ההמנון ההומרי לאפולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה ושגיאות כתיב.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ההמנון ההומרי לאפולויוונית: Ὕμνος εἰς Ἀπόλλωνα בלטינית: Hymnus Homericus ad Apollinem) הוא ההמנון השלישי בקורפוס שלושים ושלושה המנונות עתיקים המיוחסים להומרוס (ההמנונות ההומריים) והוא מונה 546 שורות. ההמנון כתוב במשקל הקסמטר דקטילי (dactylic hexameter) והוא חובר בשפה היוונית הומרית. ההמנון דוקלם בעל פה, בחברה שהיא חברה אוראלית, ולא ידוע היכן הוא בוצע.

תפקיד ההמנון לספר את סיפור לידתו של אפולו ולהגיע לתחומי ההשפעה העיקריים של האל.

תיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות בעניין התיארוך של ההמנון חלוקות. ישנם חוקרים אשר סוברים כי הטקסט הוא אחיד והתפתחותו היא טבעית, Walter Burkert סובר (ממקור קדום על ידי משורר מהעיר כיוס) כי ההמנון הולחן בשנת 522 לפנה"ס עבור פסטיבל שנערך על ידי פוליקרטס, לכבוד אפולו.[1] וישנם חוקרים הסבורים כי יש לחלק את הטקסט לשני חלקים: החלק שמתקיים בדלוס והחלק שמתקיים בפיתי. הטקסט מתוארך בנפרד לשני החלקים, החלק האחד אשר מתרחש בדלוס מתוארך בסביבות המאה השביעית ואף השמינית שלפני הספירה. ואילו החלק השני המתרחש בדלפי מתוארך לסוף המאה השישית לפני הספירה. הסברה היא כי שני החלקים "הודבקו" יחדיו בעזרת קטע מעבר, או שהם התפתחות טבעית של האל ומדגישים את דמותו הפאן-הלנית.[2]

חלוקת ההמנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההמנון ניתן לחלק לשלושה חלקים:

  1. לידת אפולו.
  2. ייסודו של האוראקל - ביסוס הפולחן באי דלוס.
  3. אפולו וכהני הדת - ביסוס הפולחן בדלפי.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידת אפולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההמנון מתחיל בסיפור לידתו של האל אפולו המכונה בשיר בכינויים: המרחיק לקלוע, פוׂיְבּוׂס, פיתי, האדון הקולע, בן חסון ונאה ללא דופי.

פתיחת ההמנון:

אזכיר ואל נא אשכח את אפולון המרחיק לקלוע
כל האלים רועדים בשעה שהוא בא לבית זאוס:
בחפזון ממקום מושבם נתרים ועומדים הם
כשמתקרב האל ודורך את קשתו הזוהרת.
רק לטו יושבת ליד זאוס השש לו ברעם,
היא מתירה המיתר ואת אשפתו רוכסת,
מעל כתפיו כבירות העצמה פורקת הקשת,
במו ידיה תולה על יתד הזהב המקבעת
בראש העמוד בהיכל, ומנחה אל כסאו את אפולון

ההמנון ההומרי לאפולו אצל סופוקלס, אדיפוס בקולונוס, תרגום: אהרון שבתאי, שוקן ת"א, תש"ס, עמ' 131 שורות 1–9)

ההמנון מתחיל בתיאור סצנה: אפולו מגיע לבית זאוס, לטו, אימו, מנחה אותו אל כסאו בראש ההיכל, ואילו אביו מגיש לו נקטר בגביע זהב. לטו מתרוננת על "שנולד לה בן הבקי בקשתו ורב כח".[3]

המשך ההמנון מתאר את לידת האל אפולו לאמו לטו ולאביו זאוס, את נדידת אמו לטו לחפש אחר מקום הראוי ללידת אפולו, מצוינים שמות איים והרים יוונים רבים אשר פחדו לקבל את פניו של אפולו וסירבו לאמו ללדת אצלם, מפחדים מכוחו העצום של אפולו:

עד לכל אלה הגיעה לטו הכורעת ללדת
את היורה למרחק, מקוה שיקצו לבנה בית.
אך המקומות נרעדו אמימה, אף אחד, ואפילו
המדושן שבהם, לא העז לקבל את פויבוס

שם, עמ' 134 שורות 45-48

לבסוף מתייצבת לטו בפני האי דלוס, ושואלת אותו האם יסכים לשמש עבור בנה בית:

עד שלטו הנכבדת הציבה רגליה בדלוס
ושאלה את האי, מפריחה המילים משפתיה:
דלוס, הואל בטובך להסכים לשמש לבני פויבוס
בית, ועל אדמתך מקדש מדשן ליסד לו
...
אם מקדש לאפולון יקום בתחומיך
כל בני אנוש לחגג בזבחים למרחיק כקולע
כאן יתכנסו, לעולם הניחוח מחלב
מאות הפרים הטבוחים, ותמציא מחיה ליושביך
מנדבת יד נכריה, כי הלא אדמתך מדלדלת.

שם, עמ' 134–135 שורות 49-51

האי נעתר לה, ומשתכנע בחיל ורעדה שהולדת אפולו תתקיים אצלו:

באהבה אקבל את הולדת האל הקולע למרחקים,
שהרי באמת נוהגים לזלזל בי
האנשים, וצפוי עקב כך שירבו לכבדני.
אך לא אסתיר ממך, לטו, מה מטיל עליי פחד:
זו השמועה שאפולון עתיד להיות מלא רהב,
הוא בכוחו הכביר ישתלט על בני האלמוות
ועל בני החלוף החיים ממתנות פרי הארץ

שם, עמ' 135, שורות 60-69

לידת אפולו ארכה תשעה ימים ותשעה לילות של צירים, היא מלווה בלידה על ידי אלות עתיקות. נעדרת מן הלידה המיילדת איליתיה אלת הלידות, מאחר שהרה, בת זוגו של זאוס מקנאת בלטו על שבקרוב תלד את אפולו ועיכבה את איליתיה מלהגיע לסייע ללטו.

אפולו נולד כשהוא מדלג אל האור ומכריז על שלושת תחומי ההשפעה העיקריים שלו:

1. הקתרוס - כלי מיתר (הלאוטה)

2. הקשת

3. מנבא את דבריו של זאוס לבני האדם

כשאיליתיה המילדת הגיעה לדלוס,
כבר תכפו הצירים ולטו התאוותה ללדת.
בזרועותיה לפתה התמר, הציבה ברכיה
על האחו הרך, והארץ חייכה מתחתיה,
אז הוא דלג אל האור, ותרחו האלות כשראוהו.
אז, הו פוחבוס, במים זכים האלות רחצוך
שתתקדש ותטהר, עטפוך בבד צח כשלג,
בד שזה אך נארג, ובשרוך של זהב לפפוך.
אך את אפולון לו חרב הפז אמו לא הניקה
נקטר ומתק מזון אלמות תמיס קצבה לו
במו ידיה האלוהיות, ולטו צהלה אז,
על שילדה בן כביר שידו עושה חיל בקשת.
 ...
ואז פויבוס אפולון הודיע לבני האלמוות:
לי מעתה יקרים יהיו הקתרוס והקשת,
ואנבא לבני האדם את החלטות זאוס

שם, עמ' 137, שורות 122-132

האי דלוס חוגג על ידי פסטיבל את לידתו של אפולו, בו מתכנסים אלים ואלות ומשפחות, אשר משבחים כולם את לידתו. "אך ביחוד, הו פויבוס, לבך מוצא עונג בדלוס, שם, לבושים כתנות ארוכות, מתכנסים האיונים עם ילדיהם ונשיהם הצנועות לחגג את חגיך, ומתענגים על קרבות האגרוף, המחול והזמר, שם בזכרם את שמך"

בין פסטיבל הסגידה לאפולו ובין הסצנה הבאה המתארת את חיפושו של אפולו אחר מקום עבור מקדשו: "איך אתימר להוסיף עוד הימנון למכלול הימנוניך? שמא אשיר אודות חזוריך ואהבותיך? איך בעבור קורוניס הארקדית שרית עם איסכיס האלוהי, בן אלטוס זה שסוסיו לתפארת? או עם פורבס בן טריאופס או למול אראותאוס? או שאזכיר, אל קולע הרחק, איך חיפשת בארץ חבל שבו תיסד לאנוש את היכל נבואותיך?"[4]

ייסודו של האוראקל בדלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפולו מחפש חבל ארץ שבו ייסד לאנושות את היכל נבואותיו, יש תיאור של חבלי ארץ רבים, שטחים מיוערים ביוון העתיקה, בהם חורשות, אפולו מגיע ל טלפוסה, בה רוצה לבנות את היכלו, אך טלפוסה מתנגדת זו מניעה אותו מאחר שרוצה שטֶלֶפוּסָה תיוחד לעצמה, היא מציעה לו לגשת לקָרִיסָה. אפולו נשלח על ידי טלפוסה לקריסה, סמוך לקריסה השתפך מעין שם הרג בקשתו את טיפאון, מפלצת פראית, שהסבה צער רב ליושבי קריסה. הדרקונית המפלצת היא טיפאון – בתו של הרה שילדה כתוצאה מכעס על זאוס. לאחר מות הדרקונית נקרא המקום "פיתו" או "פיתי".

אפולו כועס על טלפוסה ששלחה אותו להילחם בדרקונית, מנכס חלק מחורשה ושם בנה מזבח לעצמו: "אם כי רצית, טלפוסה, לגנוב דעתי בדבר שקר, כדי להחזיק בנווה ולקלח בחן את מימייך, בתהילת המקום תאלצי לוותר לי על חלק!"[5]

אפולו והכהנים - ביסוס הפולחן בדלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפולו מחפש בבני האדם משרתים ועורכי טקסי קודש להיכלו. הוא מבחין באונייה שעליה נוכרים כרתיים שמוצאם מקנוסוס, הוא הופך עצמו למפלצת ים בדמות דולפין ומעביר את יושבי האוניה טלטלות על פני הים כשהם שטים דרך ערי יוון. עם הגיעם לקריסה, מתגלה במלוא הדרו וכוחו אפולו אל יושבי האוניה ומכריז באוזנם שמעתה הם יהיו משרתיו וכהני מקדשו. הוא מצוום לקרוא לו בתפילה "דלפיני" ולהתפלל אליו ולציית לו. הנוכרים מצייתים לו, בונים מזבח, עורכים סעודה מפוארת לכבוד פויבוס הדגול, ואפולו אחוז בנבל מנגן להם בצלילים כלילי יופי. את ההמנון מסיים המשורר בדברי סיום: "שא נא ברכה אדוננו, בנם של לטו ושל זאוס, ואנכי אזכרך בשירים אחרים שאשמיע".[6]

הסברים אטיולוגיים בהמנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמנון מסופרים לנו סיפורים אשר מטרתם היא להסביר תופעות שנשתמרו והשלכותיהן. הסיפורים קשורים לשמות אפולו לשלושה שמות פולחניים המצוינים בהמנון:

  1. הסבר מדוע מכונה אפולו בשם "פיתי" - "את, לפתותים הרקבי על הארץ הזנה יושביה... והמקום נקרא אז "פיתו" ומכנים את אפולון "פיתי" כתואר, כיון שבזה המקום זהר הליוס בעצמתו פותת והרקיב את גוית המפלצת".[7]
  2. הסבר מדוע מכונה אפולו בשם "טלפוסי" - מכנים את אפולו "טלפוסי" וזאת, "מכיוון שהשפיל את זרמה הקדוש של טלפוסה".[8]
  3. הסבר מדוע מכונה אפולו בשם "דלפיני" - "ומכיוון שמים מכוסה ערפל התגליתי, גח בדמותו של דולפין על גבי הספינה החופזת, בתפילתכם תכנוני "דלפיני", וגם המזבח שמו "הדלפיני", ולעולם ישחרוהו עיניים".[9]

תרגום בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההמנון ההומרי לאפולו אצל סופוקלס, אדיפוס בקולונוס, תרגם אהרון שבתאי, שוקן ת"א, תש"ס
  • הומרוס, ההמנונות ההומריים; תרגם מיונית שלמה שפאן, ערך והקדים מבוא משה שובה,‫ ירושלים: חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תש"ו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Janko, The structure of the Homeric Hymns: a study in genre", Hermes 109 (1981) 9–2
  • Allen,T.W ׂ)1912( H Homeri Opera. vol . v. Oxford (oct) (טקסט ביוונית)
  • .Faulkner, A, 2911, THE HOMERIC HYMNS; Interpretative Essays, Oxford

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Walter Burkert. 'Kynaithos, Polycrates and the Homeric Hymn to Apollo' in Arktouros: Hellenic studies presented to B. M. W. Knox ed. G. W. Bowersock, W. Burkert, M. C. J. Putnam (Berlin: De Gruyter, 1979) pp. 53–62.
  2. ^ Clay, J. S, "The Homeric Hymns", A New Companion to Homer I, Morris and B.Powell. Leiden, 1997, עמ' 489-510
  3. ^ שם, עמוד 132, שורה 13.
  4. ^ שם, עמ' 140, שורות 207-215
  5. ^ שם, עמ' 146, שורות 379-381
  6. ^ שם, עמוד 151, שורות 545-546
  7. ^ שם, עמוד 146, שורות 372-375
  8. ^ שם, עמוד 146, שורה 387
  9. ^ שם, עמוד 150, שורות 494-496