הונגריה במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הונגריההונגריה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של הונגריה

פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת

מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש העות'מאני

הכיבוש העות'מאני והשלטון ההבסבורגי

המהפכה והממלכה הדואלית

מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית

תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה

הונגריה הקומוניסטית

דמוקרטיה ורפורמה

הונגריה

לאחר נפילת ממשלתו הקומוניסטית של בלה קון, ערכו ההונגרים בינואר 1920 בחירות לפרלמנט בן בית אחד, אשר הכריז על מיקלוש הורטי כעוצר. ביוני 1920 נחתם חוזה טריאנון אשר קבע את גבולותיה של הונגריה, תוך שהוא קורע שני שלישים משטחה, ושיעור דומה מאוכלוסייתה, לטובת שכנותיה רומניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה.

מדיניותה של הונגריה משלב זה ואילך התמקדה בניסיון לקבל בחזרה את השטחים שאבדו. תוך כדי כך נקלעה הונגריה לברית עם אדולף היטלר, אשר תמך בה בבוררויות בינלאומיות שהחזירו לה את מקצת השטח, בשנים 1938 ו-1940.

הונגריה הצטרפה להיטלר במלחמתו בברית המועצות ביוני 1941. ב-19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה שכן חששו כי ההונגרים מתכוונים להפר את הברית עמם, ולעבור לצידה של ברית המועצות. הכיבוש הביא עמו את השואה ליהדות הונגריה ומאות אלפים הושמדו במחנה ההשמדה אושוויץ. באוקטובר 1944 הדיחו הגרמנים את הורטי, והעלו במקומו כשליט את פרנץ סלשי ומפלגתו הפשיסטית צלב החץ. בשלב זה הייתה מלחמתם של הגרמנים ובעלות בריתם אבודה. הסובייטים נמצאו על אדמת הונגריה, וצרו על בודפשט. כיבושה של הונגריה על ידי הסובייטים הושלם באפריל 1945.

עלייתו של הורטי לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקלוש הורטי

לאחר נפילתה של הרפובליקה הקומוניסטית בראשותו של בלה קון, וכיבושה של בודפשט על ידי הרומנים באוגוסט 1919, עלה לשלטון האדמירל מיקלוש הורטי מפקד הצי הקיסרי האוסטרו-הונגרי לשעבר, אשר הקים "צבא לבן" במזרח המדינה, שהיה מכוון כנגד צבאו האדום של קון. הורטי נכנס לבודפשט בנובמבר 1919 בראש צבאותיו.

בינואר 1920 הצביעו לראשונה כלל ההונגרים (לרבות הנשים) בבחירות חשאיות. ההצבעה לא הייתה חופשית לחלוטין, שכן השתתפות מפלגות השמאל בבחירות נאסרה על ידי הורטי. רוב ימני גדול נבחר לפרלמנט בן בית אחד. במרץ 1920 הכריז הבית על ביטול ה"פשרה" עם בית הבסבורג משנת 1867 אשר איחדה את אוסטריה והונגריה ל"ממלכה הדואלית", והשיב את המונרכיה על כנה, שכן מאז נובמבר 1919 הייתה הונגריה לרפובליקה. הוחלט כי לעת עתה תידחה בחירתו של מלך עד להשבת הסדר האזרחי על כנו. הורטי נבחר לעוצר לתקופת ביניים, שעתידה הייתה להמשך עשרים וארבע שנים. הורטי הוסמך למנות את ראש הממשלה ההונגרי, להטיל וטו על חקיקה, לכנס ולפזר את הפרלמנט ולפקד על כוחות הצבא.

חוזה טריאנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת השלום שהתכנסה בפריז בשנת 1919 על מנת להסדיר את גבולותיה של אירופה החדשה לאחר מלחמת העולם הראשונה הניבה מספר הסכמים, אשר נגעו למדינות המנוצחות - גרמניה, אוסטריה, בולגריה, טורקיה והונגריה. חתימת ההסכם עם הונגריה נדחתה עד ל-4 ביוני 1920, שכן לא ניתן היה לקיים משא ומתן יעיל עם הונגריה בתקופת הכאוס שיצרו משטריהם של מיהאי קארוי ובלה קון. ההסכם, שכונה "חוזה טריאנון" על שם מקום חתימתו, ארמון טריאנון בורסאי, היווה מכה קשה לשאיפות הלאומיות ההונגריות. הארץ איבדה שני שלישים משטחה ומאוכלוסייתה, שירדה לשמונה מיליון נפש מ-21 מיליון לפני המלחמה. כשליש מן ההונגרים האתנים, כשלושה מיליון בני אדם, מצאו עצמם נתינים של ארצות זרות - רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. ההסכם הותיר את הונגריה כמעט הומוגנית באוכלוסייתה. ההונגרים היוו 90% מן האוכלוסייה בשטח הונגריה שלאחר טריאנון, הגרמנים כ-6%, והיתר היו סלובקים, קרואטים, רומנים, צוענים ויהודים (היהודים מנו כ- 475,000 איש בשנת 1920).

השוני בין גבולות ממלכת הונגריה באימפריה האוסטרו הונגרית לבין הונגריה העצמאית לאחר חוזה טריאנון

על פי הוראות החוזה הפסידה הונגריה את השטחים הבאים:

הונגריה איבדה את המוצא לים, אשר היה בשליטתה באזור קרואטיה משנת 1102. כן איבדה את בוסניה שבה שלטה משנת 1878.

מבחינה כלכלית איבדה הונגריה 61.4% משטחי היערות, 88% מן העצים הראויים לעיבוד, 62.2% ממסילות הרכבת, 64.5% מהדרכים הסלולות, 83.1% מתפוקת הברזל שלה, 55.7% ממפעליה התעשייתיים, ו-67% ממוסדותיה הפיננסיים.

התנאים הצבאיים שהושתו על הונגריה היו דומים לאלו שהוטלו על גרמניה בחוזה ורסאי. הצבא ההונגרי הוגבל ל-35,000 חיילים, ונאסר גיוס החובה. כן הוטל התנאי כי לא תיסלל בהונגריה מסילת ברזל בעלת יותר מזוג פסים יחיד. הונגריה ויתרה על כל הטריטוריות בעולם שהיו שייכות למונרכיה האוסטרו-הונגרית, והתחייבה לשלם פיצויי מלחמה למדינות המנצחות.

שלוש המדינות שזכו בשטחים נרחבים מהונגריה, צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה, כרתו ביניהן ברית הגנה מפני הונגריה אשר נקראה "ההסכמה הקטנה". היה ברור כי הונגריה לא תשלים עם אבדן שני שלישים משטחה, ומדינות אלו הסכימו ביניהן על הגנה הדדית מפני תביעותיה הטריטוריאליות של הונגריה. בעלת ברית מפתיעה נמצאה להונגריה דווקא באיטליה, אשר טענה כי ביחס לקורבנות שהקריבה במלחמה ולמאמץ שהשקיעה, היו רווחיה הטריטוריאליים קטנים מן הנדרש. איטליה הסתבכה בסכסוך טריטוריאלי עם יוגוסלביה באשר לעיר הנמל פיומה אשר נתפסה על ידי לאומנים (ביניהם המשורר גבריאל ד'אנונציו), וסופחה לשטח איטליה, כאשר על פי ההסכמים הייתה צריכה להיות בשטחה של יוגוסלביה. סכסוך זה, וסכסוכים אחרים הביאו לכך שאיטליה הפכה להיות לבת בריתה של הונגריה, ותמכה בדרישותיה הטריטוריאליות, אל מול "מדינות ההסכמה הקטנה" שנתמכו על ידי בריטניה וצרפת. לאחר השתלטותו של בניטו מוסוליני על איטליה, והשתלטותו של אדולף היטלר על גרמניה, הפכו יחסים אלה לבעלי חשיבות רבה בעיצוב מטרותיו ודמותו של המשטר בהונגריה.

העוצרות המוקדמת – ממשלות בתלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורטי מינה את פאל טלקי כראש ממשלתו ביולי 1920. ממשלתו של טלקי הייתה ממשלה ימנית, ואף חוקקה את החקיקה האנטי-יהודית הראשונה בהונגריה - חוק ה"נומרוס קלאוזוס" שהגביל את מספרם של "הגורמים הבלתי מהימנים מבחינה פוליטית" (היהודים, במשתמע) במוסדות ההשכלה הגבוהה. ממשלה זו החלה לפעול לקראת רפורמה אגררית, וחילקה 3,850 קמ"ר מן האחוזות הגדולות לחקלאים הקטנים.

ממשלתו של טלקי הזדעזעה כאשר ערך הקיסר קרל הראשון לבית הבסבורג (שכמלך הונגריה נקרא קארוי הרביעי) ניסיונות כושלים לתפוס את השלטון, במרץ 1921. ניסיון זה הביא לוויכוח בין השמרנים אשר תמכו בהחזרת בית הבסבורג, ובין הרדיקלים הימנים אשר תמכו בבחירת מלך הונגרי חדש. הדבר פילג את ממשלתו של טלקי, והוא נאלץ להתפטר. את מקומו תפס הרוזן אישטוון בתלן, שהיה מתומכיו העיקריים של הורטי בעת מלחמת האזרחים שקדמה לעלייתו לשלטון. בתלן ייסד מפלגה חדשה בשם "מפלגת האחדות" והורטי מינה אותו לראש הממשלה. לאחר כישלון ניסיונו השני לתפוס את השלטון בהונגריה, מת קארל הרביעי באוקטובר 1921.

בתלן שלט בפוליטיקה ההונגרית במשך עשור שלם, בשנים 1921 עד 1931. הוא שינה את חוק הבחירות כך שיתאים למטרותיו, סיפק משרות לאנשיו, ו"הסדיר" את תוצאות הבחירות באזורים הכפריים. משטרו היה שמרני, והוא סיפק להונגריה תקופה של שגשוג, שקט ורגיעה לאחר מוראות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים. בתלן עצר את הרדיקלים הימנים ממסע הטרור שלהם כנגד היהודים והשמאלנים בכך שסיפק להם משרות. ב-1921 ערך הסכם עם הסוציאל-דמוקרטים והאיגודים המקצועיים ואיפשר את פעולתם ושחרור אסירים פוליטיים, בתמורה להגבלות מסוימות על התעמולה שהפיצו, על החופש לשביתה פוליטית, והימנעותם מלפעול בקרב החקלאים. הסכמה זו הביאה לכך שמגוון של דעות היה מיוצג בפרלמנט, והונגריה התקרבה לדמוקרטיה, אם כי פעילות המפלגה הקומוניסטית עדיין נאסרה. ב-1922 הביא בתלן להצטרפותה של הונגריה לחבר הלאומים וחתם על ברית ידידות עם איטליה בשנת 1927, ובכך שבר את הבידוד הבינלאומי שהונגריה הייתה מצויה בו. מטרתה העיקרית של מדיניות החוץ ההונגרית, בתקופת בתלן ובתקופת הבאים אחריו, עד לסיום מלחמת העולם השנייה, הייתה לגרום לרביזיה בתנאי חוזה טריאנון ולהחזיר לידי הונגריה את השטחים שאבדו. בתלן ראה בחיזוק הכלכלה ההונגרית ומעמדה של הונגריה בעולם את הדרך להשיג מטרה זו. בשימוש במטרה זו שהייתה מוסכמת על כלל ההונגרים מנע בתלן את הביקורת על מדיניותו הכלכלית והחברתית, בטענה שזו מכוונת להשגת הרביזיה הנכספת.

הדרך אל הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של גומבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול בשנת 1929 פגע אף בהונגריה, וגרם לירידה ברמת החיים ובשינוי חד לימין בהלך הרוח הפוליטי. בשנת 1931 מונה הרדיקל הימני גיולה גומבוש להיות שר ההגנה, וב-1932 החליף גומבוש את בתלן בתפקיד ראש הממשלה.

בכהונתו כראש ממשלה נקט גומבוש בפעילות רבה במישור הבינלאומי. לדעת גומבוש חייב האינטרס ההונגרי יצירת ציר מדיני עם איטליה הפשיסטית, ואוסטריה. בסמוך לאחר מינויו טס לאוסטריה וביקר את בניטו מוסוליני. השניים הגיעו מיד להבנה, ומוסוליני הצהיר כי הוא תומך ברביזיה של חוזה טריאנון ובמשתמע בהחזרת שטחים שנמסרו לצ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה לידי הונגריה. מוסוליני אף הבטיח לגומבוש סיוע צבאי במלחמה עם יוגוסלביה או רומניה אם זו תפרוץ. בשנת 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. גומבוש הפך למנהיג הראשון מחוץ לגרמניה שביקר את מנהיג גרמניה החדש. מיד לאחר מכן חתם גומבוש על הסכם סחר עם גרמניה שסייע מאוד לכלכלתה של הונגריה בשנות השפל הגדול. צעדים אלו הרתיעו מנהיגים הונגרים רבים שסברו שיחסיו של גומבוש עם גרמניה עלולים לפגוע בתמיכתה של איטליה (מכיוון שטרם נוצר הציר האיטלקי-גרמני, ובאותה העת היו המדינות חלוקות בדבר האיחוד לו הטיפו הגרמנים בין גרמניה לאוסטריה, שנראה לאיטלקים כאיום ישיר). לבסוף החליט גומבוש לדבוק בבריתו עם איטליה ואוסטריה, כאשר הבהיר היטלר כי יתמוך בצעדים הונגריים כנגד צ'כוסלובקיה אך לא כנגד יוגוסלביה או רומניה. היטלר אף התנגד לדרישתו של גומבוש להגדיל את צבאה של הונגריה אשר חוזה טריאנון הגביל ל-35,000 חיילים, בעוד שמוסוליני תמך בדרישה זו.

בשנת 1935 הצליח גומבוש לשכנע את הורטי לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות. תוצאת הבחירות הגדילה את כוחו של הימין הרדיקלי, אשר קיבל את השלטון בפרלמנט, והגדיל מאוד את כוחו של גומבוש. גומבוש הרחיב וחימש את הצבא, מילא את שורות הצבא בקצינים השייכים לימין הרדיקלי, והרחיב את שליטתו במנגנון שירות המדינה, שאף את שורותיו מילא בתומכיו. מטרתו של גומבוש, כפי שהצהיר בפני הרמן גרינג בשנת 1936, הייתה כי בתוך שנתיים תהיה הונגריה מדינה פשיסטית, והוא יהיה הדיקטטור שלה. מטרות אלו לא הוגשמו, מאחר שגומבוש מת ממחלת כליות באוקטובר 1936.

בוררות וינה הראשונה ובוררות וינה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקרבות לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממותו של גומבוש ואילך הפכה הונגריה לתלויה יותר ויותר בגרמניה של היטלר. ההסכמים הכלכליים עם גרמניה גרמו לשיפור בכלכלתה של הונגריה וליציאתה ממצב השפל הכלכלי, אך הפכו אותה לתלויה בגרמניה הן לאספקת חומרי גלם, והן כשוק הראשי למוצריה.

דגל מפלגת צלב החץ.

היטלר הבטיח להונגריה את השבת הטריטוריות שאבדו בה, ולא היסס להפעיל לחץ כלכלי ואיומים בהתערבות צבאית על מנת לגרום להונגרים ליישר קו עם מדיניותו האירופית, וכן עם האנטישמיות ורדיפת היהודים. בכך מצא אוזניים קשובות בהונגריה. שנות השלושים ראו בהונגריה את ייסודה של מפלגת צלב החץ הפשיסטית, בהנהגתו של פרנץ סלשי קצין צבא בדימוס שמצא את ייעודו בהטפה לדעות אנטישמיות ונאציות, אשר קיבלו גוון הונגרי מקומי.

לאחר האנשלוס, הוא סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, מצאה עצמה הונגריה בעלת גבול משותף עם מדינה גרמנית בעלת עוצמה, אשר הייתה יורשתה של האימפריה ההבסבורגית אשר השפיעה על המדינה ההונגרית מן המערב מזה מאות בשנים. היה זה מצב מאיים מחד, ומבטיח מאידך. היו שראו בהיגררות לצד הגרמנים אל הרפתקאות טריטוריאליות משום סיכון, והיו שראו בגרמניה את הכלי באמצעותו יושבו להונגריה השטחים שאבדו בחוזה טריאנון.

יורשו של גומבוש, קלמן קרני, ניסה לפייס את האנטישמים והנאצים, מספר חודשים לאחר ה"אנשלוס" בחקיקת "החוק היהודי הראשון" אשר קבע מכסות המגבילות את מספר היהודים ל-20% במקצועות שונים. החוק לא השביע את רצון הרדיקלים, והורטי מינה את ראש הממשלה בלה אימרדי, שמרן, שהיה בעל דעות אנטישמיות ברורות. אימרדי אסר על פעילות המפלגות הפשיסטיות מחד, אך מאידך יזם חקיקת חוק יהודי שני, שהיה בעל הוראות מחמירות יותר מן הראשון. הורטי נאלץ לפטרו בפברואר 1939, ומינה במקומו את פאל טלקי, אשר אישר את חקיקת החוק היהודי. הייתה זו הפעם הראשונה שההתייחסות אל היהודים בהונגריה לא הייתה לפי ההצהרה על דתו של האדם, כי אם לפי מוצאו. גישה זו התאימה יותר לרוח שנשבה מגרמניה, והיא צעד מכריע בדרך לאסונם של יהודי הונגריה הממשמש ובא.

בוררות וינה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בנובמבר 1937 הבטיח היטלר להונגרים כי יקבלו חלק מצ'כוסלובקיה, אשר אותה זמם לחלק לחלקים, עליהם ישתלט. ההונגרים חפצו לקבל לידיהם את סלובקיה וסובקרפטיה, אותם איבדו לטובת המדינה הצ'כוסלובקית החדשה בחוזה טריאנון. כפי שבחבל הסודטים שימש המיעוט דובר הגרמנית עילה לדרישות טריטוריאליות, כך היה המיעוט ההונגרי בצ'כוסלובקיה קולני בדרישתו לחזור לחיקה של המולדת ההונגרית. הסכמי מינכן, אשר נכרתו ב-30 בספטמבר 1938 וקבעו כי על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לידיה של גרמניה, כללו אף נספח שקבע כי על צ'כוסלובקיה לשאת ולתת עם פולין והונגריה על פתרון המחלוקות הטריטוריאליות שביניהן. אם לא תיפתרנה הבעיות בין הצדדים באופן ישיר תוך שלושה חודשים, קבע הנספח, כי אז יחליטו בעניין ארבע החותמות על הסכמי מינכן - גרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה. פולין לא חיכתה למשא ומתן וכבשה מן הצ'כים חבל אדמה במורבייה הצפונית. הונגריה פתחה בדיונים עם הצ'כים באוקטובר 1938. לאחר מספר ימי דיונים הודיעו הצדדים על כישלון השיחות. לאחר מתיחות רבה בין שתי המדינות, הוסכם בין הצדדים על מינויים של האיטלקים והגרמנים כבוררים בין הצדדים. הבוררים המיועדים הודיעו על הסכמתם. אנגליה וצרפת הודיעו כי אין להם עניין בבוררות, אך יצטרפו לוועידה של ארבע המדינות שחתמו על הסכמי מינכן אם זו תתכנס. ב-29 באוקטובר ביקשו רשמית הונגריה וצ'כוסלובקיה מאיטליה וגרמניה להיות לבוררים בסכסוך ביניהן, והודיעו מראש כי יכבדו את תוצאות הבוררות. הן שר החוץ האיטלקי גלאצו צ'אנו והן שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ראו בבוררות הזדמנות להגביר את השפעתם, ולהמעיט את השפעת האנגלים והצרפתים במזרח אירופה. הצ'כוסלובקים נגררו אל הבוררות בשל טעות בהערכת המנהיגים הסלובקים, ובהם יוזף טיסו, כי תמיכת הגרמנים נתונה להם.

הבוררות נערכה בווינה בהשתתפות שרי החוץ צ'אנו וריבנטרופ. אלה החליטו להעניק להונגריה שלושה מחוזות בסלובקיה, וכן שטחים נרחבים בסובקרפטיה (תוך שהם משאירים את ברטיסלאבה בשליטת הסלובקים), ובסך הכול כ-12,000 קמ"ר (רובם בשטח סלובקיה של ימינו, ויתרתם מצויים כיום בשטח אוקראינה). השטח היה מיושב באוכלוסייה של למעלה ממיליון איש, מהם כ-60% מדיארים וכ-35% סלובקים. גם שטחים בהם לא היה רוב מדיארי סופחו להונגריה במסגרת זו. סלובקיה איבדה 21% משטחה, ואת העיר השנייה בגודלה במדינה (קאשה - קושיצ'ה). המדינה החדשה, יציר הסכמי מינכן, קרפטו-אוקראינה (זקרפטיה), איבדה את שתי הערים הגדולות שבה, את רוב השטח הניתן לעיבוד, ואת זכות הקיום העצמאי. ב-5 בנובמבר 1938 נכנסו צבאות הונגריה לטריטוריות החדשות, וב-11 בנובמבר נכנס הורטי כמנצח לקושיצ'ה, ממנה החלו הסלובקים והצ'כים להימלט. ב-12 בנובמבר קיבל הפרלמנט ההונגרי חוק המספח את השטחים החדשים להונגריה, וקובע כי הינם שני מחוזות במדינה ההונגרית.

במרץ 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאות מלאה, וצ'כוסלובקיה חדלה מלהתקיים. הונגריה ניצלה את ההזדמנות וסיפחה את יתרתה של סובקרפטיה בתמיכת היטלר. ב-15 במרץ תקפו כוחות הונגריה אף את סלובקיה, אך לאחר מלחמה קצרה ביותר, שכללה בפעם הראשונה את הפעלת חיל האוויר ההונגרי, הורתה גרמניה להונגריה לעצור ולהסיג את כוחותיה, שכן ראתה בסלובקים בני ברית אסטרטגים במאבקים הטריטוריאליים במרכז אירופה. הונגריה הותירה בידיה לאחר אירוע זה כאלפיים קמ"ר נוספים משטחה של סלובקיה.

בוררות וינה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת רומניה כאשר החלק שנמסר לריבונות הונגרית בתכתיב וינה מסומן בצהוב

לאחר הצלחתה בקריעתה של סלובקיה הדרומית וסובקרפטיה מצ'כוסלובקיה, פנתה עתה מדיניות החוץ ההונגרית אל טרנסילבניה. הורטי ביקש לחזור על ההישג, שהיווה את מטרת מדיניותו מזה כעשרים שנה, והיטלר, אשר כבר היה מעורב עמוק במלחמת העולם השנייה נענה לו שוב. ביוני 1940 התכנסו שוב הבוררים, צ'אנו וריבנטרופ, והורו לרומניה להשיב את צפון טרנסילבניה, על שניים וחצי מיליון תושביה, לידי הונגריה. הרומנים שנותרו בחבל סבלו בשנים הבאות מאפליה, ואף ממעשי טבח. בהיסטוריה של רומניה מכונה אירוע זה תכתיב וינה.

ההצטרפות אל הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה, בסוף שנת 1940 עמדה מדיניות החוץ ההונגרית בפני דילמה. מחד, היו ההונגרים עדים לחיסול שכניהם ובעלי בריתם הפולנים והאוסטרים בידי היטלר, שהוכיח כי הוא מסוגל להפר את מילתו, וכי דרישותיו הטריטוריאליות לעולם אינן באות על סיפוקן. מאידך, רק הברית עם היטלר היא שהביאה להונגריה את שביקשה מדיניותה להשיג מזה שני עשורים - השגת חבלי הארץ שאבדו בהסכמי טריאנון, ושרבים מהם עדיין היו בידיים זרות. רבים, אשר ראו את היטלר כובש את צרפת בתוך שישה שבועות בשנת 1940, סברו כי במהלך העשורים הבאים יהיה היטלר הפוסק האחרון באירופה, וכי ראוי לקפוץ על העגלה כל עוד אפשרי הדבר.

ראש הממשלה פאל טלקי התנודד בין שני קצוות אלו. הוא נמנע מלהצטרף לגרמניה עם תחילת מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939. אך ב-20 בנובמבר 1940 צירף את ארצו לברית המשולשת שבין איטליה, גרמניה והאימפריה היפנית. היה זה הצעד הסופי בשורה של צעדים, עליהם פיקח השגריר ההונגרי בברלין דומה סטויאי, שנועדו לתאם את מדיניותה וכלכלתה של הונגריה לצורכי מלחמתה של גרמניה.

בדצמבר 1940 חתמה הונגריה על "ברית ידידות נצחית" עם יוגוסלביה (אשר עדיין אחזה בידה חבלי ארץ רבים שהתקבלו מהונגריה בשנת 1920). בשלב זה הייתה יוגוסלביה היחידה מן המדינות הסובבות את הונגריה שלא הייתה בשליטת הגרמנים או בברית הדוקה עמם. במרץ 1941 כאשר שינויי השלטון ביוגוסלביה העלו לשלטון כוחות אנטי-גרמניים, והיטלר נאלץ לפלוש ליוגוסלביה, דרש היטלר מהונגריה כי תצטרף אליו. טלקי נקרע בין שתי המחויבויות הסותרות, ושילם את המחיר האישי הכבד ביותר - הוא התאבד על מנת שלא להורות על הפרת הברית אשר חתם אך שלושה חודשים לפני כן.

יורשו, הרדיקל הימני לסלו ברדושי, תיאם את פעולותיו עם גרמניה. לאחר שגרמניה תקפה את יוגוסלביה, הורה הורטי על משלוח כוחות צבא אשר כבשו מחדש את השטחים שהיו שייכים להונגריה בעבר - מחוז וויבודינה, וכן חלקים מקרואטיה וסלובניה. הרווח הטריטוריאלי שהושג עלה במחיר כבד ביותר. ב-26 ביוני 1941, ארבעה ימים לאחר פתיחת מבצע ברברוסה, הוא הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הצטרפה אף הונגריה ללוחמים לצידה של גרמניה וכבשה מידי הסוביטים שטחים בגליציה המזרחית. הצבא ההונגרי גרש כ-18,000 פליטים יהודים, אזרחי פולין וברית המועצות, שנמלטו להונגריה עם פרוץ המלחמה ואף תושבי הונגריה ממוצא יהודי שמסיבות שונות לא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית למרות שחיו בהונגריה עשרות בשנים בעת ההיא ומבין תושביה היהודים של קרפטרוס, בעת ההיא מסופחת מזה שנתיים להונגריה[1][2], שהוסגרו לידי הגרמנים על ידי ההונגרים. מרביתם הוצאו להורג, באקציה הגדולה ביותר עד אותו הזמן בין 26 לבין 29 באוגוסט 1941 בקמניץ-פודולסקי.

הלחימה לצידה של גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר גורמים היו מעורבים בהצטרפותה של הונגריה לצדו של היטלר אל הלחימה בברית המועצות. ראשית היה החשש כי אם לא תוכיח הונגריה את נאמנותה לציר באופן זה, תקופח בחלוקת השלל שלאחר המלחמה. רומניה כבר הצטרפה באופן פעיל אל הלוחמים, והחשש היה כי גרמניה לא תסייע להונגריה בדרישות נוספות מרומניה באזור טרנסילבניה. הרוסים, מצדם, הפגיזו את העיר קאסה (קושיצ'ה) אם בטעות, ואם במזיד, והדבר תרם להחלטה להצטרף אל המלחמה.

בדצמבר 1941 הכריזה הונגריה מלחמה על ארצות הברית. צעד זה תרם לבידודה הבינלאומי, ולהידוק לפיתתו של היטלר כלפי ההונגרים. הונגריה נראתה יותר כגרורה מאשר כבעלת ברית. מאה וחמישים אלף הונגרים לחמו את מלחמתו של היטלר ברוסים, בהם אנשי שירות העבודה. בשלב זה החלו הבקיעים הראשונים בחומת ההצלחות של היטלר להיות גלויים לעין. כישלון הכוחות הגרמנים בקרב על מוסקבה הביא למחשבות שניות בהנהגה ההונגרית באשר לטיב בעל הברית שבחרו להלחם לצדו.

במרס 1942 הוחלף ברדושי במיקלוש קאלאי, שמרן זהיר, בעל מחויבות פחותה למטרה הגרמנית, משרידי ממשלתו השמרנית של בתלן.

קאלאי המשיך את מדיניותו של ברדושי, וחיילי הונגריה המשיכו להלחם בברית המועצות, אך במקביל החל קאלאי במגעים חשאיים עם בעלות הברית על מנת לחפש דרך מוצא מן הברית ההרסנית אליה נקלעה הונגריה. בינואר 1943, לאחר התבוסה בקרב על סטלינגרד סבלו הכוחות ההונגרים אבדות כבדות בפריצה רוסית של הקו שהוחזק על ידי ההונגרים על הנהר דון. קאלאי ניהל מגעים עם ממשלות בריטניה וארצות הברית, אך לא יצר כל קשר עם הרוסים, כפי שדרשו מעצמות המערב.

הגרמנים לא ראו התפתחויות אלו בעין יפה, וככל שהסתבכו במלחמתם ברוסיה, כן הלכה חשיבותה האסטרטגית של הונגריה וגברה, וכן גברו מאמצי הונגריה לפרוש מן הברית.

פלישת גרמניה להונגריה – ממשלות סטויאי וסלשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הצבא ההונגרי חונכים אנדרטה בבודפשט ב-12 בפברואר 2005, במלאת 60 שנה לשחרור העיר מידי הנאצים

ב-19 במרץ 1944 הורה היטלר לכוחות גרמניים לכבוש את הונגריה. סטויאי מונה לראש ממשלה, והורטי הודיע על פרישתו מפעילות ציבורית, ולמעשה הושם על ידי הגרמנים במעצר בית. סטויאי היה אמנם ראש הממשלה, אך את ענייניה של הונגריה ניהל מעתה "מיופה הכוח" הגרמני, אדמונד וזנמאייר.

התפתחות זו הייתה טראגית ליהדות הונגריה. יהודי הונגריה, שסבלו מאוד תחת משטרו של הורטי, והיו כפופים לחקיקת חוקים אנטי-יהודיים ולמשלוח לעבודות כפייה, אך ברוב המקרים לא נרצחו בהמוניהם, נחשפו עתה למלוא מוראותיה של השואה.

הגעתו להונגריה של אדולף אייכמן במרץ אותה שנה הביאה למשלוחם של למעלה מארבע מאות אלף יהודים הונגרים אל מחנה המוות אושוויץ. ביולי הורה הורטי, תחת לחץ בינלאומי, על הפסקת המשלוחים. בשלב זה הייתה הונגריה כולה, פרט לבודפשט, "נקייה מיהודים".

הורטי ראה לחרדתו את הכוחות הרוסים מתקרבים לארצו, וזאת בעוד חיילים הונגרים נלחמים לטובת הגרמנים, ופשעי הנאצים משתוללים על אדמת הונגריה. במאמץ אחרון, הורה באוגוסט 1944 על פיטוריו של סטויאי, והחליפו בגנרל גזה לקאטוש, אשר החל במאמצים נמרצים להגיע לשביתת נשק עם הרוסים. בספטמבר 1944 חצו הרוסים את גבולה של הונגריה. ב-15 באוקטובר 1944 ניסה הורטי להכריז על שביתת נשק עם ברית המועצות. ניסיון זה הגדיש את הסאה אצל הגרמנים. הורטי נעצר ונשלח לגרמניה, ועל הונגריה השליטו הגרמנים את פרנץ סלשי מנהיג המפלגה הפשיסטית צלב החץ בראש ממשלת האחדות הלאומית (Nemzeti Összefogás Kormánya).

הונגריה הפכה לשדה קרב. אנשיו של סלשי, אשר היו למעשה כנופיות אנטישמיות חמושות, ניהלו לצדם של הגרמנים קרב מאסף כנגד ההתקדמות הרוסית, תוך שהם טובחים ביהודים, בוזזים ושודדים את כל הנקרה בדרכם, הורסים את מסילות הרכבת ואת מפעלי התעשייה, ושולחים את אוצרותיה של הונגריה ברכבות אל תוככי גרמניה.

בדצמבר החל המצור הרוסי על בודפשט, אשר נכבשה לאחר מספר שבועות. באפריל 1945 נכבשה הונגריה כולה על ידי הצבא האדום. סלשי, וכן סטויאי ורבים מאנשי מפלגת צבא החץ, נשפטו לאחר המלחמה למוות על ידי בית דין עממי. הורטי הצליח להימלט מגורל זה (כפי הנראה בשל הכרת התודה של סטלין על מאמציו להגיע להפסקת אש), ובילה את שארית ימיו בגלות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך הערך על קמנץ פודולסק באתר יד ושם
  2. ^ סרטונים פרח ונר לישראל קסטנר, סרטון, באתר YouTube, מתוך דברי דניאל ברנד, בנם של יואל ברנד והאנזי ברנד בטקס אזכרה לישראל קסטנר, 2013, החל בדקה 07:20