ההסכם התלת-צדדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההסכם התלת-צדדי
הנוסח היפני של הסכם הציר
הנוסח היפני של הסכם הציר
מקום יצירה ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 27 בספטמבר 1940 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ההסכם התלת-צדדי, הידוע גם בתור "ההסכם המשולש" או "הסכם הציר", היה ברית צבאית שנחתמה בברלין ב-27 בספטמבר 1940 בין סבורו קורוסו מהאימפריה היפנית, אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית ובניטו מוסוליני מנהיג איטליה הפשיסטית. ההסכם ייסד את הברית המכונה "מדינות הציר", שלחמה נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם נתן תוקף רשמי לשותפות אסטרטגית שהייתה קיימת בפועל מזה שנים, לאחר שב-1936 נחתם הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה ליפן וב-1939 נחתמה ברית הפלדה בין איטליה וגרמניה. במאזן האסטרטגי שהיה קיים בעת חתימתו ניתן לראות בו מעין אזהרה לארצות הברית להישאר נייטרלית במלחמת העולם השנייה, פן תהיה מעורבת במלחמה בשתי חזיתות. כן סייע ההסכם להתגבר על החשדנות שחשה יפן כלפי גרמניה לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב בשנת 1939.

על פי ההסכם הסכימו המדינות הקשורות בו כי במשך עשר שנים תעמודנה לסיוע זו לזו במטרה הראשונית להקים ולשמור על סדר חדש, "לקדם את השגשוג ההדדי והרווחה של העמים הקשורים בהסכם". ההסכם כלל הכרה ב"מרחב האינטרסים" של כל מדינה והשותפות בו נטלו על עצמן "לסייע זו לזו בכל האמצעים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים כאשר אחד מהצדדים להסכם נמצא תחת מתקפה", ממדינה שאינה קשורה בהסכם, למעט ברית המועצות.

באוקטובר ונובמבר התקיימו דיונים בנוגע לאפשרות להכנסת ברית המועצות למדינות הציר אך אלו עלו בתהו והגולל עליהם נסתם בעקבות הפלישה הנאצית לברית המועצות.

על מנת שתוכל להעביר כוחות דרומה כדי לסייע לאיטליה במלחמתה ביוון, לחצה גרמניה על הונגריה, רומניה ובולגריה להצטרף להסכם. הונגריה הצטרפה ב-20 בנובמבר 1940, סלובקיה ב-24 בנובמבר 1940, רומניה ב-23 בנובמבר 1940 ובולגריה ב-1 במרץ 1941[1]. יוגוסלביה חתמה על ההסכם ב-25 במרץ 1941, אך לאחר הפיכה צבאית שקודמה על ידי בריטניה[2] ב-27 במרץ 1941 חזרה בה מהחתימה, דבר שהוביל לפלישה גרמנית ולכיבושה.

בדצמבר 1941 התקיים המשא ומתן של מדינות הציר על חלוקת אסיה.

למרות בקשות חוזרות של גרמניה, סירבה פינלנד להצטרף להסכם, בטענה שמלחמתה בברית המועצות היא מלחמה נפרדת ממלחמת העולם השנייה. דבר זה אפשר לה לשמור על קשרים דיפלומטיים עם ארצות הברית עד 1944.

איטליה הצטרפה לבעלות הברית ב-1943, אירוע שציין את תחילת סופו של ההסכם. בולגריה ורומניה הפכו בשלב מאוחר יותר לבעלות ברית של ברית המועצות, לאחר שהצבא האדום התקרב לשטחן. הונגריה מעולם לא פרשה מהברית. ממשלתו של פרנץ סלשי, מנהיג המפלגה הפאשיסטית צלב החץ לחמה לצד הגרמנים כנגד הצבא האדום עד לכיבושה של הונגריה בידי ברית המועצות, אך למעשה הייתה זו מעין ממשלת בובות והונגריה הייתה נתונה למעשה תחת כיבוש גרמני מאוקטובר 1944. בנובמבר 1944 דיכאו הגרמנים בכוח התקוממות עממית בסלובקיה נגד משטרו של יוזף טיסו, וכבשו את המדינה. עם כניעת גרמניה במאי 1945 לא נודעה עוד כל משמעות להסכם, על אף שבאופן טכני הוא נותר בתוקף עד לכניעת יפן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ההסכם התלת-צדדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the allies, 1941-1945, page 12
  2. ^ צ'רצ'יל כותב בספרו: "מלונדון עשיתי ככל יכולתי לגייס את היוגוסלבים נגד גרמניה" (עמ' 143), ובנאום מיד לאחר ההפיכה אמר: "מהפכה נתחוללה בבלגראד [..] לממשלה כזאת [...] תושיט הקיסרות הבריטית [...] את כל העזרה שבגדר האפשר." (עמ' 150). וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך ג', הוצאת עם הספר, תשי"ז
P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.