הדיוויזיה ה-99 (ארצות הברית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדיוויזיה ה-99
US 99th Infantry Division.svg
תג הכתף של הדיוויזיה
פרטים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
שיוך Emblem of the United States Department of the Army.svg צבא ארצות הברית
סוג דיוויזיה
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 15 בנובמבר 1942
פירוק היחידה 15 באוקטובר 1945
מלחמות מלחמת העולם השנייה

הדיוויזיה ה-99 הייתה דיוויזיה של צבא ארצות הברית שלחמה במלחמת העולם השנייה, ונטלה חלק משמעותי בקרב על הבליטה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה והתארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בנובמבר 1942 הוקמה הדיוויזיה על בסיס יחידת הסיור ה-99 שהוקמה בשנות ה-30, תוך שהיא כוללת את הרגימנטים ה-393, ה-394 וה-395. ב-10 באוקטובר 1944 הגיעה הדיוויזיה לבריטניה שם המשיכה את אימוניה, וב-3 בנובמבר נחתה הדיוויזיה בצרפת והוכפפה לקורפוס ה-5.

הקרב על הבליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הבליטה

ב-16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפה על הכוחות האמריקנים בארדנים. ההתקפה התנהלה בשלג שהגיע עד גובה הברכיים, וזרקורים הטילו אלומות אור על העננים ממעל כדי לספק תאורה מלאכותית ללוחמים. לאחר הפגזת ריכוך קצרה, הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ולמרות שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד ומאכזבת, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחרי החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה-99 בסיוע 2 גדודים מהדיוויזיה ה-2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד לרדת החשיכה.

דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277 השיגה התקדמות דלה ביותר מול התנגדות אמריקנית עיקשת. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12 התקדמה מספר קילומטרים לפני שנבלמה סמוך לצומת לוסהיימרגראבן, על ידי גדוד מהרגימנט ה-394, שהגן על האגף השמאלי החשוף של הדיוויזיה ה-99.

רק ביום השני למתקפה, 17 בדצמבר, בשעות הצהריים, הצליחו כוחות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277 להבקיע אל "הכפרים התאומים" קרינקלט ורוכראת (Rocherath), כ-8 ק"מ מאחרי קו החזית האמריקאי, ולתקוף אותם. לנארד ג'ראו, מפקד הקורפוס האמריקני החמישי, הבין שחיוני להחזיק בשני הכפרים, ששכנו במדרון הקדמי של "רכס אלסנבורן", כדי לא לאפשר לגרמנים לנתק את הדיוויזיות ה-99 וה-2 מעורפן, ולאפשר להן לסגת בצורה מסודרת לרכס אלסנבורן ולהתארגן להגנה עליו. במהלך שעות הבוקר הצליחה הדיוויזיה ה-2 לנתק מגע מהגרמנים בצומת וולרשייד, מצפון-מזרח לרכס אלסנבורן, וכוח שכלל רגימנט וחצי שלה נסוג דרומה לכיוון קרינקלט ורוכראת והתארגן להגנה עליהם. פקקי תנועה קשים עיכבו חלק גדול מדיוויזיית הפאנצר האס אס ה-12 מאחור, בעוד יחידות החלוץ שלה תקפו את שני הכפרים. הגרמנים איבדו מספר ניכר של כלי רכב משוריינים במהלך ניסיונות חוזרים ונישנים להשתלט על הכפרים, והסתבכו בלוחמה בשטח בנוי, שלא אפשרה להם לנצל ביעילות את עדיפותם בשריון והקלה על המגנים האמריקנים. ההתנגדות האמריקנית העיקשת אפשרה לדיוויזיה 2 לסגת במשך היום מהבליטה החשופה בה היא נמצאה, ולתפוס עמדות מגננה סביב וירצפלד, ממערב לקרינקלט ורוכראת.

המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית, 19-16 בדצמבר 1944
חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב-StG 44, רובה הסער הראשון בעולם.

ב-18 בדצמבר ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים" בניסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. רוב הכוח של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12, בסיוע עשרות משחיתי טנקים של רגימנט הנ"ט הכבד ה-560, וחיילי דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277, תקף את העמדות האמריקניות. אולם כלי הרכב המשוריינים הגרמניים התקשו לתמרן ברחובות הצרים של שני הכפרים, והחי"ר הגרמני ספג אבידות כבדות מאש מרוכזת של הארטילריה האמריקנית, שהשתמשה בפעם הראשונה במלחמה בפגזים בעלי מרעום קרבה. קבוצות קטנות של רגלים אמריקאים הצליחו לפגוע בטנקי האויב באמצעות מוקשים נגד-טנקים ומטולי בזוקה. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד לרדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבידות כבדות. הפיקוד האמריקני ניצל את הזמן כדי לתגבר את כוחותיו באזור רכס אלסנבורן ולארגן מערך הגנה חדש לאורך הרכס ומשני עבריו. עד סוף היום תוגבר הכוח האמריקני באזור עד שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר (ה-2, ה-99, ה-9 וה-1), ואת כל הארטילריה של הקורפוס החמישי, שנפרסה מאחרי רכס אלסנבורן.

ב-19 בדצמבר הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי דיוויזיית החי"ר ה-1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. הכוח האמריקני שהגן על קרינקלט ורוכראת ניצל את ההזדמנות כדי לפנות את חורבות שני הכפרים ולסגת לקו ההגנה החדש על רכס אלסנבורן. ב-20 בדצמבר חידשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3 (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבידות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד ה-26 בדצמבר, אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב-19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטויפל.

הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן היה בעל השפעה מכריעה על תוצאות המתקפה הגרמנית בארדנים. הוא מנע מהגרמנים להתקדם לכיוון אנטוורפן, היעד העיקרי של המתקפה, בצירי התנועה הקצרים והנוחים ביותר, ואפשר לכוחות בעלות הברית לייצב את "הכתף הצפונית" של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בקו החזית האמריקני. אף ששני הצדדים הותשו במהלך הלחימה, הקורפוס האמריקאי החמישי ניהל קרב מגננה מופתי נגד כוחות עדיפים, תוך שהוא מרתק כוחות גרמניים חזקים (8 דיוויזיות בסך הכל), וגורם להם אבדות כבדות פי כמה מהאבדות שספגו כוחותיו במהלך הקרב[1].

הלחימה בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במרץ 1945 נעה הדיוויזיה לעבר קלן, ולאחר לחימה קצרה ממערב לריין חצתה הדיוויזיה את הגשר ברמאגן. לאחר מכן לחמה הדיוויזיה בכיס הרוהר, ולאחר כניעתו ב-18 באפריל המשיכה הדיוויזיה להילחם בגרמניה עד לתום המלחמה ב-8 במאי.

פירוק הדיוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בספטמבר 1945 חזרו חיילי הדיוויזיה לארצות הברית, וב-15 באוקטובר פורקה הדיוויזיה.

מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rawson, Andrew. Battle of the Bulge 1944-1945. The History Press, 2011. p.45