הברית האנגלו-יפנית

הברית האנגלו-יפנית הראשונה נחתמה בלונדון ב-30 בינואר 1902, על ידי לורד לנסדאון (השר לענייני חוץ הבריטי) והייאשי טדאסו (שר יפני ), במטרה לחזק את האינטרסים המקומיים של השתיים בנוגע לסין וקוריאה. כהישג דיפלומטי, הברית התחדשה והוארכה פעמיים, ב-1905 וב-1911, לפני שהברית איבדה את מעמדה ב-1921, והסתיימה רשמית ב-1923.

סיבות לקיום הברית

בשנת 1894 הייתה בריטניה למדינה הראשונה שהסכימה לבטל את החוזים הלא-שוויוניים שלה עם יפן. לפני מלחמת סין–יפן הראשונה הסכימה בריטניה להישאר ניטרלית ולשכנע את יתר מדינות המערב לנקוט עמדה דומה. האפשרות לברית בין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד לבין יפן נשקלה ב-1895, כאשר בריטניה סרבה להצטרף להתערבות המשולשת של צרפת, גרמניה ורוסיה נגד הכיבוש היפני של חצי האי ליאוטנג. אירוע זה היווה בסיס מעורער לברית, המקרה חוזק על ידי העזרה שבריטניה סיפקה ליפן בתהליך המודרניזציה והמאמצים המשותפים לדיכוי מרד הבוקסרים. עיתונים רבים של שתי המדינות הביעו תמיכה בברית. בבריטניה, פרנסיס ברינקלי הכותב של הטיימס ואדווין ארנולד הכותב של הטלגרף היו הכוח המניע לתמיכה, בעוד ביפן הרצון לברית שהובעה על ידי הפוליטיקאי אוקומה שיגנובו השפיעה על העיתונים מאיניחי ויומיורי וגרמה גם להם להביע תמיכה בברית. האמנה האנגלו-יפנית של מסחר וניווט שנוצרה ב-1894 גם כן סללה דרך לשוויון ביחסים בין אנגליה ליפן ולאפשרות של הברית. בסוף, האינטרס המשותף שקידם את הברית היה ההתנגדות להרחבתה של רוסיה. משא ומתן החל כאשר רוסיה התקדמה לעבר סין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הברית האנגלו-יפנית בוויקישיתוף

• הברית האנגלו-יפנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.