ההר המרכזי
 | |
| הרי ירושלים בהר המרכזי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 1,026 מטר, בהר חלחול |
| שטח | 7,000 קמ"ר |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | מרכז ארץ ישראל המערבית |
| רכס הרים | ההר המרכזי |
| קואורדינטות | 31°34′04″N 35°06′09″E / 31.567723688803°N 35.102382678261°E |
  | |
.jpg)
ההר המרכזי (ידוע גם בתור שדרת ההר המערבית) הוא רכס הרים הנמתח לאורכה של ארץ ישראל המערבית. שיא גובהו 1,026 מטרים בהר חלחול, הפסגה הגבוהה ביותר במרכז מדינת ישראל. ההר נמצא במרכזה הגאוגרפי של הארץ, ובהתאם קיימת לו חשיבות היסטורית, תרבותית, דתית וביטחונית עבורה. הוא מיושב לכל אורכו, ועריו המרכזיות הן ירושלים, חברון, רמאללה ושכם.
קו פרשת המים של ישראל עובר בפסגותיו של ההר המרכזי, ובהתאם לו נשפכים מימיו מערבה אל הים התיכון דרך מישור החוף, ומזרחה אל נהר הירדן וים המלח דרך בקעת הירדן.
שטחו של הרכס כ-7,000 קילומטר רבוע ומקובל לחלק אותו לארבעה חבלי ארץ מרכזיים: השומרון, בנימין, הרי ירושלים ויהודה. יש הרואים גם בשפלה כחלק מהרכס.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההר נמצא במרכז ארץ ישראל המערבית. מיקומו מדרום לעמק יזרעאל ולגליל, ממערב לעבר הירדן המזרחי, הגלעד, בקעת הירדן וים המלח, מצפון לנגב, וממזרח למישור החוף לכל אורכו, מחיפה עד לעזה.[1]
על ההר ועל גבעותיו יושב חלק ניכר מאוכלוסיית מדינת ישראל. על פי הגדרה זו ההר מתפרס של פני 90 ק"מ רוחב ו-67 ק"מ אורך, צורתו כמעגל ושטחו כ-4,000 קמ"ר (כ-14% מכלל שטחה של ישראל). קו פרשת המים הישראלי עובר בו במרכזו, כך שחציו המערבי מנוקז אל הים התיכון, וחציו המזרחי מנוקז אל ים המלח בעיקר דרך נהר הירדן.[2]
ההר נושק וצופה על רובן של ערי ישראל, בהן, מצפון לדרום: הקריות, חיפה, עפולה, בית שאן, פרדס חנה, חדרה, נתניה, גוש דן ובירתו תל אביב, יריחו, אשדוד, אשקלון, עזה, באר שבע וערד. מכל חלקי ההר נשקף נוף של אזורים אלה, ובפרט של מישור החוף.[3]
מפאת גודלו של ההר נהוג לחלק אותו למספר חבלי ארץ.[4]
השומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השומרון
השומרון הוא חבל הארץ הצפוני ביותר בהר.[5] הוא משתרע בין חיפה, ג'נין, אריאל והשרון וכולל מספר אזורי משנה, בהם הכרמל, הגלבוע, הדום השומרון, הרי אפרים, גב ההר וצפון השומרון. ניתן לראות גם בשרון חלק מחבל ארץ זה, אף שהוא נמצא בחלקו מתחת להר המרכזי.[6]
על השומרון נמצאים מספר ערים משמעותיות בהר, בהן שכם[7] ואריאל.
בנימין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הרי בנימין
הרי בנימין נמצאים דרומית לשומרון.[8] אף על פי שמבחינות רבות הם נכללים בתוך השומרון או בתוך יהודה, נהוג לראות בהם חבל ארץ עצמאי.[8] בהם נמצאת היסטוריה רבה המשמעותית לקיומו של עם ישראל, ועליו ערים חשובות עבורו – כגון שילה, בית אל, מודיעין ובית חורון.[7]
יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יהודה (חבל ארץ)
יהודה הוא חבל הארץ הדרומי בהר.[5] הוא נחשב לערש מולדתו של היהודים – שאף קרויים על שמו.[9] הערים המרכזיות בחבל זה הן ירושלים, חברון ובית לחם.[10]
נהוג לחלק את ליבת חבל הארץ למספר אזורי משנה: הרי ירושלים, בהם שוכנת העיר ירושלים, גוש עציון, גוש יישובים יהודיים על ההר, והר חברון, חלקו הגבוה של החבל ובו נמצאת פסגת ההר, בו נמצאת העיר חברון.[11]
בחבל זה התקיימה ממלכת יהודה ושם היה מרכזה של ממלכת החשמונאים, שתי הממלכות היהודיות המשמעותיות בהיסטוריה.
השפלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שפלת יהודה
השפלה היא חבל הארץ היורד מיהודה לכיוון מישור החוף, במורדות ההר. שטח זה הוא בעיקר חקלאי, וקיימים בו גושי התיישבות משמעותיים, כשהגדול בהם הוא חבל לכיש שבירתו קריית גת, שלמרגלות ההר.[12]
בחבל זה היסטוריה משמעותית, ובין היתר נמצאים בו תל לכיש, עזקה, תל בית שמש, תל גזר, מהערים החשובות בממלכת יהודה.[13]
מדבר יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מדבר יהודה
מדבר יהודה הוא מדבר צל גשם הנמצא במורדותיו המזרחיים של יהודה.[14] ביחס לשאר ההר הוא מיושב בדלילות, אך גם לו היסטוריה ונופים משמעותיים.[15]
התיישבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתיישבות האנושית באזור ענפה ומפותחת, וההר מיושב בצפיפות על כל חלקיו ביישובים, ערים ועיירות רבות.[16]
על ההר ועל גבעותיו יושב חלק משמעותי מאוכלוסיית מדינת ישראל.[16] להלן רשימת הערים, העיירות והמועצות אזורית הישראליות השוכנות בתחומי ההר:
| ערים: | עיירות: | מועצות אזוריות: |
בסך הכל התגוררו ב-2025 כ-2,900,918 ישראלים בהר המרכזי, שהיוו כ-28.57% מאוכלוסיית המדינה כולה.[17]
בנוסף נמצאת על ההר עיקר האוכלוסייה הפלסטינית של יהודה ושומרון. עריה המרכזיות הן חברון, שכם, רמאללה, ג'נין, טולכרם וקלקיליה, כולן על ההר.
היישובים הגבוהים ביותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מיקום | שם | גובה מקסימלי | חבל ארץ |
|---|---|---|---|
| 1 | חלחול | 1,026 | הר חברון |
| 2 | חברון | 1,021 | הר חברון |
| 3 | מעלות חלחול | 1,013 | גוש עציון-הר חברון |
| 4 | נווה דניאל | 997 | גוש עציון |
| 5 | קריית ארבע | 981 | הר חברון |
| 6 | אלעזר | 967 | גוש עציון |
| 7 | אלון שבות | 953 | גוש עציון |
| 8 | מיצד | 946 | גוש עציון-הר חברון (רכס כנוב) |
| 9 | כרמי צור | 943 | גוש עציון |
| 10 | מגדל עוז | 939 | גוש עציון |
| 11 | פני קדם | 930 | גוש עציון-הר חברון (רכס כנוב) |
| 12 | הר גילה | 916 | הרי ירושלים |
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחבורת האורך באזור נשענת בעיקר על כביש 60 שעובר במרכז ההר ועל כבישים 6 ו-90, שאמנם עוברים מחוץ להר אך בצמוד אליו. באזור הרי ירושלים קיים גם כביש 38, ראשי גם הוא. כבישי הרוחב המרכזיים הם (מצפון לדרום): כביש 65 (רמות מנשה), כביש 57 (שכם–טולכרם), כביש 55 (קדומים–כפר סבא), כביש 5 והמשכו כביש 505 (גוש דן–אריאל–מגדלים), כביש 443 (גוש דן–מודיעין–ירושלים), כביש 1 (גוש דן–הרי ירושלים–ירושלים) וכביש 35 (קריית גת–חברון). נוסף על אלו קיימים כבישים אזורים רבים המשרתים חבלי ארץ מסוימים, דוגמת מנהרות הכרמל בכרמל וכביש 465 בבנימין.
תחנות הרכבת הכבדה היחידות על ההר הן תחנת יצחק נבון בירושלים,[18] ותחנות פאתי מודיעין ומודיעין מרכז במודיעין. מעבר לכך, אין תחנות רכבת על ההר. תושבי חיפה ובאר שבע משמשים בתחנות רכבת סמוכות שנמצאות מחוץ להר, אך שאר תושביו אינם נהנים מנגישות לרכבת. קיימות תוכניות עתידיות לבניית מסילת רכבת לאריאל ותחנה נוספת בירושלים, אך כרגע הן לא הבשילו לכדי מעשה.[19]
בירושלים קיימת מערכת הרכבת הקלה בירושלים, שמשרתת אותה. בבאר שבע מתוכננת רכבת הקלה עבור המטרופולין, שתגיע גם לקצוות הדרום־מערביים של ההר.[20]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקופה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התקופה הישראלית
במחקר קיימת מחלוקת לגבי אופי התהוותן של התרבויות שהפכו לימים לממלכות ישראל ויהודה. לפי אחת הגישות, התואמת את המתואר במקרא, החל מהמאה ה-13 לפני הספירה החלה תקופת ההתנחלות, בה חדרו בני ישראל לאזור והשתלטו על רוב שטחי ארץ ישראל, בהם כל ההר המרכזי. לאחר מכן, התקיימו באזור בתקופת השופטים ישויות מדיניות נפרדות, ושבטי ישראל היו למעשה חסרי שלטון משותף. השבטים שישבו בהר המרכזי הם: מנשה, אפרים, בנימין, יהודה ושמעון.[21] כמו כן הוקצו לשבט לוי ערים מסוימות בנחלות השבטים האחרים.[22][23]
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, באמצע המאה ה-11 לפנה"ס התאחדו שבטי ישראל ליצירת ממלכת ישראל המאוחדת בראשותו של שאול המלך. מרכזה של הממלכה היה הר זה, כשאר בתחילה הייתה בירתה בגבעה, בירת בנימין לשעבר, על ההר.[24] הממלכה שגשגה, והשתרעה מהנגב עד הגולן וכללה פרט להר המרכזי גם את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים) ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן. מלכה השני של הממלכה היה דוד, שכבש ממלכות רבות בהן ארם דמשק, עמון, מואב ואדום,[25] וקבע את ירושלים, במרכז ההר המרכזי, כבירתו של העם היהודי.[26] הוא הוחלף לאחר מותו בידי בנו שלמה, אשר בנה את בית המקדש הראשון, המרכז הרוחני של העם, בהר המוריה בירושלים.[27]
לאחר מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם על כיסאו, בשנת 928 לפנה"ס, מרדו כל שבטי ישראל למעט שבט יהודה ושבט בנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד.[28] הממלכה פוצלה לממלכת ישראל הצפונית, שמרכזה בשומרון, וממלכת יהודה הדרומית, שמרכזה ביהודה. הממלכות התקיימו בנפרד, ובעוד בירתה של יהודה הייתה ונותרה ירושלים, בירת ישראל נדדה בין שכם, תרצה ולבסוף שומרון, כולן על ההר.[29][30]
ממלכת ישראל חרבה בשנת 722 לפנה"ס או 720 לפנה"ס על ידי אשור, שהגלתה את יושבי צפון ההר (השומרון) ובכך פתחה את גלות עשרת השבטים.[31] רבים מיושבי ממלכת ישראל גלו דרומה אל ממלכת יהודה,[32][33] ובשומרון נשארו בעיקר שרידי הממלכה ואוכלוסיות זרות שנעקרו מבתיהם והובאו לשומרון על ידי האשורים. אוכלוסיות אלו כונו בלשון סופרי המקרא "כותים". על-פי הסיפור המקראי, הכותים עיבדו את אדמות האזור אולם חוו אירועים טראגיים כגון טריפה בידי אריות והסיקו כי מדובר באלוהות מקומית שמענישה אותה כי הם לא עובדים אותה. לכן, הכותים פנו לאשורים וביקשו מהם שיעזרו להם לחדש את הפולחן לאלוהי ישראל ולכן החליטו האשורים להחזיר לשומרון כהן שהוגלה ממלכת ישראל כדי שזה ידריכם בפולחן המקומי וילמדם אותו. לאחר מספר דורות של קשרי חיתון בין שארית שבטי ישראל ובין הכותים התגבשה עדת השומרונים. בתלמוד, השומרון מכונה בשם "ארץ הכותים".
ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. במהלך אותה התקופה, סנחריב מלך אשור פלש ליהודה וניסה לכבוש את ירושלים, ללא הצלחה, תוך שהוא משמיד ערים רבות בהר, ביניהם לכיש, העיר השנייה בחשיבותה באותה העת, שהייתה בשפלה.[34] בהמשך נערכה רפורמה דתית מקיפה תחת שלטון יאשיהו.[35] עם היחלשותה של האימפריה האשורית במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, בא ככל הנראה השלטון האשורי בארץ ישראל לקיצו, ומקובלת הדעה שמצרים ניצלה את החלל המדיני-שלטוני והשתלטה על הארץ.[36] אולם לאחר קריסתה של האימפריה האשורית, כבשה האימפריה הנאו-בבלית את האזור מידיה של אשור, ובשלהי המאה ה-7 לפנה"ס הפכה יהודה למדינת חסות של האימפריה הנאו-בבלית. עם זאת, ממלכת יהודה מרדה פעמיים כנגד השלטון הבבלי. במהלך המרד הראשון הוגלתה צמרת העם, במה שנודע בשם גלות יהויכין (597 לפנה"ס). בעקבות מרד נוסף בהנהגתו של צדקיהו, בשנת 586 לפנה"ס כבש נבוכדנצר השני את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה רבים מתושבי הממלכה לבבל. לאחר מכן הפכה יהודה לפחווה של בבל, ומרכזה השלטוני הוצב במצפה, צפונית לירושלים החרבה.
שיבת ציון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שיבת ציון
לאחר 70 שנה חזר חלק קטן מעם ישראל ליהודה, במסגרת שיבת ציון. אותה תקופה היו שטחי יהודה נפה של האימפריה הפרסית אשר השליט בה כונה "פחת יהודה". הארץ כונתה "יהוד", והייתה מעין פרובינקיה של האימפריה הפרסית, כאשר השליט בה מונה מטעם מלך פרס מקרב היהודים. בתקופה זו שיקם העם את חייו לאחר חורבן הבית הראשון. בית המקדש השני נבנה, והחלו נבטיה של עצמאות מדינית. באותה תקופה הייתה האוכלוסייה השומרונית בשומרון דלילה יחסית והתגוררה בעיקר באזור הר אפרים[37] תחת הנהגת סנבלט החורוני (שככל הנראה מקורו מהחורן או מאזור הכפר חווארה הסמוך לעיר שכם).
לאחר כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול, בשנת 332 לפנה"ס, הפכה יהודה למדינה הנשלטת בידי ההלניסטים.[38] אחרי מלחמות הדיאדוכים נשלטה על ידי בית תלמי, שליטי מצרים התלמיית, ולאחר מכן על ידי הסלאוקים אשר כבשו אותה ממצרים בשנת 198 לפנה"ס.[38] בזמן השלטון ההלניסטי נהנתה יהודה ממידה רבה של אוטונומיה וחופש פולחן, אך התרבות ההלניסטית החלה משתרת באזור. גם קו מתון זה שונה בהמשך, על ידי אנטיוכוס הרביעי, וכתוצאה מכך מרדה יהודה בהנהגתו של מתתיהו החשמונאי.[39]
התקופה החשמונאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ממלכת החשמונאים
החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן ופרוץ מרד המכבים (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. מספר עשורים לאחר פרוץ המרד, הייתה יהודה לממלכה עצמאית – ממלכת החשמונאים, שבה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. השליטים החשמונאים ניצלו את היחלשותה של הממלכה הסלאוקית על מנת לטפח את עצמאותם ולהרחיב את גבולות הממלכה. בתקופה זו, תחת שלטונו של יוחנן הורקנוס, כבשו החשמונאים גם את השומרון, תוך כדי החרבת העיר שומרון שעליה צרו במשך שנה שלמה.[40] בנוסף הוחרב המקדש השומרוני על הר גריזים וגוירו האדומים והיטורים. בסך הכל, ההר המרכזי כולו היה במשך רוב אותה תקופה תחת שלטון החשמונאים, והמרכז היהודי התקיים ביהודה. בין השטחים שכבשו החשמונאים מחוץ להר ניתן למנות את פראיה בעבר הירדן המזרחי, את הגליל, את מישור החוף, את אידומיאה ושטחים נוספים.
לקראת סוף התקופה הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא (בימי אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון), ולאחר מותה, בזמן ריב בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני על המלוכה, כבש את הארץ פומפיוס, המצביא מטעם האימפריה הרומית ההולכת ונבנית, כמעט ללא התנגדות בשנת 63 לפנה"ס.[41]
התקופה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל
פומפיוס הכריע לטובת הורקנוס השני ומינה אותו לאתנארך (נשיא) וכהן גדול, ועמו כ"אפוטרופוס" את אנטיפטרוס האדומי יועצו.[42] בשנת 54 לפנה"ס שדד המצביא הרומי קראסוס את אוצרות בית המקדש. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והמליכו את אנטיגונוס השני.[43] הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, ברח לרומא ושם שכנע את אוקטביוס ומרקוס אנטוניוס להמליך אותו למלך היהודים. בשנת 37 לפנה"ס הרומאים גירשו את הפרתים מהמזרח, והורדוס כבש בעזרת הצבא הרומי את ירושלים ומלך בחסות הרומאים[44] עד מותו בשנת 4 לפנה"ס.
הורדוס קיים מפעלי בנייה גדולים בכל רחבי הארץ, ובנה בין היתר את העיר שומרון מחדש כעיר רומית מפוארת בשם סבסטיה. הורדוס, שייחס חשיבות למיקומה של העיר בלב שטחי שלטונו, החליט לפתחה ואף יישב בה חיילים משוחררים שהבטיחו את נאמנותה של העיר למלך.[45][46]
במותו הורדוס ציווה לחלק אחרי מותו את הממלכה לשלושה מבניו. עם מותו, העם שדוכא רוב שנות שלטונו מרד. ארכלאוס, שהיה אמור למלוך על ההר המרכזי על פי צוואתו של הורדוס, הגיב בהססנות, דבר שגרם להתערבותו של נציב סוריה וארוס, שדיכא את המרד, ובהתאם אוגוסטוס לא אישר את החלטה להמליך את ארכלאוס על ההר.[47] שלטונו היה כה כושל, עד כי הרומאים מצאו לנכון ליטול ממנו את השלטון בשנת 6 לספירה, ולהפוך את הממלכה לפרובינקיה. המצביא קויריניוס שהיה מושל סוריה נשלח לייצב את המדינה ומינה נציב.
בשנת 41 מלך ביהודה לתקופה קצרה אגריפס הראשון שהיה ידיד אישי של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, אך לאחר מותו שבו הנציבים לארץ.[48] תקופה זו מאופיינת ביחס אכזרי של הנציבים אל תושבי הארץ. בשנים 66–74 לספירה התחולל ביהודה המרד הגדול נגד הרומאים. תוצאותיו של המרד הגדול אמנם הביאו לחורבן בית המקדש השני וטבח ביהודים[49] אולם הם נשארו גם לאחריו רוב בארצם והתמונה הכללית הדמוגרפית לא השתנתה.
מרד התפוצות שאירע בעשור השני של המאה ה-2 התרחש בעיקר מחוץ להר המרכזי אולם ישנן עדויות ספורות אודות מרידות ביהודה הידועות במקורות התלמודיים בשם פולמוס קיטוס.[50] בעקבות בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית ושמה איליה קפיטולינה, התרחש ביהודה בין השנים 132 ל-136 מרד בר כוכבא בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והביא לאוטונומיה יהודית מספר שנים, אולם דיכויו גרר טבח באוכלוסייה היהודית ביהודה שבעקבותיו היהודים היו מיעוט בארצם, והשומרונים נהיו לחלק משמעתי באוכלוסייה.[51] שמה של הפרובינקיה השתנה ל"סוריה-פלשתינה"[52] ועל היהודים נגזרו גזירות דת אכזריות שבוטלו רק בימי הקיסר אנטונינוס פיוס. החלק הדרומי של השומרון יושב בשלהי התקופה הרומית ובתקופה הביזנטית בעיקר על-ידי אוכלוסייה נוצרית.
התקופה הביזנטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל
חורבת חורבת דיר סמען, חווה חקלאית גדולה מהתקופה הביזנטית
בשנת 324 לספירה הקיסר קונסטנטינוס השתלט על אזור יהודה, שינה את שמה של איליה קפיטולינה בחזרה לירושלים והכריז על הנצרות כדת החוקית. בתקופה הזאת הוקמה כנסיית הקבר. הקיסר יוליאנוס ניסה להחזיר את הדת ההלניסטית לדת החוקית של האימפריה הרומית וראה ביהודים כבני ברית. הוא התחיל לבנות עבורם את בית המקדש השלישי אך אחרי מותו הבנייה נפסקה.[53]
השומרונים נשארו לחיות ברובם באזור השומרון, אם כי מספרם היה בדעיכה לאורך הדורות. בעקבות הדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים נגד האימפריה הביזנטית (בעיקר בשנים 525 ו-555 לספירה), שומרונים רבים נהרגו או נעקרו מבתיהם, וחלק המירו את דתם לנצרות. במרכז השומרון נוצר ואקום שהתמלא בהמשך בידי נוודים שהתיישבו בהדרגה באזור.[54] בקדומים, למשל, התגלה אתר שחרב ככל הנראה במרד שומרוני, ובו קבר אחים.[55]
על-פי המקורות ההיסטוריים והמחקר הארכאולוגי, סוקרי הר מנשה העריכו כי אוכלוסיית צפון ההר (השומרון) בתקופה הביזנטית הייתה מורכבת משומרונים, נוצרים ומיעוט יהודי. האוכלוסייה השומרונית התרכזה בעיקר בעמקים סביב שכם וצפונה עד אזור ג'נין וכפר עותנאי. השומרונים לא התיישבו דרומית לקו שכם-קלקיליה. הנצרות עשתה נפשות באזור באיטיות רבה. במשך זמן רב, האוכלוסייה הנוצרית התרכזה באזור שכם, סבסטיה וסביב המנזרים שנבנו בצפון ובמרכז השומרון, שעה שיתר האוכלוסייה הכפרית נותרה לא-נוצרית.[56]
התקופה הערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל
בשנת 638 הערבים כבשו את אזור יהודה מידי הביזנטים.[57] בתקופה זו המרכז היהודי בארץ ישראל חזר לאזור יהודה שבדרום ההר ונוסדו קהילות יהודיות בירושלים ובחברון. על אף שהשלטון בארץ היה מוסלמי, יהודים ונוצרים הורשו להתפלל בירושלים. במקביל, השומרון עבר תהליך הדרגתי של אסלמיזציה. באותה העת הלכה ונתבססה באזור ההתיישבות המוסלמית. העדה השומרונית הלכה והדלדלה בגלל פרעות, מגפות, רעב ותהליך מתמשך של התאסלמות. את מקומה של האוכלוסייה השומרונית הדועכת, תפסה בהדרגה אוכלוסייה מוסלמית, שישוביה באזור השומרון הלכו והתבססו. כבר במאה התשיעית, הכפר סינג'יל והכפר ג'ינסאפוט היו ליישובים מוסלמים.[58]
בימי הסלג'וקים החלה הרעה במצב היהודים והנוצרים ביהודה שבעקבותיה התחוללו מסעות הצלב. בעקבות מסעות הצלב יהודה נשלטה על ידי נוצרים. בתקופה זו מצבם של היהודים והמוסלמים הורע. במהלך התקופה חלקים מיהודה נכבשו על ידי צלאח א-דין.[59]
התקופה הממלוכית והעות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – התקופה הממלוכית בארץ ישראל, התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
בשנת 1291 כבשו הממלוכים את ההר המרכזי. בתקופה הממלוכית יכלו היהודים והנוצרים לקיים את מצוותיהם. בשנת 1517 כבשו העות'מאנים את ההר. בתקופה זו תנאיהם של היהודים והנוצרים היו דומים לאשר היו בתקופה הממלוכית. יהודים ונוצרים הורשו להתיישב באזור, והישוב היהודי היה מרוכז בעיקר בירושלים. השומרונים, לעומת זאת, סבלו באותה התקופה מרדיפות דתיות, ומספריהם דעכו בעקבות פרעות, אסלום ואיתני הטבע, כך שבמהלך המאה ה-19 נותרו רק כ-100 שומרונים.
בראשית המאה ה-20 היה ההר חלק מסנג'ק שכם שנכלל בווילאייט ביירות ומהמוטצאריף של ירושלים, חלקים מנהליים של האימפריה העות'מאנית.
החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א,[60] ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.[61]
בסוף התקופה, בין שנת 1912 ל-1914 נסללה על ההר מסילת השומרון, מסילת הרכבת הראשונה עליו.[62] המסילה פעלה גם לתוך תקופת המנדט הבריטי, עד 1938, וחיברה בין עפולה, ג'נין, סבסטיה, שכם, טולכרם וכפרים נוספים באזור.[63]
המנדט הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המנדט הבריטי
בשנת 1918 נכבש האזור כולו על ידי האימפריה הבריטית במסגרת מלחמת העולם הראשונה והחלה תקופת המנדט הבריטי, שדה-יורה נועד לסייע לעם ישראל להקים מדינה ריבונית בארצו.[64] העברת השלטון לבריטים ומצב הביטחון המשופר, הביא להתפתחותן של ערי האזור מבחינת אוכלוסייה וכלכלה. באותה תקופה שגשגה ההתיישבות הציונית, והוקם היישוב החדש, אך ההר נותר שומם מיהודים. בהתאם, על פי תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, היה אמור ההר כולו פרט לכרמל ולשפלה להיכלל כחלק מן המדינה הערבית שנועדה לקום על 45% משטחי ארץ ישראל המנדטורית. בעקבות סירובם של הערבים לקבל את תוכנית החלוקה, זו לא נתממשה.[65]
מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ישראל
בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, נכבש ההר המרכזי על ידי ממלכת עבר הירדן. עיראק פלשה אף היא לצפון השומרון וכוחותיה התקדמו עד למבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. בסוף המלחמה, ההר נשלט בידי ממלכת ירדן יחד עם בקעת הירדן, פרט לפרוזדור ירושלים, הכרמל והשפלה, שנכבשו על ידי מדינת ישראל החדשה. ירדן סיפחה את השטחים שכבשה אליה באפריל 1950.[66] קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".[67]
ישראל הכריזה על ירושלים, העיר המרכזית בהר אשר אותה קבע דוד המלך כבירתו, כבירתה.[68] מוסדות השלטון של המדינה, בהם הכנסת, בית המשפט העליון ורוב משרדי הממשלה עברו לעיר, ושם הם נמצאים עד היום.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבש כל ההר בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלו הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה התעורר ויכוח עז, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת חלק מהאזורים שנכבשו, ובהם השומרון, לשלטון ירדני. תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולק השומרון לחמש נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה ובקעת הירדן.[69] בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. רוב שטחי ההר מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי עדיין לא הוכרע.
מאז אובדן השטח ב-1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב-1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה ביהודה ושומרון, כולל השומרון. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב-1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן ליהודה ושומרון, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.[70]
הרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – הפסגות הגבוהות ביותר בישראל |
-Aerial-Temple_Mount-(south_exposure).jpg)
.JPG)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רות פלג (עורכת), ההר המרכזי - יהודה, שומרון, השפלה, בקעת הירדן, יד יצחק בן-צבי, תשס"ב / 2002
- אליעזר פטקין, ההר המרכזי, הוצאת צ'ריקובר, 1984
- מיכל משה, המרחב הגיאוגרפי – ההר המרכזי, אדריכלות נשכחת, אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2020; גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה, 2025-09-08 (באנגלית)
- ^ משה ברור, אטלס אוניברסיטאי חדש, 2007
- ^ זאב וילנאי, ארץ ישראל – אנציקלופדיה גאוגרפית, כרך ד', 1970
- ^ יצחק רמון, אטלס א"י לנוער, 1985
- ^ 1 2 הרי יהודה, באתר graphsearch (באנגלית)
- ^ ארץ ישראל: סקר גאוגרפי, באתר אנציקלופדיה.קום (באנגלית)
- ^ 1 2 מפת תנ"ך: שילה, באתר אטלס תנ"ך (באנגלית)
- ^ 1 2 מפת בנימין, באתר היסטוריית התנ"ך (באנגלית)
- ^ הרי יהודה, באתר קבוצת סמרנקו, 30 בדצמבר 2024 (באנגלית)
- ^ סינדי פרקר, ארץ הגבעות של יהודה, באתר הדרכת התנ"ך (באנגלית)
- ^ אודות: הרי יהודה, באתר דיביפדיה (באנגלית)
- ^ שפלה, באתר אנציקלופדיה.קום
- ^ נתן שטיינמר, מה היא השפלה?, באתר חברת הארכאולוגיה התנ"כית, 27 בינואר 2026 (באנגלית)
- ^ מדבר יהודה, באתר ישראל מארחת (באנגלית)
- ^ מדבר יהודה – ישראל, באתר ermakvagus (באנגלית)
- ^ 1 2 הגדה המערבית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה, 4 בספטמבר 2025 (באנגלית)
- ^ אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות – לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף יוני 2025 (אומדן), בכל יתר היישובים – לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ הנרי יעקובוויץ', תחנת רכבת בישראל: ירושלים – יצחק נבון, באתר רכבת ישראל, 5 במרץ 2023 (באנגלית)
- ^ ג'רמיה גולדברג, ישראל מתכננת להרחיב את רשת הרכבות, באתר רייל ג'ורנל, 4 ביולי 2023 (באנגלית)
- ^ ג'רמיה גולדברג, פרויקט הרכבת הקלה של באר יוצא לדרך, באתר רייל ג'ורנל, 18 באוגוסט 2023 (באנגלית)
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו
- ^ ספר יהושע, פרק כ"א
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ו'
- ^ שאול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ ספר שמואל ב', פרק ח'
- ^ מלכות דוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה, 6 בספטמבר 2025 (באנגלית)
- ^ סדר עולם פרק ט"ו
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק י"ח.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה.
- ^ Bagnall, Roger S; Brodersen, Kai; Champion, Craige B; Erskine, Andrew; Huebner, Sabine R, eds. (2013-01-21). The Encyclopedia of Ancient History (באנגלית) (1 ed.). Wiley. doi:10.1002/9781444338386.wbeah11208.pub2. ISBN 978-1-4051-7935-5.
- ^ ראו: אליה שמואל הרטום, תורה נביאים כתובים פירושים, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, עמ' 275-281.[דרושה הבהרה]
- ^ Schuster, Ruth (2017-09-04). "Israelite Refugees Found High Office in Kingdom of Judah, Seals Found in Jerusalem Show". Haaretz. נבדק ב-2019-01-30.
- ^ Amanda Borschel-Dan, Jerusalem welcomed Jewish refugees 2,700 years ago, new finds show, Times of Israel
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח – פרק י"ט; ספר ישעיהו, פרק ל"ו – פרק ל"ט; ובדברי הימים ב
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ד'–ל'
- ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, פרק 8: תקופת הברזל 2 (כתב: אברהם פאוסט), עמ' 307.
- ^ בן-ציון לוריא, המערכה המדינית: המתנגדים והמתנכלים, בימי שיבת ציון, ירושלים: קריית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל, 1983
- ^ 1 2 לורנס ה. שיפמן, ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, באתר הלימוד היהודי שלי (באנגלית)
- ^ יהדות הלניסטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה, 6 בספטמבר 2025 (באנגלית)
- ^ ב' בר כוכבא, כיבוש העיר שומרון בידי יוחנן הורקנוס: העילה להטלת המצור היישוב היהודי בחבל עקרבא, והריסת העיר סמאריה, קתדרה 106, 2003, עמ' 7–34
- ^ מיכאל גרינצויג, "אישים ומושגים בתקופת הורדוס" בתוך מ. נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, סדרת עידן 5, יד יצחק בן צבי, 1985, עמ' 201
- ^ יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ראשון, פרקים י"ד-ט"ו, עמודים 60-65
- ^ יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1 (כתב: ישראל רונן), עמ' 62.
- ^ הורדוס, באתר מכללת הרצוג, דעת, לימודי יהדות ורוח - אנציקלופדיה יהודית
- ^ נחמן אביגד, שומרון (העיר), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, עמ' 1493
- ^ Barag, Dan (1993-01-01). "King Herod's Royal Castle at Samaria-Sebaste". Palestine Exploration Quarterly. 125 (1): 3–18. doi:10.1179/peq.1993.125.1.3. ISSN 0031-0328.
- ^ יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים, חלק ב', עמוד 689
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'
- ^ לאחר הכנעת ירושלים עדיין נותרו מספר קיני התנגדות של המורדים במדבר יהודה ובעבר הירדן המזרחי, שהוכנעו סופית רק בשנת 73 לספירה, אולם רוב יחידות הצבא הרומי, שנשלחו לדכא את המרד היהודי, עזבו את ארץ ישראל לאחר כיבוש ירושלים, ומצעד הניצחון ברומא נערך זמן קצר לאחר מכן.
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ד על פי כתב יד קאופמן. לפי כתב יד פארמה הגרסה היא "פולמוס שלטיטוס" ועל פי גרסה זו מדובר במרד הגדול או בספיחיו.
- ^ רבקה ניר, מרד בר-כוכבא, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 5, הערה 1: "מקובל היה לתארך את מרד בר כוכבא בין השנים 132–135 לספה"נ. ממחקריו של ורנר אק שהתפרסמו בשנים האחרונות, המתייחסים לתעודות ולכתובות רומיות, עולה שיש לתארך את המרד לשנים 132–136 או לפחות 132–135/6".
לשנת 136 ראו: Werner Eck, The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80 - ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 19.
- ^ נועם פלאי "בית המקדש של יוליאנוס הכופר" 2017, קולמוס .
- ^ Ellenblum, Ronnie (2010). Frankish Rural Settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem. Cambridge University Press. ISBN 978-0-511-58534-0. OCLC 958547332.
- ^ מגן, יצחק (2006). שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים [Book of the Samaritans; The Continuation of the Samaritan Chronicle of Abu l-Fath] (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון: קצין מטה לארכיאולוגיה. pp. 562-586brew. ISBN 965-217-202-2.
- ^ די סגני, ל' (2002). מרידות השומרונים בארץ-ישראל הביזנטית. בתוך א' שטרן וח' אשל (עורכים), ספר השומרונים. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון קצין מטה לארכאולוגיה, עמ' 454–480. (Hebrew)
- ^ משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43
- ^ לוי-רובין, מילכה (2006). שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים [Book of the Samaritans; The Continuation of the Samaritan Chronicle of Abu l-Fath] (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון: קצין מטה לארכיאולוגיה. pp. 562-586brew. ISBN 965-217-202-2.
- ^ ראובן עמיתי, שיחה עם פרופ' ראובן עמיתי, הקרן הלאומית למדע, דו“ח שנתי תשע“ד, (2013/14)
- ^ אליעזר באומגרטן, פרשנות וסמל אצל תלמידי הגר"א במאה השמונה עשרה, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין, תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א, עמ' 25-23.
- ^ יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631, באתר "כותר"
- ^ מסלות הברזל בא"י, המצפה, 29 בספטמבר 1911
- ^ "פנחס פיק, Meissner Pasha and the construction of railways in Palestine and neighaboring countries", עמ' 216
- ^ מנדט חבר הלאומים, באתר האו"ם(הקישור אינו פעיל)
- ^ לפי פרשנותו של אלכסנדר יעקובסון בעמדות תומכי החלוקה, עמ' 56, סרבנות הערבים לחלופת המדינה הדו-לאומית הפדרלית של ועדת אונסקו"פ סללה את הדרך לגיבוש הרוב הנדרש לקבלת החלטה 181 בעצרת הכללית
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ה, עמ' 192.
- ^ מאיה פולק, יוצר האטלס העברי חושף את הסיפור מאחורי שרטוט המפה, באתר nrg, 3 בנובמבר 2017
- ^ פרוטוקול הישיבה השלוש מאות ושישים ושלוש של הכנסת התשיעית, יום רביעי, י"ז אב תש"ם (30 יולי 1980), דברי הכנסת
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, הממשל הצבאי, עמ' 98.
- ^ טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1
| אזורים בארץ ישראל | ||
|---|---|---|
| רמת הגולן וסביבתה | הר חרמון • טרכון • חורן • הבשן • רמת הגולן |  |
| הגליל והעמקים | הגליל העליון • אצבע הגליל • הגליל המערבי • הגליל התחתון • עמק יזרעאל • עמק חרוד • בקעת בית שאן | |
| מישור החוף | מישור החוף הצפוני • חוף הכרמל • השרון • מישור חוף יהודה • גוש דן • מישור החוף הדרומי | |
| הבקע הסורי-אפריקני | בקעת הירדן • עמק החולה • ארץ כינרות • עמק הירדן • הערבה • בקעת ים המלח | |
| ההר המרכזי | הכרמל • רמות מנשה • הגלבוע • השומרון • הרי בנימין • הרי ירושלים • גוש עציון • השפלה • יהודה • מדבר יהודה • הר חברון | |
| שאר עבר הירדן המזרחי | הגלעד • ארץ המישור • עמון • מואב • הרי אדום | |
| הנגב | מערב הנגב • בקעת הנגב • קמרי הנגב • הר הנגב • מדבר פארן • הרי אילת | |