הגישה הפיידוצנטרית בחינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגישה הפיידוצנטרית היא תאוריה בחינוך, המשויכת לחינוך הפרוגרסיבי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצניה של התפיסה הפיידוצנטרית (מיוונית: παιδί - פיידי, ילד, κέντρον - צנטרום, מרכז) הופיעו בכתביהם של הוגי דעות באירופה במאה ה-18 ובמאה ה-19, אולם היא פותחה והשפיעה על מערכת הערכים החברתית עם התפתחותם של מדעי החברה ולימודי מדעי ההתנהגות לאחר מלחמת העולם הראשונה. במאה ה-20 התחולל שינוי בעולם המערבי, מגישה חינוכית דכאנית (לדעת הפרוגרסיבים), אשר שמה במרכז את המורה ואת ההורה - לגישה משתפת, אשר שמה במרכז את הילד ואת התלמיד. גישה זו נקראת הגישה הפיידוצנטרית, באשר חסידיה רואים בילד ובצרכיו את התבחין שעל פיו יש לכוון את תכנון לימודיו.

מאפייני הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הפיידוצנטרית הינה אחת מאבני היסוד של ההוראה היחידנית, אשר מכירה בקיומה של שונות באוכלוסייה, וכפועל יוצא מזה מכירה בעובדה כי תפקיד בית הספר להיענות לשונות הזו, תוך התאמת הסביבה הלימודית לצורכי הלומדים מצד אחד, ולדרישות מערכת החינוך מצד שני. תומכים קיצוניים של הגישה הפיידוצנטרית מבטלים כליל את חשיבותם של מוסדות חינוך, אולם מרבית תומכי הגישה הפיידוצנטרית מנסים לגשר בין צורכי הלומד לבין צורכי החברה. החינוך, על פי גישה זו, מתמקד בהסרת מכשולים וביצירת תנאים ואווירה בונה, שיאפשרו לילד להוציא לפועל את כישוריו ואת יכולתו האישית. על פי תפיסה זו, יש להשפיע על הילד באמצעות הסברים רציונליים, אשר מתחשבים בתפיסה המוגבלת של הילד, ובאמצעות משובים חיוביים מצד סביבתו הקרובה. יתרה מזאת, אין להשפיע על הילד על ידי כפיית דעתם של המבוגרים ולא על ידי תגובה אימפולסיבית לכישלונותיו (למשל: בצעקות, איומים ועונשים).

המחנכים והוגי הדעות ההומניסטים החדשים קראו תיגר על השלטון הסמכותי והמסורתי בבתי הספר, במשפחה ובדת. הוגי הדעות האלה שללו את הסמכותנות ודגלו בפיתוח הביטוי האינדיבידואלי של התלמיד. בין הוגי הדעות המרכזיים של התפיסה הפיידוצנטרית: ז'אן ז'אק רוסו, יאנוש קורצ'אק, אלכסנדר ס. ניל (מייסד בית הספר הפתוח סאמרהיל), וג'ון דיואי.

רוסו ראה את תקופת הילדות כתקופה העומדת בפני עצמה, ולא כתקופה שנועדה להכין את הילדים לחייהם הבוגרים. לדידו, תהליך הלמידה יתבצע דרך הסתכלות על הטבע ודרך ההתנסות בחיי היומיום על פי נטיותיו ורצונותיו של הילד. יאנוש קורצ'אק הדגיש את הכבוד והאהבה לילד - "אין הילד מי שיהיה גדול בעתיד, אלא מי שעכשיו הוא ישות בפני עצמה". בתפיסתו, תפקיד המחנך הוא לעודד את הילד לחנך את עצמו, לחזק אותו וליצור אצלו ביטחון.

אלכסנדר ניל גרס שאסור לטשטש את הייחודיות שבכל ילד ולכפות עליו צייתנות עיוורת. הוא שלל למידה מתוך משמעת ובאווירה של חוק וסדר, הסותרת את עיקרון החופש, ושאף לעצב ילדים פעילים, יוצרים, אוהבי חיים ולא חלקיקים נטולי חיים, בלתי יצרניים ומתופעלים. כמו כן, ניל שאף להתאים את בית הספר לילד, וליצור את התנאים הטובים ביותר להתפתחותו, לגדילתו ולהיענות לצרכיו האינדיבידואליים.

ג'ון דיואי, ממובילי החינוך הפרוגרסיבי, הסיט את הדגש מן החברה אל הילד היחיד. לדידו, חיי הילד הם ערך בפני עצמו, ולא אמצעי להכנת אדם מחונך לעתיד. החינוך הפרוגרסיבי לא מכיר במטרות קבועות, אלא במטרות שיש לעצב תוך כדי הוראה והתנסות, והעשייה מגרה את הלמידה - והלמידה דוחפת לעשייה, במסגרתה יש פתרון בעיות וחשיבה מתמשכת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שרה גורי–רוזנבליט, הוראה יחידנית, האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
  • Hannafin, M. J., & Hannafin, K. M., "Cognition and Student-Centered, Web-Based Learning: Issues and Implications for Research and Theory", in Learning and instruction in the digital age, Springer, 2010, pp. 11-23.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]