הו!

עטיפת הגיליון הראשון של הו! שיצא בינואר 2005

הוֹ! הוא כתב עת ספרותי עברי בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור, שהחל לצאת לאור בישראל משנת 2005 בהוצאת אחוזת בית. חברי מערכת כתב העת הם סיון בסקין ומשה סקאל, בשנים האחרונות כתב העת מופץ בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לינואר 2021 ראו אור עשרים גיליונות של "הו!". המדורים התמאטיים הוקדשו בין השאר לנושאים הבאים: מסות ורשימות על שירה, ערבית ויידיש: שתי אחיותיה של התרבות העברית המודרנית, הגירה, פריון, תרגומי שירה, יורדי ים, לאה גולדברג, דמות השטן בשירה ובספרות, יצירה לסבית, המשוררת הרוסייה מרינה צבטייבה, התנועה הפוטוריסטית בשירה, דוד אבידן ויומנים אישיים. המדורים הצורניים עסקו בסונטות קלאסיות, ב"סונטות על סונטות" (מטה-סונטות), במרובעים פרסיים ומודרניים, במסות ארס-פואטיות קלאסיות ובחבורת אוליפו האוונגרדיסטית והמצאותיה הצורניות. הגיליון האחד עשר הוקדש באופן בלעדי לדרמטורגיה (מקורית לצד מתורגמת), והשנים עשר הוקדש לשירה והוא כולל שירים גנוזים מעזבונה של דליה רביקוביץ. גיליון שלושה עשר הוא אנתולוגיה של תרגומי שירה מכעשרים שפות, משירה יוונית עתיקה ועד לשירה אמריקאית ואיראנית מהמאה ה-21; גיליון 15 הוקדש חלקית למסות ורשימות על שירה; גיליון 16 הוקדש כולו לערבית ויידיש, שתי אחיותיה של התרבות העברית המודרנית. החלק הערבי בגיליון נערך בשיתוף עם "מכתוב", פורום המתרגמים של מכון ון-ליר. הגיליון כולל ראיון מיוחד עם נשיא המדינה ראובן ריבלין על אביו, המתרגם יואל-יוסף ריבלין, ועל התרבות העברית וקשריה עם התרבות הערבית.

גיליון 20 של כתב העת הוקדש לשאלה "מהי ספרות?". כ-95 סופרות וסופרים, משוררות ומשוררים, חוקרות וחוקרים השיבו על השאלה במסגרת מסה קצרה על מהותה של הספרות בעיניהם. הגיליון כולל מסות וביניהן טקסטים מאת של פרופ' זאב שטרנהל במאמרו האחרון - מהי ספרות: גרסת חוקר הפשיזם ונשיא המדינה במסה נוספת: מהי ספרות: גרסת נשיא המדינה, ועוד. בחלקו השני של הגיליון, "מצעד הלהיטים של הו!" - מבחר של ארבעים השירים הבולטים שהתפרסמו ב-19 הכרכים הקודמים.

מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" נטען בתחילת דרכו של כתב העת כי עיקר ייעודו של "הו!" היא השבת החרוז והמשקל לשירה העברית, ברוח חבורת "יחדיו" והתנגדות למשקל החופשי. בתגובה לכך, מנור הסביר בפתח הדבר לגיליון השני של כתב העת כי מאבקו של "הו!" אינו כרוך בחזרה לחרוז ולריתמוס, כי אם בפתיחת הספרות העברית להשפעות קלאסיות, השבת השירה למקומה הבכיר בתרבות העברית והדגשת היסוד האמנותי ביצירה השירית. בפתח הדבר לגיליון השביעי מסביר העורך, דורי מנור, את פשר השם "הו!": "המילה "הו!" היא הזמנה להפוגה מן היומיום הבלתי-שירי ולקריאה נרגשת יותר, מְחָרֶפֶת-נפש יותר, בשירה. כתב העת "הו!" הוא פתיחת פתח לחידוש האופציה הרהוטה, העשירה והקוסמופוליטית בספרות העברית, ליצירה מתוך התכתבות מתמדת עם קולות של יוצרים לא עבריים, מתוך הסתכלות ביקורתית ומפוכחת על הישראליוּת ומתוך מוּדעוּת לקולותיה של העברית האחרת: הרב-תרבותית, העל-זמנית, הטרום-צברית."

בפולמוס סביב הופעת כתב העת, שרובו התחולל מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", טען פרופ' אריאל הירשפלד כי מדובר באפיגוניה (פואטיקה של חיקוי) ובשירה לא חיה ואנכרוניסטית הקרובה לקיטש וחרזנות. במאמר תגובה האשים דורי מנור את המבקרים בהיותם "שומרי סף", מייצגים של "מהפכה מתמדת" ו"אוונגרד תשוש בן חצי מאה ויותר".

בראיון שנתן ל"תרבות מעריב"^[1] ביקר בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות", בו פרסמו קודם לכן דורי מנור והמשוררת אנה הרמן באופן קבוע, את כתב העת: "אני רואה בהו! שמרנות שאותי היא ממש מזעזעת. לעיסה של דברים ישנים לגמרי, בלי שום חידוש". מנור הגיב על כך ב"העיר": "סוף סוף נפטרנו מחיבוק הדוב של בני ציפר". הפולמוס סביב כתב העת הו! התרחש בעיקר כתגובה לגיליונות הראשונים. ככל שעבר זמן, הובטח מקומו של הו! כאחד מכתבי העת המרכזיים והמשפיעים בעולם הספרות הישראלי.

ב"הו!" מתפרסמות מסות בענייני שירה וספרות, כמו למשל מאמרו של דן מירון על ספרות בלשית. בגיליון הראשון התפרסם "חידון לאה גולדברג", שהיא אחת המשוררות המשפיעות על עורכי העיתון וכותביו. בגיליון 3 של הו! יוחד חלק לחבורת אוליפו. בגיליון 7 הוקדש מדור מיוחד ליומנים אישיים, ומדור נוסף כלל פרסום ראשון לדיגומים של דוד אבידן לשירים מאת אלתרמן, שייקספיר (בתרגום אברהם שלונסקי) ורחל בלובשטיין, שנמצאו בארכיון המשורר, וכן "שאלון דוד אבידן".

כמו כן ראו אור לראשונה מעל דפי "הו!" יצירות מהעיזבון של דליה רביקוביץ, לאה גולדברג, אבות ישורון, זלדה ואברהם בן יצחק.