הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה
Žydų gimnazija, Kaunas, Karaliaus Mindaugo pr. 11.JPG
בית ספר
שם בשפת המקור Kauno žydų gimnazija
תאריך ייסוד 27 באוגוסט 1920
תאריך סגירה 1940
השתייכות רשת "תרבות" ממנה זכתה לתמיכה כספית; הגימנסיה הייתה בבעלות ועד ההורים
מייסדים ד"ר משה שוואבה
התמחות למן הכיתה הרביעית חולקה לשתי מגמות: קלאסית (הומניסטית), וריאלית. בשנים 1923–1933 היו שני כיוונים: לימודים שכללו לימודי השפה הלטינית; ולימודים מוגברים במתמטיקה ומדעי הטבע
שכבות לימוד 8 כיתות + 2 כיתות מקבילות + 3 כיתות מכינות
חלוקה מבנית כיתות נפרדות לבנות ובנים
מנהל ד"ר משה שוואבה, המנהל הפדגוגי (עד 1925);
קופל וולוצקי, המנהל האדמיניסטרטיבי[1] (עד 1926 או 1927);
ד"ר אהרן ברמן, המנהל הפדגוגי (בשנים 19251936);
ד"ר יואל בּרוּצקוּס (1928–1940; בשנים 1928–1936 ביחד עם אהרן ברמן);
שמואל קאפִּיט (1936–1940, ביחד עם יואל ברוצקוס)
תלמידים חבשו כובעים ירוקים[2] מקטיפה עם מצחייה - סמל של הגימנסיון העברי (בנות - שמלה חומה וסינר שחור, בכל הגימנסיות)[3]
מיקום בשנים 1920–1927: רחי מאירוניו (Maironio) ‏14;
משנת 1927: רחי פריפלאוקוס קראנטו (Prieplaukos Kranto) ‏25 (היום שד' קרליאוס מינדאוגו, בליט' - ‏ Karaliaus Mindaugo pr. 11), קאוּנָס (קובנה), ליטא
קואורדינטות 54°53′42.22″N 23°53′37.02″E / 54.8950611°N 23.8936167°E / 54.8950611; 23.8936167קואורדינטות: 54°53′42.22″N 23°53′37.02″E / 54.8950611°N 23.8936167°E / 54.8950611; 23.8936167
הכניסה לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה (הבניין החדש של הגימנסיון מ-1927)

הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה (בשמה העברי הרשמי: הגימנסיון[4] העברי בקובנה; בליטאית: Kauno žydų gimnazija‏ או Švabės hebrajų gimnazija, ומאוחר יותר – Kauno žydų II gimnazija; ביידיש: שוואבעס גימנאזיע) הייתה הגימנסיה העברית השנייה בגודלה אחרי הגימנסיה הריאלית העברית במערכת החינוך היהודי של העיר קאוּנָס (קובנה), ברפובליקה הליטאית הראשונה. הגימנסיה נוסדה בשנת 1920 ופעלה עד לסיפוחה של ליטא לברית המועצות בקיץ 1940. מנהליה הראשונים היו ד"ר משה שוואבה וקופל וולוצקי. אחריהם התמנו לתפקיד ד"ר אהרון ברמן, לימים מנהל תיכון חדש בתל אביב, שמואל קאפִּיט וד"ר יואל ברוצקוס. המוסד טיפח ערכים חינוכיים, תרבותיים יהודיים וציוניים בקהילת ליטא בין שתי מלחמות העולם. במוסד זה למדה המשוררת לאה גולדברג.

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגימנסיה נוסדה ב-27 באוגוסט 1920 על הריסות בית-הספר הרוסי למסחר (שחידש את פעילותו ב-1919 אך נקלע ל"מלחמת תרבות" שבה הפסיד לרוח העברית-הלאומית), וזכתה להכרה רשמית על ידי המיניסטריון הליטאי לענייני השכלה. אחרי שפוטרו כל מורי המוסד הרוסי התארגן ועד ההורים החדש - בראשותו של הד"ר בנימין ברגר - ובא בדברים עם הד"ר משה שוואבה, איש החינוך הנערץ מגרמניה, ומנהל מחלקת בתי-הספר בלשכת השר לענייני היהודים בליטא (ולימים רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים), והלה הזמין כוחות חינוך עבריים לבית הספר החדש. מאלה שנותרו בעיר מימי הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה וממורים מחוץ-לארץ הורכבה מועצה פדגוגית, שהייתה חדורה שאיפה להקים מוסד חינוכי-מודרני ולאומי-עברי. בראש המוסד הוזמנו לעמוד קופל וולוצקי, לשעבר מנהל בית-ספר ממשלתי ליהודים (בשפה הרוסית) שנתמנה למלא תפקיד של המנהל האדמיניסטרטיבי, וד"ר משה שוואבה שנבחר למשרת המנהל הפדגוגי.

ברוב מרץ ומתוך הכרת החשיבות ההיסטורית של השעה ניגשו המורים הצעירים, ביוזמתו של הד"ר שוואבה, ליצור בגולה טיפוס מודרני של משכיל עברי-לאומי היונק משורשי התרבות העברית וממקורות ההשכלה הכללית והקשור לעם ישראל ולמולדתו. אבל לא בנקל עלה בידיהם הדבר: רבים מבין תלמידי בית הספר הרוסי התנגדו בתוקף למהפכה הלאומית-הלשונית, ובהמשיכם את דרכי המהפכה הרוסית, שממנה אך זה באו, נתכנסו לאסיפות והביעו את מחאתם. אך ההכרה הלאומית ניצחה והתלמידים שלא רצו לקבל עליהם את ההסדר החדש, נאלצו לעזוב את המוסד.

בראשית שנת הלימודים 1920/21 נתקבצו ובאו אל בית הספר החדש 377 בנים ובנות החל מן הכיתה הראשונה וכלה בכיתה השמינית. כמו כן, כשלב ראשון נפתחה בשנת הלימודים הראשונה רק מכינה א' שבה היו רשומים 39 תלמידים, כך שבסך הכל למדו בגימנסיה בראשיתה 416 התלמידים. המועצה הפדגוגית וועד ההורים החליטו להנהיג בשלוש הכיתות הנמוכות את העברית כשפת הוראה בכל המקצועות, להשאיר מהכיתה החמישית ומעלה את הרוסית כלשון ההוראה ולקבוע בהן מקום נכבד ללימודי השפה העברית וספרותה. סלע המחלוקת הייתה בעיית שפת ההוראה בכיתה הרביעית. הטעמים הפדגוגיים דיברו בזכות שפת ההוראה הרוסית, שהייתה שגורה בפי התלמידים. ואולם הכמיהה לבית-ספר עבר-לאומי גברה על ההכרה הפדגוגית. בזמן הראשון עוד הייתה אמנם השפעת הרוסית חזקה בבית הספר, אך משנה לשנה ירדה השפעתה כיוון שמדי שנה נסגרה כיתת רוסית ובמקומה באה כיתה בשפת ההוראה העברית. בשנת 1924/25 הייתה, אפוא, הגימנסיה על טהרת העברית בכל הכיתות. האמונה החזקה בעצם הרעיון של חינוך עברי לאומי בגולה ובהחייאת הדיבור העברי החי בפיות התלמידים סייעה להצלחתה של המהפכה הלשונית. סך הכל התלמידים הלומדים במוסד עלה בשנת לימודים זו ל-576, מזה 144 במכינות א', ב' וג'. 328 היו בנים ו-248 בנות.

מעבר לבניין הגימנסיה החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגימנסיה שכנה בשנים הראשונות ברחוב מאירוניו (Maironio)‏ 14 בבית שכור בן שתי קומות שלא התאים לצורכי בית הספר: חדרי הכיתות היו קטנים וצרים, אור שמש מועט חדר לתוכם בשל עצים בחצר שהסתירו, הצפיפות הייתה רבה, מסדרונות צרים, לא היה מקום למעבדות, אספות התלמידים ופעילות המועדון התקיימו באולם קטן בקומה השנייה שדרכו היו נכנסים לכיתות הלימוד השונות, וחצר משותפת הוצמדה לגימנסיה ולדיירי הדירות הפרטיות. בנוסף, הגימנסיה סבלה ממחסור חמור בספרי לימוד שכן הממשלה הליטאית לא התירה להביא ספרי לימוד מארץ ישראל ואילו ספרי לימוד מקומיים עדיין לא היו מוכנים (רק מאוחר יותר הוציא בית הדפוס של אברהם פּטָשֶק ספרי לימוד רבים, בעיקר של המורה שמואל קאפיט בנושאי המתמטיקה. המורה לעברית נח לידסקי חיבר ספרי דקדוק וסינטקסיס עברי, המורה ללטינית יוסף לויטן - ספרי לימוד לטיניים בעברית, ולויטן ואלתר שניידר חיברו יחדיו ספרי לימוד בבעיות הנדסה לכיתה ד' ועוד). כמו כן, לא נעשו בבניין השיפוצים הדרושים כיוון שלא הייתה כוונה להשתקע בו לאורך ימים. משהתרחבה הגימנסיה והמקום היה צר מלהכיל את כל התלמידים החליטה ההנהלה וועד ההורים להקים בניין חדש.

בשנת 1925 נרכש מגרש גדול למדי לגדת נהר הניימן ברחוב פריפלאוקוס קראנטו (Prieplaukos Kranto) ‏25 ובשנה שלאחריה החלו העבודות להקמת הבניין. המימון תחילה נעשה על ידי תרומות ההורים ואחר כך הגיע מסניף הג'וינט הברלינאי (5,000 דולר) ובעיקר מהלוואה (ממשלתית) לטווח ארוך (כ-20,000 דולר או 200,000 ליטאס). הבניין החדש נחנך בשנת 1927 (כיום שד' קרליאוס מינדאוגו 11) - הכיתות בו היו רבות ומרווחות, צבועות בצבעי שמן שונים ומלאות אור, לאורך מסדרונות רחבים ומקושטים. הוא הכיל בין השאר מעבדות לפיזיקה ולכימיה, אולם התעמלות, תרבות וחדרי לוואי. כמו כן, הוקם גן ילדים הצמוד לגימנסיה עם כניסה נפרדת. חנוכת המשכן החדש קיבלה את ברכתו של פרופ' חיים ויצמן, נשיאה דאז של ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון. הוא ראה בהקמת המוסד, דווקא בזמן החמרת חוק החינוך ומצב כלכלי ירוד בליטא, סימן לאופטימיות כי "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". תלמידת הגימנסיה לאה ביאלובלוצקי מספרת:

בניין הגימנסיה הרשים ביופיו. הבניין עמד על שפת הניימן, היו בו כיתות גדולות, חדרים מרווחים, חצר נקייה, מגרש ואולם להתעמלות עם מכשירים משוכללים. ב-8 בבוקר עם הצלצול הייתה נסגרת הדלת ומי שאיחר לא קיבל רשות כניסה. בשער עמד השומר הפולני בנדיקט. הוא שמר והקפיד שהמאחר לא יכנס.[3]

סגל הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל המורים (לפי סדר א"ב)
שם מקצועות הלימוד הערות תמונה
א. בוכוב רוסית
אליהו בילס מתמטיקה ופיזיקה
משה יצחק בלוך ציור ושרטוט הורה גם בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה
י. בן-שחר אנגלית
ד"ר יואל ברוצקוס פיזיקה, טבע, חשבון, מלאכת-יד שימש כמנהל הגימנסיה מאז 1928 ועד סופה: תחילה לצדו של אהרן ברמן ולאחר עלייתו של ברמן ארצה ב-1936 – כמנהלה הפדגוגי
ד"ר אהרן ברמן מדעי הטבע ב-1925 החליף את ד"ר משה שוואבה בתור המנהל הפדגוגי של הגימנסיה; עלה לארץ ישראל ב-1936.
Aharon Berman portrait.jpg
חיים גולדן מורה במדור לבנות בגימנסיה
י. גרבר זמרה
נתן גרינבלאט (גורן) ספרות עברית, היסטוריה כללית הורה גם בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה; עלה לארץ ישראל ב-1935.
(תמונה מ-1925 לערך)
מ. דובקיביץ ליטאית
קופל וולוצקי מתמטיקה שימש כמנהלה האדמיניסטרטיבי של הגימנסיה מראשיתה ועד לפטירתו ב-1927.
אברהם וטרין עברית, תנ"ך והיסטוריה הורה בכיתות הנמוכות.
מרת וילצינסקי ליטאית
י. וינשטוק התעמלות
מרת סוניה ורשבסקי-סגל עברית, גרמנית, משחקים לימדה גם בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה. בתקופת השואה נכלאה ביחד עם בעלה אליהו סגל בגטו קובנה. הוא כיהן כראש מחלקת הסעד בגטו, והיא ייסדה וניהלה גן ילדים עברי בגטו. בני הזוג נשלחו למחנות ריכוז, שרדו את המלחמה, ואחריה עלו לארץ ישראל.
אהרון זיגרניק גאוגרפיה, דמוגרפיה, כימיה, מלאכת-יד
ישראל יבלוקובסקי עברית, טבע ותנ"ך הגיע לליטא מארץ ישראל אחרי שהתחנך בגימנסיה העברית "הרצליה".
אברהם Yasvoin
מרת ל. יעקובסון גרמנית
יעקב לובמן-חביב תנ"ך, חשבון ומלאכת-יד
ש. לוי לטינית ומתמטיקה
יוסף לויטן לטינית לכל הכיתות ומתמטיקה לכיתות הבינוניות חיבר ספרי לימוד לטיניים בעברית, הראשונים בתולדות עם ישראל. עבר מהגימנסיה הריאלית.
נח לידסקי תנ"ך, עברית מחבר הסינטקסיס הראשון לשפה העברית; הורה גם בגימנסיה הריאלית.
משה ליוושין (ליבשין)
מ. מדינסקי עברית
א. מורשן צרפתית
מרת מ. מיצקון (Mickuniene) גרמנית
לייב מירסקי התעמלות
יעקב מסנבלום ציור הורה גם בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה
ד"ר ב. נסלשטראוס (Nesselstrauss) גרמנית
אהרון שלום פינצ'יוק טבע חיבר עם ד"ר אברהם קיסין ספרי לימוד עבריים לזואולוגיה ובוטניקה בשם "הטבע" (קובנה תרצ"ח); הורה גם בגימנסיה הריאלית. נספה בשואה.
משה פרנק (דרורי) תנ"ך והיסטוריה עברית המורה האהוב על המשוררת לאה גולדברג.
שמואל קאפיט מתמטיקה בשנים 19181920 לימד בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה; חיבר ספרי לימוד רבים בכל שטחי המתמטיקה שהיו מקובלים על כל בתי-הספר העבריים בליטא. אחרי עלייתו לארץ ישראל של הד"ר אהרון ברמן ב-1936, עבד בהנהלת הגימנסיה לצדו של הד"ר יואל ברוצקוס.
קוודעראייטה-פוטינענע (E. Kvederaitė) ליטאית
מאיר קנטורוביץ מומחה לעברית ולתולדות ישראל חיבר עם יונה סטרליץ וצבי רוזנצווייג את "ניצנים: ספר לימוד ומקרא לשנות הלימודים החמישית והשישית" (קובנה ת"ש).
ג.ב. קסלר (Kesleris) ליטאית
צ. רודי גאוגרפיה
ד"ר אלכסנדר רוזנפלד[5] היסטוריה, גרמנית, פסיכולוגיה הורה גם בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.
ד"ר משה שוואבה גרמנית והיסטוריה שימש כמנהלה הפדגוגי הראשון של הגימנסיה מראשיתה ועד לעלייתו לארץ ישראל ב-1925.
משה שובה.JPG
שיינזון אנגלית
אלתר שניידר עברית ותנ"ך מזכיר המועצה הפדגוגית, חיבר ספרי לימוד שונים יחד עם לויטן ומרדכי סיסיצקי.

מתלמידי הגימנסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה המדגישה כי רוב תלמידי הגימנסיה נרצחו בשואה (בליטאית), (בעברית) ו(באנגלית)
ב-11 באפריל 2010 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה של לאה גולדברג בכניסה לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה. לאה גולדברג למדה וסיימה בו את לימודיה ב-1928 (בליטאית), (בעברית) ו(באנגלית)
תלמידים (לפי סדר א"ב)
שם הערות תמונה
פרופ' יואל אלקס (1913-) רופא ומדען; התרכז במדע ובמחקר הפרמקולוגיה, פסיכיאטריה ופסיכופרמקולוגיה ובתחומים אלה התפרסם כמדען בעל מוניטין בינלאומי. יואל הוא בנו של אלחנן אלקס, רופא ויו"ר האלטסטנראט בגטו קובנה.
לאה ביאלובלוצקי מרצה לצרפתית באוניברסיטת בר-אילן.
אליהו בילס (19031966) מורה לציור ולשרטוט בגימנסיה הריאלית בקובנה שבליטא ובישראל; מנהל בית החינוך לילדי עובדים צפון (1945–1966), מייסד ומנהל המדרשה למורים לציור (1946–1966), ממעצבי הוראת הציור בישראל.
פרופ' לאה גולדברג (19111970) מהמשוררים העבריים המפורסמים ביותר בעת החדשה; למדה בגימנסיה בשנים 1920–1928.[6]
(צילום מדרכונה הליטאי מ-1929 לאחר סיום לימודיה ב-1928)
שמואל גולדשמידט עורך הלילה בראשית שנות ה-30 של העיתון היידי הציוני בליטא "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי') ועורכה של מהדורת הצהריים שלו "היינטיקע נייס" ('חדשות היום').[7]
דינה גלעין (גכטל-מורביץ) (נולדה ב-1925)[8]
פרופ' דב לוין (נולד ב-1925) היסטוריון השואה בעל שם, מומחה בתחום יהדות מזרח אירופה ובמיוחד יהודי המדינות הבלטיות.
עמנואל לוינס[9] (19061995) פילוסוף יהודי-צרפתי נודע.
Emmanuel Levinas.jpg
ד"ר עמנואל לפין (19061993),[10] כלכלן והיסטוריון; מומחה בעל שם בנושאי יודאיקה ובנו של אחד מראשי הקהילה בקובנה ד"ר אבא לפין; למד בגימנסיה בשנים 1920–1924.
Emanuel Lapin upon graduation from the Schwabe Gymnasium in Kovno, Lithuania.jpg
אליהו רחמילביץ (אליק) (19242003) למד בגימנסיה בשנים 1931–1940.[11]
דר' יהודית סטולצר-סגל למדה בגימנסיה בשנים 1921-1924. אדריכלית ישראלית מהמפורסמות בארץ בשנות ה-30. בין שאר עבודותיה, השתתפה וזכתה בתחרות תכנון בית הכנסת בחדרה למרות ההתנגדויות לתכנון בית כנסת בידי אישה.
ד"ר שלמה שפיר (19242013) עיתונאי והיסטוריון; עורך הביטאון המחתרתי "ניצוץ" בגטו קובנה ולאחר-מכן במחנה קאופרינג-דכאו; עובד העיתון "דבר" ועורך "גשר", כתב עת העוסק בעם היהודי בהוצאת הקונגרס היהודי העולמי.[12]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך ע"ש פרופ' חורגין, אדר, תשמ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתוקף תפקידו דאג לרכישת הציוד הדרוש למוסד ושימש כחוליה מקשרת בין הגימנסיה לרשויות ההשכלה בליטא בכל הקשור לתקצובה ועוד.
  2. ^ משום כך כינו אותם בהומור תלמידי הגימנסיה הריאלית "גימנסיה שוואבה, די גרינע ז'אבה" (שפירושו בתרגום מיידיש: "גימנסיה שוואבה, צפרדעים ירוקות"). מידע על כך נאסף מעדויותיהם של תלמידי הגימנסיה הריאלית: אהרון רחוביץ ורחל לוין כמו גם מעדותה של תלמידת גימנסיית שוואבה לאה ביאלובלוצקי (בשיחתה עם לאה אלכסנדר).
  3. ^ 3.0 3.1 על פי עדותה של גב' לאה ביאלובלוצקי, מתוך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, נספח מס' 18, עמ' 319-318.
  4. ^ השם "גימנסיון" ניתן לבקשתו של הד"ר משה שוואבה, פילולוג קלאסי, שרצה להחיות בעברית את הסיומת היוונית המקורית "יון" (ביוונית עתיקה - γυμνασιον) ולא לחקות את המילה השגורה ברוסית "גימנסיה". ראו על כך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה, עמ' 148, הערת שוליים 178.
  5. ^ דוד תדהר (עורך), "אלכסנדר רוזנפלד", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ג' (1949), עמ' 1408
  6. ^ וראו תעודת סיום לימודיה בגימנסיה, באתר הספרייה הלאומית.
  7. ^ על היותו תלמיד הגימנסיה, ראו את השיחה בין גולדשמידט ליעקב אולייסקי, בה מעיד גולדשמידט על עצמו כי למד בגימנסיית "שוואבה": שמואל גולדשמידט, 'ללמד את בני ישראל מלאכה...' בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבניין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 202
  8. ^ בראיון צבי-לוין דב - תולדותיה של מחתרת, הוצאת יד ושם תשכ"ב, 1962; אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות, דף לוחם
  9. ^ היותו תלמיד הגימנסיה על פי: ד"ר א. רוזנפלד, 'חניכינו ברחבי העולם', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 229, "לוינאס עמנואליס", בפורטל 'השטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית) ו-Salomon Malka, Emmanuel Levinas: His Life and Legacy, translated from French by Michael Kigel and Sonja M. Embree with a Foreword by Philippe Nemo. Pittsburgh: Duquesne University Press, 2006, pp. 8-9. שלמה מלכה כותב בביוגרפיה עליו כי עמנואל לוינס התרשם עמוקות ממנהל הגימנסיה, הד"ר משה שוואבה, מעריץ התרבות הגרמנית וגתה.
  10. ^ תעודות סיום הלימודים נמצאות בארכיון משפחת דוקטורי
  11. ^ מתוך "ועוד ראיתי תחת השמש" אליהו (אליק) רחמילביץ, אוטוביוגרפיה, ישראל תשס"ב 2002, עמודים 34-37
  12. ^ עופר אדרת, העיתונאי ששמר על הניצוץ, באתר הארץ, 27 ביוני 2013