הברווז
 | |
| יוצרים |
דודו גבע  |
|---|---|
  | |
הברווז הוא דמות בדיונית שיצר המאייר דודו גבע בספריו, בטורי הקומיקס ובמדורי העיתונות שלו.
עם השנים ואהדה שזכה לה, הפכה דמותו של הברווז לסמל המפורסם ביותר של עבודתו ופועלו של גבע ואף, יש שיגידו, למעין אלטר אגו שלו.
בעיתון "חדשות"[עריכת קוד מקור | עריכה]
הברווז הופיע לראשונה במסגרת עבודתו של גבע במקומון הירושלמי "כל העיר", ולאחר מכן בספרו של גבע "דרדר במדבר" (1983). רק בשנת 1984, עם תחילת עבודתו של גבע - אמן קומיקס הידוע אז מעבודתו המשותפת עם קובי ניב במקומונים "העיר" ("יוסף ואחיו") ו"כל העיר" ("אהלן וסהלן") ובסדרת ספרי "מגוחך" (1981-1983) - בעיתון "חדשות", קיבל הברווז את מלוא תשומת הלב. ב"חדשות" מונה גבע לאייר את הקריקטורה היומית, הפותחת את העיתון, אך במקום איור הקריקטורה המוכרת העוסקת בענייני אקטואליה, החליט גבע להמירה לריבוע קומיקס בשם "שירת הברווז" - איור פשוט, לרוב במבנה קבוע, שאינו עוסק כלל בענייני השעה הבוערים.
הברווז, הדמות הבולטת, המואנשת והכמעט-יחידה במדור הקומיקס, תואר במספר סיטואציות, לרוב מורבידיות: בכלוב עם אריה, עם אסופת ברווזים בדרך לשחיטה, אצל הקצב ולבסוף אף בביתה של האם המבשלת. כל יום בשבוע תוארה אחת מהסיטואציות בשילוב מפנה מסוים, הן בבועות הדיבור של הדמויות והן במבנה ובסדר הדמויות.
"ההרגשה שכל רגע יתקעו בך סכין היא מאוד ישראלית – נפשית וחברתית"
— אמר גבע בראיון (1994) "הברווז הוא אנחנו"
הברווז התקבל מיד על ידי קוראי העיתון בכלל (ועל ידי אוהבי דודו גבע בפרט), ומידית הפך לסמל הבולט ביותר לאישיותו ולעבודתו של גבע.
"מה שמעניין אותי בברווזים זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו"
— אמר גבע בריאיון לעיתון "מעריב"
ב-1986 הופיע הברווז בגיליון יום העצמאות המיוחד של העיתון, כאשר הוא יושב במקומו של נשיא המדינה.
ההשוואה המיידית, שנעשתה על ידי אוהבי דודו גבע, נעשתה בין דמותו הידועה "יוסף" ובין הברווז העדכני:
"גם הברווז וגם יוסף הם לוזרים" אמר גבע באותו ראיון, "ההבדל בין יוסף לברווז הוא שהברווז זה אותו הדבר רק עם המוות בסוף"
עוד השוואה שנוצרה לאורך השנים היא בין גבע עצמו לברווז:
"כנראה שיש בי צד כזה, אחרת למה נמשכתי אליו. צד אחד שמשעשע את קוראיו אבל מרגיש קורבן" אמר גבע "אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו"
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד ליוסף, הברווז כיכב כדמותו הראשית של גבע בשנות ה-90 של המאה ה-20, וזאת למרות הצהרתו בעיתון "מעריב": "אני מעביר את הברווז להקפאה עמוקה". בשנת 1992, לאחר תחקיר של שלוש שנים, שבהן חקר על ברווזים מקטעי עיתונות, ספרים וראיונות, הוציא גבע את הספר "הברווז", וזאת לדבריו כדי "לחתום את תקופת הברווזים בחיי". הספר כלל קטעי עיתונות שונים, קטעים כתובים, סיפורי קומיקס ארוכים ואיורים קצרים (אסופות של מדורי "שירת הברווז" מעיתון "חדשות").
בשנת 2002 חזר הברווז לתודעת קוראי "הארץ" במדור "שתיקת הברווז" שנערך, אויר ונכתב על ידי גבע במקומון התל אביבי "העיר", ולאחר מכן גם במסגרת ספר הנושא את אותו השם (2005). במדור הנוכחי קיבל הברווז הופעה שונה מקודמתו, האופטימיות שאפיינה אותו נעלמה כליל וזאת התחלפה בדמותו של תל אביבי מריר ולא-יוצלח.
סכסוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא רק הצלחה הביא הברווז לגבע, אלא גם סכסוכים וקשיים. בינואר 1992, עם הוצאת ספרו "הברווז", תבעה חברת "וולט דיסני" את גבע על שימוש בדמותו של דונלד דאק ללא רשותם, כאקט של הפרת זכויות יוצרים. בספר, מופיעה דמותו של דונלד דאק בסיפור "מובי דאק" בעת קיום יחסי מין עם שתי תרנגולות. לטענת "דיסני", הדבר פוגע בערכי המשפחה אותם מייצגת החברה. גבע הפסיד במשפט, חויב בהוצאות של 10,000 שקלים והוכרח לפרסם את הספר ללא דונלד דאק[1].
עוד סכסוך שנוצר בגלל הברווז היה כשגבע התארח בתוכנית הטלוויזיה של מרב מיכאלי, "שישי חי". כשניסו השניים לבשל ברווז, שיצא לבסוף שרוף, אמר גבע "יש לשלוח את הברווז הצלוי ליד ושם". אמירה זו גררה תלונות רבות והנהלת "שידורי קשת" החליטה שלא תארח את גבע יותר במסגרת שידוריה. אולם, לאחר מותו המפתיע של גבע בפברואר 2005, שידרה "קשת" את ראיונו האחרון של גבע. רוב אמצעי התקשורת שהתייחסו למותו ורוב ההספדים, נכתבו תחת הכותרת "מותו של הברווז".
הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באפריל 2008 יזמה משפחתו של גבע לצד שותפים לעשייה, כגון יובל כספי, עידו שמי ועופרה רודנר, את פרויקט הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, באישורה ותמיכתה של העירייה. הדמות, העשויה מבד בלון, וגובהו עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין. את הרעיון להצבת הברווז על גג העירייה הגה גבע עוד בשנת 2003, יחד עם קבוצת "מדינת תל אביב" [1], כאקט של הפיכת העיר למלאת שמחת חיים ורוח אמנות חופשית, שמתעלה על הממסד. הצבת הדמות מהווה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב. משכנו העתידי הקבוע של בלון הברווז הוא מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון[2]. ב-16 באפריל התקיים אירוע לכבוד הצבת הברווז על גג העירייה, בהנחיית אורי גוטליב, ובהשתתפות קורין אלאל, "ג'ירפות", חמי רודנר, "מרסדס בנד", שלומי שבן, "דפנה והעוגיות", נעם רותם, מארינה מקסימיליאן בלומין, טל פרידמן ולהקת "הקריות" ו"הדג נחש".
בחודש ספטמבר 2008 העניק ראש העיר רון חולדאי לברווז תואר "אזרח כבוד של העיר תל אביב-יפו" בטקס שנערך בלשכתו[3]. בטקס בו נכחו בני משפחת גבע השתתפה גם בובה מתנפחת מוקטנת של הברווז, דומה לזו שהוצבה על גג העירייה, והעירייה הנפיקה עבורה באופן מיוחד תעודת תושב רשמית.
ב-17 בספטמבר 2009 הוצב פסל רשמי של דמות הברווז בכיכר מסריק בתל אביב, ומתחתיו הכיתוב "תמיד אופטימי" [2].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דליה קרפל, הברווז, באתר הארץ, 26 באפריל 2006
- תלמה אדמון, מחאת הלוזר: על "הברווז" של דודו גבע, nrg 16 באוגוסט 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רע"א 2687/92 דוד גבע נגד חברת וולט דיסני. פ"ד מח(1) 251.
- ^ נירית אנדרמן, אם זה מחייך כמו ברווז, באתר הארץ, 11 במרץ 2008
- ^ אלי סניור, אזרח כבוד חדש בתל-אביב: הברווז הצהוב, באתר ynet, 23 בספטמבר 2008