הבנק הממלכתי של האימפריה הרוסית
 | |
| בניין הבנק מצידה של תעלת יקתרינה (כיום - תעלת גריבויידוב). נבנה על ידי ג'. קאוורנגי בשנים 1783–1790 | |
| מטה מרכזי | סנקט פטרבורג |
|---|---|
| הקמה | 1860 |
| נגיד |
אלכסנדר שטיגליץ  |
| מדינה |
 האימפריה הרוסית |
| מטבע | רובל רוסי |
| קודמו | בנק המסחר הממלכתי |
| מחליפו | גוסבנק |
| אין%20ערך | |
  | |
הבנק הממלכתי של האימפריה הרוסית (ברוסית: Государственный банк Российской империи ) הוא בנק מרכזי, שהוקם בשנת 1860 על בסיס ארגון מחדש של בנק המסחר הממלכתי של האימפריה הרוסית. צו הקמת הבנק ואמנתו אושרו בצו של הקיסר אלכסנדר השני מ-31 במאי 1860 ומילא את תפקידיו כבנק מרכזי משנת 1860 ועד 1917, כאשר פורק בעקבות מהפכת פברואר[1][2].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבנק הממלכתי הראשון בתולדות האימפריה הרוסית הוקם ב-25 במאי 1762 על ידי הקיסר פיטר השלישי לצורך הנפקת שטרות. הבנק היה קיים רק דה-יורה, דה-פקטו הוא לא נוצר, מכיוון ש-34 יום לאחר מתן הצו על הקמת הבנק, הודח פיוטר השלישי כתוצאה מהפיכת חצר. בהמשך הוקמו באימפריה הרוסית מספר בנקים, ששמם הכיל את השם "בנק ממלכתי", אך אף אחד מהם לא היה בנק מרכזי ולא מילא משימות כבנק מרכזי.
הבנק הממלכתי, שהוקם בשנת 1860 בתור בנק המרכזי של הקיסרות, היה בנק ממלכתי-ממשלתי. ההון הקבוע, שהוקצה לו בתחילה נבע מהלוואות המדינה ובנקים מסחריים, הסתכם ב-15 מיליון רובל. הון העתודה הוגבל ל-3 מיליון רובל, מיליון מהם הוקצו מאותם מקורות. יתרת הון העתודה הייתה אמורה להיווצר על חשבון ניכויים מרווחי הבנק. הבנק הממלכתי היה החוליה החשובה ביותר במערכת הבנקאות הממלכתית, הגוף לניהול המדיניות הכלכלית של הממשלה. בהיותו, בהתאם לאמנה, בנק להלוואות מסחריות לטווח קצר ובינוני (לא יותר מתשעה חודשים), הוא היה מוסד האשראי הגדול ביותר באימפריה הרוסית. הבנק הממלכתי ביצע הלוואות למסחר ולתעשייה באמצעות רשת המשרדים והסניפים שלו, וכן באמצעות בנקים מסחריים. עם הקמת הבנק הממלכתי הועברו אליו 7 משרדים מהבנק המסחרי הממלכתי. בתחילת 1917 כלל הבנק הממלכתי 11 משרדים, 133 סניפים קבועים וחמישה סניפים זמניים, 42 תת-סוכנויות. בנוסף, בנק זה היה אחראי על הפעילות הבנקאית שבוצעה ב-793 לשכות אוצר.
עם הקמת הבנק הממלכתי הועברו אליו 7 משרדים מהבנק המסחרי הממלכתי אליו. בשנת 1860 הוקמו משרדים אזוריים של בנק המדינה בארכנגלסק, יקטרינבורג, קייב, מוסקבה, אודסה, ריגה, חרקוב ורוסטוב און דון. ביוני 1862 החליט דירקטוריון הבנק בסנט פטרסבורג להחליט לפתוח סניפים זמניים של משרדי בנק המדינה בערי המסחר הקרובות ביותר. ב־20 בדצמבר 1863 חתם אלכסנדר השני על צו לפתיחת סניפי בנק המדינה. ביוני 1864 נפתחו 12 סניפים של בנק המדינה: Astrakhanskoe, Vladimirskoe, Voronezhskoe, Ekaterinoslavskoe, Kazanskoe, Kishinevskoe, Penza, Ryazanskoe, Samarskoe, Saratovskoe, Tambovskoe and Yaroslavskoe. בתחילת 1917 כלל הבנק הממלכתי 11 משרדים, 133 סניפים קבועים וחמישה סניפים זמניים, 42 סוכנויות במבואה. בנוסף, בנק זה היה אחראי על הפעילות הבנקאית שבוצעה ב-793 אוצרות.
בשנים 1860—1870 השקיע הבנק הממלכתי את מרבית משאביו בניירות ערך ממשלתיים ומובטחים. בנוסף, העניק הלוואות לטווח קצר וארוך לאוצר המדינה. בשנת 1879 חוב האוצר לבנק היה 478.9 מיליון רובל. החזר החוב, שהחל בשנת 1881, הסתיים ב-1901.
ההלוואות למחזור מסחרי ותעשייתי התרחשו בעיקר באמצעות חשבונות שטרות והנפקת הלוואות כנגד שטרות. עד אמצע שנות 1870, חשבונות השטרות החזיקו בממוצע 30–50 מיליון רובל בשנה. עד 1880, עסקאות חשבונאיות של שטרות סחר הוכפלו והסתכמו בממוצע במאה מיליון רובל בשנה. כעבור 10 שנים, בשנת 1890, הם הגיעו ל-152.5 מיליון רובל, כשהיקף הלוואות הסחורות היה חסר משמעות ביותר.
בשנים 1866—1875 הקציב הבנק עד 28% מזיכוי מחזור המסחר והתעשייה, בשנים 1875—1880 — עד 53%, ואז עד שנות 1890 — עד 63% מהמשאבים המסחריים שלו.
בשנת 1899, כתוצאה משינויים במצב הכלכלי העולמי וברוסיה, חלה ירידה בפעילות העסקית. בשנת 1900 פרץ משבר בתעשיית המטלורגיה, בהנדסה כבדה, בענפי כריית הנפט והפחם ובתעשיית החשמל. כמה בנקים קרסו. בשנים 1899—1901 נאלץ בנק המדינה להגדיל את חשבונת השטרות ואת הנפקת ההלוואות. אם החל מ-1 בינואר 1899 עסקאות לחשבונות והנפקת הלוואות בחשבונות שוטפים מיוחדים הסתכמו ב-169.8 מיליון רובל, הונפקו הלוואות סחורות בסך 22.2 מיליון רובל והלוואות אחרות — תמורת 30.6 מיליון רובל, אז ב-1 בינואר 1902 הם הסתכמו ב-329.3 מיליון רובל, בהתאמה, 46.8 מיליון רובל ו-57.6 מיליון רובל. ברוב המקרים ההלוואות היו "בלעדיות", כלומר היו בעלות אופי שאינו סטטוטורי. עתודת הזהב של הבנק הממלכתי מ-1899 עד 1902 ירדה ממיליארד ל-709.5 מיליון רובל.
היה ביקוש מוגבר להפקדות בזהב והצגת שטרות תמורת זהב. למרות העלייה בשיעור ההיוון הרשמי ל-8%, הביקוש לאשראי מצד חברות מסחריות ותעשייתיות גדל משמעותית. חוסר היכולת של בנקים מסחריים במניות משותפות לעמוד בביקוש זה עקב זרימת הפיקדונות החזקה מהם אילצה את הבנק הממלכתי להגדיל את פעילות החשבונות וההלוואות כדי למנוע פשיטת רגל מסיבית.
בשלב זה, הבנק הממלכתי היה אחד ממוסדות ההלוואות האירופיים הגדולים והמשפיעים ביותר. מאזנו כמעט הוכפל בשנים 1905—1914. מקור הכספים לפעילותו היה הנפקת שטרות כספים ומשאבי האוצר. ההפקדות והחשבונות השוטפים של יחידים ומוסדות נותרו ברמה של 1903 והממוצע היה 250 מיליון רובל. הנפקת השטרות בשנים אלה העניקה לבנק 810.9 מיליון רובל, כשכספי אוצר עמדו על 600 מיליון רובל. רכישת זהב ומטבע חוץ מהבנק הממלכתי היוותה נתח משמעותי מההנפקה. שאר ההנפקות וכספי האוצר באמצעות בנקים מסחריים הופנו להלוואות לתעשייה ולמסחר.
למרות ההתפתחות האינטנסיבית של מגזר התעשייה, החקלאות נותרה החלק הדומיננטי בכלכלת רוסיה. החלק הפעיל החשוב ביותר בסחר במאזן התשלומים במדינה היה עדיין ייצוא התבואה. לכן, מאז שנות 1890, השיק הבנק הלוואות לסחר בתבואה בצורה של הלוואות סחורות. מאז שנת 1910 החל הבנק הממלכתי, במסגרת הרגולציה הממלכתית בתבואה, בבניית מתקני אחסון תבואה. הקמת המערכת ממלכתית הייתה אמורה לסייע בהפחתת הפסדי התבואה במהלך העברת הסחורה.
שנה לאחר תום המשבר הכלכלי שבא בעקבותיו החלה מלחמת רוסיה-יפן ואז מהפכת 1905–1907, אירועים אלה היוו המבחן הקשה ביותר למערכת המוניטרית שנוצרה לפני פחות מעשר שנים. לאחר שעמדה במשבר הכלכלי ובהוצאות המלחמה, המערכת הפיננסית התערערה מכדי לעמוד במהפכה הפנימית. בשנת 1906 מערכת עתודות הזהב עמדה על סף קריסה. עצרות ושביתות פוליטיות המוניות בסוף 1905, בהן לקחו חלק גם עובדי הבנק הממלכתי, גרמו לבנקאים צרפתים לעזוב את פטרבורג הבירה ולנהל משא ומתן על קבלת הלוואה נוספת.
בהשתתפות הבנק הממלכתי נוצרה מערכת של מוסדות אשראי קטנים להלוואות לקואופרטיבים, אומנים ואיכרים. בשנת 1904 הקים הבנק את המשרד לאשראי קטן, שהיה אמור לשלוט בפעילותם של מוסדות מסוג זה ולספק להם סיוע כספי במידת הצורך.
עד למלחמת העולם הראשונה, המדיניות הפיננסית של רוסיה אסרה על שימור מטבע הזהב כבסיס לאשראי ממשלתי חיצוני. כיסוי הזהב של הרובל נשמר ללא הרף ברמה גבוהה מאוד. לאחר משבר 1906 הוא לא צנח מתחת ל-93% ובשנים 1909—1911 הוא היה מעל 100%. בתנאי כלכלת רוסיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, זה הבטיח את זרימת ההון הזר הדרוש להתפתחות התעשייה של המדינה.
ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-27 ביולי 1914, בוטל תקן הזהב וחמש פעמים (מ-300 מיליון רובל עד 1.5 מיליארד רובל) המגבלה בנושא השטרות שאינם מגובים בזהב הוגדלה. לפני מהפכת פברואר הוארכה זכות ההנפקה של הבנק הממלכתי ארבע פעמים נוספות. המגבלה הוגדלה ל-8.4 מיליארד רובל.
הבנק הממלכתי מימן הוצאות צבאיות באמצעות הנפקת הלוואות לבנקים מסחריים, ארגונים ומוסדות כנגד איגרות חוב של הלוואות ארוכות טווח והתחייבויות קצרות טווח של האוצר. ב-1 במרץ 1914, הלוואות כנגד ניירות ערך ממשלתיים הסתכמו ב-580 מיליון רובל לעומת 129 מיליון רובל, ב-1 ביולי 1914.
ההוצאות הצבאיות של רוסיה מראשית מלחמת העולם הראשונה ועד למהפכת פברואר הסתכמו ב-28.0 מיליון רובל. הגירעון בתקציב המדינה בשנת 1916 הגיע ל-13.7 מיליון רובל.
העבודה האינטנסיבית של המטבעות ובית הדפוס והפחתה בו זמנית של הייצור והכוונה מחדש שלה לעמידה בהוצאות הצבאיות גרמו לעליית מחירים מהירה. אם בשנת 1915 המחירים עלו ב-30% בלבד, הרי שבשנת 1916 הצמיחה הייתה כבר 100%. האינפלציה החלה במדינה ועד מהפכת פברואר, הרובל בשוק המקומי פחת כמעט פי 4, וכוח הקנייה שלו היה 26–27 קופייקות לפני המלחמה. זה הצביע על כך שערב מהפכת פברואר, מחזור הכסף כבר היה לא מאורגן למדי.
לאחר עלייתם לשלטון, ראשי הכינוס הרביעי של הדומה הממלכתית לשעבר התמודדו עם אותם קשיים כלכליים כמו מועצת השרים הקיסרית והם גם לא הצליחו להתמודד איתם.
המלחמה המתמשכת גזרה יותר ויותר כספים. הגירעון בתקציב המדינה בשנת 1917 הגיע ל-22.5 מיליון רובל. שיטות הכיסוי היו מסורתיות: העלאת מיסוי, הלוואות פנימיות וחיצוניות, הדפסת כספים. בתקופה שבין מרץ לנובמבר 1917 הצליחה הממשלה הזמנית לקבל 1158.3 מיליון רובל ממסים ומהלוואות חופשיות שהונפקה על ידו והעניקה 3.700 מיליון רובל. כספים אלה שימשו לעמידה בסעיפי ההוצאות הרגילים בתקציב המדינה. ההוצאות הצבאיות שהסתכמו ב-22.5 מיליון רובל בשנת 1917, כיסו על ידי הנפקת כספי הנייר. הממשלה הזמנית הגדילה את מגבלת פליטת השטרות חמש פעמים והביאה אותה ל-16.5 מיליארד רובל.
לאחר מהפכת אוקטובר שמר הבנק על תפקידיו העיקריים בתור הבנק המרכזי. בפעולות משפטיות נורמטיביות ובמסמכים רשמיים, הוא נקראה תחילה הבנק הממלכתי, לאחר מכן נקרא בשם הבנק הלאומי, ואז - הבנק העממי של רוסיה הסובייטית[3]. השם האחרון שימש בעקביות ממאי 1918 עד 1920. שינוי השמות שהוצג משקף רק את נוהג השימוש בהם ולה היה להם בסיס רגולטורי וחוקי (לא הוצאו צווים ותקנות אחרים בנושא שינוי שמות).
בדצמבר 1917, על פי צו ועד הפועל המרכזי "אודות הלאמת בנקים", הונהג ברוסיה מונופול ממלכתי על בנקאות (סעיף 1). כל הבנקים הפרטיים והמניות המשותפות מוזגו עם הבנק הממלכתי (סעיף 2) והנכסים וההתחייבויות של "מפעלים מסולקים" אלה הועברו לידי הבנק הממלכתי (סעיף 3). הניהול הזמני של בנקים פרטיים הועבר למועצת הבנק (סעיף 5). אותו צו הדגיש כי הנוהל ל"מיזוג בנקים פרטיים עם הבנק הממלכתי נקבע על פי צו מיוחד". על פי צו מועצת הקומיסרים העממיים מ-23 בינואר 1918 הוחרם הון המניות של כל הבנקים הפרטיים לטובת הבנק הממלכתי.
מנהלי הבנק הממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
| № | שם | דיוקן | תקופת כהונה | מינוי על ידי הקיסר | |
|---|---|---|---|---|---|
| תחילת כהונה | סוף כהונה | ||||
| 1 | אלכסנדר שטיגליץ | 
|
10 ביוני 1860 | 1866 | אלכסנדר השני
|
| 2 | יבגני לאמנסקי | 
|
1866 | 1881 | |
| 3 | אלכסיי ציסמן | 
|
1881 | 1889 | אלכסנדר השלישי
|
| 4 | יולי ז'וקובסקי | 
|
1889 | 1894 | |
| 5 | אדוארד פלסקה | 
|
1894 | 1903 | ניקולאי השני
|
| 6 | סרגיי טימאשב | 
|
1903 | 1909 | |
| 7 | אלכסיי קונשין | 
|
1909 | 1914 | |
| 8 | איוואן שיפוב | 
|
1914 | 1917 | |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Атлас М. С. Национализация банков в СССР. — М.: Госфиниздат, 1948. — 189 с.
- Бугров А. В. Государственный банк: 1860—1917. — ИнтерКрим-пресс, 2012. [[:ru:Special:BookSources/9785928601355|ISBN 978-5-9286-0135-5]]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Государственный банк". Центральный банк Российской Федерации (Банк России). נבדק ב-2016-04-24.
- ^ "Об использовании информации сайта Банка России". Центральный банк Российской Федерации (Банк России). נבדק ב-2016-04-24.
- ^ Собрание узаконений и распоряжений правительства за 1917—1918 гг. — М.: Управление делами Совнаркома СССР, 1942. — С. 484.