הוועד האודסאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האספה הראשונה של הוועד האודסאי, מאי 1890, תצלום קבוצתי. בתמונה: 1. ר' שמואל מוהליבר; 2. ד"ר יהודה לייב פינסקר; 3. אברהם גרינברג; 4. שלמה (אלתר) פריץ; 5. מנשה מרגלית; 6. שמואל ברב"ש; 7. משה פישרוביץ; 8. אשר גינצברג (אחד העם); 9. יעקב לובארסקי; 10. יהושע אייזנשטט (ברזילי); 11. מרדכי רבינוביץ (בן-עמי); 12 ירתמיאל שטראקמטה (שטארקמיט); 13. גצל טובבין; 14. ולדימיר (וולף) פיטקיס; 15. יהודה לייב אמציסלבסקי; 16. חיים אטינגר (ממזריטש); 17. משה ברלין (מדינבורג); 18. שלום רבינוביץ (שלום עליכם) (מקייב); 19. מרדכי פדובה (מבריסק); 20. משה לייב ליליינבלום (מאודסה); 21. אלכסנדר הלוי צדרבוים (מפטרבורג); 22. מרדכי פולינקובסקי (מקייב); 23. ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן (מקישינב); 24. אברהם אליהו לובארסקי (מבאלטה); 25. ד"ר יוסף חזנוביץ; 26. אייזיק בן-טובים (מביאליסטוק); 27. דב בער ירוחמזון (משדה לבן); 28. וולף ווילנסקי (מקרמנצ'וג); 29. ל' בריסקין (משדה לבן); 30. יהודה ליב ברגר (מפינסק); 31. ראובן שוכמן (מניקולאייב); 32. נחום רוטמן (רויטמן) (מקישינב); 33. אליהו זאב לוין אפשטיין; 34. אליעזר קפלן (ורשה); 35. נח בלוך (מווילנה); 36. ישעיה ברייטמן; 37. ח"א גורודישטיאן (קישינב); 38. משה קאמיונסקי (מוויניצה); 39. מרדכי בן הלל הכהן (מהומל); 40. זאב ברמן (מפטרבורג); 41. חיים. אליעזר מושקאט (מבריסק); 42. שלמה ברליאנד (מקישינב); 43. צבי ליב כצמן (מחארקוב); 44. אברהם הרכבי (מייקטרינוסלב); 45. יעקב בן-יעקב (מווילנה); 46. ישראל יאסינובסקי (מוורשה); 47. זאב (ולדימיר) טיומקין (מייליזבתגרד); 48. נח ליפשיץ (מקישינב); 49. חיים פסטרנק (מבוהופול); 50. מיכל מיידנסקי (מייקטרינוסלב); 51. יהושע סירקין (ממינסק); 52. הרב יעקב מזא"ה (ממוסקבה); 53. חיים צ'ריקובר (מפולטבה); 54. א' פרל (מייקטרינוסלב); 55. ג' באזלינסקי (מייליזבתגרד); 56. ש"ב טַרטָקובסקי (צ'רקאסי). לא מופיע בתצלום אבל השתתף באספה: מנחם אוסישקין (ממוסקבה).

"הוועד האודסאי"רוסית: Одесский комитет; בשמו הרשמי: החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל,[1] Общество вспомоществования евреям земледельцам и ремесленникам в Сирии и Палестине) היה מרכז חובבי ציון במזרח אירופה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1881, בעקבות פרעות הסופות בנגב, ביקשו חבורות יהודים ברוסיה וברומניה להקים "אגודות בעלות מצע לאומי שביקשו להציל את החברה היהודית מכִּלְיָה. בהמשך הפכו האגודות לתנועה לאומית ממוסדת שכונתה בקרב חבריה בשם 'חיבת ציון', ומאז 1890 - הוועד האודסאי'".[2]
בשנת 1890 קיבלה תנועת חיבת ציון מעמד חוקי, תחת השם הרשמי 'חברת תמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי-מלאכה בסוריא ופלשתינא' (כך תורגם שם החברה מרוסית על ידי לילינבלום; אך כבר בדו"ח התלת-שנתי הראשון שלה נקראה 'החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ הקדושה').[3] לאחר הקמת ההסתדרות הציונית ב-1897 ירדה קרנו והוא נחשב מאז בציבוריות היהודית לארגון צדקה או פילנתרופיה למען התיישבות בארץ ישראל. בין חברי הוועד היו שמואל ברב"ש, צבי הימלפרב, חיים אטינגר ויוסף ספיר, ובין סגניהם חיים נחמן ביאליק, יוסף קלוזנר, אברהם זוסמן, יעקב ריימיסט ומשה קליימן. בשנת 1906 מונה ליושב ראש הוועד מנחם אוסישקין, ורבים סברו שהדבר יתרום לצמיחתו, אולם מעמדו הפוליטי בציבוריות היהודית דווקא הלך והדרדר.

התרומות המשיכו להגיע אל הוועד בכל שנות קיומו. הוועד היה מעורב בטיפוח ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל; נשלחו אליו דין וחשבונות על הנעשה במושבות ובערים, משלוחים או נציגים בארץ ישראל, כגון מנחם שיינקין.[4] הוועד תמך בכינון כוח המגן העברי בארץ. כך למשל, הוא מימן את ביטוח עבודתם (בחברת ביטוח איטלקית) של אנשי "השומר"; הוועד התחייב לכסות נזקי גנבה בכל מושבה שבה נשכרו לשמירה אנשי "השומר", ובשנת תרע"א (1911) הפקיד 7000 פרנק לחשבון בבנק אפ"ק שנועד ל"קרן גנבות" שממנה ילקחו הפיצויים.[5] השפעתו ניכרה בחינוך העברי בארץ. כך למשל תרם הוועד יותר מ-25 אלף רובל למצדדים בשפה העברית בתקופת "מלחמת השפות" ובמנהיגיו ביישוב, כגון דוד ילין וחברי "הסתדרות המורים".[6]

בעקבות מהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון ומלחמת האזרחים ברוסיה, הסתיימה פעולתו, כאשר פקידי היבסקציה תבעו את סגירתו. מאזנו האחרון הוגש באודסה ב-21 באוגוסט 1919.

ראשי הוועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כתבים לתולדות חִבת-ציון וישוב ארץ-ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, שכרכו הראשון ראה אור באודסה בשנת תרע"ט 1919

אוסף מסמכים ותעודות מארכיונו, אשר אסף וההדיר אלתר דרויאנוב, ראו אור משנת תרע"ט (1919) ועד שנת תרצ"ב (1932 בשלושה כרכים (חלק א' באודסה בהוצאת "אמנות", ובדפוס "הפועל הצעיר" ו"אחדות" בארץ ישראל) בשם: כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל.
הכרכים זכו למהדורה מהודרת על ידי ד"ר שולמית לסקוב, שראו אור בשישה כרכים במכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד. הכתבים אוצרים מידע רב על התנועה הציונית ועל אישיה בתקופת העלייה הראשונה והשנייה.
הוא כולל מסמכי תקנות של חברות ואגודות כגון "תקנות חברת ביל"ו" שנתחברו בקושטא,[7] ותקנות חברת תחית ישראל,[8] תוכניות התיישבות וסדרי יישובים חקלאיים ואיגרות רבות, בהן של אנשי ביל"ו ולשכותיהם המרכזיות, אליעזר בן-יהודה, אהרן מיכל ברכיהו, יחיאל מיכל פינס, זלמן דוד לבונטין, קרל נטר, לורנס אוליפנט, שמואל משה לולקימאכר, דוד גורדון, שמואל מוהליבר, קבוצת תלמידי ישיבת וולוז'ין, מאיר דיזנגוף, אחד העם, ולדימיר דובנוב ומרדכי בן הלל הכהן.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדותיו החלו להכתב בראשית המאה ה-20, על ידי יוסף ספיר ושמואל לייב ציטרון. הוא הוזכר, בהרחבה או בצמצום בחיבוריהם של נחום סוקולוב, ישראל קלויזנר, יוסי גולדשטיין, מרדכי אליאב, ישראל קולת, יוסף שלמון, מרגלית שילה וגדעון שמעוני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלתר דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, א-ג, אודיסה ותל אביב: דפוס: "אמנות", "הפועל הצעיר", "אחדות", תרע"ט-תרצ"ב 1932-1919.
  • שולמית לסקוב (עורכת), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, (ליקט וערך לראשונה: אלתר דרויאנוב), א-ז, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב-תשנ"ג 1993-1982.
  • יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע-2010, עמ' 329–346.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', בתוך: יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הועד האודסאי', עמ' 329.
  2. ^ יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 329.
  3. ^ על נוסח השם העברי נוספו גרסאות נוספות; ראו: שולמית לסקוב, הקדמה למהדורה החדשה של ה'כתבים', בתוך: הנ"ל (עורכת), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, (ליקט וערך לראשונה: אלתר דרויאנוב), א, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ב-1982, עמ' 7.
  4. ^ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, הוצאת מערכות, תשט"ו-1914, עמ' 276.
  5. ^ בן ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, עמ' 269, 302.
  6. ^ יוסי גולדשטיין, חיסולו של 'הוועד האודסאי', עמ' 342-341.
  7. ^ כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, מהדורת לסקוב, תעודה 159, עמ' 491-486. אנשי ביל"ו חיברו מספר תקנונים.
  8. ^ כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, מהדורת לסקוב, תעודה 16, עמ' 123-122.