ההטבעות בנאנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הטבעות בנאנט בשנת 1793, ציור מאת ג'וזף אובר (1882)

ההטבעות בנאנטצרפתית: Noyades de Nantes) היו סדרה של הוצאות להורג המוניות על ידי הטבעה בתקופת שלטון הטרור בנאנט, צרפת, שהתרחשה בין נובמבר 1793 לפברואר 1794. במהלך תקופה זו, כל מי שנעצר ונכלא על כך שלא תמך בעקביות במהפכה, או שנחשד כאוהד המלוכה, ובמיוחד כמרים ונזירות קתוליים, הושלך ללואר והוטבע בהוראתו של ז'אן-בפטיסט קארייר, נציג השלטון שנשלח לנאנט. ברציחות אלו, מתו כארבעת אלפים אנשים, כולל משפחות חפות מפשע עם נשים וילדים, במה שקארייר עצמו כינה "האמבטיה הלאומית".[1][2]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי דת קתולים ומהגרים היו קורבנות לאלימות פרו-רפובליקנית זועמת וגירוש כפוי על ידי סאנס-קולוטים מאז כניסת הגזירה של 17 בנובמבר 1791 לתוקף. זה היה חוק החשודים, שאושר על ידי האמנה הלאומית של הרפובליקה הצרפתית הראשונה ב-17 בספטמבר 1793 וסחף את האומה לפרנויה מהפכנית.[3] צו זה הגדיר מגוון רחב של התנהלויות כחשודות במונחים מעורפלים ביותר, ולא נתן לאנשים אמצעים להתגונן.

בנאנט, צפו בטרגדיות של מלחמת האזרחים בוונדה הקרובה אליהם. קרבות, התכתשויות ופעולות משטרתיות הביאו לכליאתם של יותר מעשרת אלפים שבויי מלחמה בתחומי נאנט, והאכלתם הפכה לנטל עצום על תושבי העיר. כדי לשלוט במצב, מנהיגי הוועידה הלאומית מינו את ז'אן-בפטיסט קארייר לאחראי על אספקת מזון לחיילים רפובליקנים בנאנט. עד מהרה הוא הפך לאחראי על מתן הוראות לכלל האוכלוסייה המקומית, כמו גם על שמירת הסדר והעלאת החשדות למרידות מלכותיות.

החששות כי מחלות מידבקות, בעיקר טיפוס, יתפשטו מאסירים לאוכלוסייה הכללית, הגיעו לרמות של פאניקה בסתיו 1793. אבדות כבדות בחייהם של אסירים, שנצפו על ידי אנשי צבא, רופאים, אחיות ואפילו שופטים, זעזעו את מנהיגי האזרחים ודחפו אותם לנסות הכל כדי לעצור התפשטות נוספת של המחלה. בסופו של דבר, הם בחרו לרוקן את הכלא במרכז העיר ולהציב את האסירים במחסן הקפה בנמל ועל כלי שיט בנמל.

הרג המוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטבעות בנאנט, ציור אנונימי מהתקופה אנונימית, במוזיאון להיסטוריה של נאנט

ההטבעה הראשונה התרחשה בלילה של ה-16 בנובמבר 1793. הקורבנות היו 160 כמרים קתולים, שנעצרו באזור. לאחר שהוחזקו בתחילה במנזר סנט-קלמנט הם הועברו בקיץ 1793 למיסיון הכרמליתי בנאנט שהוסב לכלא. ב-5 ביולי הם נשלחו לצ'נטניי-סור-לואר, עיירה מערבית לנאנט, שם הם הוחזקו על הדוברת לה תרזה. הקבוצה סבלה מהשמש ומטמפרטורות קיץ גבוהות. בין 19 ביולי ל-6 באוגוסט, מרבית הכמרים הועברו לאחווה של הקפוצ'ינים הקטנים וההרמיטאז', שגם הם היו בתי כלא. ב-25 באוקטובר הורתה הוועדה המהפכנית של נאנט להחזיר את הכמרים לרציפים ושיוחזקו בדוברת לה-גלואר.

בליל ההטבעה הועברו 90 אסירים מלה-גלואר אל הדוברה המותאמת להטבעה. לאחר מכן הוצאה הדוברה לנהר בו הוצאו להורג הכמרים. כמעט כולם טבעו כמתוכנן; עם זאת, שלושה כמרים חולצו על ידי מלחי ספינת המלחמה L'Imposant שהעניקה להם משקה חריף ושמיכות חמות. קפטן לפלורי נצטווה למסור אותם לוועדה המהפכנית של נאנט. לאחר שהוחזרו לכלא, נספו השלושה יחד עם קבוצת הכמרים השנייה, שהוטבעה למחרת בלילה. רק כומר אחד, ששמו האב לנדו, שרד את ההריגות מכיוון שכשחיין מצטיין הוא הצליח להימלט, לקפוץ מהדוברה לתוך הלואר ולשחות למקום מבטחים.[4][5]

תותחן ספינה בשם ווילי, ששירת על הסירה לה סמריטיין תיאר את המפגש של גנרל למברטי ופוקט שפיקחו על ההרג. הוא תיאר גם את הצרחות הנואשות של הגברים הטובעים ואת השקט לאחר שמתו בלואר.[4]

ההטבעה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיום למבריטי פיקח על ההטבעה ההמונית השנייה של הכמרים. שומריו, בראשות מראט פוקולד, הפשיטו 58 אנשי דת שהועברו מאנג'רס. הם הועברו על דוברה מאובזרת במיוחד. אך הפעם הם נלקחו אל שפך נהר הלואר הרחק מנמל נאנט. הפעם לא היו ניצולים.

הסלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב ה-4 בדצמבר 1793, ז'אן-בפטיסט קארייר, חברי מפתח בוועד המהפכני של נאנט, פרנסואה-לואי פיליפ טרונולי ועמיתיו, ג'ולין מינה, רנארד ונציגים של האוכלוסייה של נאנט נפגשו. בדיונים סוערים הם מינו את חבר המושבעים שידונו ב"עבריינים". למחרת הציג חבר המושבעים יותר משלוש מאות שמות ברשימה, שהפכו לפקודות ביצוע. כדי לבצע את פסקי הדין, דמיין קארייר מהלך רדיקלי שהוא כינה "גירוש אנכי": במקום לגרש עבריינים למושבת עונשין מרוחקת מעבר לים, הוא הציע להעביר את הנידונים בסירות שטוחות, ולהטביע אותם על ידי השלכה באמצע נהר הלואר בצ'נטניי, כפר סמוך. ההוצאות להורג היו אמורות להתבצע בלילה, בסודיות, עם זאת היה חשש בקרב חברי הוועדה כי גוויות יתחילו לצוף אל פני השטח, לפעמים ימים לאחר מכן. חששות אלה התבררו כמוצדקים.

שתי קבוצות קיבלו את המשימה לנהל את ההוצאות להורג: גיום למבריטי ואנשיו, ו- מאראט בחברת משמרות המהפכה, הידועים כהוסארים אמריקאים בגלל נוכחותם ביניהם של עבדים שחורים לשעבר ומתנחלים מסנט-דומינגו.

ההטבעה של בופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט מפעל סבון דוהה מהמאה ה-19 מעל לשער בית הסוהר לשעבר של המאה ה-18 במרתף הקפה בנאנט

ההטבעה השלישית, שכונתה הטבעות בופי, התרחשה בלילות 14 ו-15 בדצמבר 1793. פלוגת מאראט בראשות ז'אן ז'אק גולין ומישל מורו-גרנדמזון, הגיעה לכלא בופי, כשרובם שיכורים. החיילים לא היו מסוגלים או לא רצו לפעול לפי רשימותיהם, הם פעלו באקראי, תפסו אסירים, הפשיטו אותם מבגדיהם ולקחו את כספם, לפני שקשרו אותם בזוגות לסלעים כבדים. לאחר שהועמסו על סירה שטוחה, הפליגו השומרים עם 129 אסירים למרחק קצר מנאנט לטרנטמוולט, כפר דייגים הסמוך לאי שבירה, והטביעו אותם.

ההטבעה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטבעה של 23 בדצמבר 1793 דווחה על ידי שלושה מקורות שונים, כאשר שני סיפורים לפחות אומתו ואושרו. הפעם, פייר רובין, פוקט, וחבריהם הכריחו כשמונה מאות "אוהדי מלוכה" בני כל הגילאים והמינים לעלות לשתי סירות, שהפליגו עד צ'נטנאי ושם הטביעו אותן.

בין ההטבעות המשפילות ביותר היו מה שכונה "נישואים מתחת למים". יש מחלוקת לגבי מה היווה "נישואין מתחת למים" או אם הם התרחשו כמתואר, אך דיווחים לא מאומתים מספרים על כומר ונזירה, שהופשטו עירומים ואז קשורים זה לזה לפני שהם הוטבעו. הטבעה זו נקראה גם "טבילות רפובליקניות" או "נישואים רפובליקנים".[1]

הטבעות גליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאות להורג הבאות, מ-29 בדצמבר 1793 ועד ל-18 בינואר 1794, היו ידועות בתור הטבעות גליות. דו-תרנית הולנדית (galiots - ספינות סחר קטנות) שעגנה בנאנט כחלק מצי מצור, הועברה אל המזח ליד כלא מחסן הקפה. לא ידוע אם הגליות ביצעו שתיים או שלוש "משלחות", אולם חייהם של מאתיים עד שלוש מאות קורבנות - גברים, נשים וילדים - אבדו בכל הפלגה. לפחות סירה אחת הוטבעה במכוון בלואר כשהיא עמוסה בקורבנות.[6]

מהתיעודים עולה כי ההטבעה האחרונה, שהשתמשה בספינות הולנדיות אלה, אורגנה על ידי קארייר עצמו, שרוקן לחלוטין את כלא מחסן הקפה מכל האסירים. הוצאות להורג אלה בוצעו בלילות 29 ו-30 בינואר 1794 והיו מעורבים בהן כארבע מאות איש.

טביעה של מפרץ בורזנוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההטבעה ההמונית האחרונה התרחשה ב־27 בפברואר 1794. הטבעה זו הוזמנה על ידי לוטננט גנרל לפבר וגרמה ל-41 הרוגים: אדם עיוור בן 78 וגבר אחר, 12 נשים, 12 בנות, ו-15 ילדים, כולל 10 שהיו רק בני 6 עד 10 ו-5 תינוקות. ביצוע זה התרחש במפרץ בורז'נוף.

קורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר המדויק של הקורבנות אינו ידוע. לדברי רוג'ר דופוי, היו בין 7 ל-11 הוצאות להורג בהטבעה, עם 300 עד 400 קורבנות בכל פעם.[7] על פי דבריו של ז'אק הוסנייט, 1,800 עד 4,800 איש טבעו בהוראת קארייר, ואולי 2,000 אחרים טבעו בהוראת מהפכנים רפובליקנים אחרים בנאנט.[8] ז'אן-קלנט מרטין כתב כי בין 1,800 ל-4,000 איש מתו בהטבעה המונית. בשנת 1879 דיווח אלפרד ללי כי טבעו 4,860 איש[4] שאושרו על ידי היפוליט טאין.[9] לדברי ריינלד סכר, 4,800 קורבנות הוצאו להורג בהטבעה במהלך סתיו 1793.[10] לפי גאסטון מרטין, הוטבעו בערך 1800, לפי פוקט הוטבעו 9,000, לפי מלינט הוטבעו 3,500.[11]

לדברי ההיסטוריון ריינלד סקר, מקרי רצח אלה הם מרכיב אחד במדיניות רצח עם שיטתית של תושבי הוונדה שתוכננה על ידי הוועדה המהפכנית לבטיחות הציבור, ואושרה בהצבעה בוועידה הלאומית בפריז ב־1 באוקטובר 1793.[12]

משפטו של ז'אן-בפטיסט קארייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהפשעים הנוראים ביותר, שביצע ז'אן-בפטיסט קארייר הם הטבעות ההמונים בנאנט, הוא גם היה אחראי להוצאות להורג על ידי ירי חוליות של 1,800 עד 2,600 קורבנות במחצבה בגיגאנט, ליד נאנט, ושיתף פעולה עם עבריין אחר ומעשים מדכאים שהוא הצדיק בחוק החשודים.

קארייר נקרא לפריז בתחילת 1794 כדי להשתתף במשפטו של רובספייר. תחילה, התרמודיוריאנים לא פגעו בקארייר, אך חברי הוועד המהפכני של נאנט היפנו אליו עלבונות והאשמות. בהתבסס על עדויות מכריעות הוא נעצר בפריז ב-3 בספטמבר 1794 והוגש נגדו כתב אישום ב-27 בנובמבר. במשפטו הוא הצהיר בצורה מגושמת ונלעגת שהוא לא יודע דבר על מה שהואשם. עם זאת, הוא הוקע מיד על ידי הקרובים לו ביותר והואשם בהטבעות, הוצאות להורג, טבח נשים וילדים, גנבות, מעשי חמדנות, כמו גם החמרת הסכסוך בנאנט. הצבעה פה אחד קראה להוצאתו להורג של קארייר וראשו הונח על גיליוטינה ב-16 בדצמבר 1794.[13][14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ההטבעות בנאנט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Loomis, Stanley (1964). Paris in the Terror. Philadelphia; New York: J.B. Lippincott Co.. עמ' 289. OCLC 401403. 
  2. ^ David Avrom Bell; Sidney and Ruth Lapidus Professor David A Bell (2007). The First Total War: Napoleon's Europe and the Birth of Warfare as We Know it. Houghton Mifflin Harcourt. עמ' 182–. ISBN 0-618-34965-0. 
  3. ^ Jean Tulard, Jean-François Fayard, & Alfred Fierro, Histoire et Dictionnaire de la Révolution française, Éd. Bouquins-Robert Laffont, 1997, ISBN 978-2-221-04588-6
  4. ^ 1 2 3 Alfred Lallié, Les noyades de Nantes, 1879, p.90.
  5. ^ Serge Lionnet (1999). Tales of French Corsairs and Revolution. Janus Publishing Company Lim. עמ' 197–. ISBN 978-1-85756-486-0. 
  6. ^ George James Hill, The story of the war in La Vendée and the little Chouannerie, New York: Sadlier, 1856, p.125
  7. ^ Roger Dupuy, La Bretagne sous la Révolution et l'Empire (1789–1815), Ouest-France Université, 2004, p.133.
  8. ^ Jacques Hussenet (dir.), « Détruisez la Vendée ! » Regards croisés sur les victimes et destructions de la guerre de Vendée, La Roche-sur-Yon, Centre vendéen de recherches historiques, 2007, p.458.
  9. ^ Hippolyte Taine, Les origines de la France contemporaine. La Révolution : le gouvernement révolutionnaire, le régime moderne, Edition Robert Laffont, 1896, p.224.
  10. ^ Reynald Secher, La Vendée-Vengé: le génocide franco-français, Perrin, 2006, p.153.
  11. ^ Nathalie Meyer-Sablé, Christian Le Corre, La Chouannerie et les guerres de Vendée, Édition Ouest-France, 2007, 127 p.
  12. ^ Reynald Secher, Vendée, du génocide au mémoricide, Éditions du Cerf, 2011.
  13. ^ Comte Fleury, Carrier à Nantes, 1793–1794, Paris: 1897
  14. ^ Alfred Lallié, J.–B. Carrier, représentant du Cantal à la Convention 1756–1794 d'après de nouveaux documents, Paris: 1901