפתיע, קנדי ביקש מג'ונסון להיות סגנו. קנדי הבין שיוכל להיבחר רק בעזרת התמיכה מהדמוקרטים הדרומיים של ג'ונסון. הוא הציע זאת יום אחרי שנבחר להיות המועמד.[14] רוברט קנדי, ששנא את ג'ונסון בגלל התקפותיו על המשפחה, טען שקנדי ביקש לקחת סגן אחר, אבל הציע לג'ונסון את המועמדות ראשון בגלל השפעתו בתור מנהיג הרוב בסנאט, והופתע כשג'ונסון הסכים. אחרים טענו שג'ונסון היה נחוץ כדי להשיג ניצחון בדרום. קנדי החל בהליך למינוי ג'ונסון עוד כשג'ונסון ישן, ובשש וחצי ביקש מאחיו לחשב את ההערכה של האלקטורים שיזכה בהם "כולל טקסס". רוברט קנדי הבין טוב מאוד את משמעות דבריו של אחיו: ג'ונסון יהיה סגנו כדי לנצח בטקסס. בין תשע ועשר בבוקר, התקשר קנדי למושל פנסילבניה שתמך בג'ונסון כדי להודיע על החלטתו והלך לשוחח עם ג'ונסון. לאחר מכן חזר אל חדרו והודיע לתומכיו על החלטתו. למרות ברכות מחלק מתומכיו, שראו בכך חיזוק למועמדותו, אחרים הרגישו נבגדים כיוון שקנדי תיאר את ג'ונסון כמתנגד לפועלים ואנטי ליברל. רוברט קנדי ניסה לשנות את ההחלטה. ג'ונסון סירב לוותר שלא על דעתו של ג'ון קנדי. קנדי היה נחוש לבחור בג'ונסון כסגנו.[14] הדבר הוביל ליריבות מרה בין ג'ונסון ורוברט קנדי, שהיו לה השלכות על המפלגה בשנות ה-60.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
ג'ון קנדי 806
לינדון ג'ונסון 409
סטיוארט סימינגטון 86
עדלי סטיבנסון 79.5
רוברט מאיינר 43
יוברט האמפרי 41
ג'ורג' סמתרס 30
רוס בארנט 23
הרשל לאבלס 2
פאט פראון 1
אורוול פאבוס 1
אלברט רוזליני 1

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית ב-1951, הנשיא דווייט אייזנהאואר לא יכול היה לרוץ לכהונה נוספת.

ב-1959, נראה כאילו סגן הנשיא ניקסון יקבל אתגר רציני מצד מושל ניו יורק נלסון רוקפלר, המנהיג של האגף הליברלי-מתון של המפלגה. אך לאחר סיור לאומי שחשף שרוב הרפובליקנים תמכו בניקסון, רוקפלר ויתר על מועמדותו.[15]

אחרי פרישתו של רוקפלר, ניקסון לא חווה התנגדות ממשית. בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו, אילנוי, זכה ניקסון ברובם המוחלט של הצירים, כשהסנאטור השמרן ברי גולדווטר מאריזונה זוכה בעשרה צירים שמרנים. ניקסון היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שרץ לנשיאות מאז ג'ון ברקינרידג' מאה שנה קודם לכן. לאחר מכן בחר ניקסון בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס והשגריר באו"ם, הנרי קבוט לודג' הבן, בתור סגנו. ניקסון בחר בלודג' כיוון שניסיונו בענייני חוץ יכול היה להרשות לניקסון להתרכז יותר במדיניות חוץ ולא בענייני פנים, שבהם ניקסון האמין שהדמוקרטים מנצחים. ניקסון חשב לתת לרוקפלר את תפקיד סגנו, אבל רוקפלר לא היה מעוניין להיות סגן נשיא. זאת למרות ששירת כסגנו של ג'רלד פורד בין 1974 ל-1977.[16]

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטחות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלף מסע הבחירות טען קנדי כי תחת ממשל אייזנהאואר, פיגרה ארצות הברית מאחורי ברית המועצות במלחמה הקרה, מבחינה צבאית וכלכלית, והצהיר שכנשיא "יתניע את אמריקה שוב". ממשל אייזנהאואר הקים את נאס"א ב-1958, אולם קנדי האמין שהמפלגה הרפובליקנית התעלמה מהצורך להדביק את הסובייטים במרוץ לחלל. הוא הבטיח שהממשל הדמוקרטי יהפוך את נושא החלל לנושא בעל חשיבות לאומית. ניקסון אמר שאם ייבחר, ימשיך את "השלום והשגשוג" שממשל אייזנהאואר הביא למדינה בשנות ה-50. ניקסון גם טען כי בגלל המלחמה עם הסובייטים, אי אפשר לבטוח באדם צעיר כמו קנדי בתור נשיא. ניקסון היה מבוגר מקנדי בארבע שנים בלבד. אם היה נבחר, בגיל ארבעים-ושמונה, היה הנשיא הרביעי הצעיר ביותר. לעומתו, קנדי, בן ארבעים-ושלוש ו-236 ימים, היה הנשיא הצעיר ביותר פרט לתיאודור רוזוולט בן הארבעים-ושתיים, שמונה לתפקיד הנשיא שישים שנה קודם לכן עם הירצחו של הנשיא מקינלי.

במהלך מסע הבחירות התמקד קנדי בגילו הצעיר והבטיח להביא שינוי. ידוענים רבים תמכו בו. ניקסון התמקד בכישרונו הפוליטי והדגיש את העובדה שהיה מתאים לכהן כנשיא ולהיאבק בקומוניסטים.=[17]

אירועים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדי עורך מסע בחירות בג'ורג'יה, אוקטובר 1960

קנדי וניקסון הצליחו למשוך קהלים גדולים לראות אותם.[18] באוגוסט, רוב הסקרים הראו שניקסון מוביל במקצת על קנדי, ופרשנים רבים אמרו כי ניקסון הוא המנצח. אך לניקסון היה מזל רע במהלך כל מסע הבחירות. במהלך מסיבת עיתונאים של אייזנהאואר ששודרה בטלוויזיה, שאל עיתונאי את אייזנהאואר האם הוא יכול לחשוב על רעיון מרכזי וטוב שניקסון הגה במהלך תפקידו, כיוון שניקסון טען שהיה יועץ טוב בממשלו של אייזנהאואר. אייזנהאואר הגיב ב"אם תתן לי שבוע, אולי אחשוב על אחד".[19] למרות שאייזנהאואר התבדח, התגובה פגעה בניקסון, ופגעה בניסיונו להציג את עצמו כאדם שמחליט יותר טוב מקנדי. הדמוקרטים אף הפכו את התגובה של אייזנהאואר לתשדיר תעמולה.[20]

בוועידה הרפובליקנית, הבטיח ניקסון לערוך מסע בחירות בכל 50 המדינות. התוכנית לא הצליחה כשבאוגוסט, שבר ניקסון את הברך שלו בקרוליינה הדרומית. הברך הזדהמה וניקסון נאלץ להפסיק את מסע הבחירות לשבועיים. כשעזב את בית החולים, עדיין דרש ניקסון לבקר בכל המדינות, וכך נוצר מצב שהוא ערך מסע בחירות במדינות שלא יכול היה לנצח בהן, או שהיו בעלות מספר אלקטורים קטן מדי כדי לעזור לו לזכות בבחירות, או מדינות בטוחות עבורו. כך לדוגמה, בסוף השבוע שלפני הבחירות, היה ניקסון באלסקה, שהייתה בעלת 3 אלקטורים, ואילו קנדי השקיע את זמנו במדינות גדולות כמו אוהיו, ניו ג'רזי, מישיגן ופנסילבניה.

ניקסון עורך מסע בחירות במישיגן

ניקסון ביקר באטלנטה, ג'ורג'יה ב-26 באוגוסט וזכה לקהל נלהב. הוא נסע בתהלוכה וקיבל ברכות מ-150,000 איש.[21] בנאומו טען ניקסון שבמשך עשרים וחמש שנה אף מועמד דמוקרטי לא טרח לבצע מסע בחירות בג'ורג'יה.[22] קנדי לא עמד לתת לניקסון לנצח במעוזים הדמוקרטיים. הוא ביקר בכמה מדינות באופן מפתיע, וגם בג'ורג'יה, כשקהל עצום בא לראותו. קנדי נאם בוורם ספרינגס, ג'ורג'יה ולחץ ידיים לחולי פוליו.[23] בנוסף ביקר בערים קטנות בג'ורג'יה ופגש במאה אלף איש בסך הכול במדינה זו. קנדי נאם בוורם ספרינגס, המקום בו מת רוזוולט ב-1945.[22]

בוורם ספרינגס, נאם קנדי בפני תומכיו והזכיר את רוזוולט. הוא טען שרוזוולט תמך בחקלאים, בפועלים, בעיירות, בערים הגדולות, בעניים ובחולים.[22] הוא טען שרוחו של רוזוולט הייתה עוצמתית והתניעה את אמריקה."[22] בנוסף נאם על תוכנית שש הנקודות שלו לביטוח בריאות. הוא רצה ביטוח בריאות לגמלאים והשקעה ממשלתית בבתי ספר לרפואה ובבתי חולים. בנוסף רצה שהממשלה תלווה כסף לסטודנטים שילמדו שם ותשפץ בתי חולים ישנים. הוא קרא להרחבת המחקר הרפואי ולבסוף, להרחיב את ההשקעה בסיוע רפואי.[22] הרפובליקנים התנגדו לכך וטענו שמדובר ב"פיוס לסוציאליסטים".[24] הקהל עצמו תמך בקנדי והריע לו.[25] Signs around the town read, "Douglas County For Kennedy Except 17 Republicans 6 Old Grouches".[26] ראש עיריית וורם ספרינגס טען שקנדי בטח לחץ יד לכל תושב בעיר.[27]

למרות ספקותיו של רוברט קנדי, הבחירה בג'ונסון כמועמד לסגן הנשיא עזרה לקנדי. ג'ונסון תמך בקנדי בקולניות ועזר לדמוקרטים לזכות בכמה מדינות דרומיות שהטילו ספק בקנדי, ובמיוחד בטקסס. ג'ונסון ערך נאומים בג'ורג'יה.[28] מצד שני, השגריר לודג' ערך מסע בחירות מנומנם ועשה כמה טעויות שפגעו בניקסון. בין הטעויות הייתה הבטחה שניקסון ימנה אדם שחור לקבינט שלו. דבר זה פגע במצביעים שחורים שראו בכך ניסיון לזכות בקולותיהם וגם פגע בדרומיים שתמכו בהפרדה הגזעית ויכלו לתמוך בניקסון.

עימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעים מהעימות הטלוויזיוני ב-26 בספטמבר 1960
העימות השני, שהתרחש ב-7 באוקטובר 1960[29]

התפנית של מסע הבחירות הייתה ארבעת העימותים בין קנדי לניקסון. אלו היו העימותים הראשונים בין מועמדי המפלגות הגדולות (עימותי לינקולן-דאגלס ב-1858 היו הראשונים עבור הסנאטורים מאילינוי), ובנוסף לכך גם היו הראשונים ששודרו בטלוויזיה וזכו ליחסי ציבור נאים. ניקסון התעקש להמשיך במסע הבחירות עד שנותרו כמה שעות לעימות. הוא לא החלים לחלוטין מפציעת הברך שלו ולכן נראה חיוור, חולני, רזה ועייף.[30] עיניו זזו בחדר במהלך העימות והזיעה הייתה ברורה על פניו. הוא גם סירב להתאפר לפני השידור וכך הטלוויזיות בשחור-לבן ראו היטב את הזיפים על פניו. בנוסף, צבע החליפה שלו נבלע ברקע של העימות.[30] לאחר העימות אמו של ניקסון התקשרה אליו כדי לשאול האם הוא חולה.[31] קנדי, לעומתו, נח והתכונן לעימות, ונראה שזוף (ככל הנראה בגלל מחלת אדיסון ממנה סבל), בטוח ורגוע במהלך העימות. כ-70 מיליון אמריקאים צפו בעימות הראשון.

צופי הטלוויזיה הסיקו שקנדי ניצח, ואילו המספר המועט יותר של מאזיני הרדיו הסיק שניקסון ניצח.[32]

לאחר העימות, החל קנדי להוביל במקצת על ניקסון. בשלושת העימותים הבאים ניקסון החזיר לעצמו את משקלו, התאפר ונראה יותר חזק מהופעתו הראשונה. אולם בשלושת העימותים הבאים צפו כ-20 מיליון אנשים פחות. פרשנים אמרו כי ניקסון ניצח בעימות השני והשלישי ואילו קנדי ניצח בראשון, כשברביעי היה תיקו.[33][34][35][36]

העימות השלישי בלט בשינוי בהליך הדיון. בפעם הראשונה, השתמשו במסך מפוצל כדי ליצור קשר בין שני אנשים בקצוות שונים של המדינה. ניקסון היה בלוס אנג'לס וקנדי היה בניו יורק, אולם הרקע הזהה נתן רושם שהיו באותו החדר. שניהם ראו את תגובת יריבם בזמן אמת. הנושא המרכזי היה שימוש בכוח צבאי כדי למנוע מאיים סיניים ליפול לשליטה קומוניסטית.[37][38]

נושאים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר שפגע בקנדי במהלך מסע הבחירות שלו הייתה הדעה הקדומה נגד קתולים. כמה פרוטסטנטים, בעיקר בדרום, האמינו שאם קנדי יבחר לנשיאות, הוא יקבל פקודות מהאפיפיור ברומא. האוונגליסטים טענו שהכנסייה הקתולית דורשת את הנאמנות הראשונה מכל חבר בה וטוענת שהדת מנצחת את המדינה.[39] כדי למנוע חשש בקרב מצביעים, טען קנדי כי "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור - והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". הוא הבטיח לכבד את הפרדת הדת מהמדינה ואמר שלא ייתן לבעלי תפקידים קתולים להכתיב לו את המדיניות. קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק בגלל שהם קתולים. בנוסף ביקר את ההתמקדות בנושא במקום בנושאי חוץ. קנדי היה הקתולי הראשון (והיחיד עד כה) שנבחר לנשיאות, למרות שיש האומרים שהוא עדיין איבד כמה קולות פרוטסטנטים בגלל הקתוליות שלו.[40][41]

מסע הבחירות של קנדי זכה ליתרון כשהכומר מרטין לותר קינג הבן, מנהיג המאבק לזכויות האזרח, נעצר בג'ורג'יה בצעדה למען זכויות האזרח.[42] ניקסון סירב להתערב בעניין, אולם קנדי לחץ על הרשויות המקומיות לשחרר את קינג מהכלא, וגם התקשר לאשתו ואביו של קינג. כתוצאה מכך, החליט קינג לתמוך בקנדי, שנהיה פופולרי בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית. גם מכתב למושל ג'ורג'יה בנושא העלה את קרנו של קנדי בקרב השחורים.[43] צוות מסע הבחירות של קנדי השווה בין חוסר התגובה של ניקסון לבין תגובתו של קנדי.[44] ביום הבחירות, קיבל קנדי יתרון גדול בקרב האוכלוסייה השחורה, וזה עזר לו לנצח במדינות כמו ניו ג'רזי, קרוליינה הדרומית, אילנוי ומיזורי. קנדי השיג יותר תמיכה משחורים מאשר סטיבנסון ב-1956, ונושא זכויות האזרח היה פחות שנוי במחלוקת בקרב הלבנים.[45]

נושא חשוב במערכת הבחירות היה המתח במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות.[46] ב-1957, שיגרו הסובייטים את ספוטניק, הלוויין הראשון.[46] האמריקנים חששו מנחיתות טכנולוגית מול המדינות הקומוניסטיות במדע ובטכנולוגיה.[46] בקובה, המשטר המהפכני של פידל סטרו הפך לבעל ברית קרוב של הסובייטים בשנות השישים, והצית חשש ממעורבות קומוניסטית בחצי הכדור המערבי.[46] הסקרים חשפו שיותר מחצי מהציבור האמריקני חשב שמלחמה מול ברית המועצות היא בלתי נמנעת.[46]

קנדי ניצל את המתח במלחמה הקרה ותקף את פער הטילים, לכאורה, בין ארצות הברית וברית המועצות. הוא טען שהסובייטים פיתחו יתרון גדול במספר הטילים הגרעיניים[47] והציע חקירה דו מפלגתית בנושא ההובלה הטכנולוגית של ברית המועצות.[27] ב-18 באוקטובר נאם וטען שקצינים בכירים ביקרו את מדיניותו של אייזנהאואר בנושאי תקציב הביטחון.[48]

שני המועמדים גם דיברו על כלכלה ועל דרכים להעלות את הצמיחה הכלכלית של שנות החמישים כדי להביא את השגשוג לכולם (במיוחד למיעוטים). כמה היסטוריונים ביקרו את ניקסון, שסירב להתייחס למצב הכלכלי הטוב במהלך תקופתו של אייזנהאואר ולא ניצל את הפופולריות הגבוהה של אייזנהאואר (60-65% באותה התקופה).[49] במהלך השבועיים האחרונים, רוב הפרשנים והסקרים חזו ניצחון קטן לקנדי. אך עשרה ימים לפני הבחירות, ערך אייזנהאואר מסע בחירות לניקסון. התמיכה של אייזנהאואר חיזקה את ניקסון. ניקסון גם ביקר את קנדי על טענתו שהאיים לחופה של סין הקומוניסטית שהיו מעוזים של הלאומנים מטאיוואן לא היו זכאים להגנה אמריקנית שארצות הברית סיפקה לסין הלאומנית. ניקסון טען שקנדי מפגין חולשה מול הקומוניזם,[50] וביום הבחירות הסקרים הצביעו על תיקו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות לפי מחוזות. מחוזות בגוונים כחולים תמכו בקנדי, גוונים אדומים בניקסון, וגוונים ירוקים באלקטורים לא מחויבים.

הבחירות נערכו ב-8 בנובמבר והיו מהמפורסמות והמותחות ביותר בהיסטוריה האמריקנית. ניקסון צפה במשדרי הבחירות בחדר מלונו בלוס אנג'לס, ואילו קנדי צפה מביתו במסצ'וסטס. תחילה הגיעו התוצאות מן הערים הגדולות בצפון ובמערב התיכון כגון בוסטון, ניו יורק סיטי, פילדלפיה, פיטסבורג, דטרויט ושיקגו, וקנדי הוביל מבחינת קולות ואלקטורים. אך אז הגיעו התוצאות מאזורים כפריים ומערי הפרוורים, מהרי הרוקי וממדינות החוף הפסיפי, וניקסון הדביק את הפער.

לפני חצות, עיתון הניו יורק טיימס הוציא כותרת שבה הוא אומר שקנדי נבחר לנשיאות, כשראשיו מקווים להימנע מהמבוכה שנגרמה לשיקגו טריביון 12 שנים קודם לכן, כשהכריזו על תומאס דיואי בתור זוכה הבחירות במקום הארי טרומן.[51]

Nixon made a speech at about 3 am, and hinted that Kennedy might have won the election. News reporters were puzzled, as it was not a formal concession speech. It was not until the afternoon of the next day that Nixon finally conceded the election, and Kennedy claimed his victory. ניקסון נאם ב-3 לפנות בוקר ורמז שאולי קנדי ניצח. הכתבים היו מבולבלים ולא הבינו אם היה מדובר בנאום תבוסה. רק באחר הצהריים של יום רביעי, 9 בנובמבר, התברר שקנדי ניצח וניקסון הודה בתבוסתו.

קנדי מצביע בספרייה הציבורית של בוסטון.

הבחירות היו צמודות מאוד: בקליפורניה, מדינתו של ניקסון, נראה היה שקנדי ניצח בהפרש של 37,000 קולות, אך בסוף התברר שניקסון ניצח בהפרש של 36,000 קולות.[52] בהוואי, נראה היה שניקסון ניצח, אולם קנדי זכה במדינה בהפרש צמוד במיוחד של 115 קולות.

באחוז הקולות, ניצח קנדי את ניקסון בפחות משתי עשיריות האחוז (0.17%)- ההפרש הכי קטן במאה ה-20. בחבר האלקטורים, זכה קנדי לניצחון גדול יותר, כשהוא זוכה ל-303 קולות לעומת 219 של ניקסון. (269 קולות היו דרושים לניצחון בבחירות) חמישה עשר אלקטורים - שמונה ממיסיסיפי, שישה מאלבמה ואחד מאוקלהומה, הצביעו להארי בירד, דמוקרט שמרן מוירג'יניה.[53] קנדי זכה בשתים עשרה מדינות בהפרש של פחות מ-3 אחוזים, וניקסון זכה בשש באותו הפרש. קנדי הפסיד רק בשלוש מדינות באזור הצפון-מזרחי המאוכלס של המדינה, וגם זכה במדינות גדולות כמו מישיגן, אילינוי ומיזורי במערב התיכון. בעזרת לינדון ג'ונסון, הוא זכה גם ברוב הדרום, כולל במדינות גדולות כקרוליינה הדרומית, ג'ורג'יה וטקסס. ניקסון הפסיד רק בשלוש מדינות מערביות (כשהוא זוכה בקליפורניה), וניצח במדינות החקלאיות, כשהגדולה מביניהן היא אוהיו.

מומחים אמרו כי קנדי זכה ביותר קולות בגלל הקתוליות שלו מאשר הפסיד,[54] כשהקתולים הצפוניים עברו אליו בגלל התקפות על דתו. ניקסון איבד 28% ממצביעי אייזנהאואר וקנדי איבד רק 15% ממצביעי סטיבנסון. כלומר, הדמוקרטים שמרו יותר טוב על המצביעים שלהם מ-1956.[55]

קנדי טען שראה את האתגרים שלפניו ושהוא זקוק לתמיכת המדינה כדי לעבור אותם. בנאומו טען שארבע השנים הבאות יהיו קשות ומאתגרות, ודרש מאמץ לאומי רחב כדי להעביר את המדינה בשנות השישים. בנוסף נשבע לשרת את ערכי המדינה.[56]

קנדי היה המועמד האחרון שזכה בנשיאות בלי לזכות באוהיו, והיה המועמד היחיד שלא היה נשיא באותה תקופה שעשה כך במאה ה-20. הוא גם אחד משני הדמוקרטים היחידים שזכו בנשיאות מבלי לזכות בפלורידה: השני היה ביל קלינטון, שהפסיד בפלורידה ב-1992 וזכה בה ב-1996. קנדי גם היה המועמד המנצח הראשון מאז 1912 שלא ניצח בקליפורניה. מאז, ג'ימי קרטר, ג'ורג' בוש ודונלד טראמפ ניצחו בבחירות מבלי לקחת את האלקטורים של קליפורניה.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של ג'ונסון ובאילנוי.[52] שתי מדינות אלו היו חשובות כיוון שאם ניקסון היה זוכה בהן, הוא היה הנשיא והיה משיג 270 אלקטורים, אחד יותר מהדרוש. סנאטורים כגולדווטר טענו שהיה זיוף במערכת הבחירות[51] ושניקסון זכה ביותר קולות. למרות שניקסון אמר כי לא יערער על תוצאות הבחירות, תומכיו ערערו עליהן. הם לא הצליחו לשנות את ספירת הקולות באחת עשרה מדינות.[57] עיתונאים טענו שמאפיונרים סייעו לניצחונו של קנדי באילינוי.[57]

בטקסס, ניצח קנדי בהפרש של שני אחוזים, או 46,000 קולות.[52] הרפובליקנים האשימו את ג'ונסון בגנבת קולות, לעומת הדמוקרטים שטענו שההפרש גדול מכדי להיות זיוף. מועצת הבחירות של טקסס, שכללה רק דמוקרטים, אישרה את התוצאות.[51]

גם ניצחון של ניקסון באילינוי לא היה מאפשר לו להפוך למנצח, שכן קנדי עדיין היה מוביל עליו בשלושים אלקטורים. כחודש לאחר מערכת הבחירות, הפסיקו הרפובליקנים לדרוש ספירה חוזרת באילינוי.[52]

צוות הבחירות של ניקסון ביקש ממנו לדרוש ספירה מחדש באזורים קתוליים.[51] למרות סירובו של ניקסון,[51] הרפובליקנים ניסו לערער על התוצאות אך הערעור לא השפיע, חוץ ממתן האלקטורים של הוואי לניקסון.

קנדי זכה באילינוי בהפרש של פחות מ-9,000 קולות מתוך 4.75 מיליון, הפרש של 0.2%.[52] אולם ניקסון זכה ב-92 מחוזות מתוך 101, כשקנדי הצליח להשיג רוב בזכות תמיכה בשיקגו.[58] עיתונאים קראו לחקירה של הבחירות בשיקגו. תובע מיוחד שהוסמך לנושא האשים 650 איש, שלא הורשעו.[51] שלושה עובדי בחירות הורשעו בהונאת בחירות ב-1962 וישבו לזמן קצר בכלא.[51] בנוסף נטען שמתים רבים "הצביעו" בשיקגו, ו-56 אנשים מבית אחד.[51] בנוסף התגלו הונאות בחירות רפובליקניות, שהיו זעומות בהשוואה להונאות הדמוקרטיות.[51] לאחר מכן ביקש ניקסון להפסיק את הפרסומים כדי למנוע משבר חוקתי.[51] השיקגו טריביון, שתמך ברפובליקנים ובניקסון, טען שגנבו מניקסון את הניצחון."[51] ניצחון בטקסס ובאילינוי היה מביא לניקסון 270 אלקטורים ואת הנשיאות.

קולות הבוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה להכריע כמה קולות קיבל קנדי באלבמה בגלל המצב החריג במדינה הזאת. האלקטורים נבחרו באופן עצמאי ולא לפי שיוך למועמד. המועמד מקבל את הקולות של האלקטור שקיבל הכי הרבה קולות. כך, למשל, המועמדים שהתחייבו לניקסון קיבלו בין 230,951 קולות ל-237,981 קולות, מה שאפשר לניקסון לקבל 237,981 קולות מאלבמה.

הנושא החשוב יותר היה שהדמוקרטים בחרו אחד עשר אלקטורים, חמישה מתוכם מחויבים לקנדי ושישה זכאים לתמוך במי שיבחרו. כל המועמדים הללו נבחרו, וכל השישה הצביעו נגד קנדי. לכן קשה להכריע כמה קולות בדיוק קיבל קנדי. קנדי יכול לקבל בין 318,303 קולות (האלקטור הכי אהוד שהתחייב לתמוך בו) ל-324,050 קולות (האלקטור הדמוקרטי הכי אהוד).[59]

ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה קשה גם להכריע כמה קולות קיבלו קנדי וניקסון בג'ורג'יה בגלל שהמצביעים בחרו בשנים עשר אלקטורים שונים. קנדי השיג 458,638 קולות לעומת 274,472 לניקסון, אם בודקים את האלקטורים האהודים ביותר של שניהם. האלקטורים הכי אהודים בשתי המפלגות היו אלקטורים עצמאיים.[60]

אלקטורים דמוקרטיים עצמאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור הארי בירד קיבל חמישה עשר אלקטורים

דמוקרטים שמרניים ודרומיים רבים התנגדו לתמיכה של המפלגה בזכויות האזרח וזכויות הצבעה לקהילה השחורה בדרום. תומכי ההפרדה הגזעית בחרו לתמוך בהארי בירד או במועמדים עצמאיים.[61] הם ניסו להשפיע על המירוץ באמצעות הצבת אלקטורים עצמאיים רבים שיוכלו לזכות לוויתורים מהמפלגות בתמורה לתמיכתם.

רוב הניסיונות נכשלו. אלבמה העמידה שישה אלקטורים עצמאיים לעומת חמישה מחויבים. מיסיסיפי הציבה לבחירה שתי קבוצות שונות של אלקטורים. גם לואיזיאנה עשתה זאת, עם כי המועמדים הדמוקרטיים הרשמיים היו אלו שמחויבים לקנדי. ג'ורג'יה אפשרה לאלקטורים שלה לא לתמוך בקנדי.[62]

ארבעה עשר אלקטורים עצמאיים נבחרו. בגלל שהאלקטורים שתמכו בקנדי היו רוב בקרב חבר האלקטורים, הם לא יכלו להשפיע על התוצאות, אולם סירבו לתמוך בקנדי. הם תמכו בסנאטור מוירג'יניה, הארי בירד, דמוקרט תומך בהפרדה גזעית, למרות שלא היה מועמד רשמי. בירד קיבל עוד תמיכה מאלקטור סורר אחד מאוקלהומה, והשיג חמישה עשר אלקטורים בסך הכול. האלקטור מאוקלהומה תמך בברי גולדווטר לתפקיד סגן הנשיא. הארבעה עשר האחרים תמכו בסטרום ת'ורמונד.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ג'ון פיצג'רלד קנדי דמוקרטית מסצ'וסטס 303 לינדון ג'ונסון טקסס 303
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 219 הנרי קבוט לודג' ג'וניור מסצ'וסטס 219
הארי בירד ללא וירג'יניה 15 ג'יימס סטרום ת'ורמונד קרוליינה הדרומית 14
ברי גולדווטר אריזונה 1
לא מחויבים 0 0
אורוול פאבוס זכויות המדינות ארקנסו 0 ג'ון קרומלין אלבמה 0
צ'ארלס סאליבן החוקה מיסיסיפי 0 מריט קרטיס קליפורניה 0
ברקן לי שמרנית יוטה 0 קנט קורטני לואיזיאנה 0

טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה אף מועמד לא הצליח לנצח בכל המחוזות של מדינה מסוימת.
  • ניקסון היה המועמד הנשיאותי הראשון שהפסיד אך זכה ביותר מחצי מהמדינות - הוא זכה ב-26 מדינות. המועמד השני שעשה זאת היה ג'רלד פורד ב-1976, שזכה ב-27 מדינות.
  • למרות שבמערכת הבחירות התחרות באלסקה ובהוואי הייתה צמודה, היא הפגינה את שייכותם המפלגתית: אלסקה המשיכה לתמוך ברפובליקנים בכל מערכת בחירות פרט ל-1964, ואילו הוואי תמכה בדמוקרטים בכל מערכות הבחירות פרט ל-1972 ול-1984.
  • הייתה זאת הפעם האחרונה שג'ורג'יה, לואיזיאנה וקרוליינה הדרומית תמכו בדמוקרט עד ל-1976, והפעם האחרונה שוושינגטון ומיין תמכו ברפובליקני עד ל-1972.
  • קנדי היה המנצח הרביעי אחרי וודרו וילסון ב-1912, גרובר קליבלנד ב-1884 וג'יימס גרפילד ב-1880 שלא ניצח בקליפורניה. מאז, גם ג'ימי קרטר ב-1976, ג'ורג' ווקר בוש ב-2000 וב-2004 ודונלד טראמפ ב-2016 נבחרו ללא ניצחון בקליפורניה.
  • הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה בה אריזונה לא תמכה במועמד המנצח.
  • קנדי היה הדמוקרט הראשון שנבחר ללא ניצחון באריזונה, פלורידה, וירג'יניה ואוקלהומה, האחרון שזכה באוהיו ובוויסקונסין, והראשון שנבחר ללא טנסי וקנטקי מאז 1852.
  • קנדי הוא המועמד האחרון שנבחר ללא ניצחון באוהיו, ורק ביל קלינטון ב-1992 נבחר ללא פלורידה.
  • מאז 1840, זאת מערכת הבחירות השנייה והאחרונה בה אלבמה ומיסיסיפי בחרו במועמד שונה (מיסיסיפי לא יכלה להצביע ב-1868 במהלך תקופת השיקום). אולם רוב האלקטורים של אלבמה הלכו להארי בירד ולא לקנדי. כל האלקטורים במיסיסיפי בחרו בבירד.
  • הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1936 שאחוז ההצבעה לדמוקרטים עלה.
  • הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה בה שני המועמדים נולדו במאה ה-20.
  • הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה שבה שני סנאטורים נבחרו לנשיא ולסגנו, תופעה שחזרה על עצמה כשברק אובמה וג'ו ביידן נבחרו ב-2008. בשני המקרים, הנשיא הנבחר היה צעיר מסגנו והיה סנאטור בכהונתו הראשונה.
  • קנדי היה הדמוקרט הצפוני והסנאטור המכהן האחרון שזכה בנשיאות וברוב הקולות עד לבחירתו של ברק אובמה ב-2008.
  • הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה מאז 1860 בה סגן הנשיא המכהן התמודד על הנשיאות.
  • ברי גולדווטר היה האדם היחיד שהגיע למקום הרביעי בהצבעה לסגן הנשיא במאה העשרים, והראשון מאז 1872.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ Trende, Sean (19 באוקטובר 2012). "Did JFK Lose the Popular Vote?". Real Clear Politics. 
  3. ^ St. Bonaventure University (5 באפריל 2013). "1960 Election". sbu.edu. 
  4. ^ Casey (2009)
  5. ^ The Making Of The President documentary
  6. ^ Brands (2010)
  7. ^ "The Democratic Governors In 1960 Their Big Year". Time. 6 ביולי 1959. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  8. ^ Zeleny, Jeff; Bosman, Julie (March 11, 2008). "Obama Rejects Idea of Back Seat on Ticket". The New York Times.
  9. ^ Humphrey, Hubert H. (1992)
  10. ^ The Education of a Public Man, p. 152. University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-1897-6.
  11. ^ "Our Campaigns – Event – Kennedy-Humphrey Primary Debate – May 4, 1960". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  12. ^ "Another Race To the Finish". The News & Observer. 2 בנובמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-January 15, 2009. בדיקה אחרונה ב-24 בנובמבר 2008. 
  13. ^ "New President Johnson An Old Friend to Georgia". The Atlanta Constitution. 23 בנובמבר 1963. 
  14. ^ 14.0 14.1 Caro, Robert A. (2012). The Passage of Power, pp. 121–135. Alfred A. Knopf, New York. ISBN 978-0-679-40507-8
  15. ^ (White, pp. 91–92)
  16. ^ (White, pp. 242–243)
  17. ^ Lee, Byung Joon (ספטמבר 2016). "Attacking the Airwaves: How Television Changed the American Presidential Campaign". The New England Journal of History 73: 1–27. 
  18. ^ E. Thomas Wood, "Nashville now and then: Nixon paints the town red". NashvillePost.com. 5 באוקטובר 2007. בדיקה אחרונה ב-6 באוקטובר 2007. 
  19. ^ Ambrose, Stephen E. (1991). Eisenhower: Soldier and President, p. 525. Simon and Schuster. ISBN 0-671-74758-4.
  20. ^ "Nixon's Experience? (Kennedy, 1960)". The Living Room Candidate. Museum of the Moving Image. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2016. 
  21. ^ Fleming, K (נובמבר 1960). "The Nixon-Kennedy Campaigns In Georgia". The Atlanta-Journal and Constitution. 
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 "John F. Kennedy: Speech by Senator John F. Kennedy, the Little White House, Warm Springs, GA". www.presidency.ucsb.edu. בדיקה אחרונה ב-1 במרץ 2017. 
  23. ^ Galphin, B (11 באוקטובר 1960). "Cheering Throng Engulfs Kennedy". The Atlanta-Journal Constitution. 
  24. ^ Gaines, Marion (6 באוקטובר 1960). "Kennedy's Plans Altered: Crowd of 50,000 Is Seen". The Atlanta-Journal Constitution. 
  25. ^ Johnson, Marion (10 באוקטובר 1960). "Women Dressed in Support of John F. Kennedy's Presidential Campaign, Little White house, Warm Springs, Georgia". The Atlanta-Journal Constitution. 
  26. ^ Stovall, Hugh (11 באוקטובר 1960). "A Sign of Votes at Warm Springs". The Atlanta-Journal Constitution. 
  27. ^ 27.0 27.1 Hal, Gulliver (23 בנובמבר 1963). "A Friendly Georgia Greeted Kennedy During His 5 Visits". The Atlanta Constitution. 
  28. ^ "Johnson Due in State Tonight". The Atlanta Constitution. 11 באוקטובר 1960. 
  29. ^ "1960 debates". Commission on Presidential Debates. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2014. 
  30. ^ 30.0 30.1 (Nixon, p. 270)
  31. ^ (Nixon, p. 271)
  32. ^ יפתח דיין, עימות חזיתי, בבלוג "על פילים וחמורים"
  33. ^ "Our Campaigns – Event – First Kennedy-Nixon Debate – Sep 26, 1960". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  34. ^ "Our Campaigns – Event – Second Kennedy-Nixon Debate – Oct 07, 1960". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  35. ^ "Our Campaigns – Event – Third Kennedy-Nixon Debate – Oct 13, 1960". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  36. ^ "Our Campaigns – Event – Fourth Kennedy-Nixon Debate – Oct 21, 1960". Ourcampaigns.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2008. 
  37. ^ "October 13, 1960 Debate Transcript". Debates.org. בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2013. 
  38. ^ "Third Kennedy-Nixon Debate". Debates.org. בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2013. 
  39. ^ Lowman, G. E. (1960). Should a Roman Catholic Be President?. Prophecies for the Times. Number 8. עמ' 83–89.  Archived at the John F. Kennedy Presidential Library and Museum.
  40. ^ "Remarks of Senator John F. Kennedy at American Society of Newspaper Editors, Washington, DC, April 21, 1960 "The Religion Issue in American Politics" – John F. Kennedy Presidential Library & Museum". Jfklibrary.org. 21 באפריל 1960. בדיקה אחרונה ב-24 ביוני 2012. 
  41. ^ Kennedy, John F. (18 ביוני 2002). "Address to the Greater Houston Ministerial Association". American Rhetoric. בדיקה אחרונה ב-17 בספטמבר 2007. 
  42. ^ White, Theodore H. (1961). The Making of the President 1960. עמ' 385. 
  43. ^ "President Kennedy's Letter to Georgia Governor Ernest Vandiver, October 26, 1960 - John F. Kennedy Presidential Library & Museum". www.jfklibrary.org. בדיקה אחרונה ב-1 במרץ 2017. 
  44. ^ Kuhn, Clifford (1997). "“There’s a Footnote to History!” Memory and the History of Martin Luther King’s October 1960 Arrest and Its Aftermath". The Journal of American History: 586. 
  45. ^ Middleton, Russell (מרץ 1962). "The Civil Rights Issue And Presidential Voting Among Southern Negroes And Whites". Social Forces 40: 209–215. 
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 46.4 "Campaign of 1960 - John F. Kennedy Presidential Library & Museum". www.JFKLibrary.org. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2017. 
  47. ^ (Ambrose, p. 562)
  48. ^ Speech of Senator John F. Kennedy, American Legion Convention, Miami Beach, FL accessed November 17, 2013
  49. ^ "It's not the economy, stupid – it's what you do with it". Eurekalert.org. 14 באוגוסט 2009. בדיקה אחרונה ב-24 ביוני 2012. 
  50. ^ (Ambrose, pp. 579–580)
  51. ^ 51.00 51.01 51.02 51.03 51.04 51.05 51.06 51.07 51.08 51.09 51.10 "Another Race To the Finish". The Washington Post. 17 בנובמבר 2000. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2016. 
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 52.4 "The fallacy of Nixon's graceful exit". Salon. 10 בנובמבר 2000. בדיקה אחרונה ב-12 במאי 2016. 
  53. ^ Dudley, Robert L.; Shiraev, Eric (2008). Counting Every Vote: The Most Contentious Elections in American History. Dulles, Virginia: Potomac Books. עמ' 83. ISBN 978-1-59797-224-6. 
  54. ^ New York Times, November 20, 1960, Section 4, p. E5
  55. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Cite book
    סוג לא תואם [ display-authors ]
    Campbell, Angus (1966). Elections and the Political Order. עמ' 83. ISBN 0-471-13340-X. 
  56. ^ UPI.com, Year in Review, http://www.upi.com/Audio/Year_in_Review/Events-of-1960/Kennedy-Wins-1960-Presidential-Election/12295509435928-8/
  57. ^ 57.0 57.1 Greenberg, David (16 באוקטובר 2000). "Was Nixon Robbed?". Slate. 
  58. ^ "Chicago: Population of Chicago by Decades 1830-1990". 21 בפברואר 1999. 
  59. ^ "Did JFK Lose the Popular Vote?". RealClearPolitics. 22 באוקטובר 2012. בדיקה אחרונה ב-23 באוקטובר 2012. 
  60. ^ Gaines, Brian J. (מרץ 2001). "Popular Myths About Popular Vote–Electoral College Splits". PS: Political Science & Politics: 74. 
  61. ^ Novotny, Patrick (Fall 2004). "John F. Kennedy, the 1960 Election, and Georgia's Unpledged Electors in the Electoral College". The Georgia Historical Quarterly 88. 
  62. ^ Novotny, Patrick (Fall 2004). "John F. Kennedy, the 1960 Election, and Georgia's Unpledged Electors in the Electoral College". The Georgia Historical Quarterly 88: 383.