הגנה אזרחית ברוסיה
ההגנה האזרחית ברוסיה היא מערכת של צעדים להגנה על אנשים ונכסים מהותיים בפדרציה הרוסית במקרה של פעולות איבה, אסונות טבע או אסונות טכנולוגיים, כמו גם הכנת אמצעים כאלה הכוללים היערכות מקלטים, פינוי, הסוואה, סיוע בסיסי לתושבים והפעלת שירותי החירום הלאומיים.
נוהל ארגון ההגנה האזרחית מעוגן בחוקים הפדרליים "אודות הגנה אזרחית" (1998), "אודות הגנה מפני מצבי חירום בעלי אופי טבעי וטכנולוגי" (1994) ו"אודות שירותי חירום והצלה" (1995) שמהוות בסיס חוקי לקיומו של המשרד למצבי חירום והגנה אזרחית של רוסיה המהווה לגוף הפדרלי העיקרי לתיאום פעולות תגובה ופעילות שירותי ההגנה האזרחית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לראשונה, אירועים המצריכים כוחות הגנה אזרחית ברוסיה החלו להתקיים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כניסתם של כלי נשק כימיים תרמה לפגיעה במתקנים כלכליים ותשתיות הממוקמות בעורף מאחורי קווי האויב. לעיתים קרובות בוצעה הפצצת ערים מהאוויר במטרה להפחיד ולפגוע באוכלוסייה. לכן, הפיקוד הצבאי של והרשויות החלו לפתח ולבצע אמצעים כדי להגן על האוכלוסייה מפני הסכנות הנובעות מפעולות איבה. אמצעים כאלה כללו ביצוע הפסקות חשמל יזומות, יידוע האוכלוסייה, מסירת כללי התנהגות לאוכלוסייה במקרה של התקפה אווירית או שימוש באנשי לוחמה כימית, מתן סיוע רפואי, אספקת אמצעי הגנה אישיים לאוכלוסייה, טיפול בשריפות, הכנת מקלטים ועוד. אירועים אלה נערכו בערים הגדולות של האימפריה הרוסית: פטרוגרד, אודסה, סבסטופול, ורשה, מינסק, ריגה, גרודנו, ביאליסטוק, ברסט, טאלין.
ברמה המדינית נערכו אמצעי הגנה אזרחית לראשונה במהלך דחיית המתקפה הגרמנית על פטרוגרד בפברואר-מרץ 1918. ב-3 במרץ 1918 פנתה הוועדה להגנה מהפכנית של פטרוגרד לאוכלוסיית פטרוגרד וסביבתה תוך הכרזה על הדרישות הבסיסיות לצורך הגנה אווירית וכימית והכנת האוכלוסייה למתקפות אפשריות.[1]
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה שופרו אמצעי ההגנה האזרחית עוד יותר. כמערכת ממשלתית מאוחדת, ההגנה האזרחית החלה לפעול ב-4 באוקטובר 1932, אז הוקמה ההגנה האווירית המקומית (MPLA) כחלק ממערכת ההגנה האווירית במדינה. ההגנה האווירית המקומית הייתה מערכת אמצעים שבוצעה מול הרשויות המקומיות במטרה להגן על האוכלוסייה והתשתיות הכלכליות מפני התקפות אויב מהאוויר, לצמצם את ההשלכות מהתקפותיה, ליצור תנאים נורמליים לעבודה של מפעלים תעשייתיים, תחנות כוח, תחבורה, ועוד.
בשנת 1940, הוקם המנהל הראשי להגנה אווירית מקומית והוא נכלל במערך שלנ.ק.ו.ד. ומשרד הפנים.
בשנת 1961 התארגנה מחדש ההגנה האווירית המקומית לגוף בשם "ההגנה האזרחית של ברית המועצות" ומונה לראשונה ראש ההגנה האזרחית.
מאז 1965 קיבלה ההגנה האזרחית את צורתה הארגונית הסופית, מטה ההגנה האזרחית נוצר בכל מחלקה, בכל הערים, העיירות הגדולות, במפעלים גדולים, הוסדרה עבודתם ושויתוף הפעולה עם המנגנון המפלגתי והממשל הצבאי. תרגילי הגנה אזרחית קבועים החלולהיערך עם האוכלוסייה האזרחית בכל הגילאים, מילדים ועד אזרחים ותיקים (צעדים כאלה בוצעו בעבר, אך כעת קיבלו אופי אוניברסלי וקבוע).[2]
בשנת 1971 הועברה הנהגת ההגנה האזרחית לאחריות משרד ההגנה של ברית המועצות, בעוד ראש ההגנה האזרחית שימש כסגן שר ההגנה של ברית המועצות (ונקרא רשמית "מפקד כוחות ההגנה האזרחית").
האחריות להגנה אזרחית מקומית הוטלה על מועצות השרים של הרפובליקות של ברית המועצות, הוועדות המבצעות של מועצות צירי העם, משרדים, מחלקות, ארגונים ועסקים, שראשיהם היו ראשי הגנה אזרחית. עמם נוצרו מטה ההגנה האזרחית ושירותים שונים שנועדו לייעל את שיתוף הפעולה.
בשנת 1991 נכללה מערכת ההגנה האזרחית במסגרת הוועדה הממלכתית של הפדרציה הרוסית להגנה אזרחית, חירום וניהול אסונות (בשנת 1994 הוועדה הפכה למשרד ממשלתי בשם המשרד למצבי חירום והגנה אזרחית).
ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההגנה האזרחית ברוסיה מאורגנת באופן היררכי מהמרכז הפדרלי עד לארגונים ספציפיים (מפעלים, חברות, אוניברסיטאות וכן הלאה).
בכל רמה מחוזית ומקומית נוצרת יחידת הגנה אזרחית משלה:
- מחלקות מתמחות בארגונים ספציפיים (למשל, מחלקת ההדרכה וההגנה האזרחית של MOESK, המרכז להגנה אזרחית ומצבי חירום באוניברסיטת מוסקבה);
- יחידות מיוחדות של הממשלות מקומיות (למשל, מחלקת ההגנה האזרחית ומצבי חירום במחוז המשנה סרפוחוב בפרברי מוסקבה);
הוקמו גם יחידות חילוץ צבאיות במסגרת המרכזים הטריטוריאליים להגנה אזרחית, שהוכפפו למשרד למצבי חירום (למשל המחלקה להגנה אזרחית בפרימוריה);
- יחידות מיוחדות של מחלקות פדרליות (למשל, מחלקת שירות המדינה והדרכת גיוס של משרד האנרגיה של רוסיה, המחלקה להגנה אזרחית של משרד התחבורה של רוסיה ועוד);
- המשרד למצבי החירום, המהווה לגוף הפדרלי העיקרי בתחום.
ניהול ההגנה האזרחית ברמות שונות מופקד על המנהיגים בהתאמה - ממשלת רוסיה, ראשי המחלקות הפדרליות והאזורים, מנהיגים מקומיים וראשי ארגונים ועסקים. אלה מקבלים החלטות בסיסיות (למעט אלה הנדרשים להחלטת הממשלה) ועליהם מוטלת האחריות האישית לניהול הגנה אזרחית.
תיאום עבודתם של הכוחות השונים מופקד בידי המרכזים האזוריים, הבין אזוריים והמרכזים הפדרליים לניהול משברים שהוקמו במשרד החירום.[3]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Багдасарян А.О. Исторический опыт защиты населения от воздушного нападения и химического оружия в годы Первой мировой войны (1914–1918 гг.). Красногорская типография, 2017. ISBN 978-5-906731-36-4
- ^ USSR: Reorganization Of Civil Defense. // Military Review. — October 1965. — Vol. 45 — No. 10 — P. 105.
- ^ ФЗ «О гражданской обороне» (1998), статья 4.1
| גופים הפועלים בתחום החירום | |
|---|---|
|