הדייג (גתה)

איור מאת Erich Schutz (בסביבות 1920)

"הדייג" (בגרמנית: "Der Fischer") היא בלדה מאת גתה, שנכתבה בשנת 1779. בבלדה מתקיים דיאלוג פילוסופי בין דייג לבת ים, המפתה אותו להימלט מחיי האנוש ולהצטרף אל עולם המים, עולם של שלווה וטבעיות, שבו אין את הקשיים והסבל של החיים האנושיים.

עלילה

הסיפור מתאר דייג יושב ליד מים סוערים. הוא יושב בשלווה, בוהה בחכתו וחש קרירות עמוקה בליבו. לפתע, המים גועשים והוא רואה אישה רטובה היוצאת החוצה. האישה פונה אליו בשירה ומדברת אליו בשאלות פילוסופיות, ומציעה לו לבחור בדרך החיים של דג קטן השוכן בקרקעית המים, חיים שקטים ונטולי דאגות.

היא שואלת אותו מדוע הוא מפתה את עצמו להישאר בעולם האנושי, מלא בשנאה ובחום המוות, ומזמינה אותו לחיים של שלווה טבעית, שבה אין מאבק ולא כאב. היא מציינת את היופי שבטבע – השמש, הירח, השמיים העמוקים – כל אלה שואבים אליו. המילים שלה מעוררות בו רצון להימצא במקום של שקט פנימי, שבו יוכל להיות חלק מהמרחבים הגדולים של הטבע, שכמו כן, החיים המושלמים הם תחת המים, בהם כל דבר נמצא במקומו וכולו נינוח ורגוע.

בסוף הבלדה, הדייג, שחש את הכמיהה והפיתוי המופיעים בדבריה, שוקע לתוך המים. בעודו חצי משוך על ידי בת הים, עד שהוא כבר לא נראה. הגלים הסוערים מרמזים על כך שהוא לא ישוב עוד, ומובילים אותו אל העולם שמציעה לו בת הים, שמשם לא ישוב עוד לעולם.

תרגומו של עמנואל אולסבנגר מגרמנית

"הַיָּם גָּעַשׁ, הַגַּל הִכָּה,
שָׁם הַדַּיָג יָשַׁב;
הִבִּיט שָׁלֵו אֶל הַחַכָּה,
מַחְרִישׁ עַד קֹר־לֵבָב.

וּכְדֵי שִׁבְתֹּו, וּכְדֵי חֶרְדּוֹ,
פִּסְגַּת הַגַּל חֻצְּתָה,
מִשֶּׁצֶף מַיִם אֶל מוּלוֹ
עַלְמָה טְלוּלָה עָלְתָה.

זִמְּרָה אֵלָיו, דִּבְּרָה אֵלָיו:
"מָה אֶת־בָּנַי תָצוּד
בִּכְלִי אָדָם, בְּעָרְמֹותָיו,
בְּלַהַט־רוֹם לָמוּת?

מַה־טּוֹב לַדָּג, הוֹ לוּ תֵדַע,
שָׁם עַל קַרְקַע הַיָּם,
אָז בְּגַפְּךָ תֵּרֵד אַתָּה!
רַק שָׁם תַּבְרִיא, אָדָם!

הַאֵין הַחֶרֶס מִתְהַנֵּה,
אוֹ סַהַר בַּמְּצוּלוֹת,
וּבְנֶשֶׁם־גַּל בְּהוֹד־מִשְׁנֶה
מִשָּׁם לָרוֹם זוֹרְחוֹת?

הֲלֹא פִּתּוּךָ שְׁמֵי הַתְּהוֹם,
רְווּיֵי זִיו־תְּכֶלְתָּם?
לֹא תִסְחָבְךָ דְּמוּתְךָ הֲלוֹם
אֶל טַל נִצְחִי בַּיָּם!"

הַיָם גָּעַשׁ, הַגַּל הִכָּה,
אֶת כַּף־רַגְלָיו הִרְטִיב;
לִבּוֹ כָּמַהּ, לִבּוֹ נִשָּׂא
כִּלְחֵן רַעְיָה חָבִיב;
דִּבְּרָה אֵלָיו, זִמְּרָה אֵלָיו,
וְלֵב הָעֶלֶם גָּז;
הֶן־הִיא מָשְׁכָה, הֶן־הוּא עֻלַּף
וְלֹא נִרְאָה מֵאָז."