הוועד היהודי-האמריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמליל הארגון

הוועד היהודי-האמריקאי (AJC‏, ראשי תיבות באנגלית של "The American Jewish Committee") הוא ארגון יהודי-אמריקאי שנועד לשמור על זכויותיהם של יהודים במדינות מחוץ לארצות הברית.

הארגון מורכב מכמה עשרות אלפי חברים מהאליטות החברתיות והכלכליות של יהודי ארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם בניו-יורק בפברואר 1906 על ידי 35 מבני האליטה היהודית-אמריקאית ממוצא גרמני. ברקע היווסדו עמדה מצוקת יהודי רומניה ורוסיה בשנים שקדמו להקמתו. מטרתו הייתה למנוע פגיעה בזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים בעולם, לדאוג לשמירה על יכולתם הכלכלית והתרבותית ולארגן סיוע כמענה למצוקות. למעשה הוועד היה הארגון האתני-דתי הראשון בארצות הברית שנוסד למען הגנה על זכויותיו וזכויות בני עמו או דתו בחוץ לארץ.

בשנותיו הראשונות, הוועד היה הארגון החשוב ביותר של יהודי ארצות הברית, כאשר גם המהגרים חשו תלות במנהיגיו. הארגון שאב כוחו לא ממספרים, אלא מן האיכות ומן המעמד של חבריו שנבחרו בקפידה. בדרך כלל עמדו בראשו יהודים שהתערו היטב בחברה, מבוססים כלכלית ונטייתם הדתית רפורמית. למשל, אוסקר שטראוס (Strauss), שהיה שר העבודה וידיד התנועה הציונית, השופטים מאיר סולצברגר (Solzberger), שהיה הנשיא הראשון של הוועד, ולואי מרשל (Louis Marshall), שהחליפו ב-1912, ובעל ההון ג'ייקוב שיף (Schiff).

הוועד רשם הצלחה ראשונה כאשר במסע ציבורי נמרץ ומוצלח, בהנהגת מרשל ושיף ביטלה ארצות הברית חוזה עם רוסיה בתגובה ליחסה אל היהודים. האוריינטציה של הוועד הייתה כלפי אמריקניזציה רבה ככל האפשר, התנגדות ללאומיות יהודית בארצות הברית, כמו גם "התיישרות" ככל האפשר עם עמדת הממשל, ומכאן יחסו המסויג כלפי הציונות. הארגון לא שאף להיות ארגון המונים. בוועד היו מספר מצומצם של כמה עשרות חברים, רובם תומכים פיננסיים ומיעוטם בתפקידי ביצוע, וכוחו נבע ממשקלם הסגולי ומקשריהם עם הממשל. אפילו הרחבת בסיסו הייצוגי נעשתה בפיקוח קפדני של מייסדיו. בין מלחמות העולם הפך מארגון של יוצאי גרמניה לארגון מגוון יותר, אם כי הדומיננטיות בו הייתה עדיין של יוצאי גרמניה בני דור שני ושלישי. כן הפך מארגון אנטי-ציוני ללא-ציוני, למשל, נכון היה לסייע ליהודי א"י כפרטים, אך לא על בסיס מדיני ועם זאת הוועד הביע תמיכה בהצהרת בלפור.

מרשל, שהוכר כמנהיגה של יהדות ארצות הברית, עמד בשנות ה-20 בראש הארגון עד מותו ב-1929. החליף אותו פליקס ורבורג (Warburg) שכיהן עד 1937. משנות הארבעים הראשונות עמד בראש הוועד ג'וזף מ. פרוסקאואר (Proskauer), שתחילה הפך חזרה את הכיוון המתקרב-לציונות. לאחר מלחמת העולם השנייה חזר ושינה הוועד את עמדתו לנוכח המציאות בה ארץ ישראל הייתה המקלט היחיד לפליטי השואה, ותמך לאחר התלבטות בתוכנית החלוקה, אפילו לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה בהחלטה.

משנת 1982 הוועד מפעיל את תוכנית Project Interchange, המביאה מנהיגים מרחבי העולם לסמינרים חינוכיים בישראל.

הוועד היה הארגון היהודי הראשון שחידש את הקשרים עם גרמניה לאחר השואה. זמן קצר לאחר איחוד גרמניה, פתח הארגון משרד בברלין. בתחילת מאי 2006 הוזמנה אנגלה מרקל לנאום בכנס לציון מאה שנה לקיומו של הוועד. זו הייתה הפעם הראשונה שקנצלר גרמני הוזמן להופיע בפני העצרת השנתית של הארגון.[1]

הארגון הקים סניף בירושלים, ישראל, בשנת 1962, שפעיל עד היום. מנכ"ל הארגון הבינלאומי הוא דייוויד האריס, ומנכ"ל הארגון בארץ היא סא"ל (מיל') אביטל ליבוביץ'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גנין, צבי. בין זהות אמריקאית וזיקה יהודית. קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה. יד יצחק בן-צבי. 1981. עמ' 227 - 229.
  • גרטנר, אריה. היישוב היהודי בארצות הברית מראשיתו עד ימינו. הקיבוץ המאוחד. 2004.
  • נאמן ארד, גולי. אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם. תגובתם של קרובים-רחוקים. עם עובד. תל אביב. 2006.
  • Feingold, Henry L. A Time for Searching: Entering the Mainstream, 1920 - 1945. The Johns Hopkins University Press. Baltimore. 1992.
  • Sachar. Howard Morely. A History of the Jews in America. A. A. Knopf. NY. 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 315-314.