הדוויג קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדוויג קליין
אין תמונה חופשית
לידה 19 בפברואר 1911
אנטוורפן, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 ביולי 1942 (בגיל 31)
אושוויץ, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע חוקרת איסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אבן הנגף לזכר הדוויג קליין מול אוניברסיטת המבורג

הדוויג קלייןגרמנית: Hedwig Klein‏; 19 בפברואר 1911 או 12 בספטמבר 1911 באנטוורפן – לאחר 11 ביולי 1942 באושוויץ) הייתה חוקרת אסלאם גרמנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוויג קליין נולדה באנטוורפן כבת השנייה של סוחר הנפט ההונגרי אברהם וולף קליין ואשתו רחה. בשנת 1914 עברה המשפחה להמבורג.[1] שנתיים לאחר מכן נפל האב כחייל בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. בינואר 1927 התאזרחו בגרמניה הדוויג קליין, אמה ואחותה, שהייתה בת שנה.

הדוויג קליין למדה בבית הספר לבנות יהודיות בהמבורג ועברה לבית הספר ליכטוורק בשנת 1928. שם קיבלה בשנת 1931 בגרות ונרשמה ללימודים באוניברסיטת המבורג בחקר האסלאם, בלימודים שמיים ובפילולוגיה אנגלית. הפרופסורים באוניברסיטה באותה תקופה, על פי הפרופסור הערביסט אלברט דיטריך (גר'), היו אנשים קוסמופוליטיים וליברליים, שעבורם דבר לא היה אלא מחשבות אנטישמיות, וזו הסיבה שהדוויג קליין הרגישה "בטוחה" במוסד. הוא אמר על קליין עצמה:

היא הייתה קטנה ועדינה במבנה גופה, קצרת רואי למדי, שקטה, לא מתבלטת וצנועה עד אין קץ. אבל היו לה חושים ביקורתיים, היא הייתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה [...] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך [...]

המקור בגרמנית
Sie war von kleiner, zierlicher Statur, stark kurzsichtig, still, zurückhaltend und unendlich bescheiden. Aber sie hatte einen kritischen Verstand, war skeptisch gegen thetisch vorgebrachte Äußerungen und meldete von Zeit zu Zeit mit leiser Stimme ihre Zweifel an. Das trug ihr den […] respektvollen Spitznamen Šakkāka, die gewohnheitsmäßige Zweiflerin, ein, den sie schmunzelnd akzeptierte […]

בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה על "ההיסטוריה של אנשי עומאן, מקבלתם את האסלאם לחילוקי דעותיהם" (Geschichte der Leute von 'Omān von ihrer Annahme des Islam bis zu ihrem Dissensus), מהדורה ביקורתית של כתב יד ערבי על ההיסטוריה האסלאמית הקדומה. עם זאת, בשל מוצאה היהודי, היא בתחילה לא קיבלה את תואר הדוקטור. היא כתבה לפריץ יגר (גר'), הדקאן של הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת המבורג. במכתבה התייחסה, בין היתר, למותו של אביה כחייל במלחמת העולם הראשונה, ולפיכך "אושרה [בקשתה] בצורה חריגה". עבודת הדוקטורט שלה התקבלה בהצטיינות "summa cum laude". המנחה שלה רודולף שטרוטמן (גר') כינה את עבודתה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם", ועמיתו ארתור שאדה (Arthur Schaade) העיד שהיו לקליין "רמה של חריצות וחריפות שכל שכמה ערביסטים מבוגרים היו שמחים שהיה להם".[2] את שלב ההגנה על התזה, Rigorosum, שנערך בפני חוקרים בעלי-שם, עברה עם ציון "מעולה". אולם כאשר הדקאן יגר היה אמור להעניק את ההסכמה (Imprimatur) לפרסום תזת הדוקטורט, ההכרחית לקבלת התואר, הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר", וזאת לאחר התייעצות עם הרשויות. היה זה זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938,[3] ויגר מנע מקליין לקבל את ההסכמה.

הדוויג קליין החליטה לעזוב את גרמניה. לדברי חוקר היהדות פטר פריימרק (גר'): "במצבה הנואש מקבלת הדוויג קליין עזרה ותמיכה מאדם שיש לשבח את מאמציו הפעילים והאמיצים, ושעבודתו בנושא לא הוכרה עד כה".[4] הגאוגרף קרל ראתיינס (אנ') שלח לה הזמנה לעבוד בהודו. היא עזבה את המבורג ב-19 באוגוסט 1939 על סיפונה של ראואנפלס (גר'). ב-21 באוגוסט 1939 כתבה קליין מאנטוורפן גלויה לראתיינס: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד. אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".

הספינה יצאה באיחור של יומיים ועשתה עצירת ביניים של ארבעה ימים באנטוורפן. אולם בגלל איום המלחמה הוחזרה הספינה להמבורג. פריימרק כתב: "המירוץ להצלה [...] נכשל".[5] בהמבורג חזרה הדוויג קליין למשפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד וכלה בגירוש מדירתה ובשליחה לבית יהודים. ראתיינס עצמו הוכנס ל"מעצר מונע" (שוצהאפט, (גר')) במשך חודש אחד במחנה הריכוז פולסביטל (גר') בשנת 1940.

בגלל המצב, פרופסור שאדה קישר בין קליין לערביסט הנס ור, שעבד על מילון לערבית מודרנית. העבודה על המילון, שהתחילה כמיזם עצמאי של ור כמה שנים קודם לכן, מומנה במהלך שנות ה-40 על ידי ממשלת הרייך במטרה לבדוק את איכות התרגום של הספר "מיין קאמפף" מאת אדולף היטלר לערבית, כדי להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית. לצורך כך קראה הדוויג קליין יצירות ספרות ערביות מודרניות. היא כתבה על פתקים את משמעותם המילולית של המילים, ושלחה אותם לעורכים; עבור כל פתק היא קיבלה 10 פפניגים. עובדיו של ור היללו את "האיכות המעולה" של תרומתה. "עם זאת, כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר אחר כך כאחת המשתתפות [בפרויקט]", כתב משתתף אחד ב-8 באוגוסט 1941 לארתור שאדה.

עבודתה של קליין על המילון הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. במכתב לרשויות הנאציות ציין שאדה כבר קודם לכן כי "הוורמאכט והתעמולה המלחמתית מעוניינים מאוד בהשלמת העבודה". לדבריו, היא "עומדת בצורה מצוינת בדרישות" לעבודה על הלקסיקון, ו"כמות העובדים האריים לא מספיקה". אחותה תרזה גורשה בדצמבר 1941, ונרצחה בריגה.[6] למרות התערבותו של שאדה, הדוויג קליין גורשה ביולי 1942 ברכבת הראשונה שנסעה מהמבורג למחנה ההשמדה אושוויץ. אמה גורשה לגטו טרזיינשטט ארבעה ימים לאחר מכן; היא, כמו בתה הדוויג, אבדה ללא עקבות באושוויץ. סבתה של הדוויג קליין נפטרה בטרזיינשטט בנובמבר 1943.[7]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לאחר שהדוויג קליין גורשה, שאדה המשיך לדאוג לה. באוקטובר 1942 הוא ביקש מאדולף גרוהמן (גר'), עמית מלייטמריץ (אנ'), לברר את מקום הימצאה של הצעירה ולהעסיקה. גרוהמן, חבר המפלגה הנאצית, סירב לסייע לה.[8] הוא גם לא מאמין, כך כתב, "כי העסקה נוספת של הנ"ל [קליין] אפשרית, מטעמי יוקרה", וזאת על גלויה עם הכיתוב "הייל היטלר".[7] לאחר 1945 המשיכו שאדה וראתיינס לנסות לברר מה עלה בגורלה של הדוויג קליין. בסוף 1945 הודיע ראתיינס לשכנו לשעבר, התאולוג וחוקר היהדות ואלטר וינדפור (גר'): "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ [שבו גורשה הדוויג קליין]. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. [...] אם רק אחשוב על זה אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".

שאדה התלונן במכתב לאחד מאנשי צוות המילון של ור כי הוא "דיבר הרבה ולעיתים קרובות" עם הדוויג קליין, כדי שתשלים סוף סוף את עבודת המחקר שלה ותנטוש בזמן המתאים את גרמניה. במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא משלבת תמיד את נושא ההגירה עם שאלת הפעילות האקדמית בדיסציפלינה המחקרית שלה, וזו הסיבה שהיא לא רצתה להגר לארצות הברית. על פי הערכתו של פריימרק, בגלל "דרך החיים המוגנת" שלה, היא כנראה לא הייתה יכולה לדמיין את "היקף וממדי הברבריות" ואת האיום הקיומי שאליו היא נקלעה.[9]

כדי להסיר מעצמו את האשמה, כאשר סולק ממשרתו בתהליך הדה-נאציפיקציה לאחר 1945, הצהיר הנס ור שהוא ניסה להציל מהגירוש את "גב' ד"ר קליין מההמבורג" בכך שביקש ממנה לבצע עבורו "עבודה חשובה למלחמה" (המילון). הספר ראה אור לראשונה בשנת 1952; בראש ההקדמה הודה ור ל"גב' ד"ר קליין" על שיתוף הפעולה שלה, אך לא הזכיר את גורלה. המהדורה החמישית של המילון הופיעה בשנת 2011, וגם במהדורה זו אין התייחסות להירצחה של קליין.

"במעשה זיכרון שהיה יוצא דופן בתקופתו" הציב בית המשפט המחוזי בהמבורג את קרל ראתיינס בקיץ 1947 כבא כוחה של הדוויג קליין בהיעדרה. הוא הדפיס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט שלה, וב-15 באוגוסט 1947 הוכרזה הודוויג קליין רשמית כ"דוקטור לפילוסופיה". ב-1951 היא הוכרזה רשמית כמתה, בעקבות פעולתו של ראתיינס.[10]

ב -22 באפריל 2010 הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכרה של הדוויג קליין ושל מדענים יהודים אחרים שנרצחו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ellinger, Ekkehard (2006). Deutsche Orientalistik zur Zeit des Nationalsozialismus 1933–1945. Berlin: deux mondes. ISBN 3-932662-11-3. 
  • Peter Freimark: Promotion Hedwig Klein – zugleich ein Beitrag zum Seminar für Geschichte und Kultur des Vorderen Orients. In: Eckart Krause u. a. (Hrsg.): Hochschulalltag im „Dritten Reich“. Die Hamburger Universität 1933–1945. Berlin Hamburg 1991, Teil II, S. 851–864, [[:de:Special:BookSources/3496008822|ISBN 3-496-00882-2]].
  • Hanisch, Ludmila (2003). Die Nachfolger der Exegeten: Deutschsprachige Erforschung des Vorderen Orients in der ersten Hälfte des 20. Jahrhunderts. Wiesbaden: Harrassowitz. ISBN 978-3-447-04758-6. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הדוויג קליין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 851.
  2. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 852.
  3. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 853.
  4. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 854.
  5. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 854/855.
  6. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 856.
  7. ^ 1 2 Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 857.
  8. ^ Ellinger, Deutsche Orientalistik, S. 70.
  9. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 858f.
  10. ^ Freimark, Promotion Hedwig Klein, S. 858.