הדת הסינית העממית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המקדש לאל העיר (בסינית: 城隍神, פין-יין: Chénghuángshén, מילולית: "אל החפיר והחומה) של העיר וֵנאוֹ שבטאיוואן.

הדת הסינית העממית (מוכרת במגוון שמות, ביניהם הדת הסינית המסורתית או הדת הסינית הילידית, ושנשיאניזם) היא דת עממית שמקורה בסין. דת עממית אינה דת מאורגנת, אלא אוסף רחב של אמונות, מנהגים ופולחנים הנהוגים בסין ובפזורה הסינית בעולם. ישנן אין ספור וריאציות לדת זו, רובן מכילות אלמנטים משלוש הפילוסופיות הסיניות הגדולות - קונפוציאניזם, דאואיזם ובודהיזם, כמו גם פולחן אלילי, פולחן אבות, פולחן איתני הטבע, ושיטות חקלאיות או ניהוליות שהוכיחו את עצמן והועברו כמסורת מאב לבנו. היא כוללת גם אגדות עם רבות ולהן גרסאות שונות, כמו גם מגוון ישויות על טבעיות (כגון שדים, דרקונים, וחיות מדברות) שצורתן ותפקידן משתנה מאזור לאזור ומשפחה למשפחה. החוקרת והאתנוגרפית הסינגפורית ויויאן ווי תיארה את התופעה כ"קערה ריקה שניתן למלאה בתוכן מדתות מאורגנות, ביניהן בודהיזם, דאואיזם וקונפוציאניזם. דת סינית סינקרטית". לדת הסינית גם מאפיינים השמאניים, ואנשי הדת העוסקים בסוג זה של שמאניזם נקראים ווּ (מסינית: 巫, פין-יין: wū)

הפולחן העממי כולל לרוב בקשה מישויות המכונות שֵן (מסינית: 神, פין-יין: shén), שם המתורגם לעיתים לביטוי "אל" או "אליל" בשפות אחרות. אלילים אלו הם לעיתים האנשה של תופעות טבע, של התנהגות אנושית, של מושגים פילוסופיים, של אתרים גאוגרפים, או רוחות גדולי אומה שנפטרו ואף נשמותיהם של קרובי משפחה או רוחות של אתרים מקומיים. סיפורי חלק מהאלים האלה נאספים לתוך המיתולוגיה המסורתית של סין.

השם המועדף היום באקדמיה הסינית הוא "הדת העממית" (סינית: 民間宗教, פין-יין: mínjiān zōngjiào), אך קיימים שמות רבים נוספים, והיא מוכרת לעיתים במערב בשמות "שניזם", "שנשיאניזם", או "ווּאיזם".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת סין הקיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שושלת האן (Han) הפולחן המסורתי התרחש במזבחות של קהילות מקומיות (בסינית "שה" 社 שמשמעו קבוצה או גוף). במקרים רבים הדמות אליה כוון הפולחן במזבחות אלו (הנקראת לעיתים "אדון השה") היה אל העולם, ובמקרים אחרים היה זה דמות המכונה שיאן, (סינית: 仙, פין-יין: xiān, מילולית: האלמוות), דמות המייצגת את האדם המושלם בפילוסופיות הסיניות. כמה כתות כמו זו שעובדת את ליו ז'אנג (המלך על אזור שהיום ניקרא שאנדונג) קיימות עד ימינו. [1]

מהמאה השלישית לספירה בזמן של אימפריית צפון וואי (北魏), הבודהיזם התפשט ברחבי סין והשפעות חזקות מהיבשת ההודית חדרו לתוך הדת הסינית המסורתית. כת המוקדשת לאל ההינדואי גנש הופיעה לראשונה בשנת 531 לספירה.

המאות ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הסינית המסורתית הייתה נתונה לרדיפות במאות ה-19 וה-20. מקדשים מקומיים רבים נהרסו במהלך מרד הבוקסרים בסוף שנת 1900. אחרי מהפכת שינהאי בשנת 1911 הועברו רוב המקדשים לשימושים אחרים או נהרסו, רבים מהם הפכו לבתי-ספר. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה מקדשים רבים הפכו לקסרקטינים לצבאות הנלחמים ונהרסו בלחימה. [2][3]

במהפכת התרבות בסין התבצע ניסיון בידי השלטון להעלים את הדת הסינית העממית, בעוד המדיניות הטאיוואנית הייתה לשמר את פולחנים אלו. השלטון הקומוניסטי ראה בדת זו אמונה טפלה מזיקה המונעת מסין להפוך לאומה תעשייתית מודרנית. בשנים האחרונות השלטון הקומוניסטי הפסיק לראות בדת העממית איום ואף מעודד פולחן זה תחת המדניות של שימור מורשת סין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הדת הסינית העממית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Overmyer 2009, p. 36-37.
  2. ^ Fan & Chen 2013, p. 9.
  3. ^ Overmyer 2009, p. 45.

ביבלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]