לדלג לתוכן

ההוצאה להורג של האסירים הפוליטיים באיראן ב-1988

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

באמצע 1988 הורה המנהיג העליון של איראן, אייתוללה ח'ומייני, להוציא להורג אלפי אסירים פוליטיים.[1] ההוצאות להורג התרחשו ברחבי איראן ונמשכו כחמישה חודשים, החל מחודש יולי. הם התרחשו לפחות ב-32 ערים ברחבי המדינה, ובוצעו ללא כל סמכות חוקית ותוך מאמץ להסתירן.[2][3] המשפטים לא עסקו בקביעת אשמה או חפות. בנוסף, אסירים רבים עונו.[4]

המספר המדויק של ההרוגים אינו ידוע, אך לפי הערכות של כמה ארגוני זכויות אדם, עד 5,000 בני אדם נהרגו.[5] ארגונים אחרים, כגון ארגון Human Rights Watch, מעריכים כי מספרם נע בין 2,800 ל-5,000.[6] אמנסטי אינטרנשיונל[7] ובמועצת זכויות האדם של האו"ם מעריכים כי היו לפחות 30,000 הרוגים.[8][9]

רוב ההרוגים היו תומכי מוג'אהדין ח'לק (MEK) או חברים בקבוצות אחרות המזוהות עם השמאל, כגון אנשי ארגון הפדאיאן (אנ') ומפלגת תודה (המפלגה הקומוניסטית).[10] מניעים שונים הוצעו להוצאות להורג. למשל, שההרג היה נקמה על מבצע מרסאד (אנ') של המוג'אהדין, שהתרחש ב-1988 בגבולותיה המערביים של איראן. לדברי סגן המנהיג העליון חוסיין עלי מונתזרי, גורמים רשמיים תכננו את ההוצאות להורג במשך שנים, והשתמשו במבצע של המוג'אהדין כתירוץ.[2]

ניצולי ההוצאות להורג קראו שוב ושוב להעמיד את הרוצחים לדין.[11] יש שתיארו את הרציחות כ"פשע הגדול ביותר נגד האנושות של איראן".[12] מועצת זכויות האדם של האו"ם וכן כמה מדינות גינו את מעשי הרצח.[13][14][15]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למוג'אהדין ח'לק היו יחסים מורכבים עם ממשלתו של ח'ומייני. כוחות הגרילה שלהם, יחד עם חברי הפדאיאן המרקסיסטיים, מילאו תפקיד מפתח במהפכה האיראנית. עם זאת, הם לא הסכימו עם חזונו של ח'ומייני לגבי צורתה של המערכת הפוליטית האסלאמית. בעוד ח'ומייני תמך בשיטת שלטון של אנשי דת אסלאמיים, הם טענו שהם תומכים בדמוקרטיה, בזכויות נשים ובחברה חסרת מעמדות.[16]

לאחר המהפכה, כשממשלת ח'ומייני החלה לדכא בעלי ברית לשעבר – כולל ליברלים, שמאלנים ומתונים – הפכו המוג'אהדין ח'לק לאויב החזק ביותר של המשטר ולמטרה העיקרית שלו. ב-1980 החל ח'ומייני לבקר אותם וכינה אותם אלטקאטי (אקלקטיים), מונאפיקון (צבועים) וכאפר (כופרים). הוא גם האשים אותם בהיותם מזוהמים בע'רבזאדגי (אנ') (התמערבות). החל מפברואר 1980 תקפו תומכי תנועת חזבאללה האיראנית מקומות מפגש, חנויות ספרים ודוכני עיתונים בבעלות המוג'אהדין ואנשי שמאל אחרים. במקביל, הממשלה ביצעה טיהור של אנשים הקשורים לגופי ומפלגות אופוזיציה – כולל 20,000 מורים וכמעט 8,000 קציני צבא – בשל היותם "מערביים" מדי. ממשלת ח'ומייני גם סגרה את משרדי המוג'אהדין, אסרה על פרסום עיתוניהם, הורתה על מעצר מנהיגיהם ואסרה עליהם לקיים הפגנות.

המשבר הגיע לנקודת מפנה קריטית כאשר ח'ומייני תקף את הנשיא אבולחסן בני-סדר, מודרניסט אסלאמי, תומך לשעבר של ח'ומייני ובעל ברית של המוג'אהדין. לאחר מכן הודח בני-סדר על ידי המג'לס, מה שגרם לו לברוח מהמדינה.[17] לאחר מכן הפך הסכסוך בין הממשל ובין המוג'אהדין לסכסוך דמים רצחני.

ביולי 1988, כוחות עיראקיים ו-7,000 לוחמי מוג'אהדין פלשו לאיראן דרך כורדיסטן במבצע מרסאד. הם תכננו לכבוש את העיר כרמאנשאה ולהוביל התקוממות. צבא עיראק חימש את לוחמי המוג'אהדין וסיפק להם סיוע אווירי, אך הם הובסו,[18] ומנהיגי איראן ניסו להסיט את תשומת הלב מההוצאות להורג באמצעות הדגשת המתקפה של המוג'אהדין, בטענה שתגובתם הייתה מוצדקת נגד התוקפים.

ב-2016, הקלטת שמע שפורסמה באינטרנט חשפה לכאורה פגישה ב-1988 בין סגן המנהיג העליון אייתוללה מונתזרי, לבין בכירים האחראים להוצאות להורג ההמוניות בטהרן. בהקלטה נשמע מונתזרי אומר כי משרד המודיעין השתמש במתקפה של המוג'אהדין כתירוץ לביצוע ההרג ההמוני, ש"נשקל במשך כמה שנים".[19]

הוצאות להורג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראת ח'ומייני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לפני תחילת ההוצאות להורג הוציא ח'ומייני צו שהוביל להקמת "ועדות מיוחדות" שתפקידן היה להוציא להורג את חברי המוג'אהדין ח'לק, שתויגו כמוחרבים (אלה שנלחמים באללה). גם אנשי שמאל באופן כללי היו מטרה, ותויגו כמורטאדים (כופרים באסלאם).

בין השאר נכתב בצו:[20][21]

"המונאפיקון [הצבועים] הבוגדים אינם מאמינים באסלאם ודבריהם הם מתוך הונאה וצביעות, וכפי שמנהיגיהם הודו שהם הפכו לעריקים, וכפי שהם מנהלים מלחמה נגד אלוהים, וכפי שהם עוסקים במלחמה קלאסית בחזית המערבית, הצפונית והדרומית, וכפי שהם משתפים פעולה עם מפלגת הבעת' של עיראק ומרגלים לטובת סדאם נגד האומה המוסלמית שלנו, ומכיוון שהם קשורים ליהירות העולמית, ולאור המכות הפחדניות שלהם לרפובליקה האסלאמית מאז הקמתה, נגזר שמי שיושב בבתי הכלא בכל רחבי המדינה ונשארים איתנים בתמיכתם במונאפיקון מנהלים מלחמה נגד האל ונידונים להוצאה להורג".

בידוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי ההוצאות להורג ב-1988 תוכננו כמה חודשים לפני שהחלו. על-פי דו"ח של פעיל זכויות האדם כאווה שאהרוז (Kaveh Shahrooz), בסוף 1987 ובתחילת 1988 החלו פקידי הכלא "לחקור מחדש" אסירים ולקבץ אותם על סמך השתייכותם הפוליטית ומשך העונש שנגזר עליהם.[22] ב-19 ביולי 1988 סגרו הרשויות האיראניות כמה בתי כלא גדולים, מנעו ביקורים ושיחות טלפון וסירבו לקבל מכתבים, חבילות טיפול או תרופות ממשפחותיהם של האסירים. בתי המשפט יצאו לחופשה לא מתוכננת כדי למנוע מבני המשפחות לגלות מה עלה בגורל קרוביהם הכלואים. כמו כן, נאסר על קרובי משפחה של אסירים להתאסף מחוץ לשערי הכלא.

בתוך בתי הכלא, בלוקים של תאים בודדו זה מזה ונוקו ממכשירי רדיו וטלוויזיות. כל החללים המשותפים – כולל כיתות לימוד, אזורי עבודה וחדרים רפואיים – נסגרו. האסירים נכלאו בתאיהם. על עובדי הכלא נאסר לדבר עם אסירים. אסיר אחד הכין מכשיר קשר משלו כדי לשמוע חדשות מבחוץ, אך לא גילה דבר על הסגר.[23]

אדמיניסטרציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאות להורג החלו באותו חודש, ביולי 1988. מעשי הרצח בוצעו גם על ידי בכירים איראנים, שמאוחר יותר מילאו תפקידים בכירים בממשלה.[21] לדברי ההיסטוריון ארוואנד אברהאמיאן (אנ'), ועדה בת 16 חברים פיקחה על ההוצאות להורג בטהראן. הוועדה כללה נציגים של גורמים מרכזיים בממשלה: ח'ומייני, הנשיא, התובע הראשי, בתי הדין המהפכניים, משרדי המשפטים והמודיעין ובכירים מבתי הכלא אווין וגווהרדשת (אנ'), שבהם בוצעו ההוצאות להורג. הוועדה נסעה במסוק בין בתי הכלא אווין וגווהרדשת. ועדות דומות הוקמו מחוץ לטהראן, אך פחות ידוע עליהן.[23]

האייתוללה מונתזרי

דיווח אחר על אופן ביצוע ההוצאות להורג, שנמסר על ידי עורכת הדין האיראנית לזכויות אדם נסרין סותודה ונתמך על ידי אברהאמיאן בראיון ב-2017, אומר שהן נוהלו על ידי "ועדה של ארבעה אנשים", הידועה בשם "ועדת המוות".[24] הוועדה כללה בין השאר את סגן התובע הכללי אבראהים ראיסי ואת נציג משרד המודיעין מוסטפא פורמוחמדי. מאוחר יותר, כשראיסי ניהל קמפיין לנשיאות איראן ב-2017, הוא התמודד עם ביקורת על חלקו בהוצאות להורג, אך למרות זאת זכה בנשיאות בניסיון השני שלו בבחירות ב-2021.[25] תפקידו זיכה אותו בכינוי 'הקצב מטהראן'.[26][27][28] ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הציג ראיות הקושרות כמה בכירים איראנים להשתתפות בטבח. בהם ראיסי, פורמוחמדי ואחרים.[29]

רוב האסירים שהוצאו להורג נכלאו בגלל פעילויות לא אלימות כמו חלוקת עיתונים ועלונים, הצטרפות להפגנות או גיוס כספים לאופוזיציה. חלקם נכלאו בשל דעותיהם הפוליטיות. אחרים הוצאו להורג בשל דעותיהם הדתיות – אם בשל היותם אתאיסטים ובין אם משום שהאמינו בצורות שונות של האסלאם. הם נשפטו לפני שהוצאו להורג, אך משפטים אלה לא היו קשורים לפשעים שבגינם נכלאו. רבים מהמוצאים להורג היו נתונים ל"עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל". בשל מספרם הגבוה של האסירים שנידונו להוצאה להורג, הם הועלו על מלגזות בקבוצות של שישה ונתלו על מנופים כל 30 דקות.[30] ההוצאות להורג לא אושרו על ידי החוק האיראני, הפרו את החוק הבינלאומי ונחשבות כיום לפשע נגד האנושות.[31]

הוצאות להורג של אנשי מוג'אהדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוג'אהדין ח'לק

הוועדה בטהרן תשאלה חברים במוג'אהדין ח'לק, ושאלה אם הם מוכנים לגנות את הארגון מול המצלמות, לסייע לממשלה לצוד את חבריו, לנקוב בשמות של אוהדים סודיים, לזהות חוזרים בתשובה מזויפים או לעבור בשדות מוקשים של האויב. אסירים שנתנו תשובות שגויות הועברו ל"חדר מיוחד" להוצאה להורג. חברים לכאורה במוג'אהדין, כולל ילדים בני 13, נתלו על מנופים בעקבות הוראתו של ח'ומייני.[21] לאסירים נאמר כי הליך החקירה אינו משפט, אלא "תהליך ליזום חנינה כללית ולהפריד בין מוסלמים ללא-מוסלמים". אסירים רבים האמינו שהם ישוחררו בקרוב. אחד השורדים סיפר כי הוא חשב שהוא מתראיין לשחרור במהלך חגיגות השלום הקרובות.[23]

שניים מחברי ועדת שופטי המוות: ראיסי (מימין) ופורמוחמדי (משמאל)

הוצאות להורג של אנשי שמאל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 27 באוגוסט, הוועדה הפנתה את תשומת לבה לאסירים שמאלנים, כולל חברים במפלגת תודה. נאמר להם שהם אינם בסכנה והם נחקרו על אמונותיהם ומנהגיהם הדתיים. לאסירים נאמר שגורמים רשמיים שואלים את השאלות הללו כדי להפריד בין מוסלמים מאמינים לבין מוסלמים שאינם מאמינים. עם זאת, המטרה האמיתית הייתה לזהות כופרים אפשריים, שלאחר מכן ייתלו.

חלק מהאסירים, שניצלו מהוצאה להורג על ידי מענה "נכון" על השאלות, חלקו מידע עם אסירים אחרים על מה שנשאלו. אסיר שמאלני אחד, שלמד בעבר בסמינר, הבין את המשמעות הדתית מאחורי השאלות והזהיר אחרים על ידי דפיקות על קירות הכלא בקוד מורס. הפקידים שאלו אם אבותיהם של האסירים התפללו, צמו וקראו בקוראן. משום שאם הם לא גדלו בבתים מוסלמיים מסורתיים ו"נחשפו לאסלאם האמיתי", לא ניתן היה לתייג אותם ככופרים. סירוב לענות על השאלות בגלל חששות לפרטיות נתפס לעיתים קרובות כהוכחה לכפירה.[23]

היחס לנשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות מוג'אהדין ח'לק התמודדו עם אותו יחס קשה כמו שספגו עמיתיהן הגברים, ורובן נתלו כ"אויבות חמושות של אללה". עם זאת, על כפירה נשים קיבלו עונשים קלים יותר. הסיבה לכך היא שעל פי פרשנות הוועדה לחוק האסלאמי, נשים אינן אחראיות באופן מלא למעשיהן ו"ניתן היה לתת להן עונשים על פי שיקול דעת כדי לתקן את דרכן ולציית לממונים עליהן".

לנשים שמאלניות, כולל אלה שגדלו כמוסלמיות, ניתנה "הזדמנות" נוספת לחזור בהן מה"כפירה" שלהן. רבות קיבלו חמש מלקות ביום: אחת על כל תפילה שהוחמצה, מחצית מהעונש שגברים קיבלו. בעוד שנשים רבות הסכימו בסופו של דבר להתפלל, חלקן פתחו בשביתת רעב, ובחלק מהמקרים סירבו למזון ולמים. אישה אחת מתה לאחר 22 ימים ו-550 מלקות. גורמים רשמיים רשמו את מותה כהתאבדות, מכיוון ש"היא זו שקיבלה את ההחלטה לא להתפלל".[23]

היחס למשפחות הקורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי עורכת הדין האיראנית לזכויות אדם, שירין עבאדי, גורמים איראנים אסרו על משפחות של אסירים שהוצאו להורג לקיים הלוויות או להתאבל בפומבי במשך שנה. לאחר שנה, אם התנהגותם הייתה מקובלת, נאמר להם היכן קבורים קרוביהם. גורמים רשמיים הצדיקו את ההוצאות להורג בפני משפחות הקורבנות בטענה ששמות הקורבנות נמצאו על פתקים שהוצמדו לחברי המוג'אהדין ח'לק המתים במהלך מבצע מרסאד. בשנת 2009 מינה מרכז עבד א-רחמן בורומנד את ג'פרי רוברטסון (אנ') לבחון ראיות והצהרות עדים שנאספו בנוגע להוצאות להורג. הדו"ח של רוברטסון מצא כי ממשלת איראן עדיין מסרבת לספר למשפחות הקורבנות היכן קבורים קרוביהם.[32]

ניסיונות הסתרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת איראן האשימה את החוקרים שבדקו את ההוצאות להורג ב"חשיפת סודות מדינה" וב"איום על הביטחון הלאומי". על פי אמנסטי אינטרנשיונל, "היה גם קמפיין מתמשך של הרפובליקה האסלאמית לדמוניזציה של קורבנות, עיוות עובדות ודיכוי משפחות ניצולים ומגיני זכויות אדם".[31]

מספר ההרוגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר המדויק של ההרוגים אינו ידוע. כמה ארגוני זכויות אדם מעריכים כי עד 5,000 בני אדם נהרגו.[5] על פי תחקיר של אמנסטי אינטרנשיונל משנת 1990, שכלל ראיונות עם קרובי משפחה של אסירים, "רוב ההוצאות להורג היו של אסירים פוליטיים" ב"גל ההוצאות להורג הפוליטי הגדול ביותר [באיראן] מאז תחילת שנות ה-80". בין ינואר 1987 ליוני 1990, אמנסטי אינטרנשיונל אסף את שמותיהם של לפחות 2,100 אסירים שהוצאתם להורג הוכרזה בעיתונות האיראנית.[33]

בשנת 1999 גבה אברהאמיאן עדויות מעדי ראייה ומאסירים לשעבר. אסיר לשעבר אנונימי העריך את מספר ההרוגים ב"אלפים". עד ראייה אחר העריך כי בין 5,000 ל-6,000 בני אדם נהרגו – 1,000 מהם אנשי שמאל והשאר חברי המוג'אהדין. אחר דיבר על "אלפים", עם כ-1,500 הרוגים בכלא גווהרדשת לבדו.[23]

ב-2008 דיווח אמנסטי אינטרנשיונל על בין 4,500 ל-5,000 מקרי מוות, כולל נשים.[34] עשר שנים לאחר מכן, ב-2018, הם אישרו כ-5,000 מקרי מוות. ארגון Human Rights Watch מעריך את מספר ההרוגים בין 2,800 ל-5,000 בני אדם.[6] על פי האוטוביוגרפיה של מונתזרי, בין 2,800 ל-3,800 אסירים נהרגו, בעוד המוג'אהדין טוענים למספר גבוה בהרבה של 30,000 הרוגים.[35]

ב-2019 הוציאה הפוליטיקאית האיראנית מריאם רג'אווי את הספר "פשע נגד האנושות", העוסק בהוצאות להורג ב-1988. הוא מצביע על מיקומם של 36 קברי אחים באיראן וטוען כי כ-30,000 אסירים נהרגו, רובם חברי המוג'אהדין.[36]

תגובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת בינלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 הביע פעיל זכויות האדם כאווה שאהרוז פליאה על כך שארגונים מרכזיים כמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch מעולם לא חקרו את ההוצאות להורג במלואן. דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל משנת 1990 מזכיר בקצרה את ההוצאות להורג בכמה עמודים, וקובע:

ההוצאות להורג הפוליטיות התרחשו בבתי כלא רבים בכל חלקי איראן, לעיתים קרובות הרחק מהמקום שבו התרחשה הפלישה המזוינת. רוב ההוצאות להורג היו של אסירים פוליטיים, כולל מספר לא ידוע של אסירי מצפון, שכבר ריצו מספר שנים בכלא. הם לא יכלו למלא תפקיד בפלישה המזוינת, והם לא היו בעמדה לקחת חלק בריגול או בפעילות טרור. רבים מההרוגים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר בתחילת שנות ה-80, רבים מהם בגין עבירות לא אלימות כמו הפצת עיתונים ועלונים, השתתפות בהפגנות או איסוף כספים למשפחות האסירים. רבים מההרוגים היו סטודנטים בשנות העשרה או בתחילת שנות העשרים לחייהם בעת מעצרם. רוב ההרוגים היו תומכי מוג'אהדין ח'לק, אך מאות חברים ותומכים של קבוצות פוליטיות אחרות, כולל פלגים שונים של פדאיאן, מפלגת תודה, המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית, ראה-י כארגר (אנ') ואחרים, היו גם הם בין קורבנות ההוצאה להורג.[33]

באופן דומה, HRW דן בקצרה בהוצאות להורג בדו"ח על חברי הקבינט הנבחרים של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד. הם מכנים אותן "מכוונים ושיטתיים... הוצאות להורג ללא משפט", מגנים אותן כפשעים נגד האנושות, ומאשימים את פורמוחמדי, שעמד בראש משרד הפנים האיראני בין השנים 2005 ל-2008, במעורבות ישירה במעשי ההרג.[37]

מפגינים למען הקורבנות. לונדון, 2018

מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) הפנתה את תשומת הלב העולמית להוצאות להורג ב-30 באוגוסט 2017, ושיתפה הצהרה של שלושה ארגונים לא ממשלתיים הקוראים לחקר האמת והצדק ולנקיטת צעדים למניעת אירועים דומים.[38] מועצת זכויות האדם של האו"ם קיבלה גם הצהרה משותפת מחמישה ארגונים לא ממשלתיים המסונפים לאו"ם בפברואר 2018. ההצהרה ביקשה מהאו"ם "להקים ועדת חקירה כדי לחקור את הטבח באיראן ב-1988 כדי לשים קץ לפטור מעונש ולמנוע גורל דומה למפגינים העצורים כיום".[39]

ב-4 בדצמבר 2018, אמנסטי אינטרנשיונל קרא לממשלת איראן לחשוף את גורל האסירים הפוליטיים. הם גם קראו לאו"ם להקים צוות לחקירת פשעי זכויות אדם באיראן.[40] בדו"ח שכותרתו "סודות ספוגי דם: מדוע מעשי הטבח בבתי הכלא באיראן ב-1988 הם פשעים מתמשכים נגד האנושות", הם טוענים כי:[41]

אלפי מתנגדי משטר פוליטיים היו נתונים באופן שיטתי להעלמות כפויה במתקני מעצר איראניים ברחבי המדינה והוצאו להורג ללא משפט בהתאם לצו שהוציא המנהיג העליון של איראן ויושם בכל בתי הכלא במדינה. רבים מההרוגים במהלך תקופה זו היו נתונים לעינויים וליחס או עונש אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים אחרים.

הרשויות בשוודיה עצרו בנובמבר 2019 את חמיד נורי, שהואשם בסיוע להוצאות להורג כעוזר תובע. במאמר לרדיו אירופה החופשית, צוטטה השליחה המיוחדת של האו"ם אנייס קלאמאר כאומרת שזו "הפעם הראשונה שמישהו הואשם בקשר לאירועים שהתרחשו ב-1988 באיראן".[15] משפטו של חמיד נורי (אנ') החל באוגוסט 2021, חודשיים מאוחר מהמתוכנן.[42] הוא הואשם ב"עינוי אסירים והכפפתם לתנאים לא אנושיים",[43] ובית המשפט גזר עליו מאסר עולם ביולי 2022.[44] בסופו של דבר נורי הוחזר לאיראן ביוני 2024 במסגרת עסקת חילופי אסירים.[45]

מונתזרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההוצאות להורג התפטר חוסיין עלי מונתזרי מתפקידו וממעמדו כיורשו של ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון של איראן. לפני ההוצאות להורג התעמת מונתזרי עם ח'ומייני בכמה נושאים. כאשר נודע לו על ההוצאות להורג, הוא מיהר לשלוח שלושה מכתבים - שניים לח'ומייני ואחד לוועדה המיוחדת - ובהם גינה את ההוצאות להורג "במונחים חד משמעיים". מונתזרי גם כתב לח'ומייני וביקש ממנו "לפחות להורות לחוס על נשים שיש להן ילדים" והזהיר כי "להוצאתם להורג של כמה אלפי אסירים בתוך ימים ספורים לא יהיו השלכות חיוביות והיא לא תהיה חפה מטעויות".[30]

מונתזרי דיווח על התעללות חמורה באסירים, וטען כי "מספר רב של אסירים נהרגו בעינויים על ידי חוקרים", וכי "בכמה בתי כלא של הרפובליקה האסלאמית נאנסו נערות צעירות". הוא גם טען כי "כתוצאה מעינויים פרועים, אסירים רבים [הפכו] לחירשים או משותקים או חולים במחלות כרוניות".[46] הוא מתח ביקורת על הוועדה המיוחדת על "הפרת האסלאם על ידי הוצאה להורג של חוזרים בתשובה ועבריינים קטנים, שבבית משפט ראוי היו מקבלים נזיפה בלבד". ח'ומייני ביקש ממונתזרי להתפטר באומרו, כי תמיד פקפק בכשירותו וכי הוא "הביע הסתייגות כאשר מועצת המומחים מינתה אותו לראשונה".

באוגוסט 2016, תומכי מונתזרי פרסמו באינטרנט הקלטת שמע מפגישה שהתקיימה ב-15 באוגוסט 1988. בהקלטה נשמע מונתזרי כשהוא נפגש עם ארבעה מחברי בית הדין השיפוטי המיוחד ובהם ראיסי ופורמוחמדי.[47][48] הוא כינה את חברי בית הדין "שופטי מוות", הזהיר כי הדבר "ייזכר בקרב פושעי ההיסטוריה", גינה את ההוצאות להורג ההמוניות וכינה אותן "הפשע הגדול ביותר שבוצע ברפובליקה האסלאמית מאז תחילת המהפכה".[49] משרד המודיעין (MOIS) הסיר את ההקלטה יום לאחר פרסומה.[50][51] לדברי HRW, אחמד, בנו של מונתזרי, פרסם את הקלטת, וכתוצאה מכך הוא הואשם ב"הפצת תעמולה נגד המערכת" וב"חשיפת תוכניות, סודות או החלטות הנוגעות למדיניות הפנים או החוץ של המדינה... באופן העולה לכדי ריגול". מאוחר יותר הוא נידון ל-21 שנות מאסר, אך גזר הדין הושעה בסופו של דבר.[52]

משפחות הקורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ניסיונותיהן של הרשויות האיראניות להסתיר את מעשי ההרג, משפחות ההרוגים ופעילים פוליטיים אחרים הודיעו על כך לקהילה הבין-לאומית. בשנת 2012 הקימו משפחות הקורבנות והניצולים בית דין כדי לחקור את ההוצאות להורג. מטרת בית הדין היא לחייב את ממשלת איראן לתת דין וחשבון על הפרות זכויות אדם.[53] הדיונים בבית המשפט נערכו תחילה בלונדון ולאחר מכן בארמון השלום בהאג.[54]

ממשלת איראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2016 דיבר פורמוחמדי על ההוצאות להורג בישיבת ממשלה בח'ורמאבאד שבמחוז לורסתאן. הוא אמר כי "אנו גאים שיישמנו את צו האל לגבי מוג'אהדין".[55] שנה לאחר מכן, ב-2017, הגן גם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי על ההוצאות להורג ואמר כי ההרוגים הם "טרוריסטים" ו"צבועים".[56] ממשלת איראן האשימה את מי שחוקרים את ההוצאות להורג ב"חשיפת סודות מדינה" ו"איום על הביטחון הלאומי". על פי אמנסטי אינטרנשיונל, ממשלת איראן מנהלת קמפיין מתמשך לדמוניזציה של הקורבנות, לעיוות עובדות ולהשתיק ניצולים, בני משפחה של קורבנות ומגיני זכויות אדם.[29] הידע הציבורי על ההוצאות להורג וגינוי נרחב "אילצו את הרפובליקה האסלאמית לעסוק בתרגיל תעמולה לבלימת נזקים". פקידים שהיו מעורבים במעשי הרצח קיבלו לאחר מכן קידומים.[57]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ההוצאה להורג של האסירים הפוליטיים באיראן ב-1988 בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ احمد خاتمی: امام خمینی با اعدام‌های ۶۷ خدمت بزرگی به ملت کرد – DW – ۱۳۹۵/۵/۲۹, dw.com (בפרסית)
  2. ^ 1 2 Top Iranian officials distorted truth about 1988 killings, Amnesty International, ‏2018-12-12 (באנגלית)
  3. ^ Families Of Prisoners Killed In 1988 Mass Executions Demand Answers, Radio Free Europe / Radio Liberty, ‏2020-10-05 (באנגלית)
  4. ^ {{{מחבר}}}, Iran’s 1988 Mass Executions | Evidence & Legal Analysis of “Crimes Against Humanity”: Evidence & Legal Analysis of “Crimes Against Humanity”, 2022-06-08
  5. ^ 1 2 Iran cleric linked to 1988 mass executions to lead judiciary, AP News, ‏2019-03-07 (באנגלית)
  6. ^ 1 2 Grief, but also relief for some, after Iran President Raisi dies in helicopter crash, NBC News, ‏2024-05-20 (באנגלית)
  7. ^ Iran:UA 354/88 – Iran: Fear of execution, Amnesty International, ‏1988-12-22 (באנגלית)
  8. ^ Dan Smith, The State of the Middle East: An Atlas of Conflict and Resolution, Routledge, 2014-04-08, ISBN 978-1-134-03922-7. (באנגלית)
  9. ^ Iran: President Raisi’s death must not deny victims of his grim human rights legacy their right to accountability, Amnesty International, ‏2024-05-22 (באנגלית)
  10. ^ eZ systems, People's Weekly World Newspaper Online - Iranian party demands end to repression, www.pww.org (בנורווגית)
  11. ^ Amir, More Than 100 Prominent Iranians Ask UN to Declare 1988 Massacre 'Crime Against Humanity', Center for Human Rights in Iran, ‏2016-09-07
  12. ^ Ivan Sascha Sheehan, Trend in Prosecution of Human Rights Abusers Should Extend to Iran’s President, International Policy Digest, ‏2022-01-19 (באנגלית אמריקאית)
  13. ^ Super User, United Nations High Commissioner for Human Rights and NGOs condemned human rights violations in Iran - Iran Probe, iranprobe.com (באנגלית בריטית)
  14. ^ Canada Recognizes Iran’s 1988 Massacre as Crime against Humanity, Foreign Policy Blogs, ‏2013-06-14
  15. ^ 1 2 Sweden Jails Iranian Prosecutor Implicated In Mass Execution In Prisons, Radio Free Europe / Radio Liberty, ‏2019-11-13 (באנגלית)
  16. ^ Mujahadeen-e-Khalq (MEK) (aka People's Mujahedin of Iran or PMOI) - Council on Foreign Relations, www.cfr.org (באנגלית)
  17. ^ No Exit: Human Rights Abuses Inside the MKO Camps: II. Background, www.hrw.org
  18. ^ Sussan Siavoshi, Montazeri, Cambridge University Press, 2017-07-20, ISBN 978-1-107-14631-0. (באנגלית)
  19. ^ New audio file sheds light on 1980s executions in Iran - AL-Monitor: The Middle Eastʼs leading independent news source since 2012, www.al-monitor.com (באנגלית)
  20. ^ Ayatollah Khomeini's Decree Ordering the Execution of Prisoners 1988, Abdorrahman Boroumand Center (באנגלית)
  21. ^ 1 2 3 Telegraph | News | Khomeini fatwa 'led to killing of 30,000 in Iran', www.telegraph.co.uk
  22. ^ Kaveh Shahrooz, With Revolutionary Rage and Rancor: A Preliminary Report on the 1988 Massacre of Iran's Political Prisoners, Harvard Human Rights Journal 20, 2007, עמ' 227
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Tortured Confessions, publishing.cdlib.org (באנגלית)
  24. ^ Amir, Nasrin Sotoudeh: Investigate Iranian Presidential Hopeful Ebrahim Raisi for 1988 Mass Executions, Center for Human Rights in Iran, ‏2017-04-17
  25. ^ Amir, An Interview with Scholar and Historian Ervand Abrahamian on the Islamic Republic’s “Greatest Crime”, Center for Human Rights in Iran, ‏2017-05-04
  26. ^ Obituaries, Telegraph (2024-05-20). "Ebrahim Raisi, 'the Butcher of Tehran', hardline prosecutor who became Iran's president – obituary". The Telegraph (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2025-06-20.
  27. ^ 'Butcher of Tehran': Who was Iranian President Ebrahim Raisi?, euronews, ‏2024-05-20 (באנגלית)
  28. ^ Grief, but also relief for some, after Iran President Raisi dies in helicopter crash, NBC News, ‏2024-05-20 (באנגלית)
  29. ^ 1 2 Top Iranian officials distorted truth about 1988 killings, Amnesty International, ‏2018-12-12 (באנגלית)
  30. ^ 1 2 Khomeini fatwa 'led to killing of 30,000 in Iran', The Telegraph, ‏2001-02-04 (באנגלית)
  31. ^ 1 2 Top Iranian officials distorted truth about 1988 killings, Amnesty International, ‏2018-12-12 (באנגלית)
  32. ^ Wayback Machine, www.doughtystreet.co.uk
  33. ^ 1 2 Iran: Violations of human rights 1987 - 1990, Amnesty International, ‏1990-12-01 (באנגלית)
  34. ^ Iran: The 20th anniversary of 1988 "prison massacre", Amnesty International, ‏2008-08-19 (באנגלית)
  35. ^ Anoushiravan Ehteshami, Iran: Stuck in Transition, Taylor & Francis, 2017-02-03, ISBN 978-1-351-98545-1. (באנגלית)
  36. ^ The Washington Times https://www.washingtontimes.com, New book details atrocities by Iranian regime in the 1980s, The Washington Times (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ Ministers of Murder: Iran's New Security Cabinet: Pour-Mohammadi and the 1988 Prison Massacres, www.hrw.org
  38. ^ Document Viewer, docs.un.org
  39. ^ מכתב מועצת זכויות האדם (באנגלית)
  40. ^ Ongoing crimes against humanity in Iran, Amnesty International, ‏2018-12-04 (באנגלית)
  41. ^ Wayback Machine, www.amnesty.org
  42. ^ Suspect in Iran 1988 mass executions to be tried in Sweden in June, Al Arabiya English, ‏2021-03-26 (באנגלית)
  43. ^ First-ever prosecution in 1988 Iran massacre puts spotlight on regime - UPI.com, UPI (באנגלית)
  44. ^ "En Suède, la justice confirme la condamnation à perpétuité de l'ex-procureur iranien Hamid Nouri" (בצרפתית). 2023-12-19. נבדק ב-2025-06-20.
  45. ^ Gambrel, Jon, Associated Press (15 ביוני 2024). "Sweden frees an Iranian man convicted over 1988 mass executions in exchange for 2 men held by Iran". ABC News (באנגלית). נבדק ב-2024-06-15. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ Kaveh Basmenji, Tehran Blues: Youth Culture in Iran, Saqi, 2014-06-29, ISBN 978-0-86356-515-1. (באנגלית)
  47. ^ Wayback Machine, audio.rferl.org
  48. ^ Amir, Iran’s Intelligence Ministry Tries to Hide Evidence of Massacre of Thousands of Political Prisoners in 1988, Center for Human Rights in Iran, ‏2016-08-12
  49. ^ وحیدمنش, پروانه (2016-08-10). "احمد منتظری: فایل صوتی، سند مخالفت آیت الله منتظری با اعدام های ۶۷ است". رادیو فردا (בפרסית). נבדק ב-2025-06-20.
  50. ^ Dehghan, Saeed Kamali (2016-08-11). "Audio file revives calls for inquiry into massacre of Iran political prisoners". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-06-20.
  51. ^ Iran News Round Up - August 10, 2016 | Critical Threats, www.criticalthreats.org (באנגלית)
  52. ^ Iran: 1988 Mass Executions Evident Crimes Against Humanity | Human Rights Watch, ‏2022-06-08 (באנגלית)
  53. ^ Untitled Document, www.irantribunal.com
  54. ^ Photo Gallery: Court Hearing in The Hague for 1980s Massacre in Persia, Persian Dutch Network | شبکه ایرانیان هلند, ‏2012-10-27 (באנגלית אמריקאית)
  55. ^ پورمحمدی درباره اعدام‌های ۶۷: افتخار می‌کنیم حکم خدا را اجرا کردیم, BBC News فارسی, ‏2016-08-28 (בפרסית)
  56. ^ Khamenei defends Iran’s 1980s political executions that killed thousands, Al Arabiya English, ‏2017-06-06 (באנגלית)
  57. ^ David P. Forsythe, Encyclopedia of Human Rights, OUP USA, 2009-08-27, ISBN 978-0-19-533402-9. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ההוצאה_להורג_של_האסירים_הפוליטיים_באיראן_ב-1988&oldid=41620566"