הוועד הפועל הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הוועד הפועל הערביערבית: اللجنة التنفيذية العربية) היה המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים מראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20[1] וייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך הקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי בחיפה ובראשו עמד מוסא כאט'ם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הערבית פלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הערבים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה ערבית עצמאית עם בית מחוקקים נבחר. הוועד הפועל הוביל את ההתנגדות לכינונו של בית לאומי לעם היהודי על חשבון בית לאומי לערבים תושבי ארץ ישראל. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים, שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים. הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני.

הוועידות 1928-1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הוועד הפועל ניסו להשפיע על המדיניות הבריטית ולשנותה לטובת הציבור הערבי באמצעות פגישות עם נציגים של ממשלת המנדט הבריטית, קיום ועידות ארציות ושיגור משלחות לאנגליה, לחבר הלאומים ולארצות שונות. בשל סכסוכים פנימיים בציבור הערבי וקשיים כלכליים, פעילות הוועד הייתה מועטת במחצית השנייה של שנות העשרים.

הועידות הערביות פלסטיניות הן למעשה המשך להתכנסויות הלאומיות של האגודות המוסלמיות-נוצריות שקמו עם ראשית הכיבוש הבריטי של הארץ. הועידה הלאומית הראשונה של אגודות אלה נערכה ב-1919 והשנייה נקבעה ל-1920, אך לא נערכה משום שהבריטים אסרו על קיומה. כאשר הוחלט לכנס ועידה נוספת בדצמבר 1920, היא נקראה הועידה הערבית פלסטינית השלישית.

הוועידה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בדצמבר 1920 התקיימה הועידה הערבית פלסטינית השלישית בחיפה בהשתתפות 46 נציגים, מנהיגי הציבור הערבי בארץ ישראל. חשיבותה של הוועידה השלישית, הייתה בכך שלראשונה הוקמה מסגרת כלל ארצית ששמה לה למטרה לאגד בתוכה את התנועה הלאומית. הוועידה הייתה בעלות אופי עירוני מובהק עם דומיננטיות לחיפה, ירושלים ושכם. מתוך 46 נציגים, 18 היו מחיפה, 9 ירושלמים ו-6 משכם.

כאשר נפתחה הוועידה, היה זה מחמד מוראד, מופתי חיפה, אשר נשא את נאום הפתיחה. הוא ברך את הנציגים, דיבר בשבח האחדות הנוצרית-מוסלמית והכריז על נושאי הדיון: הדרישה להקים ממשלה לאומית, הסירוב לרעיון הבית הלאומי ליהודים וארגון וביצור האיגוד הלאומי. מוראד הציע כי מוסא כאט'ם אל-חוסייני, זקן הנציגים, יהיה הנשיא. בוועידה הונח המצע שהיווה את הבסיס לתביעות ולמדיניות של התנועה הלאומית הפלסטינית עד מותו של אל-חוסייני. מעבר להתנגדות למדיניות הבריטית, הונחו שם גם היסודות לפעולת התנועה הלאומית. ממרכז הוועידה נשלחו שני מברקים: אחד לממשלה הבריטית והשני לשריף חוסיין בבקשת תמיכה בסוגיה הפלסטינית. התשובות לשני המברקים היו מאכזבות. הבריטים השיבו כי למרות המחאה הם ימשיכו לדבוק במדיניותם והשריף חוסיין הביע כאב וצער על מצבם של הערבים בפלסטין.[2]

למרות התגובות המאכזבות, הצלחתה של הוועידה הייתה עצם ההתכנסות וההכרזה על תחילתה של דרך וחזון. הקמת "הועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית", אשר כלל 9 חברים, תחת נשיאותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, הפכה את הוועידה מהצהרה גרידא לפרויקט מתמשך אשר במרכזו מוסד נבחר.

הוועידה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה הרביעית התכנסה בירושלים ב-29 במאי 1921 שלושה שבועות לאחר תום אירועי הדמים של ראשית החודש (מאורעות תרפ"א). מוסא כאט'ם נבחר לנשיא של ועד פועל חדש, שמנה 13 נציגים. גם בוועידה זו הייצוג היה בעל אופי עירוני מובהק ודומיננטיות חיפאית (11 נציגים), ירושלמית (12 נציגים) ושכמית (17 נציגים) מתוך 82 הנציגים. הוועידה אישרה את החלטות הוועידה השלישית והחליטה להקצות 1000 לירות מצריות לצורך הקמת עיתון בשפה הערבית והאנגלית לעשיית נפשות למען הרעיון הלאומי. השם הנבחר היה "אלצבאח". ההחלטה המרכזית הייתה לשלוח משלחת לבריטניה כדי להמשיך את המאמצים לשינוי המדיניות הבריטית בארץ.[3]

הוועידה החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה החמישית התקימה ב-22 באוגוסט 1922 בשכם וכונסה עם שיבת המשלחת מלונדון בראשותו של כאט'ם, לאחר שזו נכשלה בניסיונות לשנות את כתב המנדט. אישורו הסופי של המנדט בסוף יולי היווה אכזבה קשה ללאומיים הפלסטינים ובמשך הדיונים בחבר הלאומים נערכו בארץ הפגנות ושביתות נגד המנדט על-בסיס הצהרת בלפור.

המשלחת הגיעה לנמל חיפה ב-21 באוגוסט וזכתה לקבלת פנים חגיגית ומשם המשיכה לקבלות פנים בעכו, צפת, טבריה, נצרת, ביסאן ושכם. אלפים מתושבי העיר והכפרים הסמוכים לשכם יצאו אל העיר לקבל את פני המשלחת ברוב התלהבות. ב-22 באוגוסט 1921 החלו דיוני הוועידה הערבית הפלסטינית החמישית באולם העירייה בשכם בנוכחות 104 נציגים. וועידה זו עסקה בעיקר בדיווחי המשלחות השונות, לונדון, ז'נבה, חג'אז ובמדיניות העתידית בארץ. השייח' סלימאן אלתאג'י אלפרוקי השביע את הנוכחים "באל, בהיסטוריה ובאומה", "כי ימשיכו במאמציהם למען עצמאות ארצנו והשגתה של האחדות הערבית באמצעים לגיטימיים וחוקיים, ולא נקבל את רעיון הבית הלאומי היהודי ואת ההגירה הציונית". בקרב נואמיה בלטו חברי המשלחת ממכה, אשר סיפרו על פעולתם בקרב עולי הרגל והתמיכה הגדולה לה זכו בקרבם.[4]

הוועידה השישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה השישית, 16 ביוני 1923, יפו: הוועידה השישית התכנסה ביפו וכללה נציגות נרחבת יותר מרחבי הארץ, מבחינת מספר המקומות המיוצגים. 63 נציגים נכחו בוועידה ולמרות נוכחות ירושלמית (9 נציגים) ושכמית (7 נציגים) דומיננטית מלבד נציגי הערים הגדולות, נכחו גם נציגים מביר א-סבע, סמח', ביסאן, בית לחם, טנטורה ומג'דל. כוחה של התנועה בקרב העם הלך וגבר. התנועה הלאומית ובמרכזה הועה"פ בראשותו של כאט'ם הצליחו להחרים את היוזמה הבריטית למועצה (על ידי החרמת הבחירות) והוכיחו בכך כושר גיוס והשפעה על רבים מתושבי הארץ. על סדר היום של הועידה היה ההסכם המתגבש בין הבריטים למלך חוסיין אודות הפדרציה הערבית.

חודש לפני כינוסה של הוועידה נדמה היה לרגע שהבריטים הכתירו את חוסין למלך על פדרציה ערבית הכוללת גם את פלסטין. ערב חג הקורבן שלח חוסין מברק לכאט'ם בו סיפר לו על התפתחויות אלה וכאט'ם מיהר לאשר לו כי קיבל את ההודעה המשמחת. חגיגות החלו ברחבי פלסטין ובעבר הירדן. אך השמחה שוב הייתה מוקדמת מדי. הרברט סמואל, הנציב העליון, מיהר להכריז כי לא יהיה שום שינוי במנדט וחוסין הועמד על טעותו בקריאתו הסלקטיבית של המסרים שקיבל מלונדון. החגיגות נפסקו, אך המשא ומתן בין חוסין לבריטים המשיך וכך גם הלחץ מצד הועה"פ שלא יוותר על פלסטין בתביעותיו. חוסין, בניגוד לשני בניו, נותר נאמן לסוגיה הפלסטינית ולא הסכים לשאת ולתת על עצמאותה של פלסטין. הוויתור על פלסטין היה הרה אסון גם מבחינתו וגם מבחינת הפלסטינים, הוא היה שומט את הקרקע תחת טיעון ההבטחה של מקמהון לחוסין.

הדיונים בוועידה התלהטו כאשר נידונה מידת האמון בחוסין ובנאמנותו לסוגיה הפלסטינית. החלוקה הייתה בין אלה שקראו להמשיך וללחוץ על המלך לא לשאת ולתת על עתידה של פלסטין בתוך המנדט הנוכחי, לבין אלה שקראו לתמוך במלך עם נכונות רבה יותר לפשרה. אמין אל תמימי היה מנאמני בית האשם וודיע אלבסתאני מחיפה (1954-1888, נוצרי מארוני ממוצא לבנוני מיוחס, עו"ד במקצועו) היה ממטילי הספק בנאמנותו של חוסין.

סוגית המנדט בפלסטין הייתה לאבן הנגף המרכזית בדיונים בין חוסין ושליחו (נאג'י אלאציל) לבין הבריטים. לו היו מוכנים הפלסטינים להתפשר בנושא כתב המנדט בפלסטין, ייתכן כי רעיון הפדרציה תחת הכתר ההאשמי היה מתאפשר. אך מה שקרה בסופו של דבר היה חיסול רעיון הפדרציה, עם הכרזת הח'ליפות וכיבוש החג'אז על ידי אבן סעוד. חוסין פינה את מקומו לבעל ברית חזק ונמרץ הרבה יותר ממנו לבריטניה (בית סעוד) וכאט'ם ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. פדרציה ערבית הכוללת את הצהרת בלפור לא הוקמה, וכאט'ם נכשל שוב בניסיון להפוך לבעל בריתם של הבריטים.[5]

הוועידה השביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה השביעית, 27-20 ביוני 1928, ירושלים: הוועידה השביעית כונסה לאחר שהוסרו המכשולים שמנעו ממנה להתכנס עד אז. חוגי האופוזיציה, לאחר הניצחון בבחירות לרשויות המקומיות והניצחון בבחירות למועצה המוסלמית העליונה, היו חזקים דיים כדי להכתיב את התנאים בהם תכונס הוועידה הקרובה. רצונם העז של מנהיגי שני הצדדים לכנס וועידה לאומית הביא למשא ומתן שהתנהל לאורך המחצית השנייה של 1927 ובראשית 1928. "מאזן האימה" בין הכוחות הפוליטיים הוא שאפשר משא ומתן של ממש בין הפלגים השונים. האליטה הירושלמית הסכימה כי שני הפלגים יזכו לייצוג שווה בוועידה והודות ללחצים מחוץ לירושלים הובטח כי הייצוג בוועידה יהיה לפי גודל האוכלוסייה בעיר או הכפר. הודות ללחץ הקהילות הנוצריות, הובטח גם כי ישוריינו מקומות לנציגים נוצרים בוועידה. ניצחונם היחיד של החוסיינים במשא ומתן היה כינוסה של הוועידה בירושלים. מלבד נקודת זכות זו, הם אבדו את הגמוניה שלהם בוועידה, שכן היו רק 28 צירים ירושלמים מתוך סך של 227 צירים. הקשר שהחל להיווצר בין כאט'ם לראע'ב נשאשיבי היווה בסיס חשוב נוסף לכינוס הוועידה. ראע'ב, הדמות המרכזית של האופוזיציה לחאג' אמין אל-חוסייני, רחש כבוד רב לכאט'ם על כך ששמר על ניטראליות בבחירות לעיריית ירושלים. לטענתו, לא הייתה בינו לבין כאט'ם כל איבה אישית בשל סוגית הפיטורין ממשרת ראשות העיר, זאת בניגוד לאיבה שרחש לחאג' אמין. ראע'ב תיאר את כאט'ם כ"פטריוט אמיתי... למרות שלא הסכמתי לעתים עם העדר מתינותו, איני יכול למצוא פגם באישיותו וביושרו". ראע'ב ראה עצמו שותף לכאט'ם, "עבדנו יחד בשירות הציבורי כדי להגן על זכויות הערבים בפלסטין", "מעולם לא הפסקנו לבקר אחד את השני, לאהוב אחד את השני ולכבד אחד את השני, הבאשא היה אדם גדול".

העיתון אלג'אמעה אלערביה ביום כינוס הוועידה הכריז: "סוף סוף נערכת הוועידה הערבית הפלסטינית השביעית אשר האומה ציפתה לה בסבלנות", והזהיר את הנוכחים מפני פלגנות וויכוחים היכולים לקלקל את מפגן האחדות הלאומית. העיתון הרחיב גם על האווירה הטובה השוררת בארץ בגלל כינוס הוועידה. אלג'אמעה תמלל לאורך השבוע את דיוני הוועידה וסיכמה בשיר הלל לוועידה, לאחדות האומה ולאחדות הרצון של כל המפלגות בעצמאות האומה וחירותה.

הוועידה החלה באיחור של שעתיים וחצי בשל איחור המשלחות. עיזאת דראוזה פתח רשמית את הוועידה ומיד הציע את כאט'ם כנשיאה, הצעה שהתקבלה. לאחר מכן הציע את שמות מזכירי הוועידה וכאן כבר הורגש כי מדובר אמנם בוועידה מאוחדת, אך מכילה שני גושים נפרדים. חמשת מזכיריו של כאט'ם נחלקו בין מג'לסיון (מחנה התומכים במועצה המוסלמית העליונה והחוסיינים) ומעארצ'ה (האופוזיציה). כאט'ם פתח את הדיונים והציע להתחיל לדון בנושא המועצה המחוקקת. באותה תקופה, כאמור, עסק כאט'ם במגעים סודיים עם הנציב העליון בשיתוף ראע'ב נשאשיבי לכינונה. הוא אינו מוזכר בהמשך דיוני הוועידה כדובר, אך נותר לו מקומו הרשמי והייצוגי. בוועידה זו, כמו בוועידות הקודמות, שליחת מברקים הייתה עניין מרכזי וכאט'ם כנשיא הוועידה שלח מברקי ברכה לפרלמנט הסורי של 1928 ולגורמים נוספים ברחבי העולם הערבי. כאט'ם ברך את הסורים "על דרך החיים החופשיים ברוח הג'יהאד והנאמנות לארץ", לאחר המרד שדוכא באכזריות על ידי הצרפתים. הג'האד מבחינת כאט'ם היה מבורך כשהתרחש מעבר לגבול. ישיבתה השנייה של הוועידה החלה במחווה פן-ערבית של שלוש דקות דומיה לזכר השהידים של פלסטין, סוריה ולזכר המנהיג המצרי הנערץ סעד זע'לול, שהלך לעולמו כמעט שנה לפני כינוס הוועידה.

במרכז דיוני הוועידה עמד נושא המועצה המחוקקת, ולצדו עניינים נוספים כמו נטל המסים, זיכיון ים המלח, הגירה וקבלת אזרחות. רוח הדיונים בוועידה הייתה אנטי-ציונית פחות מהוועידות הקודמות, וזאת הודות לשנתיים של משבר קשה במפעל ההתיישבות הציוני, אשר התבטא הן בירידה במספר המהגרים לארץ והן במשבר הכלכלי שפקד את היישוב באותם ימים. העיתונות הערבית באותה תקופה דיברה במונחים של קץ הציונות. כתוצאה מרוח אנטי-ציונית ממותנת זו, לראשונה לא התקבלה בוועידה לאומית החלטה מפורשת נגד הצהרת בלפור. הוועידה הסתפקה בהחלטה המאשרת את ההחלטות הועידות הקודמות.

בסופה של הוועידה נבחר הועה"פ האחרון למעשה. הועה"פ מנה כעת 48 חברים, חציים חברי אופוזיציה וחציים חברי המג'לסיון, לפי מפתח אזורי. דראוזה, ממארגני הוועידה, רשם בזיכרונותיו כי זו הייתה הוועידה החלשה ביותר כל הוועידות, משום שנכחו בה הנאמנים ביותר מהתנועה הלאומית לצד נאמני הבריטים ומשתפי הפעולה עם היהודים. ריבוי הנציגים מבחינתו העיד על רפיון ולא על עוצמה ואחדות לאומית. ההיסטוריונית ביאן אל-חות הסכימה עם הערכתו של דראוזה, אך הוסיפה כי על חולשה זו, "חיפתה מנהיגותו של כאט'ם, 'השיח' הנערץ' (אלשיח' אלוקור), שהיה להם (לועה"פ) למופת, והוא מי שאפשר חזית אחידה כלפי חוץ ואת הסתרת הסתירות הפנימיות". את דבריה סיכמה כך: "לא היה מנוס מהקמת מוסדות פוליטיים חדשים".

ניתן להתייחס לוועידה גם באופן אחר. זו הייתה הפעם הראשונה שנוצרה מערכת של איזונים ובלמים בתנועה הלאומית. לאחר מספר שנים של משא ומתן נולדה מסגרת מאוזנת שהייתה פרי של מאבק לגיטימי על הגמוניה. בגלל הלחץ האופוזיציוני, האליטות המקומיות היו חייבות להתפשר על מקומן היחסי ולהכניס גורמים שעד כה היו בשוליים למרכז, וגם הנוצרים זכו למקום של כבוד בועה"פ שהוקם (רבע מהנציגים). ה"חולשה" עליה כתב דראוזה היא הפשרה על דרכה של התנועה הלאומית. בהכרח, תנועה רחבה יותר פרושה פשרות על אופיה של הדרך, פשרות שמספר גורמים סירבו להכיל. לאחר הוועידה עמד כאט'ם בראש ועד-פועל שהתקשה להתכנס והתקשה להביע הסכמה כדי לצאת לפעולה משותפת. התמונה המפורסמת של צירי הוועידה השביעית באולם רודת אלמעארף שווה אלף מילים: כאט'ם יושב בין שני גושים נפרדים, לשמאלו ראע'ב אלנשאשיבי, ראש העיר ירושלים ולימינו בן-דודו אמין, המופתי הגדול ונשיא המועצה המוסלמית העליונה. פעילותו של כאט'ם בשש השנים שלאחר מכן נותרה בצל המאבק בין השניים. גם אם היה לאחדות הלאומית הרגעית הזו הפוטנציאל להימשך, אירועי קיץ 1928 זעזעו שוב את הארץ ואת התנועה הלאומית.[6]

המאבק במנדט הבריטי בתחילת שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו של הוועד הפועל התמקדה בין היתר בשלילת הלגיטימיות של הצהרת בלפור והכללתה כלשונה בכתב המנדט. כתנאי להכרה בשלטונות המנדט דרש הוועד הפועל מהבריטים להקים בארץ ממשלה, שתיבחר על ידי תושבי הארץ שהיו בה עוד קודם למלחמה ולהפסיק את הגירת היהודים ארצה. מטרתם הייתה לכונן ממשלה בעלת ייצוג שרובו ערבי, שתנהג על פי החוק העות'מאני ושתמנע את הפרדת ארץ ישראל משאר ארצות ערב השכנות. ממשלת בריטניה דחתה את התנאים הללו ולא הכירה בוועד הפועל כגוף שמייצג באופן רשמי את ערביי ארץ ישראל. למעשה סירבו הבריטים לראות בערביי ארץ ישראל ציבור שזכאי להגדרה עצמית, אלא ראו בו ציבור שמורכב מעדות שונות.

בביקור בירושלים במרץ 1921 דחה שר המושבות צ'רצ'יל את האפשרות שארצו תחזור בה מהצהרת בלפור. בשיחה עם נציגי הוועד הפועל הערבי אמר:

"מבקש אני להפנות את תשומת ליבכם אל החלק השני של הצהרת בלפור, המבטיח לתושבי הארץ במוצהר ובמפורש את ההגנה על זכויותיהם האזרחיות המדיניות [...]. העובדה, כי ארץ ישראל תכיל בית לאומי ליהודים, אינה אומרת שתחדל להיות בית לאומי לאחרים , או שתיכון ממשלת יהודים למשול בעם הערבי".[7]

אחת הדרכים לביטול ההצהרה הייתה באמצעי שכנוע והסברה. משלחת בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני יצאה באוגוסט 1921 לשליחות של כשנה בבריטניה במהלכה פעלה לביטול ההצהרה אולם בלא הועיל. ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט ובכך קיבלה הצהרת בלפור גושפנקה בינלאומית נוספת לזו לה זכתה בועידת סן רמו שנתיים קודם לכן.

ב-1922 ביקשו שלטונות המנדט להרכיב מועצה מחוקקת שישבו בה שני יהודים, שני נוצרים, עשרה מוסלמים ועשרה פקידי ממשלה ובראשה יעמוד הנציב העליון. "הוועד הפועל הערבי" סירב לקחת חלק במוסד החוקתי הזה, שכן סימל הדבר בעיניו השלמה עם כתב המנדט בכלל הצהרת בלפור בפרט. לאור החרם שהטילו הערבים על המוסד החוקתי המוצע, החליטו הבריטים להקים "מועצה מייעצת", שהוחרמה אף היא.

דעיכתו של הוועד 1934-1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת העשור הלך מעמדו של הוועד הפועל ונחלש. סירובו של הוועד הפועל להשתתף בממסד החוקתי הביא לכך שהבריטים התמידו בסירובם לראות בגוף זה כמייצג הפלסטינים; בד בבד העמיקו היריבויות בין החמולות; ובמקביל קם לוועד מתחרה בדמות "המועצה המוסלמית העליונה".

בספטמבר 1929 חזר הוועד הפועל לקיים את ישיבותיו, כתוצאה של מהומות אוגוסט 1929.[8] הוועד פעל לכך שאישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות שרצחו במהומות. התברר כי הלחץ הועיל. ב-2 ביוני 1930 פורסמה החלטת הנציב העליון לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים. ב-17 ביוני נתלו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו הם תוארו כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי".[9]

חזית בין נשיא הוועד הפועל מוסא כאט'ם אל-חוסייני עם הנשאשיבים, שהתבטאה במתינות מדינית ובהתנגדות לסמכויות הבלתי-מוגבלות של המופתי בתחומים מסויימים, הביאה לביקורת חריפה מצד המחנה של אמין אל-חוסייני על הוועד הפועל בשנים 1930 ו-1931. חברי הוועד ומשרדו הואשמו על ידי בטאונו של המופתי במתינות מוגזמת וכונו בוגדים ומרגלים ו"רוחות-רפאים נרפות", ש"מתנהגים בפחדנות, נשארים מאחור ספונים בביתם ועוסקים בענייניהם האישיים". מוסא-כאט'ם הבין כי ההתקפות הללו מכוונות כלפיו ואיים בתגובה כי אם הן לא תיפסקנה, הוא יצטרף בגלוי אל האופוזיציה הנשאשיבית. בכנס הארצי של הוועד הפועל בפברואר 1933, תמך מוסא-כאט'ם בתביעת בנשאשיבים לפיקוח ממשלתי הדוק יותר על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ושלילת סמכותו המוחלטת של המופתי בתחומים הללו.[10]

ב-18 בפברואר 1931 פרסם משרד הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה" בעניין מכתב מקדונלד אל חיים ויצמן, שפירש את הספר הלבן של פאספילד. בהצהרה נאמר שממשלת המנדט "חסרת אונים היא נוכח הכוחות של היהדות העולמית" ומחבריה קראו "לכל הערבים בכל ארצות מגוריהם לזכור את פלסטין הערבית ולהתייחס אל היהודים בארצותיהם באותו היחס שבו מתייחסים היהודים אל ערביי פלסטין, על ידי החרמתם ודיכוים". ב-11 במרץ 1931 שוב פרסם משרד הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה", הקוראת לערבים "למכור ליהודים כל דבר, למעט קרקע, ולא לקנות מהם דבר, למעט קרקע".[11]

ב-9 בספטמבר 1932 החל הוועד הפועל לדון בדו"ח שפרסם לואיס פרנץ', שבדק מה ניתן לעשות למען התושבים הערבים שנפגעו מקניית הקרקע על ידי יהודים. פרנץ' התייחס בדו"ח שפרסם לתביעה הערבית לאסור מכירות קרקע ליהודים בחקיקה: "העיתונות הערבית מזכירה מדי פעם את חלקם של חברים אחדים במועצה המוסלמית העליונה או בוועד הפועל הערבי במכירות קרקע מערבים ליהודים. ממקרים אלה לא יהיה זה בלתי-הוגן להסיק שחוגים ערביים בעלי מעמד ומנהיגות אינם רואים מכירות כאלה של קרקע עודפת בחוסר אהדה". הייתה זו מכה חזקה שנחתה על הוועד הפועל, שחבריו דרשו לדעת מי הם החברים שפרנץ' כיוון אליהם בהאשמותיו. עם זאת, הם התייחסו בדיוניהם לדבריו כאל אמת ואף חבר לא הכחיש את ההאשמות. לאחר דיונים אלה לא התכנס הוועד הפועל למשך שנה שלמה, עד אוקטובר 1933.[12]

ב-23 באפריל 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פרסם הוועד הפועל גילוי דעת שגינה את החלטת שר המושבות לפתוח את שערי פלסטין לפני "היהודים המנודים, אשר גרמניה, אותה המדינה המודרנית המושרשת בציוויליזציה, הקיאה אותם כתגמול על מה שעוללו לה". ב-1 באוקטובר 1933 כינס משרד הוועד הפועל את מליאתו כדי לדון ב"סכנה הגדולה" של הגירת היהודים. בישיבה זו כבר לא השתתף אף אחד מאנשי מפלגת האסתקלאל. ההחלטות שהתקבלו בה נועדו ללכד את סיעותיו ולהציל את יוקרתו. ההחלטה העיקרית הייתה לקרוא לשביתה ב-13 באוקטובר בכל רחבי הארץ ולקיים באותו יום הפגנה בירושלים, ביטוי ל"זעמה של האומה הערבית הפלסטינית, אשר סבלה מהאימפריאליזם הבריטי". הוועד הפועל לא ביקש רישיון לקיום ההפגנה, אולם מארגניה קבעו את מסלול התהלוכה בתוך חומות העיר העתיקה בלבד והשתדלו למנוע התנגשויות עם היהודים, כדי לשמור על אופיה האנטי-ממשלתי. למרות אזהרת הממשלה, השביתה וההפגנה התקיימו ובראש התהלוכה בה השתתפו אלפי אנשים, צעדו רבים מחברי הוועד ובהם מוסא כאט'ם אל-חוסייני בן ה-83, שמנעו כל ניסיון לפרוץ לעבר השכונות היהודיות. כאשר הגיעו אל השער החדש, פוזרה ההפגנה בכוח על ידי המשטרה ובין הפצועים קל היו גם חברי הוועד הפועל. עקב הצלחת ההפגנה, החליט הוועד לארגן אחת נוספת ב-27 באוקטובר ביפו. גם הפעם לא הוגשה בקשה לערוך את ההפגנה והממשלה אסרה על קיומה. המפגינים ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה בעזרת מוטות ואבנים. המשטרה הגיבה בירי ו-26 נהרגו. המשטרה עצרה את חברי הוועד הפועל: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, עיזאת דראוזה ועבד אל-קאדר אל-מוזפר. בציבור הערבי נתעורר זעם, שהביא לשביתות והפגנות. כעבור שבוע, לאחר שחרור העצורים בערבות עד למשפטם, הורה הוועד הפועל להפסיק את השביתה. לאחר מכן החליט הוועד הפועל לערוך הפגנות בעת ובעונה אחת בערים שונות. ההפגנות נערכו ב-16 בינואר 1934 והן עברו ללא בעיות.[13]

מאורעות אוקטובר 1933 והפגנות ינואר 1934, סימנו את סופו של הוועד הפועל הערבי. במרץ 1934 נפטר נשיאו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני. ב-6 באפריל התכנס הוועד לבחור נשיא חדש. הוועד אישר את כהונתו של סגנו של אל-חוסייני, יעקוב פראג' (הסגן השני, באופן רשמי בלבד, היה תופיק חקי אל-עבדאללה, שניהם מסיעת הנשאשיבים) כנשיא בפועל עד כינוס הועידה השמינית בה אמורים היו להיבחר ועד פועל ונשיא חדשים. משרד הוועד הפועל החל להכין את התקנות לבחירות בוועידה השמינית והתכנס לישיבה אחרונה ב-6 ביוני 1934. אולם בשל סכסוכים בין המפלגות, ב-5 באוגוסט דחה הוועד הפועל את הבחירות בשישה חודשים. בינתיים הודיעו הנשאשיבים על התנגדותם לכינוס הוועידה השמינית. גם החוסיינים התעלמו ממנו והחלו בהקמת מפלגה משלהם. כך הגיע הוועד הפועל אל קצו. אחד מחברי הוועד, בולוס שחאדה, כתב ב-11 בינואר 1935 במכתב גלוי, כי חברי הוועד הפועל "אינם מייצגים לאמיתו של דבר את האומה ובני העם מתחילים לבחול בהם. לפיכך החלו בני העם לחשוב, כי מוטב שהוועד הפועל יסתלק משדה-המערכה".[14]

ההיעלמות ההדרגתית של הוועד הפועל והופעתה של מפלגת ההגנה הלאומית של האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי בשנת 1934, דחפה באותה שנה את משפחת אל-חוסייני לייסד מפלגה משלה - המפלגה הערבית הפלסטינית, שהוקמה לבסוף ב-1935. בדצמבר אותה שנה כינה ג'מאל אל-חוסייני את חברי האופוזיציה בוועד הפועל: "סרסורים, מרגלים, נושאי-כלי הממשלה ואנשים בלתי-מוכשרים לשרת את ענייני האומה".[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, ע"מ 13, קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה
  2. ^ יוני פורס, מוסא כאט'ם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011, עמ' 82.
  3. ^ יוני פורס, מוסא כאט'ם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011, עמ' 83.
  4. ^ יוני פורס, מוסא כאט'ם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011, עמ' 86.
  5. ^ יוני פורס, מוסא כאט'ם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011, עמ' 88-87.
  6. ^ יוני פורס, מוסא כאט'ם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011, עמ' 92-91.
  7. ^ חגי ארליך (עורך), המזרח התיכון בין מלחמות העולם, חלק א'- ספר ב', ע"מ 342.
  8. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, פרק ראשון: ספיחי מהומות אוגוסט 1929, עמ' 15, הערה 1.
  9. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, פרק ראשון: ספיחי מהומות אוגוסט 1929, עמ' 20-19.
  10. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 139-138.
  11. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 53-52.
  12. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 57-56.
  13. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 66-62.
  14. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 68-66.
  15. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 99, הערה 206.