הבשורה על-פי יוחנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פפירוס ריילנדס 52, שריד כתב-יד של "הבשורה על פי יוחנן" מן המאה השנייה לספירה. שברי המילים הם מפרק י"ח, ל"א-ל"ג, ל"ז-ל"ח: "הַיְּהוּדִים (אֵין־)לָנוּ (רְשׁוּת לְהָמִית) אִישׁ... לְמַלּאת דְּ(בַר יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר דִּ)בֵּר לִרְמֹז..." וכו'.

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים. חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שיוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחנניים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ W. A. Meeks, “'Am I a Jew?' Johannine Christianity and Judaism”, בתוך: יעקב ניוזנר (עורך), Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, הוצאת בריל, 1975. עמ' 163-186.


ChristianitySymbol.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.