הבעל הנצחי (ספר)

הבעל הנצחי
Вечный муж
מידע כללי
מאת	פיודור דוסטויבסקי
שפת המקור	רוסית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	האימפריה הרוסית
הוצאה
הוצאה	רוסקי וסטניק
תאריך הוצאה	1870
סדרה
ספר קודם	אידיוט
הספר הבא	שדים

הבעל הנצחי (ברוסית Вечный муж) הוא רומן מאת פיודור דוסטויבסקי. העוסק באלמן טרי המגלה שבתו היא פרי אהבה זרה של אשתו המנוחה. הבעל יוצא למסע בו מתעמת עם המאהב ויחד עוסקים במקורה של האהבה בנבכי הנפש הסמויים של האדם. הרומן פורסם לראשונה בשנת 1870 במגזין "Zarya".

הספר תורגם לעברת פעמיים: פעם בקובץ יחד עם "מעשה מגעיל", סיפור נוסף של דוסטויבסקי (2011, הוצאת כרמל), ופעם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לבדו (1973).

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסיי איבנוביץ' ולצ'אנינוב הוא בעל קרקע המתגורר בסנט פטרסבורג ונלחם משפטית על פיסת אדמתו. הוא זוכה לביקור של פאוול פבלוביץ טרסוצקי, מכר ותיק שהתאלמן לאחרונה. ולצ'אנינוב ניהל רומן עם אשתו של טרסוצקי נטליה, והוא מבין שהוא האב הביולוגי של ליזה, בתו בת השמונה של טרסוצקי. ולצ'אנינוב, אשר לא רוצה שביתו הביולוגית תגודל על ידי אלכוהוליסט, דואג להביא את ליזה למשפחה אומנת, שם היא מתה.

לאחר מכן מתכנן טרסוצקי להתחתן עם נדיה, בתו בת ה-15 של זאחליובינין עובד המדינה. היא הבת השישית מתוך שמונה. טרסוצקי לוקח את ולצ'אנינוב איתו לבקר את ארוסתו וקונה לה צמיד. טרסוצקי הופך למושא ללעג על ידי בנותיו של זאחליובינין שנועלות אותו במהלך משחק מחבואים וגנבים. נדיה מביאה את הצמיד לוולצ'אנינוב, ומבקשת ממנו להחזיר אותו לטרסוצקי ולומר לו שהיא לא רוצה להתחתן איתו. נדיה מאורסת בחשאי לאלכסנדר לובוב, נער בן תשע-עשרה.

טרסוצקי מבלה את הלילה בביתו של ולצ'אנינוב ומנסה להרוג אותו עם סכין גילוח. ולצ'אנינוב מצליח להגן על עצמו, ופוצע את ידו השמאלית.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר ולצ'נינוב זוכה במשפט על הקרקע, השניים נפגשים שוב בתחנת הרכבת. טרסוצקי נשוי בשנית, כאשר קצין צבא צעיר נוסע יחד איתו ועם אשתו. אשתו החדשה של טרסוצקי מזמינה את ולצ'אנינוב לבקר אותם, אבל טרסוצקי מבקש ממנו להתעלם הזמנה זו. ובזאת הם נפרדים.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעל הנצחי הוא אחד הרומנים הפחות מוכרים של דוסטויבסקי. הנושא של בעל מרומה קל יותר מאשר ברומנים האחרים שלו, אבל כמה מבקרים אומרים שזה הרומן שמדורג גבוה בין עבודותיו בגלל הסגנון והמבנה שלה. אלפרד בם מכנה זאת "אחת היצירות השלמות ביותר של דוסטויבסקי ביחס להרכבה ולהתפתחותה".