הווידאו של בני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הווידאו של בני
Benny's Video
Bennys video.jpg
כרזת הסרט בגרמנית
בימוי מיכאל הנקה
הופק בידי פייט היידוצ'קה
תסריט מיכאל הנקה
עריכה מרי הומולקובה
שחקנים ראשיים ארנו פריש
אנגלה וינקלר
אולריך מיהה
אינגריד שטסנר
צילום כריסטיאן ברגר
מדינה אוסטריה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1992
משך הקרנה 105 דקות
שפת הסרט גרמנית
סוגה סרט אימה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס המבקרים של האקדמיה האירופית לקולנוע (מיכאל הנקה) עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הווידאו של בֶני (במקור: Benny's Video) הוא סרט הקולנוע השני של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה. הסרט, שיצא בשנת 1992, עוסק בדיון על ניכור חברתי בחברה המודרנית, השפעתה השלילית של התקשורת ובמיוחד הטלוויזיה על תפיסת המציאות של האדם, ויחסי הגומלין ביניהם. זהו חלקה השני של טרילוגיה קולנועית העוסקת בנושאים אלה ודומים, שכוללת גם את הסרטים "היבשת השביעית" ו"71 פרגמנטים מכרונולוגיה מקרית".

תוכן הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הוא נער שחדרו עמוס בציוד וידאו, הכולל בין השאר מצלמה דו-כיוונית שמסוגלת לצלם הן את הרחוב שבחוץ והן את פנים החדר. הסרט סובב סביב רצח שמבצע בני בחדרו בנערה בלתי מוכרת, שאותה הזמין לביתו במהלך ביקורו בספריית וידאו. הרצח מתבצע בעקבות החלפת העלבות סתמית בין בני והנערה, בעזרתו של אקדח הימום (המשמש להימום בעלי חיים לפני שחיטתם) אותו לקח בני ללא רשות מחוותם של הוריו, גאורג ואנה. המצלמה של בני הייתה מכוונת אל פנים החדר בזמן הרצח. לאחר הרצח, בני חוזר לשגרה היומיומית שלו, ובשלב מסוים מקרין כבדרך אגב את סרטון הווידאו בו תועד הרצח בפני הוריו. בסרטון מעשה הרצח עצמו מתנהל מחוץ למסך, ורק השתתקות צרחותיה של הנערה מעידה על מותה.

ההורים, שחוששים לעתידו של בני וכן מהאשמות שיופנו כלפיהם, מחליטים לחתוך את גופת הנערה לפיסות קטנות מספיק על מנת להעלימן דרך צינור ניקוז. בני ואמו יוצאים לנופש במצרים בעוד שהאב נשאר באוסטריה לשם ביצוע המשימה. במהלך הנופש בני מצלם וידאו עבור אביו בו הוא מספר לו, ספק בציניות, על חוויותיו במצרים. לאחר חזרתם של בני ואמו מהנופש, בני מקרין בפני שוטרים את שיחתם של הוריו בה הם תיכננו את דרך ההיפטרות מן הגופה, אותה צילם בעצמו, ובכך מפליל את הוריו. גם בסרטון הווידאו הזה, ההורים עצמם מוסתרים מאחורי דלת מוגפת כמעט לחלוטין, ורק קולותיהם נשמעים.

הסרט כולל מוטיב חוזר של מסך טלוויזיה שעליו מוקרן סרטון כלשהו, המופנה ישירות אל צופי הסרט, כך שחלק מהסצנות בסרט מתנהלות למעשה על גבי "מסך בתוך מסך".

נושאי הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי בסרט הוא הסכנה הגדולה הנעוצה, לתחושתו של הנקה, בהשפעתה של הטלוויזיה על תפיסת המציאות של האדם המודרני. לטענתו של הנקה, האדם אינו תופס את המציאות כפי שהיא אלא רק נגזרת של המציאות, שהיא דרך הייצוג של המציאות בטלוויזיה.[1] סרט נוסף של הנקה שמתמקד בנושא זה ואף מרחיב את הטיפול בו הוא "משחקי שעשוע" משנת 1997.

לדעת מבקרי קולנוע רבים, סצנת הרצח היא סצנת המפתח בסרט: הצופה בסרט מצפה למפגש מיני בין בני והנערה, אך בני מעדיף להרוג את הנערה ולשוב אל חדרו העמוס במכשירי וידאו, שהשליטה שלו עליהם היא מוחלטת; זהו אחד מהסמלים שבסרט לניכור ולחוסר היכולת של בני אדם להיחשף אחד לשני.[2]

באתר "Senses of Cinema" נרמז כי הסרט הוא פרודיה על "סרטי התבגרות" (באנגלית: "coming-of-age films", סרטים שעוסקים בתהליך ההתבגרות).[2]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסטיבל וינה 1992 - פרס "Vienna Film Award" (זכייה)
  • פרסי האקדמיה האירופאית 1993 - פרס פיפרסקי (זכייה), הסרט האירופאי הטוב ביותר (מועמדות)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כריסטופר שארט, העולם הגלוי - ראיון עם מיכאל הנקה, באתר kinoeye.org (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 מתיאס פריי, מיכאל הנקה, באתר Senses of Cinema (באנגלית)