בדואים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הוואשלה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הבדואים בישראל (בערבית: بدو النقب) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם. הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.[1]

פסטיבל לילות רמדאן בעיר רהט

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדואים הם שבטים שמיים אשר מקורם בחצי האי ערב, ממנה החלו להתפשט צפונה כדי למצוא שטחי מרעה ואזורי מחיה.

הבדואים מתחלקים לשני פלגים לפי מסורתם: האחד מתייחס לבני יקטן, נינו של ארפכשד בן שם; והשני מתייחס לישמעאל בן אברהם והגר. הראשון קדום יותר ומתיימר להיות האציל מבין שניהם, בגלל קרבתו לשם.

כבר במאה השנייה לפני הספירה הגיעו הבדואים בנדודיהם לחצי האי סיני. לאזורי הנגב, לעבר הירדן המזרחי ולמדבר הסורי. חדירת הנוודים מחצי האי ערב נמשכה במשך כל תקופת השלטון הרומי. בתקופה הביזנטית לבשה החדירה צורה של גלי התקפה שהיוו את שיא ההתפשטות בתקופה העתיקה. פלישות רבות נוספות בוצעו ברגעי חולשה של השלטונות עקב סכסוכים פנימיים ומלחמות בינלאומיות.

הסיבה העיקרית בעטיה נדחפו שבטי הבדואים אל תחומי מושב אלה היו תנאי המדבר הקשים בשנות הבצורת השדופות. במרכז חדירות אלה עמדה המטרה להתבסס בטריטוריה חדשה – בדרומה של ארץ ישראל ולהגיע לסוריה המרכזית ולחלקו הדרומי של הפרת. נדודיהם ופלישתם של הבדואים הביאו לפעמים לכך שהיישובים הקיימים נדחקו ונהרסו.

במרחבי המדבריות אליהם חדרו הבדואים, במדבר הסורי ובמדבר העבר ירדני הייתה יכולת קיום של היישוב ללא הפרעות. לעומת זאת בנגב עד לעת החדשה הסתמנה שיטת הפלישה כהסתננות תחילה עד לגבול יישוב. במקומות בהם היישוב היה דליל ולא מוגן ניסו הבדואים לדחוק אותו בכוח, ובמקומות בהם היו מספר יישובים מבוססים ומוגנים היטב הסתפקו בקביעת גבולם לידם.

בדואית בבית שאן

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדוים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7-9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.[2]

הבדואים בנגב בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 הרשויות העות'מאניות עשו מאמצים רבים על מנת ליישב אותם ובמידה מסוימת אף הצליחו - בתחילת המאה ה-20 מרביתם של הבדואים באזור היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות למחצה והיו מעורבים בחקלאות. כך למשל מעיד החוקר אדוארד האל (Edward Hull) שסייר באזור תל הרור בשנת 1883 "האזור המשתרע הוא בעל טבע פורה ביותר.. המחוז מעובד באקסטנסיביות על-ידי ערביי תראבין (Tarabin Arabs), ועל-ידי קבוצות קטנות של פלאחים המגיעות לאזור לעונה שבין הזריעה לקציר וחיים עם משפחותיהם באוהלים המוקמים בנקודות מוגנות. כאן משתמשים בגמלים בעיקר לחריש, כאשר גמל אחד שווה לשני שוורים ודמותו הכחושה והגבוהה של "ספינת המדבר" מופיעה לעיתים קרובות על קו הרקיע נעה לאיטה לפני החורש והמחרשה.. היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כל הדרך לעזה, הוא עצום, ויבול התבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולה בהרבה על צרכי התושבים. למעשה, כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים הגדלים באזור זה מיוצאים כל שנה מיפו וערים אחרות",[3]

בדואי חורש בנגב

גם יצירתם של גבולות בינלאומיים גרמה לירידת הנוודות ועודדה השתקעות ומעבר לחקלאות. עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. אליהו קראוזה שחיבר ב-1915 דו"ח על הפוטנציאל החקלאי באזור באר שבע מתאר את עיבוד האדמה על ידי הבדואים בצפון הנגב כלומר האזור שגבולו הצפוני בקו שבין אל-מג'דל (אשקלון) לחברון ובדרומו בקו שבין רפיח לקצה הדרומי של ים המלח

כיצד מעבדים כעת את האדמות של אזור זה? חלקן הגדול מיושב על ידי הבדואים, אשר עם גידול הבקר מגדלים גידולי פלחה (מיני דגן: חיטה, שעורה, סורגום). שיטות העיבוד שלהם פשוטות ופרימיטיביות... הם חוזרים כל שנה, אחרי הגשמים הראשונים, לאותן האדמות, זורעים עליהן, ועל ידי חריש מרווח מאוד במחרשה פרימיטיבית מכסים את הגרגרים...דרושים להם גשמים מרובים יחסית כדי לקבל יבול בינוני

, אליהו קראוזה, תזכיר בדבר אפשרויות הגידולים במדבר סיני[4]

חלק מהאוכלוסייה מצא פרנסה גם במפעלי סלילה ופיתוח תשתיות של שלטונות המנדט.[5] מעבר הבדואים לחקלאות הואץ בתקופת המנדט. לפי נתוני ממשלת המנדט ב-1928 עובדו בנגב 1.5 מיליון דונם ובשנים 5–1934 נמצאו בעיבוד חקלאי 2,109,234 דונם. החוקרת רות קרק העריכה כי שטח מעובד זה, בהתחשב בכך שהבדואים עיבדו את קרקעותיהם לסירוגין (שנה שנתיים של הפסקה לאחר שנת עיבוד), משמעו שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מיליון דונם, אך שנתונים אלו מופרזים. 80% מהשטח נוצל לגידול שעורה ואחריה חיטה, דורה, אבטיחים ועדשים.[6]

נוכח היותם נוודים למחצה, מספרם המדויק של הבדואים בנגב ערב מלחמת העצמאות אינו ידוע ואולם ככל הנראה התגוררו בנגב כ-70,000 בדואים שנמנו על שבעה מטות (אחיואת, ג'באראת, חנאג'רה, סעידיין, עזאזמה, תיאהא ותראבין) וכ-100 שבטים שונים.[7] בשנת 1946 הוערך מספר הבדואים בין 57,000 ל-95,000, הם נקראו לרוב "ערביי באר שבע" והשם "בדואים" היה כינויים בפי יושבי הקבע (הפלחים).[5] במהלך מלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, בין אם מפחד מן היהודים או מחשש שיגויסו לצבאות הערביים, כפי שדרש הועד הערבי העליון.

בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים, רובם ממטה תיאהא. באותה שנה, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים לפנות את האדמות בנגב בהן שהו מחוץ לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. בשנת 1954 הסתיים תהליך הנפקת תעודות הזהות לבדואים ופחתה ההסתננות הבלתי חוקית לנגב.[8] בשנת 1960 נמנו בדרום 17,800 בדואים ובשנת 1969 נמנו 25,320.[9] מחשש לתפיסת מקומות עבודה של עולים חדשים ומפני עבודה חקלאית של בדואים במושבים שהוקמו בנגב המערבי שתפריע להכשרתם של המתיישבים בחקלאות הגביל הממשל הצבאי את אפשרויות התעסוקה של הבדואים מחוץ לאזור הסייג באמצעות קיצוב של מספר רישיונות העבודה שניתנו לחודש בלבד. מעסיקים שביקשו עובדים בדואים עקב מחסור בכח אדם (למשל בסלילת כבישים ובכריית פוספטים) פנו לממשל הצבאי שהפנה את הבקשה לאחד השייח'ים. הגבלות אלה הביאו לכך שעד שנת 1958 הועסקו בממוצע פחות מ-100 מתוך כ 2,850 הגברים הכשירים לעבודה מחוץ לאזור הסייג. שיעור העובדים עלה החל משנת 1959 בשל מחסור עונתי בפועלי קטיף בענפי ההדרים והכותנה.[10]

מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד. 2005

חוק רכישת מקרקעין משנת 1953, שהסמיך את שר האוצר להפקיע תמורת פיצויים אדמות שלא היו בחזקת בעליהם באפריל 1952, שימש להפקעת קרקעות של בדואים שמחוץ לאזור הסייג, אליהן לא יכלו לחזור. במקביל, החל תהליך של פיתוח אדמות שהבדואים טענו כי הם שטחי מרעה לצאן ושטחי העיבוד החקלאי שבחזקתם לצורכי הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא.

לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. ניסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה.

ב-1976 הוקמה הסיירת הירוקה. תלונות על התנכלויות לבדואים מצד פקחי הסיירת לא אחרו לבוא.[11] בין פעולותיה של הסיירת הירוקה נגד תושבי הפזורה הבדואית: השמדת יבולים,[12] הרס יישובים[13] והחרמת עדרים.[14]

בשנת 1980 נמנו בדרום 37,000 בדואים, בשנת 1989 כ-86,000 ובשנת 2000 כ-120,000, כאשר כ-52,000 מתוכם חיו בפזורה - לא בישובי קבע.[9]

פרנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה.

הבדואים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדואים במדינת ישראל נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

  1. הבדואים בנגב המונים כיום כ-250,000 אנשים בהם יש נוודים למחצה, תושבי כפרים בלתי מוכרים ועיירות.[15]
  2. הבדואים בצפון המונים כיום כ-120,000 אנשים המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם.

בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים מעט בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ, בין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה וחיפה).

בסך הכל מהווים הבדואים כ-2.7% מאוכלוסיית ישראל, כאשר המגזר הערבי והמוסלמי כולו בישראל מהווה כמעט 21% מכלל האוכלוסייה.[16]

בנייר רקע שהוכן במועצה לביטחון לאומי בשנת 2005 הוערך שיעור הריבוי הטבעי של הבדואים בנגב בכ-5.5% לשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה מדי 13 שנה לערך.[17][18] שיעור הפריון באוכלוסייה הבדואית בנגב היה בירידה מאז 1998 והוערך בשנת 2006 בכ-5.4.[19] על פי ארנון סופר, חל מהפך דמוגרפי בקרב הבדואים לאחר צמצום קצבאות הילדים בנובמבר 2002.[20] בשנת 2012 משפחה בדואית ממוצעת מנתה 6.1 ילדים.[21]

פוליגמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

למרות החוק האוסר על פוליגמיה, תופעת ריבוי הנשים בקרב הבדואים בישראל ממשיכה להתקיים, וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין. כתוצאה מכך נוצר מצב בו, על פי הנתונים הרשמיים, יש, נכון לנתוני סוף 2008, 5,800 נשים הרשומות כרווקות אולם הן אמהות לילדים (חלקן אמהות למספר רב של ילדים).[22] לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.[23] בקרב גברים בגילאי 40–49 אחוז מהם שנשואים ליותר מאישה אחת הוא 24%. בקרב הגברים בגילאי 30–39 הנתון הוא 10%.[24]

הבדואים בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לאמצע 2018, באזור הנגב חיים כ-250,000 בדואים, חלקם הגדול תושבי העיר רהט (62,000) וביישובי הקבע – כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה והשאר הם תושבי הכפרים לא מוכרים. דוגמאות ליישובים אלו הם השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שעדיין לא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה שבאה להתמודד עם בעיה זו.

בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים (קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מכחול (מרעית), ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין א-צאנע, שיכללו במועצה אזורית אבו בסמה, ומצד שני הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ופלישה לקרקעות.

ב-15 ביולי 2007, מכוח החלטת ממשלה 1999, הוקמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. תפקידיה העיקריים: הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע; הסדרת מגורי הקבע ובכלל זאת תשתיות ושירותים ציבוריים ביישובים קיימים וביישובים החדשים; סיוע בהשתלבות בתעסוקה; תיאום שירותי חינוך, רווחה וקהילה.[25]

בשנת 2007 שטח המחיה של האוכלוסייה הבדואית בפועל בדרום הייתה במרחב ששטחו כ-240 אלף דונם שזה 240 קילומטר רבוע. בצירוף שטחים שנתפסו לחקלאות ושטחים נוספים שעומדות לגביהם תביעות משפטיות, שטחו של המרחב הבדואי בנגב הוא כ-800 אלף דונם, שזה 800 קילומטר רבוע.[26] סך הכל שטח הנגב עומד על כ-13,000 קילומטר רבוע. כלומר שטח המגורים והתביעה של האוכלוסייה הבדואית ביחד הוא כ-6% מכלל שטח הנגב.

שטחי המחיה של הבדואים בנגב נתון למחלוקת. פרופסור מאוניברסיטת בן-גוריון טוען כי סך הכל שטח תביעת הבעלות של הבדואים בנגב עומד בשנת 2018 על 5%.[27]

ב-11 בדצמבר 2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג, סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב, ולסיום סוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

בתי דין שבטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתחילת המאה ה-20 פעלו בנגב בתי דין שבטיים שעסקו הן במשפט פלילי והן ביישוב סכסוכים ללא הפרדה פורמלית בין התחומים. בבסיס ההשקפה המשפטית של בתי דין אלו עמדה האחריות הקולקטיבית של בית אב למעשי בניו והשופטים נבחרו בהסכמה בכח המוניטין שרכשו בקהילותיהם. השלטון העות'מאני ניסה להחיל את מערכת המשפט שלו גם על הבדואים בנגב עם הקמת בית משפט שרעי בעיר באר שבע בשנת 1906. הבריטים החזירו לבית הדין השבטי את סמכויותיו מתוך תפיסה קולוניאלית שרווחה באימפריה שראתה בילידים בלתי כשירים לקבל עליהם מערכת משפט מערבית ולכן נזקקים לבתי דין על פי מסורתם. לפתרון סכסוכים בין-שבטיים נרחבים כינס המושל הבריטי שופטים שבטיים מהנגב, סיני ועבר הירדן. פעילות בתי דין אלו חודשה לאחר קום המדינה בשנת 1955 והם פעלו עד לסיום הממשל הצבאי לצד בתי הדין הצבאיים עד שנת 1966 אז נפתחה בפני הבדואים בנגב האפשרות להתדיין בבתי משפט אזרחיים ובבית הדין השרעי בבאר שבע שהוקם בשנת 1971. אף על פי שבתי הדין השבטיים בוטלו רשמית בדצמבר 1966 הם ממשיכים לפעול באופן לא רשמי לצד מערכת המשפט הכללית עד היום.[28]

בשנת 2018 הודיעה שרת המשפטים איילת שקד כי תשקול הקמת בית דין שרעי בעיר רהט[29]

מצב כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה כאמור בעיקר על תחומים שונים של חקלאות כגון רעיית צאן וגידולי שדה (בעיקר שעורה ודורה)

מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:

  • ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות. שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו הכנסותיהם של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
  • עיור כפוי - העברתם של הבדואים לעיירות הקבע על ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.
  • איבוד של שטחי מרעה לצאן - הפיכתם שטחים אלו לשטחי אש ולפיתוח עירוני והתיישבותי בדרום.

כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והעדר תשתיות לתעשייה בעיירות הבדואיות לא אפשרו להם לפתח מספיק מקורות חליפיים.

כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע.

בשנת 2018 יותר מ-80% מהנשים הבדואיות האקדמיות היו מועסקות, לעומת 10% בקרב אלה שאינן.[30]

אחוז האבטלה הממוצע בחברה הבדואית בשנת 2018 הוא כ-13%.[24]

מצב חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי באורח חיים גרמו לא רק לירידה במצב הסוציו-אקונומי אך הובילו גם לתופעות לוואי אחרות כמו אחוזים גבוהים של פשיעה. לאחר כמה אירועי פשיעה בנגב שבהם היו מעורבים בדואים, בין היתר, היו אלה מקרים של סחר בסמים בגבול מצרים, אלימות במשפחה וקטטות בין חמולות שהסתיימו לא פעם ברצח, באפריל 2012 המשטרה הקימה יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית. היחידה הזאת מונת כ-250 שוטרים אשר פועלים נגד עבריינים בדואים בדרום, רובם לוחמי יס"מ וחלקם בלשים, אנשי מודיעין, חוקרים ותובעים משטרתיים. בראשה עומד קצין בדרגת ניצב משנה, והיא תפעל נגד עבירות שונות, ביניהן נהיגה פרועה, מעשי גניבה, אירועי אלימות ופלישה לשטחי מדינה.[31] המשטרה אף הקימה תחנת משטרה בעיר רהט על מנת לתת שירות לתושבים המקומיים ולשפר את הביטחון האישי בעיר.

מאז שנות ה-90 מנהלים ארגוני זכויות אדם שונים בישראל, ובמיוחד האגודה לזכויות האזרח, עדאלה ורופאים לזכויות אדם מאבק ציבורי ומשפטי לשיפור השירותים הממשלתיים הניתנים ביישובים המוכרים והלא מוכרים כאחד. בעקבות עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ הוקמו לראשונה בתי-ספר תיכון בחלק מהיישובים, בתי-הספר ביישובים הלא מוכרים חוברו לראשונה לחשמל, הוקמו מרפאות ושופרו שירותים ממשלתיים נוספים.

א.ת. עידן הנגב, אתר בנייה, 2012

עם זאת, עד לשנת 2007, רמת השירותים הממשלתיים והמוניציפליים ביישובי הבדואים הייתה נמוכה מאד.

ממשלת ישראל יזמה בניית אזורי תעשייה חדשים על מנת לתת יותר אפשרויות תעסוקה למגזר, הגדול בינם הוא אזור תעשייה עידן הנגב ליד העיר הבדואית רהט.[32] הפארק התעשייתי מתפרס על פני 2,000 דונם וחלקו הראשון כבר אוכלס במלאו. המפעל הגדול ביותר שכבר פועל באזור התעשייה הוא סודה סטרים והוא מעסיק כ-2,500 עובדים מהדרום. מדובר בשותפות עסקית של מועצה אזורית בני שמעון 39%, רהט - 44% ולהבים - 17%.[33] בנוסף, ממשלת ישראל מקימה את אזור תעשייה שוקת[34] שהוא אזור תעשייה משותף לארבע רשויות : מיתר, מועצה אזורית בני שמעון, חורה ולקיה, בשטח כולל שגודלו 4,228 דונם, אשר יתמחה בפעילויות תעסוקה, מסחר, תעשייה, תיירות, משרדים, ספורט ובניני ציבור.[35]

בשנת 2017 יזמה הממשלה החלטת ממשלה שנועדה לשפר את השירותים המוניציפליים שמקבלים התושבים ביישובים הבדואים. ההחלטה מקצה שלושה מילארד ש"ח בטווח של חמש שנים לטובת שיפור כלל השירותים (חינוך, רווחה, בריאות, ספורט, ניקיון, תרבות ועוד).[36]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת הלימודים תשע"ז (2016/2017) למדו במערכת החינוך 95,352 תלמידים ובהם 19,000 תלמידים בגני הילדים וכ-76,000 תלמידים בבתי הספר היסודיים. בכיתות גן בחינוך הבדואי בנגב לומדים בממוצע 31.6 תלמידים, כארבעה יותר תלמידים מהממוצע הכללי במערכת החינוך. על פי משרד החינוך יש מחסור של 1,200 כיתות לימוד וכיתות גן ביישובים הבדואים. בבחינות המיצ"ב ניתן לראות פער של כ-38 נקודות בין בין הישגי הבנות להישגי הבנים לטובת הבנות. הפער גדל עם העלייה בגיל.

בשנת הלימודים תשע"ו (2015/2016) היה שיעור הזכאים לבגרות בקרב בני 17 באוכלוסיית הבדואים בנגב 32.7% לעומת 68.5% בקרב שנתון זה באוכלוסייה הכללית (ללא בדואים וחרדים).[37]

תוכנית פראוור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החלטת ממשלה מאוקטובר 2007,[38] הוקמה ועדת גולדברג שנדרשה להמליץ לממשלה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בינואר 2009, לאחר בחינת דו"ח ועדת גולדברג,[39] מינתה הממשלה צוות יישום ויישוב הסתייגויות אשר נדרש להגיש מתווה מפורט ובר-יישום להסדרת התיישבות הבדואית בנגב. בראש הצוות מונה אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. ב-31 במאי 2011 צוות יישום לדו”ח גולדברג להסדרת התיישבות הבדואים בנגב והגיש את המלצותיו. ב-11 בספטמבר 2011, בהחלטה מס' 3707, אישרה ממשלת ישראל את תוכנית פראוור.[40]

באותו היום אישרה הממשלה גם תקציב של 1.2 מיליארד ש"ח ליישום התוכנית. מטרתה להביא לשילוב טוב יותר של הבדואים בחברה הישראלית. התוכנית נועדה גם לצמצום משמעותי של הפערים הכלכליים והחברתיים בין האוכלוסייה הבדואית בנגב לכלל החברה הישראלית. מדובר בקידום מנופי צמיחה תוך דגש מיוחד על נשים וצעירים בתחומי התעסוקה והתשתיות התומכות בה. התוכנית תתמקד בפיתוח אזורי תעשייה, הקמת מרכזי תעסוקה ביישובים, קידום הכשרות מקצועיות ועוד. יופנו משאבים לתחומים תומכי תעסוקה ובמרכזם חינוך, תשתיות (לרבות מבני ציבור ותחבורה), חברה וקהילה וכן ביטחון אישי של התושבים. כל אלו צפויים לקדם באופן משמעותי את מצב התעסוקה במגזר, את מצבם הכלכלי של התושבים והיישובים ושיפור בתנאי החיים בהם.[41] תחום ההתיישבות כולל תהליך תכנון מקיף במסגרתו יורחבו יישובים בדואים קיימים. כן יקלטו תושבים ביישובי המועצה האזורית אבו בסמה ויוקמו יישובים במסגרת תוכנית המתאר המחוזית באר שבע. אופי של כלל ההתיישבות - חקלאית, כפרית, פרברית או עירונית - יותאם לאופי האוכלוסייה וייעשה בשיתוף פעולה עמה. ההערכה היא כי מקום מגוריהם של כשני שלישים מתושבי הפזורה יוסדר בקרבת מקום.

לפי החלטת הממשלה, תביעות הבעלות על הקרקע יוסדרו באמצעות מנגנון אחיד ושקוף שייקבע בחוק, ולפיו יינתנו תמורות בקרקע ובכסף בהיקף משמעותי. כך למשל, עבור כל תביעת בעלות של תובע שמחזיק בקרקע, שתוסדר במלואה, יקבל 50% מסך תביעתו, לעומת 20% בלבד המוצעים לו. החוק קובע כי מי שיאחר בהגשת התביעה או שהדיון בבקשתו לא יסתיים עד לתאריך קובע יאבד את זכותו בה אפילו אם בעלותו הוכחה.[42] מי שיישאר על הקרקע צפוי על פי הצעת החוק לעונש של שנתיים מאסר.[43]

במסגרת התוכנית מתוכננת שכונה חדשה לבני שבט אל-עזאזמה בשטח שעליו הם יושבים ליד יישוב קבע בדואי שגב שלום.[44] שבט אל-עזאזמה מונה כ-14,000 איש, היושבים באזור רמת בקע, רמת חובב וכלא באר שבע. לפי הרשות, הושגה הסכמה עם כמחצית מבני השבט על בניית השכונה החדשה בשטח שעליו הם יושבים, צמוד ליישוב. התושבים יקבעו יחד עם אנשי התכנון את אופן חלוקת המגרשים, את מיקום המסגד, המרפאות וסניף טיפת החלב, ואת פיזור החממות והלולים.

דוגמה אחרת - יישוב בדואי חדש, תראבין א-צאנע. בעבר אנשי השבט ישבו ליד היישוב עומר. אחרי מספר הסכמים עם השלטון כל השבט עבר ליישוב החדש הנבנה עבורו לא רחוק מבאר-שבע.

בספטמבר 2012 משרד הפנים אישר להרחיב את היישוב הבדואי לקייה בנגב בשלוש שכונות שיכללו 2,000 יחידות דיור, חלקן גם בבנייני קומות.[45]

הפרלמנט האירופי מתח ביקורת על התוכנית ודרש מישראל לעצור את יישום תוכנית פראוור[46] גם ועדת האו"ם למניעת אפליה גינתה את התוכנית. בדצמבר 2013 התקיימו הפגנות נגד תוכנית פראוור בחורה, בחיפה ובירושלים, וב־12 בחודש הודיע בגין כי הדיון בתוכנית ייפסק וכי ראש הממשלה קיבל את ההמלצה להסיר את החוק. בשנת 2014 הורחבו פעולות ההריסה של מבנים השייכים לבדואים בנגב. נהרסו 1073 מבנים בהשוואה ל 697 הריסות בשנת 2013, מכלל המבנים 718 נהרסו בידי בעליהם כדי להימנע מהריסה משטרתית. המשרד לביטחון פנים מעריך כי פעולות ההריסה הן הגורמות להיענות הבדואים לתוכניות ההסדרה המוצעות להם.[47]

הבדואים בצפון הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור הגליל התגוררו עד קום המדינה שבטים בדואים רבים, רובם נודדים למחצה. בזמן מלחמת העצמאות חלקם עזבו לסוריה וירדן. אך לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמהלך מלחמת העצמאות סייעו בדואים רבים לצה"ל מתוך אמונה שהשלטון הישראלי החדש ייטיב עימם. בשנת 1949 מנו הבדואים בצפון ישראל כ-6,500 נפש.[48]

נכון לשנת 2004, מתגוררים כ-60,000 בדואים בצפון ובמרכז מדינת ישראל,[1] ובעיקר בגליל ובעמק יזרעאל המשתייכים לכ-75 שבטים שונים.[49]

עם הריבוי של אוכלוסין בגליל ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות חל אצל הבדואים של צפון הארץ מעבר מזורז להתיישבות קבע. הממשלה תמכה בכך ובנתה יישובים קבועים במיוחד לבדואים עם קרקעות זולות ותשתית ציבוריות מפותחות - בתי-הספר, קופות-חולים וכו', כנ"ל גם תשתיות של מים, ביוב וחשמל. אזור גוש שגב היה תחום הנדידה המסורתי של שני שבטים: שבט ערב אל סוועאד (צפונה לכביש סכנין) ושבט ערב אל חוג'יראת (אנשי הסלעים / האבנים)[50] המתגורר דרומה ממנו על רכס יוטבת. שני השבטים הבדואים האלה הם הגדולים באזור הגליל. בתחילת שנות ה-1980 שבט החוג'יראת מונה כ-3,500 נפש, ושבט הסוואעד - כ-3,000 נפש. מרביתם של בני השבט חוג'יראת מתגוררים בכפר ביר אל-מכסור, והשאר נשארו על הרכס ביישוב הישן דהרה הנמצא ליד יודפת העתיקה.

היישובים בגליל ושבטיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישובי הבדואים בצפון ושבטיהם
יישוב שבטים
אבטין עומרייה, אבו קמיר, קמיראת, תורכמאן, זובידאת, חואלד, חילף
אום אל-גנם סעאידה
בועיינה-נוג'ידאת נוג'ידאת
ביר אל-מכסור חוג'ייראת
שפרעם זייוד, כעביה, סואעד
בסמת טבעון זבידאת, סעדיה
בענה סואעד
דהרה חוג'ייראת
דמיידה חוג'ייראת
ואדי אל-חמאם אלוהיב, אלהייב ע'וארנה
זרזיר מזאריב, אלהייב, ג'ואמיס[51]
חוסנייה סואעד
סוואעד חמירה סואעד
טובא-זנגרייה אל-זנגרייה, אלהייב
כעביה אבו סויד, אבו עיד, טואהרה, סלאמנה, ברק, כעביה, גוזלי, ועוד משפחות קטנות.
כמאנה סואעד
מנשייה זבדה זבידאת, סעאידה
מקמאן חוג'ייראת
סלאמה סואעד
ערב אל עראמשה
ערב אל נעים אלנעיים
שיבלי סבייח
ראס אל-עין סואעד
רומת אל-הייב אלהייב
אום מתנאן אלענאמי

השבטים לפי יישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט יישובים
אלהייב טובא-זנגרייה, רומת אל-הייב, זרזיר
אלוהיב ואדי אל-חמאם
אלחלף חילף
אלנעיים ערב אל נעים
גואמיס זרזיר
גריפאת זרזיר
דלאיקה בסמת טבעון
זייוד שפרעם, אבטין
זבידאת בסמת טבעון, מנשייה זבדה
חג'אג'רה חג'אג'רה
חוג'ייראת ביר אלמכסור, דמיידה, מקמאן, דהרה
חמדון עילבון
טבאש טבאש
כעבייה כעבייה, שפרעם, עוספיא, מדינת ירדן
מואסי אעבלין, שפרעם, דיר חנא
מזאריב זרזיר
מריסאת טמרה, אעבלין
נוג'ידאת בועיינה-נוג'ידאת
סבייח ערב אל שיבלי (ערב אלסבייח),כפר מצר
סואעד בענה, סלאמה (הגליל), כמאנה, חוסנייה, ראס אל-עין, סוואעד חמירה
סויטאת טבאש
סעאידה אום אל-גנם
סעדיה בסמת טבעון
ערב אלעואדין / תורכמאן אבטן, ח'רבת לד, סולם, שכונת הבדואים נצרת, קרקור, הנגב
ע'וארנה ואדי אל-חמאם
מואסי, אבו קמיר, קמיראת אבטין
עיאדאת זרזיר

שירותי בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם סניפים של קופות חולים בכל יישובי קבע בדואים המוכרים על ידי המדינה: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. כן נפתחו תחנות טיפת חלב. לעומתם, בדואים של הפזורה נאלצים להגיע ליישובי קבע או לבאר-שבע על מנת לקבל שירותי בריאות. 60% מבין הגברים הבדואים מעשנים, רובם מגיל צעיר מאוד.

בשנת 2009 התפרסם דו"ח של משרד הבריאות לפיו ילדים בדואים סובלים מבעיות גדילה, חוסרים תזונתיים ועוד. למרות הניסיונות לשיפור מצבם, בריאות הילדים ירודה.[52] שיעור תמותת תינוקות במגזר הבדואי הוא בין הגבוהים במדינה - תמותת התינוקות עד גיל שנה במגזר הבדואי גבוהה פי ארבעה ויותר בהשוואה ליישובים היהודיים בישראל (הנתונים של 2011).[53] אבל על-פי ממצאי הדו"ח של משרד הבריאות (2009), משנת 2004 נצפית מגמת ירידה בשיעורי תמותת תינוקות בקרב הבדואים בנגב מ-16.9 ל-1,000 לידות בשנת 2004 ל-11.5 ל-1,000 לידות בשנת 2007.[52] משרד הבריאות מקצה תקציב שנתי לפרויקט מיוחד להפחתת תמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית בנגב. הגורם העיקרי לתמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית הוא מומים מולדים ומחלות תורשתיות, שגרמו ל-43% ממקרי התמותה בשנים 2004–2006.

90.4% מהילדים הבדואים בנגב מקבלים את כל המנות של החיסונים השגרתיים המומלצים על ידי משרד הבריאות בתוכנית חיסוני השגרה בילדות המוקדמת. כתוצאה מקבלת החיסונים, משנת 1999 לא התקבלו דיווחים על מקרי תחלואה בחצבת, חזרת, אדמת, קרמת (אסכרה), טטנוס (פלצת), פוליו (שיתוק ילדים) ודלקת כבד B בקרב ילדים בדואים מתחת לגיל 5 שנים. משנת 2001 התקבלו דיווחים על מקרים ספורים בלבד של דלקת קרום המוח ואלח דם שנגרמו על ידי המופילוס אינפלואנזה b (בממוצע 1.2 לשנה). כמו כן, משנת 2001 אובחנו מקרים בודדים של דלקת נגיפית A עקב הכנסת החיסון נגד המחלה לשגרת החיסונים הניתנים בתחנות טיפת חלב ברחבי המדינה ב-1998; ועדיין מאובחנים מדי פעם מקרים מעטים של שעלת בקרב ילדים בדואים (בממוצע 7.3 לשנה).

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-50 רוב מוחלט של הבדואים בישראל לא ידעו קרוא וכתוב. חוק לימוד חובה יושם בתחילה באופן חלקי ביותר. בתקופת הממשל הצבאי, בין השנים 1948–1966, הוגבלה הניידות של האוכלוסייה הערבית-הבדואית, ונדרש היתר מיוחד לתעסוקה וללימודים. כתוצאה מכך נמנעה מרבים, ובמיוחד מנשים, הזכות לחינוך. רק בשנות ה-70 המאוחרות החלה המדינה ליישם את חוק לימוד חובה בנגב. שני בתי-ספר נבנו בשני יישובים בדואים. בניגוד לנשים הערביות מצפון הארץ, שהייתה להן גישה למערכת חינוך מפותחת, לנשים הערביות הבדואיות לא הייתה כמעט גישה למערכות חינוך פורמליות. רק ב-1976 האישה הבדואית רכשה השכלה גבוהה ורק ב-1988 קיבלו 12 נשים בדואיות את התואר הראשון. למרות זאת, יישום חוק לימוד חובה חולל מהפכה במגזר. במהלך דור אחד השתנתה רמת האוריינות מ-25% ל-95%. אלה שעדיין אינם יודעים קרוא-וכתוב הם על פי רוב קשישים. רמת הנשירה מבתי-הספר עודנה גבוהה מאוד, בין הגבוהות בישראל. לפי נתוני 2010, שיעור הנשירה במגזר נע בין 4.1% (בחורה) ל-10.6% בשבט בדואי אל-אעצם.[54] בשנת 1998 האחוזים היו גבוהים עוד יותר: רק 43% מהצעירים הבדואים התחילו ללמוד בכיתה י"ב.

מאמצים רבים נעשים על מנת לשפר את המצב. באוניברסיטאות לדוגמה, יש מלגות מיוחדות לבדואים. זה גרם לעלייה חסרת תקדים בכמות הסטודנטיות מהמגזר - פי 6 רק בחמש שנים - בין השנים 1996 ל-2001.

בקיץ 2012 אותרה מגמה חדשה - מאות בדואים מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות הפלסטיניות. שכר הלימוד הגבוה בישראל, הדרישה לעבור מבחן פסיכומטרי ומחסור במקצועות שמעניינים את הבדואים, גורמים למאות מהם לנהור לאוניברסיטאות בחברון ובג'נין.[55]

סימניה - רקמה בדואית במסגרת הפרויקט רקמת המדבר של נשות הכפר לקיה

מעמד האישה ותעסוקת נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות הייתה הזנחה של הנשים הבדואיות בתוך המגזר אך לאחרונה חל שיפור ומעמד האישה התחזק. הסיבה לכך היא קבלת השכלה גבוהה ויציאה הדרגתית של נשים בדואיות לשוק העבודה.[56] הנשים הבדואיות זכאיות למלגות מיוחדות.

כמו כן הן משתתפות בקורסי הכשרה מקצועית אשר הן עוברות במסגרת פרויקטים שונים. לדוגמה, קיים פרויקט האריגה בנגב בכפר לקיה - קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה, וייצור בגדים במשך השנתיים האחרונות. המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה בקרב הקהילה הבדואית בכפר לאקיה, וסיפק ל-20 נשים בדואיות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בעניין התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק, והדרכה ממושכת. זה היה פרויקט מאוד מוצלח - ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי של עיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית.[57]

שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה נמוך במיוחד ועומד על 11.4%. הסיבות לשיעור הנמוך קשור למחסור בהשכלה ובניסיון רלוונטי לשוק העבודה והיעדר תשתיות תחבורתיות נאותות (Amar Abu-Qarn).[58] פלוג קרנית וניצה קסיר הצביעו על אפליה בשוק העבודה, רמת ההשכלה ביישובים הבדואיים ומחסור במקומות עבודה מתאימים באזור כגורמים מהותיים בהסבר של שיעורי התעסוקה הנמוכים של הנשים בחברה הבדואית.[59]

יחס הבדואים לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהבדואים אינם מחויבים בשירות בצה"ל, כבר משנות ה-50 שולבו מספרים מועטים של בדואים כגששים ביחידת המיעוטים לשעבר.

כיום רק אחוזים בודדים מתוך הבדואים שחיים בישראל בוחרים לשרת בצה"ל.[1]

מבין הבדואים שכן בחרו לשרת הם צפויים להתגייס אל יחידת הגששים, או אל הגדס"ר הבדואי (סיירי המדבר),[60] או למשמר הגבול. במחנה מחו"ה אלון טירונות במסגרתה פועלת גם פלוגת "אייל" המיועדת למתגייסים בדואים הנדרשים לתרגל העברית שלהם ובכך לפתוח בפניהם אפשרויות שיבוץ נרחבות מלבד היחידות המוכרות למגזר.

הגיוס בקרב בני העדה שנוי מאוד במחלוקת. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, תחושת האפליה של רבים במגזר והתחזקות התנועה האיסלאמית בקרב התושבים, נרשמה ירידה באחוז המתגייסים הבדואים.[61] עם זאת מאז 2002 הסתמנה מגמת עלייה בשיעור המתגייסים, והתייצבה על כ-300–400 חיילים בדואים בשנה. בשנת 2004 שירתו בצה"ל כ-1000 בדואים, רבים מהם בשירות קבע.[62] כמו כן נרשם מקרה ראשון של גיוס אישה בדואית אמירה אל הייב מהצפון, שהתגייסה למג"ב, וכן גיוס של בדואים בודדים לעתודה האקדמית.

לזכר הבדואים שנפלו בעת שירותם בצה"ל הוקמה אנדרטת הלוחם הבדואי.

כל חברי הכנסת הבדואים שכיהנו התנגדו לגיוס המגזר לצה"ל. ח"כ טלב א-סאנע הצהיר שהוא מסרב לשירותם של הבדואים בצה"ל, ואף הציג חיילים אלו כ"חלק ממכונת הג'נוסייד של ישראל כנגד הפלסטינים" וקרא להם לחזור, כדבריו, למקומם הטבעי בקרב עמם.[63]

נציגים בולטים של הקהילה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הבדואים במדינת ישראל, באתר הכנסת
  2. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 133-132.
  3. ^ E.(1885). Mount Seir, Sinai and Western Palestine. London: Richard Bentley עמוד 139
  4. ^ מצוטט ב"עיונים במאמצים ליישוב הנגב מאז העלייה הראשונה ועד העלייה הגדולה לישראל", שמעון רובינשטיין, 2,000
  5. ^ 5.0 5.1 Cédric Parizot. "Gaza, Beersheba, Dhahriyya: Another Approach to the Negev Bedouin in the Israeli-Palestinian Space"; Bulletin du Centre de recherche français de Jérusalem, 2001
  6. ^ קות קרק, תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב עד לשנת 1948, הוצאת אריאל 2002, עמוד 57
  7. ^ יוסף בן דוד, הבדווים בנגב, 1960-1900, באתר מטח
  8. ^ חנינא פורת, "מהלכי מדינת ישראל וחלופות השמאל לפתרון שאלת הבדווים בנגב 1960-1953"
  9. ^ 9.0 9.1 יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 68.
  10. ^ עמנואל מרקס, בדווי הנגב בשנות השישים. בתוך: ארץ הנגב, אדם ומדבר, משרד הבטחון, 1979, כרך ב, עמ' 639-640
  11. ^ הבדווים מאשימים הסיירת הירוקה קציני צה"ל והמשטרה בהתעללות, דבר, 15 במרץ 1979
  12. ^ הלוחמה הכימית של מינהל מקרקעי ישראל באתר התאחדות חקלאי ישראל
  13. ^ תושבי אל-עראקיב בונים מחדש את הכפר שנמחק כליל מכוח צווי הריסה, "אפוק טיימס", 7 באוגוסט 2010
  14. ^ חוק העז השחורה מאת יצחק ביילי, באתר סנונית
  15. ^ אתי וייסבלאי, חינוך בחברה הבדואית בנגב תמונת מצב, מרכז המחקר של הכנסת
  16. ^ תמונת מצב המדינה 2018
  17. ^ החברה הבדואית בישראל בראי עולם התעסוקה
  18. ^ אהוד פראוור, לירית סרפוס, הבדואים בנגב: מדיניות, קשיים והמלצות, המועצה לביטחון לאומי, עמוד 5
  19. ^ האוכלוסייה הבדווית בישראל, עמ' 26
  20. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 69.
  21. ^ דמוגרפיה של האוכלוסיה הבדואית בדרום
  22. ^ מירב ארלוזורובהחופש החדש של הנשים הבדוויות, באתר TheMarker‏, 21 באפריל 2009
  23. ^ ד. בן רבי, ש. עמיאל, פ. ניג'ם, ט. דולב, ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים
  24. ^ 24.0 24.1 18% מהגברים הבדואים בנגב מתחתנים בניגוד לחוק עם יותר מאישה אחת
  25. ^ הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב
  26. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 72.
  27. ^ של מי האדמה - הבדואים או המדינה?
  28. ^ קאסם אלצראיעה, משפט שבטי: אינטגרציה או סגרגציה, לקסי-קיי, גליון 7, המכללה האקדמית קיי, 2017
  29. ^ שקד שוקלת הקמת בית משפט ברהט
  30. ^ כך אנחנו נראים: שבעה גרפים שמלמדים על מצבה הכלכלי־חברתי של ישראל
  31. ^ אבי אשכנזי, המשטרה מקימה יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית, nrg מעריב, אפריל 18, 2012
  32. ^ עידן הנגב
  33. ^ אזור התעשייה עידן הנגב
  34. ^ העבודה על אזור התעשייה שוקת מתחילות
  35. ^ אזור תעשייה שוקת ברשות מקרקעי ישראל
  36. ^ החלטת ממשלה 2397 למגזר הבדואי בדרום
  37. ^ חינוך בחברה הבדואית תמונת מצב
  38. ^ הקמת ועדה לשם הצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, החלטה מספר 2491 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2007, באתר של משרד ראש הממשלה
  39. ^ דין וחשבון להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב (ועדת גולדברג), החלטה מספר 4411 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2009, באתר של משרד ראש הממשלה
  40. ^ דו"ח הצוות הבינמשרדי ליישום המלצות הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב - המשך הדיון והעברת שטח פעולה ממשרד למשרד
  41. ^ שלמה פיוטרקובסקיהממשלה אישרה "תכנית פראוור" לישוב הבדואים, באתר ערוץ 7, 11 בספטמבר 2011
  42. ^ סעיף 67 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  43. ^ סעיף 71 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  44. ^ יניר יגנה, לראשונה: בדואים ישתתפו בתכנון שכונתם החדשה, באתר הארץ, 1 ביולי 2012
  45. ^ אריאל נוי, בלעדי ל"כלכליסט" - הבדואים עולים קומה: מיישובים לא מוכרים לבניינים משותפים, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2012
  46. ^ ג'קי חורי, הפרלמנט האירופי נגד התוכנית לפינוי בדואים מכפרים לא מוכרים בנגב, באתר הארץ, 8 ביולי 2012
  47. ^ המשרד לביטחון הפנים, מנהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני המקרקעין, דו"ח שנתי, 2014
  48. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 67.
  49. ^ יואל פרץ, סיפורי אם בקרב שבטי הבדווים בגליל, 1982
  50. ^ נסיעה לאבטליון
  51. ^ לילי גלילי, הנפקד הכי נוכח, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2007
  52. ^ 52.0 52.1 בריאות ירודה לילדי הבדואים, פברואר 8, 2009
  53. ^ דן אבן, עלייה בשיעור תמותת תינוקות במגזר הבדואי, הארץ, אפריל 24, 2011
  54. ^ שיעורי הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך, 2011
  55. ^ יניר יגנה, מוותרים על ישראל. זינוק במספר הבדואים שלומדים ברשות הפלסטינית, הארץ, יולי 30, 2012
  56. ^ משהו קורה אצל הבדואים בנגב
  57. ^ פרויקטים של בדואים המרכז יהודי-ערבי לפיתוח כלכלי
  58. ^ Abu-Qarn, Aamer, Determinants of Labor Force Participation of Arab Women in the Negev, The Robert H. Arnow Center for Bedouin Studies and Development.
  59. ^ Karnit Flug and Nitsa (Kaliner) Kasir,"Poverty and Employment and the Gulf between them", Israel Economic Review, Vol. 1, p. 55-80, 2003
  60. ^ שירות הבדואים בצה"ל, אגף כוח האדם, באתר צה"ל
  61. ^ עמוס הראלמספר הבדווים המתגייסים לצה"ל ירד ביותר מחצי, באתר הארץ, 14 ביוני 2001
  62. ^ ‫שלמה סבירסקי ו‫יעל חסון, ‫אזרחים שקופים, ספטמבר 2005, באתר מרכז אדוה (מידע על שוויון גיליון מספר 14 - ספטמבר 2005)
  63. ^ דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
  64. ^ צח יוקד, טיול שורשים, nrg, אוקטובר 2007
  65. ^ משרד הרווחה יוצא למאבק - בפוליגמיה הארץ, מרץ 26, 2008
  66. ^ דני ברנר, בעקבות הגששים, nrg מעריב, אוקטובר 5, 2003