ההיסטוריה הסודית של המונגולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההיסטוריה הסודית של המונגולים
Mongγol-un niγuca tobčiyan
Khelberi2012.Int1.jpg
כריכת "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" משנת 2012
מידע כללי
מאת מונגוליים בני שבט בורז'יגין
שפת המקור מונגולית
סוגה היסטוריה
הוצאה
שנת הוצאה המאה ה-13, רובו נכתב ככל הנראה בין השנים 1227 ל-1228
תרגום לעברית לא תורגם לעברית

ההיסטוריה הסודית של המונגולים היא המקור הספרותי הקדום ביותר שידוע למחקר שהשתמר בשפה המונגולית. חיבורו של הטקסט התרחש במאה ה-13, רובו נכתב ככל הנראה בין השנים 1227 ל-1228[1]. החיבור נכתב עבור משפחת המלוכה המונגולית על ידי מלומד או מלומדים מונגוליים בני שבט בורז'יגין (שבטו של ג'ינגיס חאן) שזהותם אינה ידועה ונשמר בסוד. "ההיסטוריה הסודית" כתובה במונגולית תיכונה בתעתיק אויגורו-מונגולי, ואבדה עד שעותק שלה נתגלה מחדש בבייג'ינג במאה ה-19 על ידי נזיר מהכנסייה האורתודוקסית הרוסית[2]. מלבד היותה ביוגרפיה אותנטית של ג'ינגיס חאן, "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" היא מקור חשוב להבנת מציאות חיי הנוודים של מונגוליה במאה ה-13, כמו גם ללימוד אלמנטים מיתיים ופולקלוריים בתרבותם[3].

התוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ההיסטוריה הסודית של המונגולים" מחולקת ל-12 פרקים. רובו של הטקסט מוקדש לסיפור חייו של החאן הגדול – עלייתו לגדולה, כיבושיו ואופן שלטונו – דגש נרחב ניתן למבנה הארגוני של האימפריה ולרשימות היררכיות של נושאי תפקידים[4]. לצד אלו, החיבור מתאר גם את המקורות וההיסטוריה של שבט הבורז'יגין, חלקם דמיוניים[5], והפרק האחרון בחיבור עוסק בתקופת שלטונו של בנו של ג'ינגיס – אוגדיי חאן. מלבד היות החיבור ביוגרפיה של החאן הגדול, היא מתפקדת גם כמעין "יומן חצר" עבור שושלת המלוכה המונגולית, שמטרתו לחנך את יורשי העצר. הבלעדיות של נמעניה – בני משפחת המלוכה, משתקפת בין היתר בעובדה שמתוארים בה אירועים מסוימים שקשורים בחייו של ג'ינגיס חאן ונתפסים כלא ראויים או פוגעניים כלפי המוסר והערכים המונגוליים, כמו התנהגות לא נאותה של אביו של טמוג'ין, השפלתו של החאן לעתיד וסכסוכים קטנוניים בין יורשיו. – יש להניח שאירועים מעין אלה היו נערכים אל מחוץ לטקסט אם זה היה מיועד לתפוצה רחבה[6]. חלוקה לפרקים

  1. רשימות גנאלוגיות הקשורות במוצאו של טמוג'ין, היסטוריה שקודמת ללידתו וילדותו וסיפורי פולקלור הנוגעים לה או לשבט.
  2. נעוריו של טמוג'ין, דגש ניכר על ההתעמרות שהוא ובני משפחתו סובלים מידי בני מרקיט (Merkit) – בראש ובראשונה – חטיפת בורטה (Borte) אשתו הצעירה וההרה.
  3. טמוג'ין מקבל סיוע ולוחמים ממנהיגים מקומיים, משיב לידיו את בורטה ומשמיד את בני המרקיט. מנהיגים רבים נשבעים אמונים לטמוג'ין ומעניקים לו את השם "ג'ינגיס חאן".
  4. ג'ינגיס חאן מסתכסך עם חברו איתו כרת ברית דמים – ג'אמוקה (Jamuqa). ג'ינגיס חאן וטוגרול ה"וונג חאן" (Ong Khan), מנהיג שבט החריידים נלחמים בטטרים.
  5. ג'ינגיס חאן משמיד את הטטרים, מסייע לאונג חאן, וחומק ממזימתם של בניו הקנאים של הוונג חאן ללכוד אותו.
  6. ג'אמוקה ובניו של הוונג חאן מסיתים את הוונג חאן כנגד טמוג'ין והללו יוצאים לתקוף אותו. טמוג'ין מביס אותם.
  7. הוונג חאן המובס נמלט משדה הקרב ונהרג על ידי שומר בן שבט הנאימן (Naiman) שטעה בזיהויו או שסירב להאמין לו כשהלה הזדהה. ג'ינגיס חאן נלחם בנאימן.
  8. ג'ינגיס חאן לוכד את ג'מוקה ומוציאו להורג.
  9. יסוד הממלכה. ג'ינגיס חאן גומל טובות לאלופיו הנאמנים ומחלק תחומי אחריות, בפרט בתחום הפיקוד על הצבא והמשמר הקיסרי.
  10. טמוג'ין מפרט הנחיות ללוחמי המשמר הקיסרי. המונגולים מכניעים שבטים נוספים ומטמיעים אותם באימפריה. דגש מיוחד ניתן להבסתם של "שבטי היער" ו"עם תשע הלשונות".
  11. כיבושים נרחבים של הצבא המונגולי ברחבי סין, סארטול (חווארזם), הסהר הפורה ורוסיה.
  12. מסע נקמה בממלכת הטנגוט (tangqut). אחרי ביזת ממלכתם ושעבודם של הטנגוט, ג'ינגיס חאן מת ואת מקומו תופס בנו – אוגדיי חאן שממשיך יחד עם אחיו ומפקדי הצבא במסעות הכיבושים.

תיארוך הטקסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין וודאות במחקר לגבי התאריך המדויק בו החלה והסתיימה כתיבת הטקסט, אולם הדעה הרווחת נוקבת בשנים 1227-1228 כשנות כתיבתו של רוב הטקסט, בעיקר החלקים בו שמתארים את חייהם של אבותיו של ג'ינגיס חאן וחייו שלו עצמו. החלק השני, שמתאר את מותו של טמוג'ין ואת שלטונו של בנו – אוגדיי חאן, נכתב כנראה בין השנים 1228 ועד 1258 או מאוחר יותר[7]. בסוף "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" מופיעה הפסקה הבאה, עליה הסתמכו רוב המלומדים בבואם להעלות השערות לגבי תארוך "ההיסטוריה": "סיימנו לכתוב [את החיבור] בזמן הקורילטאי [אספה גדולה של ראשי השבטים], בשנת העכברוש ובחודש האייל כאשר הארמונות הוקמו בדוֹלוֹאַנבּוׂלְדָאק שבקוׂדֶאֶה-אראל על נהר קֶלוּרֵן בין שני [מקומות שנקראים] שילגינצֵ'ק ".[8] הקורילטאי הראשון נערך ב-1206, ובו בחרו המונגולים את טמוג'ין כחאן הגדול. האסיפה הגדולה הבאה נערכה כמעט בוודאות ב-1228, בקוׂדֶאֶה-אראל שבמזרח מונגוליה, ובה בחרו ראשי השבטים את אוגדיי-חאן כחאן הגדול. עובדות אלו מאששות את הסברה שהחלק ב"היסטוריה הסודית" שעוסק בחייו של טמוג'ין אכן נכתב במהלך השנה. מלומדים אחרים טוענים שכתיבת ההיסטוריה הסתיימה ב-1240, שנת העכברוש הבאה, בתקופת שלטונו של אוגדיי חאן (שלט בין 1228 ל-1241), היות שמותו לא מוזכר בה ושאזכור הקורילטאי הוא אנאכרוניזם, שכן באותה שנה לא נערכה אספה גדולה. היות שההיסטוריה הסודית של המונגולים דנה באירועים שהתרחשו במהלך תקופת שלטונו של אוגדיי-חאן, חזקה עליה שנכתבה לפחות בחלקה במועד מאוחר יותר משנת 1228 – שנת מותו של ג'ינגיס-חאן[9].

חיבור הטקסט ועריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהות המחבר אינה ידועה, אבל הוא השתייך ככל הנראה לשבטו של ג'ינגיס חאן, הבורז'יגין. לפי המסורת, רק לבן השבט הותר לתעד את ענייני השבט[10]. בניגוד לחיבורים היסטוריים רבים, "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" כתובה בגוף ראשון מנקודת המבט של המתעד. ידוע שכל חאן מונגולי החל מתקופתו של ג'ינגיס חאן נהג להזמין חיבור שמתעד את האירועים ההיסטוריים החשובים בתקופתו, אולם "ההיסטוריה הסודית" היא החיבור היחיד מעין זה ששרד[11]. הדעה המקובלת היא שגם בתקופת שלטון שושלת יואן המונגולית בסין, שהעתיקה את מרכז הכוח של האימפריה המונגולית מחרחורין לבייג'ינג, המונגולים השאירו את החיבור במקום סודי במולדתם, היכן שנמצאו אלמנטים קיסריים חשובים נוספים כמו קברות החאנים, סמלי האימפריה ומסמכים שלטוניים אחרים. זמן מועט אחרי נסיגת המונגולים מסין ב-1368, עותק של החיבור עשה את דרכו דרומה ממונגוליה לממלכה הסינית בתקופת שלטון שושלת מינג שירשה את שושלת יואן המונגולית[12]. המלומדים הסיניים חילקו את "ההיסטוריה הסודית" שנים-עשר או חמישה-עשר פרקים והעניקו לו את השם "ההיסטוריה הסודית של שושלת יואן" (yuan chao mi shi) – שמו הסיני של הטקסט נשתמר כמו גם חלוקתו לשנים-עשר חלקים, אף על פי שמלומדים רבים סבורים שהחיבור נכתב במקור ללא כותרת למעט "Tobcha'an" שפירושו "היסטוריה" וללא חלוקה רשמית לפרקים כלל, כפרוזה רציפה.[13]

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאות שאחרי המאה ה-13, הטקסט אבד ולא התגלה עותק מקורי של החיבור עד המאה ה-19. בשנת 1866 התגלה בבייג'ינג, על ידי נזיר מהמיסיון הרוסי אורתודוקסי, עותק של הטקסט שנכתב בסימניות סיניות[14]. אותן סימניות ייצגו הגאים של השפה המונגולית מן המאה ה-13, עובדה שהפכה את משימת הפענוח של הטקסט למורכבת. משך רוב המאה העשרים, השלטונות הקומוניסטיים במונגוליה הסתירו את הספר מעיני הציבור בכלל ואקדמאים בפרט מחשש שהם יושפעו בצורה בלתי ראויה מנקודת המבט המיושנת, הלאומית והבלתי סוציאליסטית של הטקסט. בעקבות מותו של סטלין ב-1953 וקבלתה של מונגוליה לאו"ם בשנת 1961, התרחשה ליברליזציה פוליטית קצרה במונגוליה שאיפשרה לזמן מה מחקר גלוי של "ההיסטוריה הסודית של המונגולים". עם זאת, בעקבות החשש שמדינת הלווין שלהם תבקש להגדיל את עצמאותה או לחזק את קשריה עם סין, השלטונות הקומוניסטיים במונגוליה פעלו לבסוף להשתקת הטקסט והחוקרים אותו כ"גורמים אנטי-מפלגתיים" במהלך שנות ה-60[15]. בשנות השבעים המסמך פוענח בהדרגה על ידי צוות בפיקוחו איגור דה רכבילץ' – חוקר אוסטרלי שהקדיש את עצמו לחקר השפה המונגולית העתיקה, ובשנת 1982 יצא לאור תרגום נוסף בהוצאת הספרים של אונ' הרווארד. מאז הטקסט תורגם במספר מהדורות לשפות רבות, בהן אנגלית, יפנית, צרפתית, גרמנית, סינית ורוסית[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Onon, Urgunge. The Secret History of the Mongols. Oxon: RoutledgeCurzon, 2001. p. 17.
  2. ^ Onon. p. 23.
  3. ^ Biran, Michal. Chinggis Khan. Oxford: Oneworld, 2012. p. 33.
  4. ^ Biran. p. 41.
  5. ^ Larry Moses. "Legends by the Numbers": The Symbolism of Numbers in the Secret History of the Mongols". Asian Folklore Studies. Vol 55 no. 1 (1996). p. 73..
  6. ^ Onon. p. 26.
  7. ^ Onon. p. 24.
  8. ^ Paul Kahn. The Secret History of the Mongols, the Origin of Chingis Khan. Boston: Cheng and Tsui, 1988. p. 178.
  9. ^ Onon. pp. 19-20.
  10. ^ Onon. p. 26.
  11. ^ Onon. p. 23.
  12. ^ Francis Woodman Cleaves (trans.). The Secret History of the Mongols. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1982. p. xxiv..
  13. ^ Onon. p. 25.
  14. ^ Owen Lattimore. "Mongolia". Encyclopaedia Brittanica. Retrieved: November 27, 2015. http://www.britannica.com/place/Mongolia/Cultural-life#ref394574.
  15. ^ Lattimore
  16. ^ ג'ק ותרפורד. ג'ינגיס חאן. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010. עמ' 29-32.