ההפיכה הקמבודית
ההפיכה הקמבודית של 1970 (בחמרית: រដ្ឋប្រហារកម្ពុជាឆ្នាំ១៩៧០) מתייחס להחלפת ראש המדינה הקמבודית, הנסיך נורודום סיהאנוק, לאחר ההצבעה באספה הלאומית ב־18 במרץ 1970. לאחר מכן הוכרז מצב חירום על ידי ראש הממשלה לון נול, שהפך לראש המדינה בפועל, והוביל בסופו של דבר להכרזת הקמת ״הרפובליקה הקמארית״ מאוחר יותר באותה השנה. ההפיכה נתפסת בדרך כלל כנקודת מפנה במלחמת האזרחים הקמבודית. המדינה לא הייתה עוד מונרכיה. קמבודיה נקראה באופן רשמי למחצה בשם "אטו דו קמבווד" (מדינת קמבודיה) בששת החודשים שחלפו מאז ההפיכה, עד שהוכרזה הרפובליקה.
האירוע סימן את הנקודה שבה קמבודיה הפכה למעורבת באופן משמעותי במלחמת וייטנאם, כאשר ראש הממשלה לון נול הוציא אולטימטום לכוחות צפון וייטנאם לעזוב את קמבודיה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז העצמאות מצרפת ב-1954 הוביל את קמבודיה הנסיך נורודום סיהאנוק, שתנועתו הפוליטית נקראה סאנגקום שמרה על השלטון לאחר שזכתה בבחירות לפרלמנט ב־1955. ב-1963 אילץ סיהאנוק את האספה הלאומית לאשר תיקון חוקתי שהוביל אותו לראשות המדינה ללא תקופת כהונה קבועה. הוא שמר על הכוח הפנימי באמצעות שילוב של מניפולציה פוליטית, הפחדה, חסות, ואיזון זהיר בין יסודות השמאל והימין בממשלתו; תוך ריצוי הימין עם רטוריקה לאומנית, והמעיט בערכה של התנועה הקומוניסטית הקמבודית - הקמר רוז'.
בזמן מלחמת הודו סין השנייה, התמרון של סיהאנוק בין השמאל לימין נעשה קשה יותר. גם הברחת אורז מחוץ לגבולות המדינה השפיעה קשות על הכלכלה הקמבודית.[1] בבחירות הקמבודיות ב-1966 ננטשה מדיניות מפלגת סנגקום הרגילה של תמיכה במועמד אחד בכל מחוז. הייתה תפנית גדולה ימינה, במיוחד כשצירים שמאלנים נאלצו להתחרות ישירות מול אנשי האליטה המסורתית, שהיו מסוגלים להשתמש בהשפעתם המקומית.[2] אמנם כמה קומוניסטים בתוך סנגקום בחרו להתמודד, אבל רוב השמאלנים הובסו בצורה מכריעה. לון נול, ימני שהיה מקורב זמן רב לסיהאנוק, הפך לראש-הממשלה.
בשנת 1969, לון נול ואנשי הימין נעשו יותר ויותר מתוסכלים משלטונו של סיהאנוק, אף שהבסיס לכך היה כלכלי בחלקו, היו גם שיקולים פוליטיים. בפרט, רגישויות לאומניות ואנטי-קומוניסטיות של לון נול וחבריו - המדיניות של סיהאנוק שדגלה בסובלנות למחצה של פעילות הווייטקונג וצבא העם של וייטנאם בתוך גבולות קמבודיה. סיהאנוק, בנטייה ברורה שמאלה, בשנים 1963 - 1966, ניהל משא ומתן על הסדר חשאי עם האנוי, לפיו תמורת הרכישה המובטחת של אורז במחירים מנופחים, נפתח נמל סיהאנוקוויל למשלוחי נשק לווייטקונג. כמו הלאומנים מימין, גם היסודות המודרניסטיים הליברליים בתוך הסנגקום, בראשותו של טאם, נעשו מנוכרים יותר ויותר לסגנונו האוטוקרטי של סיהאנוק.
יש ראיות לכך שבמהלך שנת 1969 פנה לון נול לממסד הצבאי האמריקני כדי לאמוד את התמיכה הצבאית בכל פעולה נגד סיהאנוק.[3] סגנו של ראש הממשלה לון נול, הנסיך סיסווט סיריק מטאק שהיה לאומני ידידותי לארצות הברית ומנהיג של הקהילה העסקית הקמבודית - הציע להתנקש בחייו של סיהאנוק. מהלך שלון נול דחה לחלוטין.[4] סיהאנוק עצמו, סבר כי סיריק מטאק (שאותו הגדיר כתובע יריב קנאי לכס המלוכה הקמבודי) בגיבוי סוכנות המודיעין המרכזית האמריקנית (CIA), ובמגעים עם יריבו הוותיק של סיהאנוק הגולה סון נגוק טאן, הציעו את תוכנית ההפיכה בשנת 1969. המעורבות של CIA במזימות ההפיכה נותרה בלתי מוכחת, והנרי קיסינג'ר טען מאוחר יותר כי האירועים באו כהפתעה לממשלת ארצות הברית, אך נראה כי לפחות חלק מסוכני המודיעין הצבאי היו מעורבים חלקית.[5]
הפלתו של סיהאנוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 1970, בעוד סיהאנוק נסע לאירופה, ברית המועצות וסין, היו הפגנות אנטי-וייטנאמיות בקנה מידה גדול שפרצו בפנום פן. המונים תקפו את שגרירויות צפון וייטנאם ווייטקונג. סיהאנוק העניק תחילה מידה מסוימת של תמיכה למפגינים. הוא קיווה שמוסקבה ובייג'ינג ילחצו על צפון וייטנאם לצמצם את נוכחותה בקמבודיה. ואכן, הייתה השערה כי סיהאנוק ולון נול אולי תכננו את ההפגנות הראשונות כדי להשיג מנוף פוליטי נגד האנוי.
המהומות, לעומת זאת, הסלימו מעבר לשליטת הממשלה - אם כי הדבר נעשה ככל הנראה עם מידה של עידוד מראש הממשלה וסגנו. נמצאה "תוכנית מגירה" שהייתה מיועדת לכאורה עבור הקומוניסטים לכבוש את קמבודיה. ב־12 במרץ ביטל סיריק מטאק את הסכם הסחר של סיהאנוק עם צפון וייטנאם. לון נול סגר את הנמל של סיאנוקוויל לפעילות של צפון וייטנאם ונתן להם אולטימטום בלתי אפשרי - להסיג את כל כוחותיהם וכוחות הווייטקונג משטח קמבודיה בתוך 72 שעות (ב-15 במרץ) או שיהיו חשופים לפעולה צבאית.[6] כאשר בבוקר 16 במרץ היה ברור כי דרישה זו לא נענתה, כ-30,000 צעירים התאספו מחוץ לאספה הלאומית בפנום פן כדי למחות נגד הנוכחות הווייטנאמית.
מנקודה זו, האירועים החלו לנוע במהירות הולכת וגוברת. באותו יום, היה אמור היה מזכיר המדינה קולונל אום מנורין (גיסו של סיהאנוק), לעמוד לדין על ידי התובע הכללי בהאשמות של שחיתות. התביעה נדחתה כדי לשמוע את החלטות המפגינים. לדברי סיהאנוק, מנורין קיבל מידע כי לון נול וסיריק מטאק פעלו להאיץ את ההפיכה השלטונית. קבוצה של אנשיו של מנורין, בפיקודו של מפקד המשטרה של פנום פן, מייג'ור בואור הורל, ניסתה לעצור את הקושרים, אבל הדבר היה מאוחר מדי. מנורין, ושאר אנשי הביטחון המרכזיים הנאמנים לסיהאנוק, נעצרו. לאחר שהתכנסה האספה הלאומית באותו היום, זימנה אמו של סיהאנוק, המלכה קוסמאק, לבקשת סיהאנוק את לון נול ואת סיריק מטאק לארמון המלכותי וביקשה מהם לשים קץ להפגנות.[7]
נראה כי במהלך 16 או 17 במרץ סיריק מאטק סוף סוף שכנע את לון נול לסלק את סיהאנוק מהשלטון. לון נול, שעד אז אולי רק קיווה שסיהאנוק יסיים את יחסיו עם צפון וייטנאם, גילה אי-רצון לנקוט פעולה נגד ראש-המדינה. כדי לשכנע אותו, סיריק מטאק, השמיע לו הקלטה ממסיבת עיתונאים שהוקלטה פריז, שבו איים סיהאנוק להוציא להורג את שניהם בשובו לפנום פן.[8] עם זאת, ראש הממשלה לא היה בטוח, וכתוצאה מכך סיריק מטאק, מלווה בשלושה קציני צבא, אילץ לבסוף את לון נול לחתום על המסמכים הדרושים באיומי אקדח.
למחרת - 18 במרץ - הצבא השתלט על הבירה, ונערך דיון בתוך האספה הלאומית בהנהגתו של טאם. אחד מחברי האספה (קים פון, שנהרג לאחר מכן על ידי מפגינים פרו-סיהאנוקיים בקמפונג צ'אם) יצא מההפגנות במחאה, אם כי לא נפגע באותה עת. שאר חברי האספה הצביעו פה אחד על סילוק סיהאנוק מהשלטון. לון נול לקח על עצמו את סמכויותיו של ראש המדינה על בסיס מצב חירום, באישור נשיא האספה הכללית, צ'נג הנג. ההפיכה נעשתה בעזרת תהליכים חוקתיים ולאו דווקא על ידי השתלטות צבאית בוטה.[9] אירועים אלה היו הבסיס של ייסוד רפובליקת הקמאר.
המלכה קוסמאק נאלצה לעזוב את הארמון המלכותי על ידי הממשלה החדשה והוחזקה במעצר בית בווילה בפרבר לפני שהורשתה להצטרף לבנה בבייג'ינג בסין מסיבות בריאותיות בשנת 1973 ומתה שם שנתיים לאחר מכן.
הפגנות נגד ההפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־23 במרץ קרא סיהאנוק (באמצעות רדיו בייג'ינג) להתקוממות כללית נגד לון נול. הפגנות עממיות נרחבות הקוראת לחזרתו של סיהאנוק החלו להתרחש בחלקים שונים של קמבודיה. ההפגנות בקומפונג צ'אם נעשו אלימות במיוחד, ושני סגני יושב ראש של האספה הלאומית, סוס סאון וקים פון, נהרגו על ידי המפגינים ב-26 במרץ לאחר שנסעו לעיירה כדי לשאת ולתת. אחיו של לון נול, קצין המשטרה לון ניל, הוצב בעיר הסמוכה טונלה ונהרג גם הוא.
ההפגנות דוכאו באכזריות רבה על ידי הצבא הקמבודי. היו כמה מאות מקרי מוות ואלפי מעצרים. כמה עדים דיברו על שימוש בטנקים נגד המוני אזרחים לא חמושים.[10]
אחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הפיכה, פלשו כוחות צפון וייטנאם לקמבודיה ב-1970 על פי בקשתו של מנהיג הקמר רוז', נואון צ'ה. אלפי וייטנאמים נהרגו על ידי כוחות אנטי קומוניסטים של לון נול וגופותיהם הושלכו לנהר המקונג.[11] התקפות נגד וייטנאמים החלו לאחר דרישה של לון נול כי כל הקומוניסטים הווייטנאמים חייבים לעזוב את קמבודיה.[12][13] שגרירות צפון וייטנאם בפנום פן נהרסה על ידי הקמבודים.[14] מתוך כ-450,000 וייטנאמים בקמבודיה, 100,000 עזבו את הארץ ועוד 200,000 הועברו בכפייה לדרום וייטנאם, והפחיתו את אוכלוסיית העדה הווייטנאמית המוערכת ל-140,000 חמישה חודשים לאחר ההפיכה.[15] אירועים אלה סימנו את תחילת מלחמת האזרחים הקמבודית, שהייתה התקפה על משטרו של לון נול, שהנתמך על ידי כוח אווירי אמריקאי נגד הקמר רוז' וצפון וייטנאם.
לון נול נמלט מקמבודיה בשנת 1975 ממש לפני כיבושה על ידי כוחות הקמר רוז'.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale UP, p.228
- ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale UP, p. 232
- ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale UP, p.300
- ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale UP, p.301
- ^ Clymer, K. J. The United States and Cambodia, Routledge, 2004, p.22
- ^ Sutsakhan, Lt. Gen. S. The Khmer Republic at War and the Final Collapse Washington DC: United States Army Center of Military History, 1987, Part 1, p. 42. See also Part 1 Part 2 Part 3.
- ^ Ayres, D. Anatomy of a Crisis, University of Hawaii Press, 2000, p.71
- ^ Marlay, R. and Neher, C. Patriots and tyrants, Rowman & Littlefield, 1999, p.165
- ^ Clymer, K. J. The United States and Cambodia, Routledge, 2004, p.21
- ^ Kiernan, B. How Pol Pot came to power, Yale UP, p.302
- ^ Ben Kiernan (2008). Blood and Soil: Modern Genocide 1500–2000. Melbourne Univ. Publishing. pp. 548
- ^ Colin Mackerras (2 September 2003). Ethnicity in Asia. Routledge. pp. 197
- ^ Christopher R. Duncan (2004). Civilizing the Margins: Southeast Asian Government Policies for the Development of Minorities. Cornell University Press. pp. 247
- ^ Chileng Pa; Carol A. Mortland (12 February 2008). Escaping the Khmer Rouge: A Cambodian Memoir. McFarland.
- ^ Christopher R. Duncan (2004). Civilizing the Margins: Southeast Asian Government Policies for the Development of Minorities. Cornell University Press. pp. 247