הונאה עצמית

הונאה עצמית (באנגלית: Self-deception) היא תהליך פסיכולוגי שבו אדם מחזיק באמונות או מציג בפני עצמו מציאות באופן סלקטיבי, תוך התעלמות או עיוות של מידע שעשוי לסתור את עמדותיו, ערכיו או רצונותיו. בניגוד להטיה קוגניטיבית, ההונאה העצמית נתפסת כמונעת מהנעה פנימית – לרוב הרצון לשמר דימוי עצמי חיובי, להימנע מאי-נוחות זמנית, או להציג את עצמנו ואת העולם באופן שמיטיב עם מושג העצמי.^[1]

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית קושרים את ההונאה העצמית לתופעות כגון דיסוננס קוגניטיבי, רציונליזציה, הטיות קוגניטיביות, אשליות חיוביות וניהול הרושם.^[2]

תולדות המחקר

המחקר המוקדם של ההונאה העצמית נשען בעיקר על ההתאוריה הפסיכואנליטית, שראתה בה ביטוי לקונפליקט בין המודע והלא-מודע. עם זאת, התיאוריה הפסיכואנליטית התבבסה בעיקר על תיאורי מקרה ופרשנות סובייקטיבית. משנות ה-70 ואילך, המחקר הפסיכולוגי עבר למתודולוגיה מבוססת נתונים. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית החלו לבחון את ההונאה העצמית במונחים של תהליכי עיבוד מידע, דיסוננס קוגניטיבי, והטיות קוגניטיביות.^[3]^[4]

הגדרה

בספרות המקצועית, קיימות שלוש הגדרות עיקריות להונאה עצמית.

הגדרה מצמצמת (Deflationary) – הגדרה הרואה בהונאה עצמית לא יותר מאשר אמונה או תפיסה לא מציאותית שמקורה מוטיבציוני, ואשר קרובה במובנים רבים לאשליות חיוביות.^[2]

אמונה מתמידה לנוכח ראיות סותרות – מתארת הונאה עצמית כאמונה כוזבת שממשיכה להתקיים גם כאשר מוצגות ראיות הסותרות אותה. לפי גישה זו, המנגונים האפשריים כוללים קשב סלקטיבי או הימנעות מידיעה (knowledge avoidance), אשר מאפשרים להתעלם מן המידע המאיים או להפחית מחשיבותו.^[5]

הגדרה פרדוקסלית – הגדרה הרואה בהונאה עצמית מצב שבו אדם מחזיק בעת ובעונה אחת באמונה מודעת כוזבת ובאמונה לא־מודעת הסותרת אותה. בחינה אמפירית של הגדרה זו מציבה קשיים מהותיים: יש צורך גם לזהות את האמונה הלא־מודעת האמיתית וגם לאמת שהאמונה המוצהרת נאחזת בכנות. בניסוי קלאסי מסוג זה, למשל, משתתפים הכחישו שהכירו את קולם המוקלט, אולם מדידות פיזיולוגיות (מוליכות עורית) העידו כי זיהו אותו באופן לא-מודע.^[3] עקב מגבלות אלו, רוב הספרות המקצועית עוסקת בעיקר בשתי ההגדרות הראשונות של ההונאה העצמית.^[3]

בספרות המקצועית רווחת ההנחה שהונאה עצמית נובעת ממוטיבציה לראות את העצמי ואת העולם באופן שמיטיב איתנו.^[2]

ביטויים

אנשים עשויים להונות את עצמם מסיבות שונות. לעיתים ההונאה העצמית ממלאת תפקיד פרקטי, למשל כאשר אמונה כוזבת עוזרת לנו להשפיע על אחרים (קל יותר לשכנע אחרים כאשר אנו עצמנו מאמינים במסר). לעיתים המניע הוא חברתי – הרצון להיראות טוב בעיני אחרים או לשמר תדמית חיובית.^[1]^[6]

מחקרים רבים בפסיכולוגיה החברתית בחנו את השינויים הקוגניטיביים שאנשים מבצעים כדי להצדיק את השקר או האמונה המוטעית. כך למשל, אנשים נוטים לשנות את עמדותיהם כאשר הדבר נוח להם או כאשר קיימת מוטיבציה לכך. אולם במקרים מסוימים שינוי קוגניטיבי איננו אפשרי. לדוגמה, צרכן המעוניין לרכוש מוצר חדש הדומה מאוד למוצר שכבר ברשותו עשוי להתקשות להצדיק את הרכישה, מאחר שהיא עלולה להיתפס כבזבזנית. במצבים כאלה האדם עשוי לשנות את אופן הצגת הרכישה כך שתיראה מוצדקת (למשל, להדגיש את הסיכוי שהמוצר הישן יתקלקל בקרוב).^[6]

תופעות דומות מתרחשות גם בהקשרים בין־אישיים וחברתיים. בני זוג עלולים למצוא את עצמם רבים יותר וסלחנים פחות האחד כלפי השנייה כאשר הם מתמודדים עם פיתויים מחוץ לקשר. עובדים המקבלים הצעת עבודה אטרקטיבית עשויים, באותו אופן, להדגיש לפתע חסרונות במקום עבודתם הנוכחי כדי להצדיק את המעבר לחברה אחרת.^[1]^[6]

במאמרם מ־1982 ניתחו רוברט טריברס ויואי פ. ניוטון את התרסקות טיסה 90 של אייר פלורידה בוושינגטון. לטענתם, צוות הטיסה הפגין הונאה עצמית כאשר התעלם ממידע ברור על תנאי קרח מסוכנים, דחה אזהרות לגבי הצטברות קרח על המנועים, ושכנע את עצמו שהטיסה יכולה להתבצע כרגיל.^[7]

תיאוריה

בחקר ההונאה העצמית קיימות כמה מסגרות תאורטיות מרכזיות.

פילוספיה

הגישה הפילוספית המסורתית רואה בהונאה עצמית הרחבה של הונאה בין-אישית. כלומר, האדם "מרמה את עצמו" כפי שהיה מרמה אדם אחר.^[8] לפי תפיסה זו, נדרשת במפורש כוונה לרמות, והאדם מחזיק בשתי אמונות סותרות - אחת מודעת ("אני מאמין ב-X") ואחת לא מודעת ("אני יודע ש-X").^[8]

הפילוסופיה של הנפש רואה את ההונאה העצמית דרך שני פרדוקסים שהציג אלפרד ר' מלה (Mele), הממחישים את הקושי להגדיר הונאה עצמית:^[8]

הפרדוקס הסטטי - מצביע על הסתירה שבמצב שבו אדם יודע אמת מסוימת אך בוחר להאמין בהפך ממנה. כיצד ניתן להחזיק בשתי אמונות סותרות - כלומר, לדעת שמשהו שקרי ובו בזמן להאמין שהוא נכון?^[8]

הפרדוקס הדינמי - מתמקד בבעיית הכוונה: אם אדם מתכנן "לרמות את עצמו", הרי שהוא כבר מודע לתוכניתו, ולכן פעולתו אינה יכולה להצליח; אך אם הוא כלל אינו מודע לכך שהוא מרמה את עצמו, אין מדובר עוד באסטרטגיה מכוונת אלא בתהליך לא-מודע של עיבוד מידע באופן מוטה, המונע מצרכים רגשיים או הגנתיים.^[8]

ניסיונות ליישב פרדוקסים אלה יצרו שתי אסכולות עיקריות: האסכולה הכוונתית (Intentionalism) הרואה בהונאה העצמית תהליך מודע או חצי-מודע הדורש כוונה לרמות את עצמנו, והאסכולה הלא-כוונתית (Non-Intentionalism) המתארת אותה כתוצאה של תהליכים רגשיים וקוגניטיביים לא-מודעים, כגון רציונליזציה וחשיבה מייחלת.^[9]

פסיכולוגיה

בתחום הפסיכולוגיה, הונאה עצמית נתפסת כתהליך קוגניטיבי ורגשי שמטרתו לשמר עקביות פנימית ולהגן על תחושת הערכה עצמית. היא קשורה לתופעות כגון דיסוננס קוגניטיבי, הטיות לטובת העצמי, וניהול הרושם. מחקרים מצביעים על כך שהונאה עצמית אינה בהכרח תהליך פתולוגי. היא עשויה, למשל, לעזור להפחית חרדה, או לשמר תחושת תקווה. לפי רוי באומיסטר (1996), מנגוני הונאה עצמית מהווים חלק ממערכת הוויסות העצמי של הפרט, ומאפשרים לו להתמודד עם מידע מאיים או חוויות של כישלון.^[10] לפי מחקרים, הונאה עצמית יכולה לתרום לוויסות רגשי ולתפקוד תקין כאשר מתקיים איזון בין מודעות עצמית לבין עיבוד מוטה של מידע; אך כאשר האיזון מופר, היא עלולה להפוך לתהליך לא-מסתגל (למשל, אדם המשכנע את עצמו שכל ביקורת כלפיו נובעת מקנאה ולא מביצועיו בפועל).^[11] רמה מתונה של מודעות מאפשרת ויסות רגשי ודימוי עצמי חיובי, בעוד היעדרה או עודפותה עלולות להוביל לעיוותים בשיפוט. בנוסף, גורמים תרבותיים וסוציאליים משפיעים על האופן שבו הונאה עצמית מתבטאת: בתרבויות אינדיבידואליסטיות היא לרוב קשורה להטיות לטובת העצמי, בעוד שבתרבויות קולקטיביסטיות היא עוזרת לשמור על הרמוניה חברתית.^[12]^[11]

המודל האבולוציוני של טריברס

רוברט טריברס הציע כי להונאה עצמית יש תפקיד מסתגל - היא התפתחה כאמצעי לשיפור היכולת שלנו להונות אחרים. לפי גישה זו, הונאה היא מרכיב בסיסי בתקשורת בטבע: מינים שונים משתמשים בה להסוואה, חיקוי או הרתעה, ובמהלך הדורות התפתחו מנגונים שמאפשרים להסתיר סימני שקר ולהיראות אמינים יותר. טריברס ניסח זאת כך: "אנו מסתירים את האמת מעצמנו כדי להסתיר אותה טוב יותר מאחרים".^[1] כאשר אדם משכנע את עצמו באמת כוזבת, הוא מפחית את הסימנים הפיזיולוגיים של שקר, כמו שינוי טון דיבור או היסוס, ולכן מצליח לשכנע אחרים ביתר קלות. לפי גישה זו, הונאה עצמית נועדה לשפר את היעילות החברתית של הונאה, ומכאן יתרונה האבולוציוני.^[13]

ביקורת

תאוריית ההונאה העצמית של טריברס עוררה ויכוח נרחב בקרב חוקרים במדעי המוח ופסיכולוגיה אבולוציונית. ביקורת אחת טוענת כי ההנחה שאי-מודעות להונאה תפחית את סימני השקר אינה מתיישבת עם ראיות ששפת הגוף נשלטת ברובה על ידי מנגונים לא-מודעים מלכתחילה. אם כך, אין צורך בהונאה עצמית כדי להסתיר אותות לא רצוניים של שקר, שכן אותות אלה אינם נובעים מכוונה מודעת.^[14]

ביקורת נוספת גורסת כי ההנחה שהונאה לא-מודעת "חוסכת משאבים קוגניטיביים" מפוקפקת מבחינה נוירולוגית: יצירת אמונה כוזבת ותחזוקה שלה דורשת עיבוד מידע מורכב יותר מהונאה מודעת פשוטה.^[14]^[15]

ראו גם

לקריאה נוספת

ספרים

Hållén, Elinor (2011). A Different Kind of Ignorance: Self-Deception as Flight from Self-Knowledge. Diss. Uppsala: Uppsala Universitet. ISBN 978-91-506-2206-5 ISBN 978-91-506-2206-5.
Leadership and Self Deception, by Arbinger Institute. ISBN 978-1-57675-977-6 ISBN 978-1-57675-977-6
Anatomy of Peace: Resolving the Heart of Conflict, by Arbinger Institute. ISBN 978-1-57675-334-7 ISBN 978-1-57675-334-7
McLaughlin, Brian P. & Amélie Oksenberg Rorty (eds.) (1988). Perspectives on Self-Deception. California UP: Berkeley etc. PhilPapers: MCLPOS
Trivers, R. (2011). The Folly of Fools: The Logic of Deceit and Self-Deception in Human Life. Basic Books. ISBN 978-0-465-02755-2 ISBN 978-0-465-02755-2

כתבי עת

Teorema, Vol. XXVI/3, Monographic on Self-Deception: Conceptual Issues, Autumn 2007
Behavioral and Brain Sciences, Vol. 20 (1), 1997.
Van Leeuwen, D. S. Neil (2007). "The Spandrels of Self-Deception: Prospects for a Biological Theory of a Mental Phenomenon". Philosophical Psychology. 20 (3): 329–348. doi:10.1080/09515080701197148.
Gadsby, Stephen, (2021), "Imposter Syndrome and Self-Deception", Australasian Journal of Philosophy. doi:10.1080/00048402.2021.1874445

מקורות עזר

תבנית:Cite IEP
Paulhus, Delroy L. (2007). "Self-Deception" (PDF). In Baumeister, Roy; Vohs, Kathleen (eds.). Encyclopedia of Social Psychology. SAGE Publications. doi:10.4135/9781412956253.n479. ISBN 9781412916707. אורכב מהמקור ב-2016-06-23.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)

קישורים חיצוניים

מילון הסקפטים – ערך בנושא הונאה עצמית
מכון ארבינגר – ארגון ייעוץ המבוסס על עבודתו של טרי ורנר בנושא הונאה עצמית
הדפוס שמאחורי הונאה עצמית
הונאה עצמית, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ William von Hippel, Robert Trivers, The evolution and psychology of self-deception, Behavioral and Brain Sciences 34, 2011-02, עמ' 1–16 doi: 10.1017/S0140525X10001354
^ ¹ ² ³ Zoë Chance, Michael I Norton, The what and why of self-deception, Current Opinion in Psychology, Morality and ethics 6, 2015-12-01, עמ' 104–107 doi: 10.1016/j.copsyc.2015.07.008
^ ¹ ² ³ Ruben C. Gur, Harold A. Sackeim, Self-deception: A concept in search of a phenomenon., Journal of Personality and Social Psychology 37, 1979-02, עמ' 147–169 doi: 10.1037/0022-3514.37.2.147
^ Balcetis, Emily (בינואר 2008). "Where the Motivation Resides and Self-Deception Hides: How Motivated Cognition Accomplishes Self-Deception". Social and Personality Psychology Compass (באנגלית). 2 (1): 361–381. doi:10.1111/j.1751-9004.2007.00042.x. ISSN 1751-9004. {{cite journal}}: (עזרה)
^ Tali Sharot, Christoph W. Korn, Raymond J. Dolan, How unrealistic optimism is maintained in the face of reality, Nature Neuroscience 14, 2011-11, עמ' 1475–1479 doi: 10.1038/nn.2949
^ ¹ ² ³ Baumeister, R. F. (1993). Lying to yourself: The enigma of self-deception. In M. Lewis & C. Saarni (Eds.), Lying and deception in everyday life (pp. 166–183). The Guilford Press.
^ Trivers, R.L. & Newton, H.P. Science Digest 'The crash of flight 90: doomed by self-deception?' November 1982, pp 66,67,111.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Alfred R. Mele, Real self-deception, Behavioral and Brain Sciences 20, 1997-03, עמ' 91–102 doi: 10.1017/S0140525X97000034
^ Alfred R. Mele, Self-Deception Unmasked, Princeton, N.J: Princeton University Press, 2001, Princeton Monographs in Philosophy, ISBN 978-0-691-05745-3
^ Baumeister, R. F. (1996). Self-regulation and self-deception. In Public self and private self. Springer.
^ ¹ ² Steven J. Heine, Darrin R. Lehman, Hazel Rose Markus, Shinobu Kitayama, Is there a universal need for positive self-regard?, Psychological Review 106, 1999-10, עמ' 766–794 doi: 10.1037/0033-295X.106.4.766
^ Shelley E. Taylor, Jonathon D. Brown, Illusion and well-being: A social psychological perspective on mental health., Psychological Bulletin 103, 1988, עמ' 193–210 doi: 10.1037/0033-2909.103.2.193
^ Robert Trivers, The Elements of a Scientific Theory of Self-Deception, Annals of the New York Academy of Sciences 907, 2000, עמ' 114–131 doi: 10.1111/j.1749-6632.2000.tb06619.x
^ ¹ ² Ryan T. McKay, Daniel C. Dennett, The evolution of misbelief, Behavioral and Brain Sciences 32, 2009-12, עמ' 493–510 doi: 10.1017/S0140525X09990975
^ Hugo Mercier, Dan Sperber, Why do humans reason? Arguments for an argumentative theory, Behavioral and Brain Sciences 34, 2011-04, עמ' 57–74 doi: 10.1017/S0140525X10000968

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ William von Hippel, Robert Trivers, The evolution and psychology of self-deception, Behavioral and Brain Sciences 34, 2011-02, עמ' 1–16 doi: 10.1017/S0140525X10001354

[:1-2] ¹ ² ³ Zoë Chance, Michael I Norton, The what and why of self-deception, Current Opinion in Psychology, Morality and ethics 6, 2015-12-01, עמ' 104–107 doi: 10.1016/j.copsyc.2015.07.008

[:3-3] ¹ ² ³ Ruben C. Gur, Harold A. Sackeim, Self-deception: A concept in search of a phenomenon., Journal of Personality and Social Psychology 37, 1979-02, עמ' 147–169 doi: 10.1037/0022-3514.37.2.147

[4] Balcetis, Emily (בינואר 2008). "Where the Motivation Resides and Self-Deception Hides: How Motivated Cognition Accomplishes Self-Deception". Social and Personality Psychology Compass (באנגלית). 2 (1): 361–381. doi:10.1111/j.1751-9004.2007.00042.x. ISSN 1751-9004. {{cite journal}}: (עזרה)

[5] Tali Sharot, Christoph W. Korn, Raymond J. Dolan, How unrealistic optimism is maintained in the face of reality, Nature Neuroscience 14, 2011-11, עמ' 1475–1479 doi: 10.1038/nn.2949

[:2-6] ¹ ² ³ Baumeister, R. F. (1993). Lying to yourself: The enigma of self-deception. In M. Lewis & C. Saarni (Eds.), Lying and deception in everyday life (pp. 166–183). The Guilford Press.

[7] Trivers, R.L. & Newton, H.P. Science Digest 'The crash of flight 90: doomed by self-deception?' November 1982, pp 66,67,111.

[:4-8] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Alfred R. Mele, Real self-deception, Behavioral and Brain Sciences 20, 1997-03, עמ' 91–102 doi: 10.1017/S0140525X97000034

[9] Alfred R. Mele, Self-Deception Unmasked, Princeton, N.J: Princeton University Press, 2001, Princeton Monographs in Philosophy, ISBN 978-0-691-05745-3

[10] Baumeister, R. F. (1996). Self-regulation and self-deception. In Public self and private self. Springer.

[:5-11] ¹ ² Steven J. Heine, Darrin R. Lehman, Hazel Rose Markus, Shinobu Kitayama, Is there a universal need for positive self-regard?, Psychological Review 106, 1999-10, עמ' 766–794 doi: 10.1037/0033-295X.106.4.766

[12] Shelley E. Taylor, Jonathon D. Brown, Illusion and well-being: A social psychological perspective on mental health., Psychological Bulletin 103, 1988, עמ' 193–210 doi: 10.1037/0033-2909.103.2.193

[13] Robert Trivers, The Elements of a Scientific Theory of Self-Deception, Annals of the New York Academy of Sciences 907, 2000, עמ' 114–131 doi: 10.1111/j.1749-6632.2000.tb06619.x

[:6-14] ¹ ² Ryan T. McKay, Daniel C. Dennett, The evolution of misbelief, Behavioral and Brain Sciences 32, 2009-12, עמ' 493–510 doi: 10.1017/S0140525X09990975

[15] Hugo Mercier, Dan Sperber, Why do humans reason? Arguments for an argumentative theory, Behavioral and Brain Sciences 34, 2011-04, עמ' 57–74 doi: 10.1017/S0140525X10000968

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]