הדמוקרטיזציה של ספרד
הדמוקרטיזציה של ספרד, הידועה בספרד בשם לה טרנסיסיון (בספרדית: la Transición - "המעבר") או לה טרנסיסיון אספניולה (la Transición española - "המעבר הספרדי"), היא תקופה בהיסטוריה המודרנית של ספרד אשר במהלכה עברה המדינה ממשטר דיקטטורי פרנקואיסטי למשטר דמוקרטי פרלמנטרי. תהליך זה הוביל להקמתה של מונרכיה חוקתית בראשות המלך חואן קרלוס הראשון, והניח את היסודות לשלטון הדמוקרטי הקיים כיום בספרד.
תהליך המעבר הדמוקרטי החל יומיים לאחר מותו של פרנסיסקו פרנקו בנובמבר 1975.[1] בתחילה, ניסו "האליטות הפוליטיות שנותרו מהפרנקואיזם" לקדם "רפורמה של מוסדות הדיקטטורה" באמצעים משפטיים קיימים,[2] אך הלחץ החברתי והפוליטי הוביל להקמת פרלמנט דמוקרטי בבחירות הכלליות של 1977, שקיבל את המנדט לנסח חוקה חדשה שאושרה במשאל עם בדצמבר 1978. השנים שלאחר מכן כללו התפתחות של שלטון החוק והקמת ממשלות אזוריות, על רקע פעילות טרור מתמשכת, ניסיון להפיכה צבאית ב-1981 ובעיות כלכליות עולמיות.[2] המעבר נחשב כמושלם לאחר הניצחון המוחץ של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) בבחירות הכלליות של 1982 והעברת השלטון הראשונה בשלום. הדמוקרטיה החלה להתבסס.[2]
תוצאת המעבר, לפי קסנובה, הייתה "מונרכיה פרלמנטרית, המבוססת על חוקה דמוקרטית, עם מגוון רחב של זכויות וחירויות, כתוצאה ממעבר מורכב, רצוף סכסוכים, מכשולים צפויים ולא צפויים ובעיות, בהקשר של משבר כלכלי ואי-ודאות פוליטית."[2] עם זאת, כפי שציין מאוחר יותר ראש הממשלה דאז גונסאלס, "מנגנון המדינה נשמר במלואו מהדיקטטורה".[2]
רוב ההיבטים המרכזיים במעבר אומצו בהסכמה בין הממשלות לאופוזיציה.[2] גורמים נוספים שתרמו להצלחת המעבר כללו מנהיגות פרגמטית, אזרחית ו"לא-לאומית" במדריד, המונרכיה כסמל מאחד והפחתת השפעת הצבא על החיים הפוליטיים.[2] בנוסף, הפעילות המנוגדת של אלימות באסקית לעומת ההתגייסות השלווה של קטלוניה שינתה את הפוליטיקה הספרדית במהלך המעבר.[2]
למרות שתהליך זה מצוטט לעיתים כדוגמה למעבר שלו ומשא ומתן, אלימות פוליטית במהלך המעבר הספרדי הייתה נפוצה הרבה יותר מאשר בתהליכי הדמוקרטיזציה המקבילים ביוון או בפורטוגל, עם הופעת קבוצות טרור ספרטיסטיות, שמאלניות, פשיסטיות ועצמאיות ואלימות משטרתית.[2]
הדמוקרטיזציה מחדש הובילה גם לשילובה של ספרד באירופה, חלום של אינטלקטואלים ספרדיים מאז סוף המאה ה-19.[3] ניסיונות קודמים לדמוקרטיזציה כללו את הרפובליקה הספרדית הראשונה ואת הרפובליקה הספרדית השנייה.
הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1939, לאחר ניצחון הלאומנים במלחמת האזרחים הספרדית, עלה הגנרל פרנסיסקו פרנקו לשלטון והנהיג משטר דיקטטורי בספרד שנמשך עד מותו בשנת 1975. פרנקו נשא את התואר "קאודיו" (מנהיג) ושלט כשליט יחיד, תוך ריכוז מירב סמכויות המדינה בידיו. המשטר הפרנקואיסטי התבסס על אידאולוגיה לאומית-שמרנית ואנטי-קומוניסטית, בהשראת הפשיזם האירופי בשנות ה-30 וה-40. תחת שלטון פרנקו לא התקיימו בחירות חופשיות, וכל המפלגות הפוליטיות העצמאיות בוטלו; המפלגה החוקית היחידה הייתה תנועת ה"פלנחה" הפשיסטית, ששולבה עם גורמים מלוכניים ושמרניים במסגרת התנועה הלאומית.[4] מוסדות המדינה נשלטו על ידי מקורבי המשטר, הצבא והכנסייה הקתולית - אשר שימשה אחד מעמודי התווך האידאולוגיים של הדיקטטורה.
משטר פרנקו דיכא באכזריות כל אופוזיציה פוליטית, תרבותית ואתנית. בשנים הראשונות לאחר מלחמת האזרחים שרר טרור פוליטי חריף: כ-100,000 מתנגדים רפובליקנים הוצאו להורג וכמיליון איש נעצרו, כאשר מאות אלפים נכלאו בבתי כלא ובמחנות ריכוז בתקופת ה"טרור הלבן".[4] משטרת הבריגדה הפוליטית-חברתית הוקמה כדי לרדוף מתנגדי משטר, וצנזורה חמורה הוטלה על העיתונות, הספרות והאמנות. כל ארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים העצמאיים בוטלו, ובמקומם הקים המשטר את ה"סינדיקטים האנכיים" - איגודים שנשלטו על ידי המדינה ושילבו פועלים ומעסיקים אך בפועל שירתו את שלטון פרנקו.[4] בנוסף, השלטון דיכא ביטויים של זהות לאומית שאינה ספרדית-קאסטיליאנית: שימוש בשפות הבסקית, הקטלונית והגליסית נאסר במרחב הציבורי, ודוכאה הפעילות התרבותית של עמי האזור.[4]
בתחום הכלכלי, אימץ המשטר בתחילה מדיניות אוטארקית של הסתפקות עצמית. שנות ה-40 היו קשות במיוחד - תקופת "שנות הרעב" - שבהן הכלכלה הספרדית הייתה מבודדת וסבלה משפל חמור, עם מחסור במזון ומצרכים בסיסיים עקב נזקי המלחמה.[4] לאחר מלחמת העולם השנייה החרימו בעלות הברית את משטרו של פרנקו בשל זיקתו הראשונית למדינות הציר, וספרד מצאה עצמה מבודדת מדיפלומטית עד אמצע שנות ה-50. בהמשך, עם התגברות המלחמה הקרה, החל שיפור הדרגתי במעמדה הבינלאומי של ספרד: ארצות הברית והמערב ראו בפרנקו בעל ברית אנטי-קומוניסטי, וספרד התקבלה לאו"ם ב-1955 תוך חתימת הסכמי שיתוף פעולה עם ארצות הברית (לרבות הקמת בסיסים אמריקניים בספרד).[4]
בשלהי שנות ה-50 החליטה ממשלת פרנקו, בהנהגת טכנוקרטים הקשורים לאופוס דאי, על רפורמה כלכלית בכיוון ליברלי יותר כדי להציל את הכלכלה הקורסת. תוכנית הייצוב הכלכלית של 1959 כללה ביטול הדרגתי של מדיניות האוטארקיה, פתיחת המשק לסחר והשקעות זרות, הפחתת מכסי ייבוא ופיחות גדול של המטבע (הפסטה).[4] מהלכים אלה חוללו צמיחה כלכלית מהירה בשנות ה-60 והתחלת שנות ה-70, בתקופה שנודעה בכינוי "הנס הכלכלי הספרדי" (el milagro económico). הכלכלה התעשייתית התפתחה (בעיקר בקטלוניה, בחבל הבסקים ובמדריד), מיליוני ספרדים היגרו מן הכפר לערים ונרשמה עלייה ברמת החיים. זרם של תיירות זרה ועבודה של מהגרים ספרדים בארצות אירופה העשירות הכניסו מטבע זר וסייעו לאזן את הכלכלה.[4] אף על פי שרווחת האוכלוסייה השתפרה בשנות ה-60, המשטר נותר סמכותני ומתנגדיו המשיכו לסבול רדיפה. רק בשנותיו האחרונות של פרנקו חלה הקלה מסוימת בדיכוי - צעד טקטי שנועד להרגיע את הלחץ הציבורי והבינלאומי. במהלך 1973 פרנקו עצמו החל לסבול מבריאות לקויה (פרקינסון) ונסוג מניהול יומיומי של המדינה. הוא מינה את לואיס קאררו בלאנקו ולאחר ההתנקשות בו את קרלוס אריאס נבארו כראשי ממשלה, אך המשיך להחזיק בהנהגת המדינה עד מותו.
פרנסיסקו פרנקו הלך לעולמו ב-20 בנובמבר 1975, לאחר 36 שנים בשלטון. לפני מותו דאג לבסס את המשכיות המשטר - הוא ביטל את הרפובליקה והכריז על חידוש המלוכה בספרד, תוך מינוי הנסיך חואן קרלוס דה בורבון (נכדו של מלך ספרד האחרון, אלפונסו ה-13) כיורשו וכמלך ספרד הבא.
אישים מרכזיים בתהליך המעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלך חואן קרלוס הראשון - לאחר התמנותו למלך בנובמבר 1975, מילא חואן קרלוס תפקיד מכריע בהובלת ספרד לדמוקרטיה. אף שעלה לשלטון מתוקף מינויו כיורשו של פרנקו, הוא חרג מציפיות קודמו ופעל בנחישות לפרק את השרידים האוטוריטריים של המשטר הישן. חואן קרלוס השתמש בלגיטימציה המלכותית שלו כדי לגבות את הרפורמות של סוארס, ושמר על איזון עדין בין כוחות הצבא והשמרנים לבין דרישות הציבור לחופש. רגע שיא במעורבותו היה בלימת ניסיון ההפיכה הצבאית ב-23 בפברואר 1981 - באותו לילה הופיע המלך בשידור טלוויזיה מיוחד כשהוא לבוש במדי גנרל וציווה על צבא ספרד לציית לממשלה הנבחרת ולחוקה הדמוקרטית, באומרו ש"הכתר אינו סובל שום מעשה הפוגע בסדר החוקתי שאושר על-ידי העם".[5] עמידתו התקיפה של חואן קרלוס נגד הקושרים חיזקה את מעמד הדמוקרטיה ואת הלגיטימציה של המלוכה בחברה הספרדית.[6] המלך המשיך לתפקד כסמל לאחדות ולאיזון פוליטי לאורך שנות ה-80, אם כי מאוחר יותר (בשנות ה-2000) הועמה תדמיתו בשל שערוריות כגון ציד פילים בבוטסואנה בימים של צנע ואבטלה[7] וב-2014 הוא אף ויתר על כיסאו לטובת בנו פיליפה השישי. למרות זאת, ההיסטוריה זוקפת לזכות חואן קרלוס את היותו "מבשר הדמוקרטיה" בספרד שלאחר פרנקו.
.jpg)
אדולפו סוארס - כראש הממשלה הראשון של ספרד הדמוקרטית, הוא נחשב לאדריכל המעבר בפועל. בעברו היה סוארס פקיד זוטר במשטר הישן (ניהל את רשות השידור בשנות ה-60) אך התחבב על חואן קרלוס ונבחר על ידו להוביל את הממשלה החדשה בשנת 1976.[8] סוארס הצטיין בכישרון פוליטי וגמישות שאפשרו לו לתמרן בין כוחות מנוגדים: מצד אחד ענה לדרישות העם לרפורמות דמוקרטיות (חקיקה ליברלית, פירוק המוסדות הדיקטטוריים, בחירות וחוקה חדשה), ומצד שני הרגיע את האליטות הישנות והצבא בחיזורים ובפשרות כדי למנוע תגובת נגד אלימה.[8] מנהיגותו התאפיינה בחתירה לקונצנזוס לאומי - מה שהתבטא, למשל, באישור חוק אמנסטיה ב-1977 שפטר מעונש פשעים פוליטיים שבוצעו בימי הדיקטטורה, מתוך כוונה להשאיר את עברו המדמם של המשטר מאחור ולהימנע מ"ציד מכשפות". בתקופת כהונתו של סוארס (1976–1981) נבנו בפועל יסודות הדמוקרטיה הספרדית: הוא הוביל כאמור לבחירות חופשיות ראשונות ולחוקת 1978, ואף העביר רפורמות חברתיות ליברליות משמעותיות - בהן אישור חוק גירושין (1981) וביטול חוקים פרנקואיסטיים שאסרו על הומוסקסואליות ושימוש בסמים.[8] בנוסף קידם סוארס את תפיסת ספרד כמדינה מבוזרת; תחת הנהגתו החלה הקמת מנגנוני הממשל האוטונומי באזורים השונים, ובכך נתן מענה לשאיפות ההיסטוריות של הקטלונים, הבסקים ואחרים לאוטונומיה במסגרת המדינה הספרדית.[8] סוארס נאלץ להתמודד בתקופתו עם משברים רבים - טרור של המחתרת הבסקית (ETA) מזה ואלימות של ימין קיצוני מזה, אינפלציה ואבטלה גואה, וכן לחצים מצד גורמים בצבא שהתנגדו לשינויים. הוא הצליח לנווט את ספרד דרך "הרגעים העדינים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה" ולהוביל אותה לחוף מבטחים דמוקרטי.[8] מנואל פראגה - מדינאי שמרן בולט בתקופת המעבר, אשר גילם את הצד ה"ניצי" יותר של מחנה הרפורמה. פראגה שירת בעבר כשר בממשלת פרנקו (שר המידע והתיירות בשנות ה-60, בתפקידו זה אף יזם חוק שהקל מעט את הצנזורה העיתונאית ב-1966). לאחר מות פרנקו הצטרף פראגה לממשלה הזמנית הראשונה של חואן קרלוס כסגן ראש הממשלה ושר הפנים (1975).[9] אולם במהרה פרש והקים מפלגה חדשה בשם הברית העממית (אנ') (AP), אשר איגדה את הפלג הימני-שמרני בנוף הפוליטי החדש. פראגה השתתף כאמור בוועדת ניסוח החוקה ב-1978, והודות לידע הנרחב והניסיון שלו הפך לאחד מ"אבות החוקה" שגיבשו פשרות בין המחנות.[9] למרות להיטותו של פראגה לשמר רציפות עם העבר (הוא התנגד, למשל, ללגליזציה המיידית של הקומוניסטים ואף ביקר את מהירות הרפורמות של סוארס)[8], בסופו של דבר השלים עם כללי המשחק הדמוקרטיים ופעל בהמשך לשילוב הימין הספרדי במסגרת הדמוקרטיה. בשנות ה-80 הנהיג פראגה את האופוזיציה השמרנית במדריד ונחשב ל"סנדק" פוליטי של הימין החדש - מפלגת העם (PP) - שעלתה לשלטון רק באמצע שנות ה-90. תרומתו העיקרית של פראגה למעבר הייתה במתן "אישור" מן המחנה הפרנקואיסטי להסכם החדש, ובהובלת חלק מבני בריתו האידאולוגיים לנטוש את רעיון הדיקטטורה ולפעול במקום זאת במסגרת פרלמנטרית.
.jpg){kind=spacer}
התפקיד הפוליטי של חואן קרלוס הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלך חואן קרלוס הראשון פתח את כהונתו כראש המדינה תוך שמירה על המסגרת המשפטית שירש ממשטרו של פרנסיסקו פרנקו. הוא נשבע אמונים לעקרונות המובימיינטו נסיונל - המערכת הפוליטית הרשמית בתקופת פרנקו - קיבל את הכתר בטקס שנערך בפני הקורטס אספניולס (הפרלמנט הפרנקואיסטי), וכיבד את חוק המדינה האורגני בבחירתו את ראש הממשלה הראשון בתקופתו.
עם זאת, כבר בנאום ההכתרה שלו בפני הקורטס רמז המלך על תמיכתו בשינוי הדרגתי של המערכת הפוליטית. שיתוף הפעולה - דה-פקטו - בין חואן קרלוס לבין כוחות פוליטיים שביקשו להוביל את ספרד לעבר דמוקרטיה, נחשב לאחד הגורמים המרכזיים שהבטיחו את הצלחתה של תקופת המעבר הפוליטי (הטרנסיסיון) ואת המעבר השקט יחסית ממשטר סמכותני לשלטון דמוקרטי.[2]
תהליך המעבר לדמוקרטיה בספרד היה מהלך פוליטי שאפתני, שזכה לתמיכה רחבה הן בזירה הפנימית והן בקהילה הבינלאומית. ממשלות המערב - ובראשן ארצות הברית - הביעו העדפה ברורה להקמת מונרכיה חוקתית בספרד, מגמה שזכתה לתמיכה גם בקרב חוגים קפיטליסטיים-ליברליים, מקומיים ובינלאומיים כאחד.[2]
עם זאת, הצל הכבד של מלחמת האזרחים הספרדית עדיין ריחף מעל המדינה. בימין הקיצוני המשיכו חוגים פרנקואיסטים ליהנות מתמיכה משמעותית, במיוחד בתוך הצבא, ואילו בשמאל שררה מידה רבה של חשד כלפי המלך, שנתפס כמי שחב את עלייתו לשלטון לפרנקו. הלגיטימציה של חואן קרלוס נסמכה במידה רבה על מינויו על ידי פרנקו - במיוחד לאור העובדה שאביו, דון חואן דה בורבון, לא ויתר על תביעתו לכתר אלא רק ב-14 במאי 1977.[2]
באותה תקופה סברה הדעה הליברלית הרווחת כי הלגיטימציה של מוסד המלוכה תוכל להישמר רק אם תתבסס על מערכת דמוקרטית, חוקתית ופרלמנטרית. כדי שתהליך המעבר יצליח, היה הכרח שהצבא יימנע מהתערבות פוליטית בשם חוגים פרנקואיסטים מתוך הממשלה או הממסד. כפי שציין ההיסטוריון ריימונד קר:[2]
”בבלימת הימין ושמירת נאמנות הצבא לממשלה, תמיכתו של המלך, כמפקד העליון של הצבא, הייתה מכרעת, ואפשרה לממשלה לפטר גנרלים מרדניים שראו בחובתם לשמר את החוקה הקיימת.”
ממשלת קרלוס אריאס נבארו (נובמבר 1975 - יולי 1976)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שלטונו, המלך חואן קרלוס הראשון לא מינה ראש ממשלה חדש, ובחר להשאיר בתפקיד את קרלוס אריאס נבארו, שכיהן כראש ממשלה בתקופת פרנקו. אריאס נבארו לא תכנן בתחילה לבצע רפורמות מהותיות במשטר הפרנקואיסטי. במהלך ישיבת המועצה הלאומית של התנועה - גוף מייעץ של מפלגת הפלנחה וגורמים נוספים ב"מובימיינטו נסיונל" - הכריז כי מטרת ממשלתו היא להבטיח את המשכיותו של הפרנקואיזם באמצעות מה שכינה "דמוקרטיה בסגנון ספרדי".[2]
הוא הדגיש כי כל שינוי פוליטי ייעשה מתוך שמירה על עקרונותיו של פרנקו, והבהיר כי בכוונתו להטיל על הפרלמנט - הקורטס אספניולס - את המשימה "לעדכן את חוקינו ומוסדותינו כפי שפרנקו היה רוצה".[2]
תוכנית הרפורמה שאומצה על ידי הממשלה הייתה זו שהציע מנואל פראגה, תוך דחיית התוכנית של אנטוניו גאריגס לבחור אספה מכוננת. תוכניתו של פראגה שאפה להשיג "דמוקרטיה ליברלית" שהייתה "דומה לשאר מדינות מערב אירופה" באמצעות "תהליך הדרגתי ומבוקר", באמצעות סדרה של רפורמות בחוקי היסוד הפסאודו-חוקתיים. זו הסיבה שהצעתו כונתה "רפורמה בהמשכיות", ותמיכתו הגיעה בעיקר מאלה שהגנו על מודל סוציולוגי פרנקואיסטי.[10]
כדי שהרפורמה תצליח, היה עליה לזכות בתמיכת הפלג הפרנקואיסטי הקשוח, הידוע כבונקר, שהיה בעל נוכחות משמעותית בקורטס ובמועצה הלאומית של התנועה, שני המוסדות שהיו אמורים לאשר לבסוף את הרפורמות בחוקי היסוד. כמו כן, היה צורך לגייס תמיכה בתוך הכוחות המזוינים ובארגון העבודה הספרדי. היה צורך גם לפייס את האופוזיציה הדמוקרטית לפרנקואיזם. הגישה כלפי המתנגדים הייתה שהם לא יהיו חלק מתהליך הרפורמה, אך יורשו להשתתף בפוליטיקה באופן כללי, למעט המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE).[10] הרפורמה השמרנית הזו הושפעה בחלקה מהתקופה ההיסטורית של רסטורציית בורבון החצי-דמוקרטית (1876–1931).
בנוסף, היה צורך לגבש עמדה כלפי האופוזיציה הדמוקרטית לפרנקואיזם. המדיניות שנבחרה הייתה להותיר את כוחות האופוזיציה מחוץ למסלול הרפורמה הממסדי, אך להתיר את השתתפותם בזירה הפוליטית הכללית - למעט המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE), שנותרה מודרת מהמערכת.[10]
הרפורמה השמרנית עוצבה גם בהשראת תקדים היסטורי - תקופת רסטורציית בורבון (1876-1931) - שאפיינה את ספרד במבנה מונרכי חוקתי עם אלמנטים של דמוקרטיה מוגבלת, ונחשבה בעיני יוזמיה למודל אפשרי לשילוב בין מסורת לרפורמה הדרגתית.
הפרויקט התגבש להצעה לרפורמה של שלושה מחוקי היסוד, אך השינויים המדויקים היו אמורים להיקבע על ידי ועדה מעורבת של הממשלה והמועצה הלאומית של התנועה, כפי שהציעו טורקואטו פרננדס-מירנדה ואדולפו סוארס.[10] הקמת הוועדה גרמה לכך שפראגה והרפורמיסטים איבדו שליטה על חלק ניכר מהכיוון החקיקתי של המדינה;[10] הרפורמיסטים תכננו לעדכן את "חוקי ההתכנסות וההתאגדות", שכללו רפורמה בקוד הפלילי הספרדי. ובכל זאת, חוק ההתכנסות החדש אושר על ידי הקורטס הפרנקואיסטי ב-25 במאי 1976, והתיר הפגנות ציבוריות באישור הממשלה.[10] באותו יום אושר גם חוק האגודות הפוליטיות, בתמיכת סוארס, שהצהיר במושב הפרלמנט כי "אם ספרד היא פלורליסטית, הקורטס לא יכול להרשות לעצמו להתכחש לכך". התערבותו של סוארס בעד רפורמה זו הדהימה רבים, כולל את חואן קרלוס הראשון.[10] התערבות זו הייתה מפתח בהחלטתו של חואן קרלוס למנות את סוארס לראש הממשלה בחודש שלאחר מכן.[10]
רפורמת אריאס-פראגה קרסה ב-11 ביוני, כאשר הקורטס דחה שינויים בקוד הפלילי, שהפך בעבר את ההשתייכות למפלגה פוליטית שאינה PCE לעבירה פלילית.[11] חברי הקורטס, שהתנגדו בתוקף ללגליזציה של המפלגה הקומוניסטית, הוסיפו תיקון לחוק שאסר על ארגונים פוליטיים ש"כפופים למשמעת בינלאומית" ו"תומכים בהקמת משטר טוטליטרי". חוויאר טוסל ציין כי "אלה שבעבר היו שותפים לטוטליטריזם הרגישו כעת זכאים לאסור על הטוטליטריזם של אחרים". הרפורמות בחוקי היסוד בנוגע לירושת הכתר והרכב הקורטס, שתוכננו על ידי פראגה, נכשלו אף הן. פראגה התכוון להפוך את הקורטס לדו-ביתי, עם בית אחד שנבחר בבחירות כלליות ובית אחר בעל אופי "אורגני".[12][13]
הממשלה הראשונה של אדולפו סוארס (יולי 1976 - יוני 1977)
[עריכת קוד מקור | עריכה]טורקואטו פרננדס-מירנדה, נשיא מועצת הממלכה, הציב את אדולפו סוארס ברשימה של שלושה מועמדים שמהם בחר המלך חואן קרלוס למנות את ראש הממשלה החדש, במקום אריאס נבארו. המלך בחר בסוארס משום שהאמין שהוא יוכל לעמוד באתגר הפוליטי המורכב של שכנוע הקורטס, שהורכב מפוליטיקאים פרנקואיסטים ממונים, לפרק את המערכת של פרנקו. בדרך זו, הוא יפעל באופן רשמי במסגרת המערכת המשפטית הפרנקואיסטית ובכך ימנע את הסיכוי להתערבות צבאית בתהליך הפוליטי. סוארס מונה לראש הממשלה ה-138 של ספרד על ידי חואן קרלוס ב-3 ביולי 1976, החלטה שזכתה להתנגדות של שמאלנים ומרכזנים מסוימים בשל עברו הפרנקואיסטי.
כראש ממשלה, סוארס הציג במהירות תוכנית פוליטית ברורה המבוססת על שני נדבכים:
- פיתוח הצעת חוק לרפורמה פוליטית, שתאפשר, לאחר אישורה על ידי הקורטס והציבור הספרדי במשאל עם, את פתיחת התהליך המכונן ליצירת דמוקרטיה ליברלית בספרד.
- קיום בחירות דמוקרטיות ביוני 1977 לבחירת קורטס שתפקידו יהיה לנסח חוקה דמוקרטית חדשה.
תוכנית זו הייתה ברורה וחד-משמעית, אך יישומה בדק את יכולותיו הפוליטיות של סוארס. היה עליו לשכנע את האופוזיציה להשתתף בתוכניתו, את הצבא לאפשר לתהליך להתקדם ללא הפרעה, ולהשיג שליטה על המצב בחבל הבסקים.[14]
למרות אתגרים אלה, פרויקט סוארס יצא לפועל ללא דיחוי בין יולי 1976 ליוני 1977. הוא נאלץ לפעול בחזיתות רבות במהלך תקופה קצרה זו כדי להשיג את מטרותיו.
טיוטת חוק הרפורמה הפוליטית (Ley para la Reforma Política) נכתבה על ידי טורקואטו פרננדס-מירנדה, יו"ר הקורטס, שהעביר אותה לממשלת סוארס ביולי 1976. הפרויקט אושר על ידי ממשלת סוארס בספטמבר 1976.[15] כדי לפתוח את הדלת לדמוקרטיה פרלמנטרית בספרד, חקיקה זו לא יכלה פשוט ליצור מערכת פוליטית חדשה על ידי הסרת המכשולים שהציב משטר פרנקו כנגד הדמוקרטיה: היה עליה לפרק את המערכת הפרנקואיסטית דרך הקורטס הפרנקואיסטי עצמו. הקורטס, תחת נשיאותו של פרננדס-מירנדה, דן בהצעת החוק לאורך חודש נובמבר; בסופו של דבר, היא אושרה עם 425 קולות בעד, 59 נגד ו-13 נמנעים.
ממשלת סוארס ביקשה להשיג לגיטימציה נוספת לשינויים באמצעות משאל עם. ב-15 בדצמבר 1976, עם שיעור השתתפות של 77.72%, 94% מהמצביעים הביעו תמיכה בשינויים. מרגע זה, ניתן היה להתחיל בתהליך הבחירות (החלק השני בתוכניתו של סוארס), שישמש לבחירת חברי הקורטס המכונן, הגוף שאמור היה להיות אחראי על ניסוח חוקה דמוקרטית.[16]
עם השלמת חלק זה בתוכניתו, נאלץ סוארס לפתור סוגיה נוספת: האם לכלול את קבוצות האופוזיציה שלא השתתפו בתחילת המעבר? כמו כן, היה עליו להתמודד עם בעיה שלישית: הגעה להסכמות עם האופוזיציה האנטי-פרנקואיסטית.
יחסי ממשלת סוארס עם האופוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוארס אימץ סדרה של מדיניות מדודה כדי להוסיף אמינות לפרויקט שלו. הוא הוציא חנינה פוליטית חלקית ביולי 1976, ששחררה 400 אסירים; לאחר מכן הרחיב זאת במרץ 1977, ולבסוף העניק חנינה מלאה במאי אותה שנה. בדצמבר 1976, הבית הדין לסדר ציבורי (TOP), מעין משטרה חשאית פרנקואיסטית, פורק. הזכות לשביתות הוכשרה במרץ 1977, כאשר הזכות להתאגדות באיגודים מקצועיים ניתנה בחודש שלאחר מכן. כמו כן, במרץ, חוק מערכת בחירות חדש (Ley Electoral) הציג את המסגרת הדרושה כדי להביא את מערכת הבחירות של ספרד להתאמה עם זו של מדינות אחרות שהיו דמוקרטיות פרלמנטריות.
באמצעות אמצעים אלה ואחרים של הממשלה, סוארס עמד בתנאים שקבוצות האופוזיציה דרשו לראשונה ב-1974. כוחות האופוזיציה הללו נפגשו בנובמבר 1976 כדי ליצור איגוד של ארגונים דמוקרטיים בשם פלטפורמת ההתכנסות הדמוקרטית.
סוארס יזם מגע פוליטי עם האופוזיציה בפגישה עם פליפה גונסאלס, המזכיר הכללי של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE), באוגוסט 1976.[14] הגישה החיובית של המנהיג הסוציאליסטי סיפקה תמיכה נוספת לסוארס לקדם את הרפורמות שלו, אך כולם הבינו בבירור כי הבעיה הגדולה לנורמליזציה הפוליטית של המדינה תהיה לגליזציה של המפלגה הקומוניסטית (PCE), שהייתה באותה עת בעלת יותר פעילים והייתה מאורגנת יותר מכל קבוצה אחרת באופוזיציה הפוליטית. עם זאת, בפגישה בין סוארס למנהיגים צבאיים חשובים בספטמבר, הקצינים הביעו התנגדות נחרצת ללגליזציה של ה-PCE.
ה-PCE, מצידה, פעלה באופן ציבורי יותר ויותר כדי להביע את דעותיה. לפי הקומוניסטים, חוק הרפורמה הפוליטית היה אנטי-דמוקרטי והבחירות לקורטס המכונן היו צריכות להתקיים על ידי ממשלה זמנית שכוללת חברים מהאופוזיציה. הקומוניסטים בפרט והאופוזיציה בכלל לא הפגינו התלהבות מחוק הרפורמה הפוליטית. סוארס נאלץ לסכן יותר כדי לשתף את כוחות האופוזיציה בתוכניתו.
בדצמבר 1976, ה-PSOE חגגה את הקונגרס ה-27 שלה במדריד, והחלה להתנתק מדרישות ה-PCE, והצהירה כי תשתתף בבחירות הבאות לקורטס המכונן. בתחילת 1977, שנת הבחירות, סוארס התמודד עם בעיית לגליזציה של ה-PCE. לאחר הזעם הציבורי נגד אנטי-רפורמיסטים שהתעורר על ידי טבח אטוצ'ה בינואר 1977, כאשר טרוריסטים ימניים קיצוניים רצחו מנהיגי עובדים שהיו מזוהים עם ה-PCE, סוארס פתח במשא ומתן עם המנהיג הקומוניסטי סנטיאגו קארילו בפברואר. נכונותו של קארילו לשתף פעולה ללא דרישות מוקדמות והצעתו ל"הסכם חברתי" לתקופה שלאחר הבחירות דחפו את סוארס לנקוט בצעד המסוכן ביותר של המעבר: לגליזציה של ה-PCE באפריל 1977. עם זאת, לאורך תקופה קריטית זו, הממשלה החלה באסטרטגיה של מתן מרחב מוסדי גדול יותר לאיחוד העובדים הכללי (UGT), איגוד מתון יותר הקשור לסוציאליסטים, בהשוואה ל־CCOO המזוהה עם הקומוניסטים. האופן שבו הוחלש איגוד עובדים מאוחד באופן אסטרטגי הוא מאפיין חשוב של המעבר הספרדי, שכן הוא הגביל התנגדות רדיקלית ויצר את הבסיס למערכת יחסי עבודה מפוצלת.
יחסי ממשלת סוארס עם הצבא הספרדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדולפו סוארס ידע היטב כי הבונקר—קבוצה של פרנקואיסטים קשוחים בראשות חוסה אנטוניו חירון ובלס פיניאר, שהשתמשו בעיתונים אל אלקסר ואריבה כשופר שלהם—היה בעל קשרים הדוקים עם קצינים בצבא והשפיע על מגזרים חשובים בצבא. האיום המתמיד בהפיכה מצד הקשוחים דרש ניווט זהיר.
כדי לפתור את הבעיה, סוארס התכוון להסתמך על קבוצה ליברלית בתוך הצבא, שהתרכזה סביב הגנרל דיאס אלגריה. סוארס העניק לחברי קבוצה זו את התפקידים הבכירים ביותר. האישיות הבולטת ביותר בקבוצה זו בתוך הצבא הייתה הגנרל מנואל גוטיירס מליאדו. עם זאת, ביולי 1976, סגן הנשיא לענייני ביטחון היה הגנרל פרננדו דה סנטיאגו, חבר בקבוצה קשוחה בתוך הצבא. דה סנטיאגו הפגין חוסר שקט קודם לכן, במהלך החנינה הראשונה ביולי 1976. הוא התנגד לחוק שהעניק זכות להתאגדות. סוארס פיטר את פרננדו דה סנטיאגו, ומינה במקומו את גוטיירס מליאדו. העימות עם הגנרל דה סנטיאגו גרם לחלק גדול מהצבא להתנגד לסוארס, התנגדות שהתעצמה עוד יותר כאשר ה-PCE הפכה לחוקית.
בינתיים, גוטיירס מליאדו קידם קצינים שתמכו ברפורמה פוליטית והדיח מפקדים של כוחות הביטחון (המשטרה מזוינת והמשמר האזרחי) שנראו כתומכים בשימור המשטר הפרנקואיסטי.
סוארס רצה להוכיח לצבא כי הנורמליזציה הפוליטית של המדינה לא משמעה אנרכיה ולא מהפכה. בכך, הוא סמך על שיתוף הפעולה של סנטיאגו קארילו, אך בשום אופן לא יכול היה לסמוך על שיתוף פעולה של קבוצות טרור.
התעוררות פעילות טרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]חבל הבאסקים נותר, ברוב התקופה הזו, במצב של סערה פוליטית. ראש הממשלה אדולפו סוארס העניק חנינה רב-שלבית לאסירים פוליטיים באסקים רבים, אך העימותים נמשכו בין המשטרה המקומית למפגינים. הקבוצה הספרטיסטית ETA, שנראתה באמצע 1976 כפתוחה להפסקת אש מוגבלת לאחר מותו של פרנקו, חידשה את העימות המזוין באוקטובר. התקופה בין 1978 ל-1980 הייתה שלוש השנים הקטלניות ביותר של ETA אי פעם.
במהלך תהליך הדמוקרטיזציה של ספרד לאחר מותו של פרנסיסקו פרנקו ב-1975, התמודדה המדינה עם אתגרים משמעותיים, וביניהם התעוררות של פעילות טרור מצד קבוצות בדלניות, במיוחד מחבל הבאסקים.
אחת הקבוצות הבולטות בפעילות הטרור הייתה ETA (Euskadi Ta Askatasuna), ארגון בדלני באסקי שהוקם ב-1959. במהלך שנות ה-70 וה-80, הגביר הארגון את פעילותו, שכללה פיגועים, חטיפות ורציחות, במטרה להשיג עצמאות לחבל הבאסקים. הפעילות הזו יצרה אתגרים משמעותיים לממשלה הספרדית החדשה, שניסתה לקדם תהליך דמוקרטי תוך שמירה על שלמות המדינה.
הממשלה הספרדית נקטה באמצעים שונים להתמודד עם הטרור, כולל חקיקה נגד טרור, פעולות משטרתיות וצבאיות, וניסיונות לנהל משא ומתן עם קבוצות בדלניות. למרות הקשיים, הצליחה ספרד להמשיך בתהליך הדמוקרטיזציה, וב-1982 נערכו בחירות דמוקרטיות שבהן ניצחה המפלגה הסוציאליסטית.
המאבק בטרור נמשך לאורך שנות ה-80 וה-90, אך בהדרגה הצליחה הממשלה לצמצם את פעילות הקבוצות הבדלניות. ב-2011 הודיעה ETA על הפסקת פעילותה החמושה, וב-2018 הכריזה על פירוק הארגון.
הבחירות הראשונות וניסוח החוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 ביוני 1977 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות מאז 1936, בהן נבחרו נציגים לקורטס חנרלס שתפקידה היה לנסח חוקה חדשה. האספה כללה נציגים ממגוון המפלגות הפוליטיות, כולל נציגים מהשמאל, הימין והמיעוטים האתניים, וניסתה ליצור מסמך שיבטיח יציבות פוליטית ויביא לפשרה בין המגוון הפוליטי והחברתי של ספרד. החוקה החדשה, שאושרה במשאל עם ב-6 בדצמבר 1978[17] ברוב של כ-88% מהמצביעים, הפכה את ספרד למונרכיה חוקתית דמוקרטית, עיגנה את זכויות האדם והחירויות הבסיסיות, והכירה באוטונומיה של הקהילות האזוריות.[17]
ביסוס הדמוקרטיה והתפתחותה (שנות ה-80 ואילך)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר התגברות המשברים הראשונים, החלה ספרד הדמוקרטית להתייצב ולבסס את מוסדותיה. רבים רואים בניצחון המוחץ של המפלגה הסוציאליסטית (PSOE) בבחירות 1982 את סיומו הסימבולי של "המעבר" - אז אירעה לראשונה העברה שלווה של השלטון מהקואליציה בראשות סוארס (UCD שהתפרקה בינתיים) אל מפלגת אופוזיציה, בראשות פליפה גונסאלס. משלב זה ואילך, ספרד החלה לצעוד בביטחון בדרך של דמוקרטיה פרלמנטרית דו-מפלגתית (עם חילופים תקופתיים בין ממשלות סוציאליסטיות ושמרניות). מוסדות המפתח - הפרלמנט, מערכת המשפט, הממשל האזורי - התחזקו והחלו לתפקד באופן שגרתי תחת נורמות דמוקרטיות. בסוף 1982 הצטרפה ספרד גם לברית נאט"ו (חברה מלאה החל מ-1986 לאחר משאל עם), וב-1986 התקבלה לאיחוד האירופי.[18] שילובה של ספרד באירופה הדמוקרטית סימן סופית את התנתקותה מן הבידוד של עידן פרנקו, ותרם לייצובה הכלכלי והפוליטי. למעשה, רבות מהרפורמות שבוצעו - כגון ליברליזציה כלכלית, הפרטות והקמת מוסדות רגולטוריים מודרניים - הושפעו מן הצורך לעמוד בקריטריונים של הקהילה האירופית.
במהלך שנות ה-80 וה-90 חוותה ספרד שינוי עמוק בכל תחומי החיים: כלכלה, תרבות, וחברה. הממשלות הדמוקרטיות חוקקו חוקים שהבטיחו חירויות פרט רחבות - חופש הביטוי והעיתונות עוגן בחוק, בוטלה צנזורה רשמית, הותרו הפלות (בהגבלות מסוימות), ונחקקו חוקים מתקדמים לזכויות עובדים, נשים ומיעוטים. בתקופה זו הושלם תהליך ביזור השלטון - בהתאם לחוקת 1978 חולקה ספרד ל-17 קהילות אוטונומיות (ועוד ערים אוטונומיות), לכל אחת פרלמנט וממשלה משלה בעלת סמכויות בענייני חינוך, תרבות, בריאות ועוד. הקהילות האוטונומיות של חבל הבסקים, קטלוניה, גליסיה ואזורים נוספים קיבלו מעמד חוקי רשמי לשפותיהן ולתרבותן, ובאזורים אלו השפות הקטלאנית, הבסקית, הגליסית ואחרות זוכות כיום להגנה ומעמד רשמי לצד השפה הספרדית (הקאסטיליאנית)[19] תפנית של 180 מעלות לעומת דיכוי השפות בתקופת פרנקו. במקביל, מערכת החינוך והתקשורת הציבורית שיקפו את הפלורליזם החדש, והיסטוריונים החלו בהדרגה לדון בגלוי גם בפרקים הכואבים מהעבר שעד כה הושתקו. אמנם "אמנת השכחה" (Pacto de Olvido) הלא-כתובה של סוף שנות ה-70, שבמסגרתה הסכימו המפלגות שלא להתעמק בפשעי העבר, מנעה דיון ציבורי נרחב בעוולות הדיקטטורה במשך עשרות שנים[18], אך החל משנות ה-90 גוברת בספרד המודעות ההיסטורית: יוזמות להנצחת קורבנות מלחמת האזרחים ודיקטטורת פרנקו (כגון "חוק הזיכרון ההיסטורי" שהתקבל ב-2007) ולתיקון עוולות עבר, מעידות על בגרות דמוקרטית והכרה עצמית בחברה.
החברה הספרדית בעידן הדמוקרטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תהליך הדמוקרטיזציה חולל שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת בספרד. לאחר עשרות שנים של דיכוי פוליטי ושמרנות דתית קיצונית, השחרור הדמוקרטי הוביל לפרץ של תחייה תרבותית ופתיחות חברתית. בשנות ה-80 פרחה תנועת הנעורים והתרבות הנגדית הידועה בשם "לה מובידה מדרילניה" - גל של יצירה אמנותית, מוזיקלית וקולנועית שהחל במדריד והתפשט לערים אחרות, בו אמנים (כמו הבמאי פדרו אלמודובר) הביעו בחופשיות רעיונות פרובוקטיביים שהיו אסורים בעבר.[20] התרת ביטוי חופשי עודדה חדשנות בתחום הספרות, התיאטרון והקולנוע הספרדי, שזכה להצלחה בינלאומית. גם בתחומי המין, המשפחה ויחסי הדת-ומדינה התחוללו שינויים: החברה הספרדית נעשתה חילונית וליברלית יותר בקצב מהיר. אם בתקופת פרנקו הכנסייה הקתולית שלטה בחינוך, בנישואין ובמוסר הציבורי, הרי שבעידן הליברלי ירד מאוד כוחו של הממסד הכנסייתי והשפעתו על חיי היומיום פחתה משמעותית.[21] בשנות ה-80 וה-90 אומצו ערכים מערביים מודרניים: חופש דת ואי-כפייה דתית, שוויון בין המינים, וקבלה גדולה יותר של קהילת הלהט"ב (נישואי גאים אושרו בספרד בשנת 2005, למשל).[21]
מעמד הנשים במיוחד השתנה ללא הכר לעומת ימי הדיקטטורה. תחת פרנקו, נשים נשואות נזקקו לאישור הבעל לפתוח חשבון בנק, לעבוד במשרות מסוימות או להוציא דרכון.[21] כיום, נשים בספרד נהנות ממלוא הזכויות החוקיות והשוויון הפורמלי, והן משולבות בכל דרגי החברה והפוליטיקה: קרוב למחצית מכוח העבודה במדינה הן נשים (לעומת 30% בלבד בשנת 1975) וייצוג הנשים בפרלמנט הגיע לכ-40% מחברי הקורטס.[21] גם מערכת החינוך עברה מהפכה - מספר הנשים הלומדות באוניברסיטאות עולה על זה של הגברים.[21] השילוב של חקיקה למניעת אפליה ותמורות חברתיות הפכו את ספרד לאחת המדינות המתקדמות באירופה ביחס לזכויות נשים.
התבססות הדמוקרטיה לוותה גם בצמיחה כלכלית אדירה ובמודרניזציה מואצת. בין 1975 לאמצע העשור השני של המאה ה-21 גדל התוצר המקומי הגולמי של ספרד כמעט פי עשרה, והפך את המדינה לאחת הכלכלות הגדולות באירופה.[21] ההכנסה הממוצעת לנפש זינקה מכ-3,000 דולר בשנות ה-70 לכ-30,000 דולר בעשור השני של המאה ה-21, עדות לקפיצת הדרך ברמת החיים.[21] ספרד עברה תהליכי עיור ותיעוש; מכוח עבודה ש-20% ממנו הועסק בחקלאות בשנות ה-70, רק כ-4% מועסקים כיום בענף זה, בעוד מגזר השירותים התרחב לכ-75% מהתעסוקה.[21] תחת המשטר הדמוקרטי הצליחה ספרד למשוך השקעות זרות בהיקף עצום (עתודת ההשקעות הזרות גדלה מ-5 מיליארד דולר בלבד ב-1980 לכ-700 מיליארד ב-2014), מה שסייע למימון מודרניזציה של תשתיות, חינוך וטכנולוגיה.[21] בשנות ה-90 וה-2000 הפכה ספרד למובילה עולמית בתחומים כתחבורה מהירה (רשת רכבות ה-AVE), אנרגיה מתחדשת, תיירות, ובצמיחת תאגידים רב-לאומיים ספרדיים (כגון בנק סנטנדר וחברת האופנה זארה).[21] עם זאת, הכלכלה הספרדית ידעה גם משברים - במיוחד המשבר הפיננסי העולמי ב-2008 שפגע קשות בספרד וחשף בעיות מבניות (כמו אבטלה גבוהה מאוד, שהגיעה בשיאה לכ-25% באמצע העשור השני של המאה ה-21).[21]
רצף האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| תאריך | אירוע |
|---|---|
| 20 בנובמבר 1975 | פרנסיסקו פרנקו נפטר |
| 22 בנובמבר 1975 | חואן קרלוס מושבע כמלך וראש המדינה; הוא מעניק חנינה ל-9,000 אסירים פוליטיים. אריאס נבארו ממשיך כראש ממשלה. |
| ינואר–מרץ 1976 | מחאות כוללות 17,455 שביתות, 1,672 הפגנות ו-283 שביתות שבת (סיט-אין), לפי משרד הפנים |
| 29 במאי 1976 | חוק זכות ההתכנסות מאפשר הפגנות פומביות |
| 14 ביוני 1976 | חוק האגודות הפוליטיות מאפשר הקמת מפלגות פוליטיות |
| 1 ביולי 1976 | אדולפו סוארס מתמנה לראש ממשלה, מקים ממשלה חדשה ומכריז על כוונתו ליצור דמוקרטיה מודרנית |
| 19 ביולי 1976 | קוד העונשין מתוקן לביטול ההפללה של זכות ההתכנסות, ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש העיסוק |
| 30 ביולי 1976 | חנינה לחלק מהאסירים הפוליטיים (למעט "פשעים עם דם") |
| 18 בנובמבר 1976 | חוק הרפורמה הפוליטית עובר, ומחזיר את הדמוקרטיה |
| 18 בדצמבר 1976 | חוק הרפורמה הפוליטית מאושר במשאל עם |
| 4 במרץ 1977 | חוק יחסי העבודה מאפשר את הזכות לשבות |
| 18 במרץ 1977 | חוק מערכת הבחירות עובר |
| 1 באפריל 1977 | חוק האיגודים המקצועיים מאפשר זכות להתארגנות |
| 9 באפריל 1977 | המפלגה הקומוניסטית מותרת לפעול |
| 22 באפריל 1977 | הפרלמנט האירופי מכיר במהלך של ספרד לעבר דמוקרטיה |
| 14 במאי 1977 | דון חואן מוותר על תביעתו לכתר |
| 15 ביוני 1977 | הבחירות החופשיות הראשונות בספרד מאז 1936; נבחרים לנסח חוקה חדשה |
| 21 ביוני 1977 | הממשלה הרפובליקנית הספרדית בגלות מתפרקת |
| 15 באוקטובר 1977 | חוק החנינה משחרר אסירים פוליטיים, כולל פושעים עם דם על הידיים (כגון חברי אט"א), מאפשר גולים לחזור ומבטיח חסינות למי שפעלו בתקופת מלחמת האזרחים ובמשטר פרנקו |
| 29 בספטמבר 1977 | השבת הג'נרליטאט – ממשלת האוטונומיה של קטלוניה, הגוף היחיד של הרפובליקה השנייה שהושב לתוקף |
| 25 באוקטובר 1977 | נחתמים הסכמי מונקלווה |
| 6 בדצמבר 1978 | החוקה החדשה מאושרת במשאל עם |
| 29 בינואר 1981 | סוארס מתפטר מראשות הממשלה |
| 23 בפברואר 1981 | ניסיון הפיכה צבאית המכונה "23-F" |
| 30 במאי 1982 | ספרד מצטרפת לנאט"ו |
| 28 באוקטובר 1982 | הממשלה הסוציאליסטית נבחרת |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Colomer Rubio 2012, p. 260.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Casanova & Gil Andrés 2014, p. 291.
- ^ Casanova & Gil Andrés 2014, p. 356.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 begona, FRANCO’S DICTATORSHIP (1939-1975)
- ^ Nelsson, Richard; Nelsson, compiled by Richard (2021-02-24). "Civil guards seize Spain's parliament in attempted coup – archive, 1981". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-04-14.
- ^ Nelsson, Richard; Nelsson, compiled by Richard (2021-02-24). "Civil guards seize Spain's parliament in attempted coup – archive, 1981". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-04-14.
- ^ אמיר שילה, יש פיל (מת) בחדר: כך ירה לעצמו מלך ספרד ברגל, באתר וואלה, 21 באפריל 2012
- ^ 1 2 3 4 5 6 Spanish Politics: Remembering Adolfo Suárez, www.freiheit.org, 2024-04-08 (באנגלית)
- ^ 1 2 Manuel Fraga Iribarne, www.uca.es (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Juliá 1999, p. 215.
- ^ Juliá 1999, p. 216.
- ^ Tusell 1977, pp. 23–24.
- ^ Ruiz 2002, p. 26.
- ^ 1 2 Carr 1980, p. 175.
- ^ "Historia de un Cambio". Ayuntamiento de Dúrcal. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jiménez Díaz 2016, pp. 41-58.
- ^ 1 2 Constitution, www.lamoncloa.gob.es (באנגלית)
- ^ 1 2 Spain 40 years after General Franco: change of a nation, Elcano Royal Institute (באנגלית אמריקאית)
- ^ Spain 1978 (rev. 2011) Constitution - Constitute, www.constituteproject.org (באנגלית)
- ^ Phelan, Stephen (2020-02-11). "'Bless the chaos': La Movida Madrileña, Spain's seedy, wild post-Franco underground". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-04-14.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Spain 40 years after General Franco: change of a nation, Elcano Royal Institute (באנגלית אמריקאית)
