הולכת הדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הולכת הדם אל המזבח היא אחת משלבי הקרבת קרבנות. אחרי שהכוהן שחט את הקרבן וקיבל את דמו בכלי שרת, יש להוליכו אל המזבח, שם מתבצעת זריקת הדם על המזבח.

ההולכה נחשבת אחד מהשלבים החשובים בהקרבת הקרבן, ולכן אם אדם חישב בה מחשבה לא ראויה, כגון שחשב מחשבת פיגול - לזרוק מדם הקרבן, להקטיר את החלקים המיועדים להקרבה או לאכול מבשרו לאחר הזמן המיועד לכך - הקרבן נפסל. רבי שמעון חלוק על הדברים, וסבור שמכיוון שהולכה היא עבודה שאפשר לבטלה, שהרי אם הקורבן נשחט על גבי המזבח, אין צריך להוליכו למזבח, לכן אין פעולת הולכת הקרבן נחשבת לפעולה חיונית בשלבי ההקרבה, ואין מחשבה בה פוסלת[1].

בקרבן פסח, נעשתה בתהליך מיוחד, המתואר במשנה: הכהנים היו עומדים בשורות, והעבירו את מזרקי הדם מיד ליד, עד שהגיעו אל הכהן הקרוב למזבח, וזה שפך את הדם על המזבח, במקום שהיה למזבח יסוד (בליטה מוגבהת שהייתה מסביב למזבח, בצד הצפוני ובצד המערבי שלו). במקביל להולכת הדם, החזירו הכהנים את מזרקי הדם הריקים לתחילת השורה. בחלק מהשורות השתמשו במזרקי זהב, ובחלקן במזרקי כסף, תוך הקפדה על אחידות בסוג המזרקים שבכל שורה. הסיבה לכך היא, על פי הכלל "ברוב עם הדרת מלך", כלומר כבודו של מלך - אלוהים, היא שעבודותיו נעשות על ידי רבים.

יש שני מיני הולכות: בעוד שההלכה הרגילה בקרבן רגיל, בו נדרשת הולכת הדם ברגל מהמזרק לזורק, נחלקו רבי שמעון וחכמים האם הוא פסול אם נעשה שלא לשמה, לפי רבי שמעון ההולכה אינה פסולה אם נעשית שלא לשמה, מכיוון שהיא "עבודה שאפשר לבטלה", כלומר ניתן לגרום לכך שלא יצטרכו לעבודה זו, על ידי שחיטת בעל החיים סמוך למזבח.

לעומת זאת, הרי שבחטאת העוף ההולכה היא בנענוע צוואר העוף לכיוון המזבח, דבר הגורם לדם להזרק על המזבח, הפעולה מהרגע בו הוליך את צוואר העוף למזבח עד שהדם יצא ממנו לכיוון המזבח, נחשבת להולכה, המכונה בגמרא "הולכה זוטרתי" - הולכה קטנה, ומכיוון שלא ניתן לבטלה, מודה גם רבי שמעון שאם נעשית עבודה זו שלא לשמה, פסול הקורבן[2].

חכמי הגמרא[3] פיקפקו מה ההלכה, אם ההולכה נעשית על ידי זר. רב חסדא, פוסק שההולכה כשרה, ומביא ראיה לדבריו מפסוק מפורש: "וישחוט הפסח, ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים"[4] ומכאן, שהכהנים זרקו "מידם" - של הזרים. רב ששת הפריך את דבריו של רב חסדא מברייתא מפורשת שאם ההולכה נעשית על ידי זר או אונן או שיכור או בעל מום היא פסולה, ואת הפסוק הוא מפרש בצורה אחרת.

רבה ורב יוסף תולים שאלה זו, באותה מחלוקת של רבי שמעון, ולכן לפי רבי שמעון שאי כוונה אינה פוסלת בהולכה מכיוון שהיא עבודה שניתן לבטלה, סובר גם כאן שכל בעיה אחרת בהולכה אינה מעכבת את הכפרה.

רבי זירא פוסק שההולכה פסול בה בזר אפילו לפי רבי שמעון, כך גם פסק עולא בשם רבי אלעזר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]