הגליאון של מנילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצבת זיכרון לנתיב המסחר מנילה - אקפולקו בכיכר מקסיקו, מנילה.

הגליאון של מנילהספרדית: Galeón de Manila) היה כינוין של ספינות סוחר ספרדיות אשר הפליגו פעם או פעמיים בשנה לרוחבו של האוקיינוס השקט בנתיב המסחר שבין מנילה שבאיי הודו המזרחית הספרדיים (כיום בפיליפינים) לבין אקפולקו אשר במלכות המשנה של ספרד החדשה (כיום במקסיקו), אם כי השם השתנה בהתאם לנמל המוצא ממנו הפליגה הספינה. הנתיב נחנך ב-1565, אז גילה הנווט הספרדי אנדרס דה אורדאנטה את הדרך לחצות את האוקיינוס השקט ממערב למזרח, ונמשך עד 1815, כאשר מלחמת העצמאות של מקסיקו שמה קץ לנתיב הסחר של ספינות הגליאון. הגליאון של מנילה היווה את הדוגמה הראשונה ליצירתו של נתיב סחר גלובלי אמיתי, כאשר היווה חוליה משלימה לנתיב הסחר של צי האוצר הספרדי, אליו הועברו סחורות שמקורן בסין דרך האוקיינוס השקט, מקסיקו, הים הקריבי ומשם אל אירופה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי העולם החדש, אשר החל במסעותיו של כריסטופר קולומבוס מ-1492 ואילך, שימש אמצעי להשגת מטרתם העיקרית של הספרדים בעידן התגליות - הקמת נתיבי מסחר עם המזרח הרחוק והבאת מוצרי מותרות לאירופה. באמצעות המתכות אשר נכרו ביבשת אמריקה, הייתה ספרד לאומה האירופאית היחידה עם גישה ישירה לאמצעי תשלום, הן עבור הסחורות המיובאות מהמזרח והן עבור בניית ספינות הגליאון ששימשו להעברתן. הפורטוגלים היו הראשונים לבסס תחנות מסחר עם סין, אך הספרדים הביאו לאסיה את אמצעי התשלום המועדף על הסינים - כסף[1].

מרגע שביססו את שליטתם על אמריקה, החלו הקונקיסטאדורים ומגלי ארצות מטעם ספרד לקיים פעילות ימית בחופי האוקיינוס השקט. וסקו נונייס דה בלבואה הכריז על בעלות ממלכת קסטיליה על האוקיינוס השקט כולו ב-1513. ב-1521 חצתה משלחתו של פרדיננד מגלן את האוקיינוס בעזרת רוחות הסחר, גילתה את איי מריאנה והפיליפינים והכריזה עליהם כשייכים לספרד. הרנאן קורטס ייסד מספנה בחופה המערבי של מקסיקו והוציא משלחת מחקר ראשונה ב-1523. ההתעניינות ביבשת אמריקה היה מוגבלת בתחילה והאפיל עליה הרצון להמשיך ולהגיע לארצות המזרח במהירות האפשרית[1].

הבעיה הגדולה ביותר בהקמת מושבה במזרח הרחוק הייתה היעדר נתיב אמין בחזרה ממערב למזרח, בעוד הנתיב מערבה דרך כף התקווה הטובה היה בשליטתה הבלעדית של האימפריה הפורטוגזית. הניסיון הראשון ב-1522 על ידי אחת מספינותיו של מגלן, הטרינידד, נכשל. ב-1529 נכשל ניסיון על ידי אלברו דה סאבדרה סרון להפליג מזרחה מאיי התבלינים ולמצוא רוחות שינתבו את ספינתו מזרחה. ב-1543 נכשל ניסיון דומה נוסף בהנהגתו של ברנארדו דה לה טורה[2].

ב-1564 קיבל מיגל לופס דה לגאספי את המשימה של הקמת מושבה ספרדית קבועה בארכיפלג הפיליפינים. דה לגאספי ייסד את המושבה הראשונה באי סבו ושלח את הנווט ממוצא בסקי אנדרס דה אורדאנטה למצוא את נתיב החזרה ליבשת אמריקה ב-1565. כאשר קיום המושבה בסבו נתקל בקשיים, כבש דה לגאספי ב-1571 את מרכז המסחר העשיר של מנילה והפך את העיר למרכז השלטון והמסחר הספרדי באזור. בתחילה שלח דה לגאספי מוצרים מתוצרת מקומית לאמריקה, כגון קינמון ושעווה, אך המסע חוצה-האוקיינוס החל להישען עד מהרה כמעט בלעדית על מוצרים תוצרת סין. סחורה זו נרכשה מהפורטוגזים, אשר הורשו להקים מושבה במקאו, ומהסינים עצמם, שנהגו לבקר ולסחור בארכיפלג במשך מאות שנים וחיו במנילה ובסביבתה בקהילות גדולות[1].

גילוי הנתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנווט הספרדי אנדרס דה אורדאנטה, מגלה הנתיב הימי ממערב האוקיינוס השקט למזרחו ב-1565

כאמור, נתיב הגליאון של מנילה נפתח ב-1565: ב-1 ביוני הפליג אנדרס דה אורדאנטה מזרחה בשליחותו של מושלה החדש של איי הודו המזרחית הספרדיים, מיגל לופס דה לגאספי. דה אורדאנטה עלה צפונה עד לאזור קו הרוחב 38 לפני שפנה מזרחה ומצא רוחות מערביות שיקחו אותו לכיוון חופה המערבי של יבשת אמריקה. ספינתו של דה אורדאנטה, הסן פדרו, הגיעה לאקפולקו ב-8 באוקטובר 1565, לאחר שעברה מרחק של כ-20,000 ק"מ ב-130 ימים. בהגיעו לאקפולקו התברר לדה אורדאנטה כי הספינה סן לוקאס, שהקשר איתה אבד במהלך המסע לפיליפינים וצוותה נחשד בעריקה, הגיעה לנמל בארה דה נבידאד במקסיקו ב-9 באוגוסט, כחודשיים לפניו. הדיווח של מפקד הסן לוקאס, אלונסו דה ארייאנו, על הדרך בה חזר למקסיקו לקה בחסר, וההכרה על גילוי הנתיב ניתנה לדה אורדאנטה[3][4].

דה אורדאנטה שיער כי רוחות הסחר בדרום האוקיינוס השקט נעות בצורה מעגלית בדומה לרוחות האוקיינוס האטלנטי: בעוד שהיה על הספינות באוקיינוס האטלנטי להפליג מערבה כדי שהרוח תישא אותם למדיירה, הסיק דה אורדאנטה ששיט הרחק לכיוון צפון באוקיינוס השקט יביא בסופו של דבר את ספינתו לתוך רוחות הנושבות ממערב למזרח, לעבר חופה המערבי של צפון אמריקה. דה אורדאנטה צדק בניחושו, וכאשר נקלעה ספינתו לאזור קו רוחב 38 צפון הדפה אותה הרוח הנושבת מזרחה לעבר צפון אמריקה אל חופי קייפ מנדוסינו (Cape Mendocino), קליפורניה, ומשם המשיך דרומה לאורך החוף עד לאקפולקו. 16 מתוך 44 אנשי הצוות מתו במהלך מסע ראשוני זה, מכיוון שאורכו לא היה ידוע ומשום כך לא ניתן היה לקצוב בהתאם את מנות המזון[5].

במאה ה-18 התברר, כי ניתן לחצות את האוקיינוס גם בנתיב דרומי מעט יותר, אך נווטי הגליאונים העדיפו את הנתיב הבטוח ונמנעו מלסכן את ספינותיהם לאורך החופים אפופי הערפל והסלעיים של קליפורניה[6]. אחד המניעים לחקר אזור קליפורניה היה הניסיון לייסד תחנות מנוחה והצטיידות מחדש לחלקו האחרון של המסע המפרך שעברו הגליאונים שחצו את האוקיינוס בו בדרך כלל כבר סבלו צוותי הספינות והנוסעים מתשישות, מחלות וממחסור במים ובמזון. אחד הניסיונות לחקור את חופי קליפורניה ב-1595 הסתיים בטביעת הסן אוגוסטין, גליאון בן 200 טונות, במפרץ דרייקס. כתוצאה מכך, התעכב חקר האזור על ידי הספרדים, בעיקר מכיוון הים, בכמעט 200 שנה ורק ב-1769 הקימה משלחת פורטולה, אשר חקרה בפעם הראשונה את אזור מדינת קליפורניה של ימינו, את היישובים מונטריי וסן דייגו שבעת הצורך יכלו לשמש כתחנות ביניים בטוחות לגליאונים המגיעים ממערב.

התפתחות הסחר בנתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבי הסחר העיקריים של פורטוגל (כחול) וספרד (לבן) במהלך המאה ה-16

נתיב הסחר ניזון בעיקר מסוחרים מפוג'יין, שהגיעו למנילה כדי למכור תבלינים, פורצלן, שנהב, משי ומוצרי מותרות אחרים. מוצרים אלה הובלו בגליאונים למכירה ביבשת אמריקה, בעיקר בספרד החדשה ובפרו, כמו גם בשווקים אירופאים. הסחר במזרח אסיה התבסס על תקן הכסף בשל השימוש במטילי כסף בסין כאמצעי של סחר חליפין. לכן, נרכשו המוצרים תוצרת סין בתמורה לכסף שנכרה במקסיקו או במכרות פוטוסי (כיום בבוליביה). המטען שהגיע לאקפולקו הועבר ביבשה לנמל וראקרוס אשר לחופי מפרץ מקסיקו, שם הועמס על ספינות צי האוצר הספרדי שיעדן ספרד. נתיב זה שימש אלטרנטיבה למסע מערבה ממנילה דרך האוקיינוס ההודי וסביב כף התקווה הטובה, שעל פי חוזה טורדסיאס היו בשליטת פורטוגל, ובנוסף מנע השימוש בנתיב את הצורך לעגון בדרך בנמלי מעצמות מתחרות כגון פורטוגל והולנד. כבר בשלב מוקדם של חקר העולם החדש ידעו הספרדים כי יבשת אמריקה צרה יותר באזור פנמה מאשר במקסיקו וניסו להקים מעבר יבשתי סדיר להעברת סחורות, אך הג'ונגל הסבוך והמלריה הפכו אפשרות זו ללא מעשית.

בשל ההגבלה על מספר הספינות, רווחיותו הגבוהה של הנתיב אך גם זמן השייט הארוך, היה הכרחי להשתמש בגליאונים הגדולים ביותר שניתן לבנות, שהיו לכלי השייט הידועים הגדולים ביותר שנבנו מסוגם. במהלך המאה ה-16, עם משקל ממוצע של בין 1,700 ל-2,000 טונות, נבנו הגליאונים מעצי הפיליפינים והיה ביכולתם לשאת עד 1,000 נוסעים: הנואסטרה סניורה דה לה קונספסיון, שעלתה על שרטון ב-1638, הגיעה לאורך שנע בין 43 ל-49 מטרים ולמשקל של כ-2,000 טונות. הסנטיסימה טרינידד הגיעה לאורך של 51.5 מטרים. מרבית הספינות נבנו בפיליפינים ורק שמונה מהן נבנו במקסיקו.

זמן ההפלגה מאקפולקו למנילה היה קצר יחסית ונמשך כשלושה חודשים באמצעות רוחות הסחר. לעומת זאת, נמשכה ההפלגה ממנילה לאקפולקו בין שישה לשבעה חודשים, כאשר חלקו המסוכן ביותר של המסע, מעבר בין שרשרת האיים בארכיפלג, השרטונות ושטחי מים רדודים עד למצר סן ברנרדינו ומשם לאוקיינוס הפתוח, ארך כחודשיים. גם לאחר המעבר במצר נותרה בעינה סכנת הסופות צפונה עד אזור יפן[7][8].

הסחר עם סין שבשליטת שושלת מינג דרך מנילה שימש מקור חשוב לרווחים עבור האימפריה הספרדית ומקור הכנסה מרכזי למושבות הספרדיות בפיליפינים. עד 1593 הפליגו בכל עונה שלוש ספינות או יותר מכל נמל באיים. הנתיב הפך ריווחי במידה כזו, שסוחרי סביליה פנו למלך ספרד בדרישה להגן על מונופול חברת הסחר של הכתר הספרדי (Casa de Contratación) שבסיסה בסביליה (ושהועבר מאוחר יותר לקדיס). הסחורה שהועברה ממנילה נמכרה במושבות ספרד באמריקה במחירים נמוכים יותר לעומת סחורות דומות שהגיעו מספרד וכתוצאה מכך נפגעו רווחי סוחרי סביליה. דרישה זו הובילה להוצאת צו מלכותי ב-1593 שהגביל את הסחר לשתי ספינות בכל שנה שייצאו משני הנמלים, כאשר גליאון אחד נשמר באקפולקו ושני במנילה כעתודה. הצו המלכותי אפשר רק לספרדים תושבי מנילה לשלוח סחורה והגביל את כמות המטען שנשא כל גליאון ל-300 טונות. שוויה של הסחורה הוגבל גם הוא ל-250,000 פזוס, ושוויים של מטבעות הכסף בספינות השבות למנילה ממקסיקו כדי לשלם על הסחורה שנקנתה בשנה הקודמת הוגבל ל-500,000 פזוס. בנוסף קבע הצו, כי הסחורה תוכל להימכר בספרד החדשה רק לאחר תשלום מכס. כתוצאה מהחלטת השלטונות הספרדיים לרכז בידם את סחר הגליאונים, הפכו ההברחות ואי הצהרה על מטענים לנפוצים מאד, כאשר תגובת סוחרי מנילה הייתה לשלוח כמות גדולה יותר של מטען ולהפחית בערכו הכולל המוצהר ובכך לשמור על רווחיות[9].

כל כלי שיט ספרדי מהמאה ה-16 ואילך, ובכלל זה הגליאונים בנתיב מנילה-אקפולקו, היה חייב לשאת תצהיר המפרט את מספר הנוסעים ואנשי הצוות ותיעוד של הציוד והמטען שנשאה הספינה. במסמך זה תועדו גם לידות ופטירות במהלך המסע. הסיבה לתיעוד המטען הייתה לאפשר לשירות המכס מטעם הכתר הספרדי באקפולקו (או בכל נמל ספרדי אחר) לפקח על הסחורה הנכנסת ולגבות תשלום בהתאם. תשלומי המכס הועברו לאוצר הכתר הספרדי וסחורות לא רשומות הוחרמו. רק המטען האישי השייך לקצינים, לאנשי הצוות ולנוסעים הוכנס ללא צורך בתשלום מכס. באקפולקו התפתח "הסכם ג'נטלמני" לפיו היה זה בלתי מכובד לפקפק ביושרתו של ג'נטלמן המצהיר על מטען לא רשום כעל חלק מחפציו האישיים. כתוצאה מכך נכנסה סחורה רבה שהוברחה בדרך זו אל אקפולקו ונמכרה מאוחר יותר ביריד הסחר של עיר הנמל[9].

בעיות בנוגע לכמות המטען המועברת על ידי הגליאונים ממנילה התעוררו שוב במאה ה-18, כאשר סוחרי סביליה וקדיס מחו על כך שהמוצרים המגיעים ממנילה לספרד החדשה פוגעים בעסקיהם. ב-27 בינואר 1714 פנו סוחרי לשכת הסחר של סביליה לפליפה החמישי בטענה שהמשי המיובא מסין פוגע בתעשיית ייצור המשי בספרד. בעקבות זאת פורסם צו מלכותי ב-1718 אשר אסר על הגליאונים של מנילה להוביל משי ומוצרי בד אחרים למכירה במושבות ספרד באמריקה. במקום, היה על המטען להיות מורכב ממוצרים מקומיים המיוצרים בפיליפינים, שכמותם המעטה יכלה למלא בקושי כלי שיט אחד[10].

צו מלכותי נוסף שפורסם ב-27 באוקטובר 1720 פרט את סוגי המוצרים אותם היו הגליאונים ממנילה מורשים לשאת ליישובי העולם החדש אשר כללו קינמון, ציפורן, שעווה, פשתן ובדי כותנה ומנע מכירת מוצרים אשר התחרו מול היבוא מספרד. לאחר מחאות מצד סוחרי מנילה שאיבדו למעשה חלק ניכר מפרנסתם, בוטל הצו ב-1724 כאשר התברר לשלטונות שהסחר במנילה מהווה הכנסה נכבדת למימון פעילות המיסיונים והמנזרים באזור[10].

גליאון ספרדית

בניגוד לצי האינדיאס, לא סיפקו השליטים הספרדים ליווי של גליאונים חמושים לגליאונים נושאי המטען שחצו את האוקיינוס. במקום זאת, היו ספינות המטען חמושות והגנו על עצמן בעת הצורך. בצידו המזרחי של האוקיינוס השקט, בעיקר בתקופות של חשש מפעילות ספינות אויב, סופק ליווי חמוש מבאחה קליפורניה ועד לאקפולקו. בצד המערבי, פגשו לעיתים קרובות הספינות המגיעות ממקסיקו ספינה שנשלחה על ידי המושל הספרדי של מנילה, אשר הדריכה אותן דרך מצר סן ברנרדינו ועד ליעדן הסופי. לעיתים, היה צורך לשלוח ספינות מזרחה כדי להזהיר את הגליאונים המתקרבים מנוכחות ספינות אויב, אז היו הגליאונים עוגנים ופורקים את מטענם באי סמאר, בצידו המזרחי של הארכיפלג, והמטען היה מועבר ליעדו ביבשה. שיטה נוספת לאזהרת גליאונים קרבים מפני סכנה הייתה באמצעות איתות עשן ממדורות שהוקמו בשטחים גבוהים. קוד להעברת מסרים באיתות פותח בידי מיסיונר ישועי מקומי, פרנסיסקו קולין. העובדה שחלק מהמיסיונים אותם הפעילו הישועים שכנו לאורך החופים אשר סמוך אליהם חלפו גליאונים הפכו את הראשונים לאחראים על הפעלת מערכת זו[11].

נתיב הגליאון של מנילה שימש כגורם מקשר עיקרי בין הפיליפינים למקום מושבו של המשנה למלך במקסיקו סיטי כמו גם לספרד עצמה. רבים מתושביה ממוצא ספרדי של הפיליפינים היו למעשה צאצאי ספרדים ממקסיקו והתרבות בפיליפינים קרובה במידה רבה לתרבות המקסיקנית. גם לאחר תום תקופת הגליאונים ובזמן שמקסיקו השיגה את עצמאותה, המשיך להתקיים מסחר עם הפיליפינים, פרט לתקופה קצרה בשל מלחמת ספרד-ארצות הברית. הסחר בנתיב מנילה-אקפולקו הופסק ב-1815, מעט לפני שמקסיקו השיגה את עצמאותה מספרד ב-1821. לאחר מכן נטל הכתר הספרדי את השליטה על הפיליפינים, ומשל על האיים ישירות ממדריד, דבר שהתאפשר הודות לפתיחת תעלת סואץ והמצאת מנוע הקיטור שהפחית את זמן ההפלגה ממדריד למנילה ל-40 יום. נתיב הגליאון של מנילה פעל באוקיינוס השקט במשך 250 שנה והביא לספרד מוצרי מותרות, עליונות כלכלית וחילופי תרבויות.

שברי ספינות הגליאון של מנילה מפורסמות פחות רק בהשוואה לשברי ספינות צי האוצר הספרדי של הקריביים. ביולי 1568 הייתה ספינתו של מיגל לופס דה לגאספי, הסן חואן בת 300 הטונות לראשונה שאבדה בדרכה למקסיקו, עת עלתה על שרטון סמוך לגואם ועמה מטען קינמון[12]. מתוך 30 גליאונים, אבדו בין השנים 1576 ל-1798 עשרים בארכיפלג הפיליפינים וארבעה נוספים נלכדו על ידי ימאים אנגלים: ב-1587 לכד הפריבטיר תומאס קוונדיש את הגליאון בן 600 הטונות, הסנטה אנה. הגליאון נואסטרה סניורה דה קובדונגה (Neustra Señora de Covadonga) בן 700 הטונות נלכד ב-1743 בידי ג'ורג' אנסון (לימים אדמירל הצי המלכותי הבריטי) ושני הנותרים ב-1709 וב-1762[13][14].

תאוריית גילוי הוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 250 שנה הפליגו מאות גליאונים ממקסיקו לפיליפינים בנתיב שחלף דרומית לאיי הוואי, אך לא קיים כל תיעוד היסטורי על מפגש בין שתי התרבויות. ההיסטוריון הבריטי הנרי קאמן (Henry Kamen) מציין כי לספרדים לא הייתה היכולת לחקור כראוי את האוקיינוס השקט, ולא היו מסוגלים לגלות את האיים השוכנים על קו הרוחב 20 צפונית לנתיב לזרמי האוקיינוס עליהם הפליגו הגליאונים. אף על פי כן, קיימו הספרדים פעילות רבה באזור עד למאה ה-18: אנדרס דה אורדאנטה היה הראשון לחצות את האוקיינוס ממערב למזרח, ופתח בכך את נתיב המסחר הימי שחיבר בין אסיה לאמריקה והתקיים ברציפות מ-1565 ועד 1815. משלחות מחקר ספרדיות גילו את גואם, איי מריאנה, איי קרוליין, והפיליפינים בחלקו הצפוני של האוקיינוס השקט ואת טובאלו, איי מרקיז, איי שלמה וגינאה החדשה בחלקו הדרומי. חוקרים ספרדים גילו גם את קבוצות האיים של פיטקרן וונואטו במהלך חיפושם אחר היבשת הדרומית האגדית, ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס במאה ה-17.

פעילות חקר ענפה זו העלתה שאלות לגבי האפשרות כי חוקרים ספרדים הגיעו אל איי הוואי 200 שנה לפני ביקורו הראשון של האנגלי ג'יימס קוק ב-1778. ב-1542 הפליג מאקפולקו צי בן שש ספינות בפיקודו של רוי לופס דה וייאלובוס ועימו ימאי ספרדי בשם חואן גאטאנו (Juan Gaetano) כנווט על מנת לחקור וליישב את האיים במערב האוקיינוס השקט. על פי פרשנויות שונות, דיווח של האחרון מתאר את גילוי איי הוואי או איי מרשל ב-1555[15]. בהנחה ומדובר בהוואי היה גאטאנו אחד האירופאים הראשונים שגילו את האיים.

לאחר 1565 שימש הנתיב שגילה דה אורדאנטה לתעבורה סדירה של ספינות הגליאון במשך 250 שנה. הנתיב בו הפליגו הגליאונים מערבה ממקסיקו לעבר מנילה חלף דרומית להוואי, ולאחר עצירה קצרה בגואם המשיכו הספינות למנילה. הנתיב המדויק נשמר בסוד כדי להגן על מונופול הסחר הספרדי כנגד מעצמות ימיות מתחרות וכדי להתחמק מפירטים אנגלים והולנדים. אם אכן גילו הספרדים את הוואי במהלך מסעותיהם, הם לא פרסמו ממצאים כאלה בשל מדיניות דיסקרטית זו ועובדת הגילוי נותרה לא ידועה. על פי דיווחו של גאטאנו, לא היו באיים שנתגלו כל משאבים שימושיים ומשום כך לא עשו הספרדים שום ניסיון ליישב אותם[15]. מקרה דומה נוגע לאיי קרוליין ומריאנה, שלא יושבו בידי הספרדים אלא רק לקראת סוף המאה ה-17. בארכיון ספרדי נמצאה מפה ימית המתארת איים בקו רוחב דומה אך על קו אורך של 10 מעלות מזרחית יותר בהשוואה למיקומם של איי הוואי. על פי כתב-יד זה, מכונה האי מאווי "לה דסגראסיאדה" (La Desgraciada; כלומר, "האומלל" או "חסר המזל"), והאי הוואי מכונה "לה מסה" (La Mesa; "השולחן"). איים המייצגים את קאהולאווה, לאנאי ומולוקאי מכונים "לוס מונחס" (Los Monjes; "הנזירים").

התומכים בתאוריה הגורסת כי הוואי נתגלתה על ידי ספרדים מקבלים חיזוק באמצעות ממצאיו של המסיונר והסופר ויליאם אליס, שחי באיים בסוף המאה ה-19 ותעד מספר אגדות עם בהן מסופר על ביקורי זרים בהוואי בתקופה שקדמה להגעתו של קוק[15] אך לדעתו, גם אם הבחינו הספרדים באחד האיים אין זה סביר שנחתו בהם, מכיוון שאירוע כה מסעיר לא היה נעלם מהמסורות המקומיות הנוטות להכיל אירועים הרבה פחות חשובים. גם במקרה והספרדים גילו את האיים אך ביקשו לשמור זאת בסוד קיים קושי להניח שלא היו מנצלים את המשאבים המקומיים לצורכיהם[16].

מספר מלומדים, בעיקר אמריקנים, דוחים את הטענות על גילוי מוקדם בשל העדר אמינות, והמחלוקת האם איי הוואי אכן נתגלו על ידי הספרדים נמשכת, כאשר חוקרים, כגון ריצ'רד וו. רוג'רס (Richard W. Rogers), מחפשים אחר ראיות מוצקות בדמות שרידי ספינות ספרדיות שנטרפו באזור[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 McCarthy, עמוד 5
  2. ^ Spate, עמודים 53, 94, 98
  3. ^ בנוסף, עמדו לזכות דה אורנדאטה קשריו הטובים עם המשנה למלך במקסיקו, מושל הפיליפינים וחברותו במסדר האוגוסטינים, אשר סייעו במתן ההכרה כמגלה הנתיב
  4. ^ Spate, עמודים 104-105
  5. ^ Spate, עמוד 104
  6. ^ Schurz 1917, עמודים 107-108
  7. ^ McCarthy, עמוד 7
  8. ^ Fish, עמוד 1
  9. ^ 9.0 9.1 Fish, עמודים 7-9
  10. ^ 10.0 10.1 Fish, עמוד 10
  11. ^ Fish, עמודים 30-31
  12. ^ Spate, עמוד 103
  13. ^ Fish, עמודים 193–194, 203-213
  14. ^ McCarthy, עמוד 8
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Kane, Herb Kawainui (1996). "The Manila Galleons". In Bob Dye. Hawaiʻ Chronicles: Island History from the Pages of Honolulu Magazine I. Honolulu: University of Hawaii Press. pp. 25–32. ISBN 0-8248-1829-6
  16. ^ Ellis, William. Narrative of a tour through Hawaii, or, Owhyhee; with remarks on the history, traditions, manners, customs and language of the Sandwich Islands. 1827. עמודים 448-450
  17. ^ Alana Semuels. The battle over Hawaii's history. Los Angeles Times, January 18, 2010