הוועד הערבי העליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

הוועד הערבי העליוןערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

הוועד במרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הערבי העליון 1936. שורה קדמית (משמאל לימין): ראע'ב נשאשיבי, אמין אל-חוסייני, אחמד חילמי פשה, עבד אל-לטיף א-סלאח, אלפרד רוק. שורה אחורית: ג'מאל אל-חוסייני, חוסיין אל-ח'אלידי, יעקוב אל-ע'וסיין, פואד סאבא.

הוועד הוקם בתחילת המרד הערבי הגדול בתאריך 25 באפריל 1936, בעקבות לחץ עממי שהופעל על ההנהגה הערבית המסורתית. הוועד הוקם על ידי המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים"), מפלגת אל-איסתקלאל, הנוצרים והנשאשיבים ובראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני (ששימש באותה תקופה כמופתי של ירושלים ועמד בראש המועצה המוסלמית העליונה). לוועד הזה מינו עצמם ראשי ששת המפלגות: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי (מזכיר הוועד), ראע'ב נשאשיבי, חוסיין אל-ח'אלידי, עבד אל-לטיף צלאח ויעקוב אל-ע'וסיין. עליהם נוספו חאג' אמין אל חוסייני כיושב-ראש, אחמד חלמי פשה כ"בלתי מפלגתי", אלפרד רוק ויעקוב פראג'.[1]

פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הכרזה על שביתה כללית ועל שביתה של הפועלים הערבים על מנת לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם (למעשה הצטרף הוועד לשביתה שהוכרזה חמישה ימים קודם לכן על ידי מפלגת אל-איסתקלאל).

דרישת הוועד הערבי העליון מממשלת המנדט היו:

  • הפסקה כללית של העלייה היהודית
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים
  • הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי (שבה ישלטו הערבים בהיותם רוב האוכלוסייה).

מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי. תומכיו של חאג' אמין אל-חוסייני ביצעו מספר פיגועי התאבדות נגד מתנגדיו הפוליטיים של חוסייני, ולאחר מספר התנקשויות השיגו את מטרתם: רוב מתנגדיו, שהחזיקו בעמדות מתונות, נרצחו על ידו, והשאר גלו מן הארץ לבלי שוב.[2]

החל מכינונו הנהיג הוועד את המרד עד שהפסיק לבסוף את השביתה ב-12 באוקטובר 1936 בעקבות הקשחת המדיניות הבריטית והסכמה לשגר לארץ ועדת חקירה, קשיים כלכליים בהם נתקל הציבור הערבי עקב השביתה ופנייה של ראשי מדינות ערב. במהלך המרד זכה הוועד לסיוע של ועדים ל"הצלת פלסטין" שקמו במדינות השכנות וכן לסיוע של המדינות עצמן.

בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל ועדת פיל, שגבתה עדויות ברחבי הארץ. הוועד הערבי העליון החרים את וועדת החקירה, אולם סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.[3]

בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[4]

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידת בלודאן ב-8 בספטמבר 1937. רק עם פרסום הדו"ח של הוועדה, התחזקו ראשי הוועד הערבי העליון בהכרתם, כי לא יהיה מנוס מחידוש ההתקוממות.[5] ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. הוצאו פקודות מאסר נגד חבריו ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. אמין אל-חוסייני, הצליח להימלט ללבנון.[4]

הוועד בין המרד הערבי למלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליית ראשי הוועד והרציחות ההמוניות של "משתפי פעולה" הביא לפילוג בו ולמעשה לשיתוקו הכמעט מוחלט. יעקוב ע'וסיין חזר לארץ ישראל ב-1940, ועווני עבד אל-האדי וחוסיין ח'אלידי חזרו ב-1942. אמין אל-חוסייני וג'מאל אל-חוסייני עברו בשנת 1939/40 לעיראק, שם שיתפו פעולה עם יוזמי ומארגני מרד רשיד עלי. לאחר כישלון המרד, ברח אמין אל-חוסייני לגרמניה ושהה בתחום מדינות הציר עד לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ישב בצרפת וביוני 1946 ברח למצרים. ג'מאל אל-חוסייני ניסה גם הוא להגיע לגרמניה, אך נאסר בדרכו על ידי הבריטים והושם במעצר ברודזיה.[6]

ב-1944 נעשה ניסיון להקים ועד חדש על מנת שייצג את ערביי פלסטין בליגה הערבית, הבריטים, מדינות ערב והליגה הערבית היו כולם מעוניינים בחידוש הוועד הערבי העליון כגוף מייצג. הליגה שיגרה לארץ כמה אישים למטרת תיווך ושכנוע, אולם הם נכשלו אל מול התנגדות החוסיינים, ובלעדיהם לא רצו להקים את הוועד. בנובמבר 1945 הגיעה לארץ משלחת של הליגה הערבית בראשות ג'מיל מרדם, ציר סורי במצרים ויושב ראש מועצת הליגה. לצד תפקידיה הרשמיים של המשלחת, תפקידה הבלתי רשמי היה להקים ועד ערבי עליון. המשלחת הצליחה לשכנע את החוסיינים להשתתף בוועד על ידי הבטחה שג'מאל אל-חוסייני ישוחרר ויוחזר לארץ ישראל. ב-20 בנובמבר הוקם הוועד מחדש והשתתף בדיוני הליגה כמשקיף. הוועד הוקם ללא יושב ראש והנשיאות שלו נשארה פנויה לחאג' אמין אל-חוסייני. הרכבו היה ברובו מחוג החוסיינים:[7]

נראה היה ששאלת הנציגות העליונה של ערביי פלסטין נפתרה בעזרת התערבותה הישירה של הליגה הערבית, אולם כעבור זמן קצר מאד נתברר שהשאלה עדיין לא נפתרה. הכוחות ה"צעירים" והמשכילים, הבלתי-מפלגתיים, ארגוני הפועלים והקומוניסטים לא שותפו בוועד העליון ולא הכירו בו. הם דרשו בחירות דמוקרטיות לוועד חדש ואף כמה מחברי הוועד עצמם לא השתתפו בישיבותיו (ח'אלידי, נשאשיבי, עלמי וסלאח). חלקם התעלמו ממנו ואחרים אף תקפו אותו בגלוי. מלבד זאת, מאחר שהמפעלים האופרטיביים היחידים של הפלסטינים - משרדי התעמולה ו"המפעל הקונסטרוקטיבי" ו"קופת האומה" (שמטרתם "הצלת קרקעות"), לא היו כפופים לוועד, נותר הוועד גוף של מכריזי הכרזות בלבד, ללא סמכות וכוח ביצוע בשאלות רבות.[7]

בסוף ינואר 1946 הותר לג'מאל אל-חוסייני לשוב לארץ ישראל, ומיד עם שובו לקח לידיו את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון.[6] בחודש מרץ נתפרק הוועד בגלל סכסוכים בין המנהיגים וחוסר פעולה. ג'מאל אל-חוסייני מינה באותו חודש ועד עליון חדש, ורצה להרחיב אותו: לצרף לו שני נציגים של כל אחת מחמש המפלגות המסורתיות (שכבר לא היו קיימות למעשה) שמחוץ למפלגה החוסיינית, שבעה נציגים "חוסייניים" ו-12 "נייטראליים" (שכמעט כולם מקורבים לחוגים החוסייניים). אלא שמנהיגי חמש המפלגות האחרות לא נענו להזמנה והודיעו כי אינם מכירים בוועד החדש, ומאוחר יותר הקימו ועד נגדי בשם "החזית הערבית העליונה", המורכב מנציגי חמש המפלגות. בכך הביא מסע ההשתלטות של החוסיינים לחידוש החזיתות המקובלות של החוסיינים ומולם אופוזיציה. שאלת המוסד המייצג נפתרה לבסוף בחודש יוני, כאשר מינתה הליגה הערבית מגבוה ועד עליון לערביי פלסטין: חאג' אמין אל-חוסייני (נשיא שאין מזכירים את שמו בגלוי. רשמית: "מקום הנשיאות פנוי"), ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום הנשיא), ד"ר חוסיין אל-חאלידי (מזכיר), אחמד חלמי ואמיל אל-ע'ורי (חברים). בכך סמכה הליגה את ידיה על המנהיגות של החוסיינים.[7][8]

בינואר 1947 שוב שונה הרכב הוועד, תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי ארץ ישראל ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים. באותו חודש הוזמן הוועד על ידי ממשלת בריטניה לוועידה בלונדון על בעיית ארץ ישראל. לקראת ועידת לונדון בינואר 1947, התעקש הוועד הערבי העליון על השתתפותו של חאג' אמין אל-חוסייני, אולם שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לא רצה בהשתתפותו, מחשש שהופעתו תעורר זעם בעולם ושהדבר יגרום לסוכנות היהודית לא להגיע לשיחות. בווין ביקש משליטי מדינות ערב שיניאו את חוסייני מכוונתו להגיע, והוועד הערבי העליון הסכים לכך. בתמורה לאי הגעתו, שוחררו 25 עצורים ערבים, ובווין הבטיח שהממשלה לא תתמוך בחלוקה והסכים לכך שהמשלחת הערבית לא תשב פנים אל פנים עם המשלחת היהודית.[9]

במאי 1947 הוחלט באו"ם כי הוועד הערבי העליון ייצג את ערביי ארץ ישראל כלפי האו"ם.

הוועד הערבי העליון במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות פרצה לאחר שהוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]" ב-24 בנובמבר 1947 וכן דחה אותה רשמית ביום החלטת האו"ם.

מתחילת המאורעות ועד להכרזה על הקמת מדינת ישראל וההצטרפות הרשמית של מדינות ערב למערכה (נובמבר 47–מאי 48), נחשב הוועד הערבי העליון במידה רבה לגוף השלטוני הראשי המייצג את ערביי ארץ ישראל, ומוביל המאבק כנגד היישוב היהודי. כוחו של הוועד התבטא בתקופה זו בין השאר בהקמתן של תנועות נוער פלסטיניות, אשר התבססו על מודל סמי-צבאי, הכולל לבישת מדים. בין ארגונים אלו היו הנג'אדה והפואתוה, אשר נשאו בחלק נכבד של הלחימה בתקופה זו. כמו כן, פעל לשם ארגון מספר וועדות פנימיות למען ארגונה של ההגנה הערבית[10]. לוועד הערבי העליון היה מסונף "ארגון נשות פלסטין". מתיאל מוע'נם, נוצריה ילידת לבנון שעמדה בראשו, אמרה בראיון בתחילת מלחמת האזרחים: "מרגע שהוכרזה 'מלחמת קודש' אין שום סיכוי [למדינה היהודית] לשרוד. הסוף יהיה שכל היהודים ייטבחו".[11] עז א-דין שוא, נציג הוועד בלונדון, אמר לדיפלומט אמריקני ב-21 בינואר 1948 שהערבים עומדים "להטיל את היהודים בפלסטין אל הים".[12]

ב-7 בפברואר 1948, דחתה הליגה הערבית את דרישת הוועד הערבי העליון להקמת ממשלה פלסטינית זמנית במקביל לפינוי הבריטי, ולמסירת השלטון באזורים המפונים לידי "ועדות לאומיות". כמו כן, הליגה לא אישרה מינוי נציג של הוועד ליד המפקדה הכללית של צבאות הפלישה לארץ ישראל.[13]

במהלך מרץ 1948 דחה הוועד הצעה לכוח שלום של האו"ם וב-10-11 במאי קרא לכל האליטה שברחה למדינות השכנות לשוב לקראת סיום המנדט. חרף זאת, סמכותו של המוסד הערבי העליון לא הוכרה על ידי כלל הלוחמים מהצד הערבי. במשך כל תקופת פעילותו של צבא ההצלה כדוגמה, אשר התמקד באזור הצפוני של הארץ, התקיים במקרה הטוב תיאום רופף בין צבא ההצלה לוועד הערבי העליון, ובמרבית המקרים ניתוק מוחלט, לא מעט בשל יריבות אישית בין המופתי לבין מנהיג צבא ההצלה, פאוזי קאוקג'י[14].

חלקה השני של המלחמה (מאי 48 – יולי 1949), התאפיין בירידה מהירה בכוחו ובסמכותו של הוועד כמנהיגם של ערביי ארץ ישראל, ולמעברה של הנהגת המאבק ביישוב היהודי לידי מדינות ערב. באופן כללי ניתן להצביע על שני גורמים עיקריים לתהליך. הגורם הראשון הוא ריסוק כוחם הצבאי של ערביי הארץ למול כוחו ההולך וגובר של היישוב היהודי, במיוחד החל מחודש אפריל 1948. הגורם השני הוא כניסתם של מדינות ערב למערכה, וכתוצאה מכך דחיקת המוסד מתפקידו כמנהיג הרשמי של המערכה כנגד היישוב היהודי. עם כניסת מדינות ערב למערכה, וחרף הכרתה הרשמית של הליגה הערבית בארגון כמייצגה של האוכלוסייה הערבית הארץ-ישראלית, התעלמו מדינות ערב במידה רבה מעצם קיומו של הוועד, ופעלו כל אחת במסגרת האינטרסים שלה (חמישה ימים לפני פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, כבר הודיע עבדאללה הראשון, מלך ירדן כי הוועד הערבי העליון אינו רשאי לדבר בשם הפלסטינים[15]). עם נפילת לוד ורמלה לידי כוחות צה"ל נחלש מאוד כוחו של הוועד והוא הגיע למצב של תלות מוחלטת במדינות ערב ובעיקר במצרים[16].

במהלך המלחמה ובעיקר בחודשים אפריל-אוגוסט, קרא הוועד לתושבים הערביים להתפנות זמנית מבתיהם, על מנת שלא להפריע לצבאות הפולשים. קריאות אלו גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות ניסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. באופן כללי, מרבית הגרסאות מתארות את הוועד הערבי העליון כגוף, שאף אם לא תמך מפורשות בפינוי אזרחים מאזורי הלחימה, כפי שטענו לימים חבריו, הרי שלא יצא בפומבי כנגדו, לפחות בחלקה הראשון של המלחמה[17]. עובדה זו עתידה לשמש בעתיד גורם משמעותי לביקורת על פעולותיו של הוועד, ושל המופתי כמנהיגו[18].

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1948 הכריז הוועד בעזה על הקמת ממשלת כל פלסטין, שלכאורה המשיכה להתקיים עד 1959 אולם הייתה חסרת השפעה לאחר שגורשה מעזה בסוף 1948 לקהיר. ההחלטה המשמעותית האחרונה של הוועד הייתה ב-9 בנובמבר 1959 להתחדשות המאבק הפלסטיני החלטה אשר היוותה את אחד הגורמים להקמת אש"ף. החל מאמצע 1958 החלו המצרים ללחוץ על שרידי הוועד לעזוב את מצרים, כתוצאה מכך הפסיק הוועד לפעול כמעט לחלוטין והגיע למצב בו הפעילות המשמעותית היחידה שלו הייתה פעילות שליחו באו"ם שגם היא הופסקה בתחילת 1962. לאחר עזיבתו של המופתי את מצרים באוגוסט 1958 עבר הארגון לחסות עיראק. באוגוסט 1960 הודיע ראש ממשלת עיראק, עבד אל-כרים קאסם, על הענקת 250 אלף דינר כתשלום שנתי לוועד הערבי העליון. בעקבות ביקור אמין אל-חוסייני בבגדאד ביולי 1961, נפתח בעיר משרד הוועד הערבי העליון בראשות זיאד אל־ח׳טיב. קאסם העניק למופתי סיוע כספי, שאפשר לו לנהל מנגנון הסברה, ובכלל זה להוציא לאור ביטאון של הוועד הערבי העליון, "פלסטין". במאי 1962 העניק קאסם לוועד הערבי העליון 350 אלף דינר מתקציב המדינה. לאחר הפלת משטרו של קאסם בפברואר 1963, הוקפאה פעילותו של הוועד הערבי העליון בעיראק, משרדו נסגר והתמיכה הכספית בו הופסקה.[19] הוועד ישב רשמית בלבנון. פירוקו הרשמי של הוועד היה רק עם הקמת אש"ף ביוני 1964.

השפעתו של הוועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות קיומו של הוועד הוא נחשב להנהגה הראשית של הערבים תושבי המנדט. למרות זאת היו לו מתנגדים רבים, הן מהקומוניסטים והן מאופזיציה בראשות הנאששיבים. הוועד למעשה המשיך את השליטה של משפחת חוסייני בעמדת כוח על התושבים הערביים וככזה התייחסו אליו. החל מ-1937 ניסו הבריטים לפגוע במעמדו והצליחו בכך במידה רבה, בעיקר על ידי גירוש ראשיו. הוועד התאושש עם תחילת מלחמת העצמאות אולם דעך עם פלישת צבאות ערב ולא התאושש עוד.

במהלך השנים בהם הוועד היה חזק הוא התעמת עם יריביו והאשים רבים מהם בשיתוף פעולה עם היהודים. למרות שהקשר בין הוועד לבין רציחות שאירעו על רקע זה אינו גלוי, כנראה היה לו חלק בהן.

מכיוון שהוועד נחשב לאחראי חלקית לנכבה, הרי הגופים הפלסטיניים שהוקמו אחריו השתדלו להתעלם מקיומו ולדבר על המנהיגות הכושלת שלו במהלך הנכבה. בנוסף, העובדה כי הוועד לא היה ארגון לאומי מקומי אלא ערבי תרמה לדעיכת ההתייחסות אליו במהלך השנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 297.
  2. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  3. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 128.
  4. ^ 4.0 4.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
  5. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 150.
  6. ^ 6.0 6.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317-315.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 328-325.
  8. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347.
  9. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 341.
  10. ^ Ilan Pappe, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951 (London: I. B. Tauris, 1992), pp. 57-68
  11. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 426.
  12. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 523, הערה 20.
  13. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 374.
  14. ^ Dan Kurzman, Genesis 1948:‎ The First Arab-Israeli War (Jerusalem: Sefer ve Sefel Publishing, 2005), p.62.
  15. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 432, הערה 92.
  16. ^ Philip Mattar, "The Mufti of Jerusalem and the Politics of Palestine," Middle East Journal, 42:2 (Spring 1988), pp. 227-240.
  17. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949 (תל אביב: עם עובד, 1991), עמ' 90-86.
  18. ^ חאג' מחמד נימר אל-ח'טיב, "בעקבות האסון (מן את'ר אל-נכבה)," בתוך סרן ש. סבאג (עורך), בעיני אויב: שלושה פרסומים ערבים על מלחמת הקוממיות (תל אביב: מערכות, 1954), עמ' 52-51.
  19. ^ משה שמש, חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959, עמ' 202-201.