מימוש עצמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הגשמה עצמית)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מימוש עצמי או הגשמה עצמית היא מונח המשמש במספר תאוריות פסיכולוגיות, אך ללא אחידות מלאה במשמעותו. זוהי הנטייה המולדת של האדם לפתח את כל יכולותיו, כישוריו והפוטנציאל הטמון בו במטרה להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המולד מאפשר לו. המימוש העצמי מתבטא בשמירה על הקיום הפיזי שלנו וגם בצמיחתנו האישית; בעוד שקיום פיזי משותף לכלל בני האדם, הצמיחה האישית ייחודית לכל פרט בהתאם לשאיפות הדינמיות האישיות.
הראשון לטבוע את המונח היה האורגניציסט קורט גולדשטיין, שהגדירו כמניע למימוש מלוא הפוטנציאל האישי. ביטוי של היצירתיות האישית, חיפוש אחר הארה רוחנית, שאיפה לידע ורצון לתרום לחברה הנן דוגמאות להגשמה עצמית. לדעתו של גולדשטיין, זהו מניע העל של הפרט, המניע האמיתי היחיד: "הנטייה להגשים את עצמו באופן מלא ככל האפשר הוא הדחף הבסיסי ... הדחף של הגשמה עצמית"

התאוריה ההומניסטית פנומנולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתאוריה זו של קרל רוג'רס ישנם שלושה עקרונות: הומניזם, פנומנולוגיה והוליזם.

  • הומניזם - תפיסה המעמידה את האדם במרכז. רוג'רס האמין כי האדם הינו טוב מטבעו, והוא מסוגל לשלוט בגורלו ולכוון את חייו לקראת הגשמה עצמית ומימוש עצמי. לפי רוג'רס, התנהגויות אנטי חברתיות חורגות מטבעו האמיתי של האדם, כיוון שכאשר אדם חי בתנאים מתאימים - הוא מתפתח ליצור טוב וחברתי.
  • פנומנולוגיה - הדגשת החוויה הסובייקטיבית כגורם מרכזי בהבנת התנהגות האדם. ההנחה הבסיסית של רוג'רס היא שכל אדם תופס את הגירויים והמאורעות בחייו באופן שייחודי לו, ובהתאם לעולמו האישי, לניסיונו, לדעותיו, לרצונותיו וכו'. אם כך אין מציאות אובייקטיבית, אלא יש חוויה אשר נתפסת באופן סובייקטיבי על ידי אנשים שונים, כך שכדי להבין אדם - יש לנסות ולראות את המציאות כפי שהוא תופס וחווה אותה.
  • הוליזם - תפיסת האדם כישות שלמה שאינה ניתנת להבנה על ידי ניתוח לחלקיקים, כיוון שבפירוק לחלקים מפספסים את החוויה השלמה כפי שחווה אותה האדם, כלומר במקרה של אדם, השלם הוא יותר מסכום חלקיו.

מימוש עצמי כמניע מרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנטייה למימוש עצמי היא מולדת, גם אם האופן בו היא מתפתחת ומנוצלת תלוי באדם עצמו ובסביבתו. במימוש עצמי נכללים מניעים פיזיולוגיים (של קיום פיזי), מניעים חברתיים, מניעים תרבותיים ומניעים של צמיחה אישית. על פי הגישה ההומניסטית פנומנולוגיה ותפיסתה, האמין רוג'רס כי המימוש העצמי הוא המניע המרכזי לצמיחה אישית ולפיתוח הכישורים האישיים בצורה הטובה ביותר. הנטייה למימוש עצמי היא הכוח המרכזי אשר מניע את האדם, או במילים אחרות: המימוש העצמי אחראי לפיתוח כל האפשרויות הטמונות ביחיד. בעוד שהקיום הפיזי משותף לכל בני האדם, הצמיחה האישית היא ייחודית לכל פרט, בהתאם לשאיפת ההתקדמות שלו. שאיפה זאת היא שמובילה להישגים. על פי רוג'רס, האדם שופט כל אירוע או חוויה בהתאם למידה שהם מקרבים אותו אל המימוש העצמי שלו, כאשר האדם יודע באופן מולד ביולוגי מה טוב בשבילו ומה מקרב אותו למימושו העצמי, כך שאם האירוע או החוויה מקרבים אותו למימושו העצמי – הוא חש סיפוק. לעומת זאת, אירוע או חוויה אשר מרחיקים את הפרט ממימושו העצמי – גורמים לתחושת אכזבה. המדד להצלחה הוא ההשוואה שעושה האדם ביחס לעצמו וביחס לפוטנציאל האישי שלו. על פי תפיסתו של רוג'רס, כל מה שהאדם עושה הוא עושה במטרה להרחיב את העצמי שלו ולממש אותו.
כדי להתקרב למימושו העצמי, חייב האדם לקבל שני תנאים מתאימים להתפתחותו:

  • חופש ולא הפקרות, הורים צריכים לתת לילד את החופש להיות הוא עצמו ולבחור את בחירותיו, אך החופש צריך להיות תחום בגבולות מסוימים – אחרת זוהי הפקרות.
  • הערכה חיובית בלתי מותנית, הערכה חיובית היא קבלת כבוד, הערכה, הכרה ואהבה מצד אחרים משמעותיים (כמו ההורים).

רוג'רס האמין, כי הערכה חיובית מותנית מזיקה להתפתחות אישיותית תקינה. הערכה חיובית זוהי ההערכה שההורים נותנים לילדם, ואילו רק בתנאי שהילד מתנהג בהתאם לציפיותיהם. במצב כזה הילד פועל על מנת לרצות את הוריו, ולא בכדי לממש את עצמו. כתוצאה מכך, הילד לא יתנהג בהתאם לעצמי האמיתי שלו ויתרחק מהגשמת מימושו העצמי. לפיכך על ההורים לתת לילד הערכה חיובית בלתי מותנית, שהיא הערכה ללא תנאים כלשהם, בלי "אם" או "אבל", רק מעצם היות הילד יצור אנוש יקר ובן להוריו. ילד אשר גדל באווירה עקרונית של כבוד וקבלה והערכה חיובית בלתי מותנית, יפתח אישיות תקינה ויתקדם לכיוון מימושו העצמי. ילד כזה יפתח דימוי עצמי בריא, הערכה עצמית חיובית וכובש בעזרתם יעדים בדרך למימוש עצמי.

העצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה של רוג'רס מכונה תיאורית העצמי, והעצמי (self) הוא מושג עיקרי בה: self - מבנה מאורגן ויציב של תפיסות הפרט את מאפייניו, את היחסים בינו לבין אחרים ותפיסותיו את הממדים השונים בחיים והערך שהאדם מייחס לתפיסות אלה. העצמי מורכב מעצמי ריאלי ועצמי אידאלי:

  • עצמי ריאלי- תפיסות האדם את עצמו בהווה.
  • עצמי אידאלי- תפיסות האדם את עצמו כפי שהוא רוצה להיות בעתיד.

העצמי הריאלי והאידאלי נמצאים במן פער ביניהם, אשר מעיד על איכות הסתגלותו של האדם למציאות. אפשריים ביניהם שלושה סוגי פערים: פער גדול, העדר פער ופער קטן מסוים:

  • פער גדול- מרחק רב בין העצמי הריאלי לעצמי האידאלי אשר גורם לתחושת תסכול, ייאוש וחוסר מוטיבציה לעשייה.
  • חוסר פער- מצבי בו העצמי הריאלי הוא העצמי האידאלי, ולהפך. זהו המצב המסוכן ביותר, כיוון שלאדם אין לאן לשאוף והוא חי כמו מת. מצב זה עלול להוביל לנטיות אובדניות.
  • פער קטן מסוים- הפער הרצוי. זהו הפער האידאלי כיוון שהוא מוביל לעשייה, יוצר מוטיבציה אצל האדם ואף דוחף אותו לקראת השגת יעדים בדרך למימוש העצמי שלו.

איום על העצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רוג'רס, כאשר האדם חווה איום הוא יכול לעשות את אחד משני הדברים הבאים:

  • שינוי העצמי- הדרך הנכונה. יוצר שינוי של המודעות, אך כרוך בפגיעה באגו – ולכן האדם אינו נוטה בדרך כלל לבחור בדרך זו, אלא בדרך השנייה.
  • שינוי החוויה- הדרך הקלה יותר. על מנת שתתאים לעצמי, היא נעשית על ידי שני מנגנוני הגנההכחשה ועיוות תפיסתי של החוויה:
    • הכחשה- כאשר החוויה אינה מגיעה למודעות, למשל: לא נכשלתי במבחן.
    • עיוות תפיסתי של החוויה- כאשר החוויה הנוגדת את העצמי נכנסת לתוך המודעות, אך בצורה מעוותת, למשל: תלמידה, אשר מחזיקה מעצמה כחכמה, נכשלת במבחן: כולם נכשלו/המורה לא הוגנת.

השלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רוג'רס, יש להתייחס אל האדם באופן הוליסטי (שלם, מוכלל). רוג'רס טוען כי אדם שחי חיים מספקים, ומקבל תנאים נאותים להתפתחותו, גדל להיות האדם השלם (לא מושלם, אלא שלם עם עצמו). לאדם השלם מספר של מאפיינים:

  • חותר למימוש עצמי תמיד, אך לא משיג אותו במלואו לעולם.
  • תמיד שומר על פער קטן מסוים בין העצמי הריאלי לעצמי האידאלי.
  • חופשי לבחור את בחירותיו, מבלי לפחד מאיבוד הערכה חיובית בלתי מותנית.
  • חווה חוויות ללא תחושת איום, כלומר יודע לסגור את הפערים מתוך מודעות עצמית.
  • האדם השלם הוא יצירתי וסתגלתן למציאות משתנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]