ההתקפה על פתח תקווה (1886)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההתקפה על פתח תקווה התרחשה ב-29 במרץ 1886, והייתה ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה על יישוב יהודי בארץ ישראל[1][2]. בהתקפה נרצחה רחל חדד הלוי, אמו של השומר סנדר חדד, וחמישה מתיישבים אחרים נפצעו, בהם הרב אריה ליב פרומקין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתח תקווה נוסדה ב-1878, כשלוש שנים לפני תחילת העלייה הראשונה לארץ ישראל. סביבה שכנו מספר כפרים ערביים, שתושביהם לא ראו בעין יפה את היישוב השכן החדש ומראשית קיומה התנכלו למתיישבים ולרכושם ושילחו את עדריהם לרעות על אדמות המושבה. כתוצאה מכך, החלו היהודים להתבצר ביישובם החדש ולשכור שומרים מיוחדים להגנתם.

השומרים הראשונים נשכרו מקרב השכנים הערבים עצמם, אולם ב-1879, כשנה לאחר הקמת היישוב, משראו שהגנה מסוג זה איננה מצליחה לשמור עליהם ועל רכושם החלו המתיישבים לשכור שומרים יהודים[3]. ראשון השומרים היהודים היה אחד המייסדים ומי שארגן את ההגנה על היישוב, יהודה ראב, אשר במשך זמן לא קצר היה גם השומר היחיד[4][5].

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבועיים לפני ההתקפה על פתח תקווה החרימו השומרים, המוצבים להגן עליה ובראשם יהושע שטמפפר, סנדר חדד ויהודה ראב, עדר ערבי, שרעה על אדמות המושבה[6]. ב-29 במרץ 1886, כ"ב באדר ב' תרמ"ו, רובם הגדול של הגברים מבין מתיישבי פתח תקווה יצאו ליפו, בין אם לצורכי עבודתם הרגילה[7] ובין אם בכדי למסור למושל יפו את העדר המוחרם. הם השאירו מאחוריהם בבית, כמעט אך ורק נשים וילדים וכן מספר מצומצם מאוד של גברים, פועלים או חקלאים. בלי ידיעתם, כפריי הסביבה הערבים, בעיקר תושבי הכפר הגדול יהודיה, שממזרח למושבה הצעירה התארגנו לנצל את העדר הגברים מהמושבה להתקפת פתע עליה. מי שארגן את ההתקפה ועמד בראש ההמון הזועם שמנה כ-500 איש היה שייח' בשם עות'מן[8].

כשהתקרב ההמון הערבי אל בתי המושבה הבחינו בו התושבים ומיהרו אל שני הבתים המוגנים ביותר ביישוב הקטן, בית הרב אריה ליב פרומקין, הבית הראשון של המושבה, שייחודו היה בגדר שהקיפה אותו ואפשרה הגנה מסוימת וביתו של זרח ברנט, שהיה בית אבן בן שתי קומות. שם הם התבצרו והגנו על עצמם. אחד הגברים הבודדים שהיה ביישוב הצליח להימלט בזמן, מערבה ומיהר עד ליפו, להזעיק עזרה.

הפורעים שהגיעו לתוך היישוב פתחו באש על המתבצרים. למזלם של האחרונים, הערבים השתמשו בכדורי "שְרָט", שהם כדורי עופרת קטנים, המשמשים לציד עופות. בדרך כלל כדורים כאלה מסוגלים לכל היותר רק לפצוע, אך אינם הורגים. המתיישבים מצידם אחזו בכל הבא ליד כדי להתגונן והשיבו באש. הרב פרומקין, שיצא לבדוק אם כל המתיישבים הצליחו להגיע למקום מבטחים, או שמא ישנם עדיין מי שנותרו מאחור, נתפס בעצמו בידי הפורעים הערבים, אשר הכו אותו עד שחשבו שמת. רחל חדד הלוי, אמו של השומר סנדר חדד, שהייתה חולה, נקלעה בדרכם של הפורעים, הוכתה קשות אף היא וכעבור מספר ימים נפטרה מפצעיה[9][10].

בינתיים, הבורח בתחילת ההתקפה הגיע ליפו, מצא שם איש קשר אל מושל יפו הטורקי וזה שלח לפתח תקווה חיילים ורופא. כשאלה הגיעו למושבה הם תפסו ואסרו חלק מהפורעים וכל השאר ברחו תוך שהם לוקחים בדרכם את עדר המושבה וכל רכוש אחר שנתקלו בו בעת מנוסתם.

כשנגמר יום הפרעות הראשון בארץ ישראל הובילו הטורקים את אסיריהם ליפו, שם הם נדונו למלקות ולמאסר. את הערבים שברחו הם אילצו להחזיר את עדר המושבה וגם חייבו אותם לשלם ליהודים פיצויים מסוימים בגין נזקיהם[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]