הוועד הערבי העליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הועד הערבי העליון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

הוועד הערבי העליוןערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1935 הגיעו הגירת היהודים לארץ ישראל ורכישות הקרקע שלהם לשיא. ערביי ארץ ישראל חששו שתהליך זה עלול להפוך אותם למיעוט בארץ. באמצע אוקטובר אותה שנה נתגלתה הברחת נשק יהודי בחביות מלט בנמל יפו. השלטונות הבריטים לא הצליחו לגלות את זהות המבריחים והערבים הפלסטינים האמינו כי הנשק מיועד לארגונים צבאיים יהודיים. בלחץ ציבורי כבד, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת "ועידת הנוער" קראה לשיתוף פעולה, ונציגי כל המפלגות, למעט מפלגת אל-איסתקלאל, הכריזו על שביתה כללית ב-26 באוקטובר 1935. בתזכיר שהגישו לממשלה, הדגישו המפלגות כי היהודים צוברים נשק ומתאמנים בו ומתכוננים למלחמה. הן תבעו מהממשלה לחפש נשק לא-חוקי אצל היהודים ולאסוף בחזרה את הנשק שנתנה בעבר ליישובים היהודיים. הצלחת השביתה על ידי פעולה משותפת של המפלגות הייתה הבסיס להקמת הוועד הערבי העליון. "ועדת נציגי המפלגות" (שכונתה "קואליציית המפלגות") המשיכה לתכנן פעולות נוספות, עדיין מתונות, אולם בנובמבר נהרגו עז א-דין אל-קסאם ושלושה מחבריו על ידי כוחות ביטחון הבריטיים. אירוע זה ליכד את הקואליציה ובעקבות ההלל לקסאם בעיתונות כגיבור לאומי, היה הציבור הערבי נתון באווירה של מתח. ב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש המפלגות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו את הפסקתה המידית של הגירת היהודים, איסור על העברת קרקע ערבית ליהודים, ו"כינון ממשלה דמוקרטית" בהתאם לברית חבר הלאומים, תוך הגשמת הסעיף בכתב המנדט המחייב את הממשלה "לפתח מוסדות ממשל עצמי". יחד עם זאת, הודגש בתזכיר כי הערבים אינם מכירים במנדט עצמו.[1]

הוועד במרד הערבי הגדול 1939-1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הערבי העליון 1936. שורה קדמית (משמאל לימין): ראע'ב נשאשיבי, אמין אל-חוסייני, אחמד חילמי פשה, עבד אל-לטיף א-סלאח, אלפרד רוק. שורה אחורית: ג'מאל אל-חוסייני, חוסיין אל-ח'אלידי, יעקוב אל-ע'וסיין, פואד סאבא.

ראשית הוועדות הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשיתו של המרד הערבי הגדול הוקמו בערים השובתות ועדות לאומיות, שתפקידן היה לפקח על השביתה ולהדריך את הציבור במהלכה. היוזמה הראשונה לשביתה הייתה ב-20 באפריל 1936 ביפו ושם גם התארגנה ועדת השביתה הראשונה. אולם באותו היום קמה בשכם "ועדה לאומית", והיא זו שהייתה אחראית לקריאה הפומבית הראשונה לשביתה כללית. חבריה פנו למנהיג מפלגת אל-איסתקלאל בחיפה ולמחרת קמה גם שם "ועדה לאומית". ב-23 באפריל היו כבר ברוב הערים הערביות "ועדות לאומיות" שהנהיגו את תנועת השביתה.[2] ההתפשטות המהירה של השביתה ברחבי הארץ ומהירות הקמת הוועדות הלאומיות מצביעות על כך שהתשתית הארגונית הונחה עוד קודם לכן.[3] מבין שש המפלגות הערביות הפלסטיניות, הראשונים שקראו לציבור להצטרף לתנועת השביתה היו אנשי איסתקלאל. לאחר מכן הצטרפה גם המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים") לקריאה. הנשאשיבים התנגדו בתחילה לשביתה, אולם כעבור יומיים נכנעו ללחץ הציבורי והסכימו לקיומה, מה שפתח את הדרך לקיומה של חזית מאוחדת של המפלגות שתנהל את המאבק הלאומי.[4]

הקמת הוועד הערבי העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הערבי העליון הוקם בתאריך 25 באפריל 1936, בעקבות לחץ עממי שהופעל על ההנהגה הערבית המסורתית. באותו יום הגיעו לירושלים משלחות ממקומות שונים בארץ כדי לדון בצעדים הבאים במאבק. המשלחת החיפנית, שחבריה היו אנשי איסתקלאל, הציעה לכנס את הוועדות הלאומיות לוועידה ארצית, שבה תיבחר ועדה לאומית עליונה. אולם מנהיגי המפלגות האחרות דחו את הרעיון והחליטו להקים ועדה עליונה ללא בחירות.[4] לוועד הזה מינו עצמם ראשי שש המפלגות: ג'מאל אל-חוסייני (המפלגה הערבית הפלסטינית), עווני עבד אל-האדי (מזכיר הוועד, מפלגת אל-איסתקלאל), ראע'ב נשאשיבי (מפלגת ההגנה הלאומית), חוסיין אל-ח'אלידי (מפלגת הרפורמה), עבד אל-לטיף צלאח (מפלגת הגוש הלאומי) ויעקוב אל-ע'וסיין (מפלגת ועידת הנוער). עליהם נוספו חאג' אמין אל חוסייני (המפלגה הערבית הפלסטינית) כיושב ראש (באותה תקופה היה המופתי של ירושלים ועמד בראש המועצה המוסלמית העליונה), אחמד חלמי פשה כ"בלתי מפלגתי" (אולם מזוהה עם "איסתקלאל"), אלפרד רוק (יווני-קתולי, המפלגה הערבית הפלסטינית) ויעקוב פראג' (יווני-אורתודוקסי, מפלגת ההגנה).[5] אחמד חלמי עבד אל-האדי (איסתקלאל) מונה לגזבר.[6]

פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הכרזה על המשך השביתה הכללית (שביתה של הפועלים הערבים נועדה לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם) עד שבריטניה תשנה את מדיניותה ותפסיק את ההגירה היהודית.[6]

הדרישות היסודיות של הוועד הערבי העליון מממשלת המנדט התבססו על אלו שהוצגו בנובמבר 1935:

מאז הקמתו נחשב הוועד הערבי העליון לרשות העליונה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ה"וועדות הלאומיות" המקומיות קיבלו ממנו הדרכה לפעולותיהן, ומנגד, סיפקו לו מידע על הנעשה בשטח והציעו את הצעותיהן להמשך המאבק. אך לא תמיד קיבלו את מרותו ולפעמים פעלו על פי שיקוליהן.[6]

ניהול המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליח להגיע להסכמה לגבי שאלת אי-תשלום מסים לממשלה, החליט הוועד הערבי העליון להיוועץ בוועדות הלאומיות ונציגיהן זומנו למפגש עם הוועד ב-7 במאי. למפגש בירושלים הגיעו 150 נציגים, שהחליטו להמשיך בשביתה ולקרוא לעם להפסיק לשלם מסים החל ב-15 במאי, אלא אם תופסק ההגירה היהודית, ולהכריז חרם כלכלי על היהודים. ב-7 ביוני עצרה הממשלה את מזכיר הוועד, עוני עבד אל-האדי וכעבור שבועיים גם את יורשו בתפקיד, עזת דראוזה.[7] בשל שיתוק המסחר, המלאכה והתחבורה, לקחו על עצמן הוועדות הלאומיות את הטיפול באספקת המזון וקיומם הכלכלי של השכבות הנמוכות בערים, שלא היה ביכולתן להתקיים במשך תקופה ארוכה ללא הכנסה. הן הקימו במרכזים העירוניים ועדות אספקה, שדאגו לספק לנצרכים מזון בסיסי ממחסנים מרכזיים שהוקמו לשם כך.[8] הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות אספו תרומות בכל רחבי הארץ. העשירים נקראו לתרום מכספם, ועדות נשים התרימו מדלת אל דלת וכדי לאסוף תרומות גם מהשכבות העניות, הוכרז שחובתו של כל אדם לתרום לפחות גרוש אחד. לחץ ואיומים הופעלו על מי שסירב לשלם, מה שהביא לעזיבת עשירים רבים את הארץ. הוועד שלח להם מכתבי נזיפה אולם הם פחדו מהאיומים שהושמעו נגדם וחששו לחזור.[9]

הוועד העליון דאג לכך שכל ועדה לאומית תמנה ממלאי-מקום להמשך המאבק למקרה שבעלי התפקידים יאסרו, וכך יכלו הוועדות הלאומיות להמשיך את פעולתן גם לאחר שהבריטים הגלו כ-60 מנהיגים למקומות שונים בארץ.[10] הוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות נשאו בעיקר הנטל הכספי לצורכי מזון, נשק, תחמושת ובגדים לחבורות המורדים הקבועות.[11]

הוועד הערבי העליון לא היה המטה הראשי של המרד. הייתה לו סמכות מועטה על המורדים, אך שני הגורמים נהגו להתייעץ זה בזה. בהיותו גוף חוקי, היה חייב להסתייג מאלימות וכאשר לחץ עליו הנציב העליון, אף פרסם גינויים על מעשי רצח קשים. ב-14 ביולי 1936, לאחר שהצבא הרס את ביתו של חסן סלאמה בקולה, מחה הוועד על "המעשה התוקפני של הרס ללא הצדקה".[12] מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי.[13]

כתוצאה מההתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית ואזהרת השלטונות הבריטים כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות, חיפשו המנהיגים הפלסטינים דרך נסיגה בכבוד. גם התרומות שקיבל הוועד הערבי העליון התמעטו ולא היה באפשרותו להמשיך לתמוך בשובתים. הנציב העליון ווקופ נפגש עם שלושת ראשי הוועד, אמין אל-חוסייני, ראע'ב אל-נשאשיבי ועוני עבד אל-האדי, והזהיר אותם לגבי משמעות החלת המשטר הצבאי. אלה השיבו כי יסכימו לקרוא להפסקת השביתה והפרות הסדר, אם יתבקשו כך על ידי המלכים הערבים - ע'אזי, אבן סעוד, האמאם יחיא (אנ') ועבדאללה. ראשי הוועד אף הציעו שבריטניה היא זו שתבקש מהמלכים לקרוא לוועד לסיים את השביתה, אולם בקשתם נדחתה.[14] הוועד החל במשא ומתן עם מלכי ערב על נוסח טיוטה ל"קול-קורא" שיפורסם על ידם, תוך עדכון ממשלת בריטניה בתוכן הטיוטות. המשא-ומתן ארך כחודש שלם וב-10 באוקטובר פורסם בארץ ישראל ה"קול-קורא" של המלכים הערבים ובאותו יום פרסם הוועד הערבי העליון קריאה לעם להפסיק את השביתה והמהומות.[15] אולם המורדים ככל הנראה לא שוכנעו להניח את נשקם, ולכן שלח אליהם הוועד הערבי העליון פנייה סודית, בה קרא להם להפסיק את כל מעשי האלימות ונימק את קריאתו בהצהרה שקרית, "שממשלת בריטניה החלה להגשים את הבטחותיה ולבצע את ההסכמים שהושגו". רוב החבורות התפזרו.[16]

החל מכינונו הנהיג הוועד את המרד עד שהפסיק לבסוף את השביתה ב-12 באוקטובר 1936 בעקבות הקשחת המדיניות הבריטית והסכמה לשגר לארץ ועדת חקירה, וקשיים כלכליים בהם נתקל הציבור הערבי עקב השביתה. במהלך המרד זכה הוועד לסיוע של ועדים ל"הצלת פלסטין" שקמו במדינות השכנות וכן לסיוע של המדינות עצמן. לאחר תום השביתה, פרסמו עובדי נמל יפו הערבים הצהרה בה תקפו את ממשלת המנדט על כך שאשרה את הקמת המזח אך גם ביקרו את ההנהגה הערבית ושאלו: "מהן ההכנות שנעשו בידי המנהיגים הנעלים, אשר תבעו מאתנו להתמיד בשביתה עד הסוף כדי להביא עלינו את העונש החמור הזה?". מאז תום השביתה, הפעיל הוועד הערבי העליון לחץ מתמיד על הממשלה לבטל את הרישיון להפעלת המזח בתל אביב (שהפך מאוחר יותר לנמל תל אביב), אולם נכשל בכך ונאלץ להסתפק בקריאה לסוחרים הערבים להשתמש בנמל יפו בלבד ולהחרים את נמל חיפה כדי לפצות את נמל יפו על ההפסדים שנגרמו לו.[17] הוועד החליט להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים גם אחרי תום השביתה.[18]

בתחילת נובמבר הגיעה לארץ ישראל ועדת פיל, שגבתה עדויות ברחבי הארץ. לאחר הפסקת השביתה והאלימות, החלה הוועדה באמצע נובמבר את עבודתה. הוועד הערבי העליון כבר מינה וועדה מיוחדת, שתכין את עדויות הערבים לוועדת פיל, אולם דרש בתוקף את השעיית העלייה היהודית בזמן עבודתה, וב-4 בנובמבר החליט שיחרים את הוועדה "אם לא תושעה הגירת היהודים". שר המושבות הסכים לצמצם מאד את מכסת רישיונות ההגירה, אולם הוועד הערבי מימש את איומו והחרים את ועדת החקירה.[19] אולם לאחר שנשמעו קולות הקוראים לבטל את החלטת ההחרמה, וכן בלחץ המלכים הערבים, החליט הוועד הערבי העליון ב-6 בינואר 1937 לחזור בו מהחלטתו ולהופיע בפני הוועדה.[20] סמוך לעזיבתה את הארץ, החליט אמין אל-חוסייני להופיע בפניה. הוא תבע עצמאות וגינה את המדיניות הבריטית המסייעת לטענתו ליהודים לכבוש את הארץ ולפגוע בקודשי האסלאם.[21]

בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, ובתחילת יולי עזבו את הוועד הערבי העליון נציגי "מפלגת ההגנה הלאומית" הנשאשיבית, ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג'. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[22]

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידת בלודאן ב-8 בספטמבר 1937. רק עם פרסום הדו"ח של הוועדה, התחזקו ראשי הוועד הערבי העליון בהכרתם, כי לא יהיה מנוס מחידוש ההתקוממות.[23] ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. הוצאו פקודות מאסר נגד חבריו ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל, ובהם: ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי ואחמד חילמי עבד אל-באקי. אמין אל-חוסייני, הצליח להימלט ללבנון.[22]

ועדת וודהד (1938) וועידת השולחן העגול (1939)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1938 פורסם מינויה של ועדת חקירה לחלוקת ארץ ישראל. ב-11 בינואר הצהיר הוועד הערבי העליון בתגובה, כי הוא נותר בעמדתו המוקיעה את החלוקה בכל צורה שהיא. ועדת וודהד הורכבה במרץ, ולפני הגעתה לארץ ישראל, קרא הוועד ב-24 באפריל (ממקומו בלבנון) לפלסטינים לא לקיים עמה שום קשר.[24]

ב-7 בנובמבר 1938 פרסמה ממשלת בריטניה את דוח ועדת וודהד ומסרה שבכוונתה לכנס ועידה ערבית-יהודית (ועידת השולחן העגול ב-1939), שישתתפו בה גם נציגים ממדינות ערב. הממשלה סירבה להזמין את המנהיגים הפלסטינים שהיו אחראים ל"מסע הרצח והאלימות", אולם ב-15 בנובמבר הודיע הוועד הערבי העליון שהוא המייצג הבלעדי של הערבים הפלסטינים ובריטניה נסוגה מעמדתה זו. הוועד גם דרש בהודעתו שהוועידה תהיה בריטית-ערבית בלבד, ללא ייצוג ליהודים, משום ש"העם הערבי אינו מכיר ביהודים כצד לבעייתו ולא יישא-וייתן עמם על גורלו".[25]

הוועד בין המרד הערבי למלחמת העצמאות 1947-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליית ראשי הוועד והרציחות ההמוניות של "משתפי פעולה" הביא לפילוג בו ולמעשה לשיתוקו הכמעט מוחלט. יעקוב ע'וסיין חזר לארץ ישראל ב-1940, ועווני עבד אל-האדי וחוסיין ח'אלידי חזרו ב-1942. אמין אל-חוסייני וג'מאל אל-חוסייני עברו בשנת 1939/40 לעיראק, שם שיתפו פעולה עם יוזמי ומארגני מרד רשיד עאלי. לאחר כישלון המרד, ברח אמין אל-חוסייני לגרמניה ושהה בתחום מדינות הציר עד לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ישב בצרפת וביוני 1946 ברח למצרים. ג'מאל אל-חוסייני ניסה גם הוא להגיע לגרמניה, אך נאסר בדרכו על ידי הבריטים והושם במעצר ברודזיה.[26]

ב-1944 נעשה ניסיון להקים ועד חדש על מנת שייצג את ערביי פלסטין בליגה הערבית, הבריטים, מדינות ערב והליגה הערבית היו כולם מעוניינים בחידוש הוועד הערבי העליון כגוף מייצג. הליגה שיגרה לארץ כמה אישים למטרת תיווך ושכנוע, אולם הם נכשלו אל מול התנגדות החוסיינים, ובלעדיהם לא רצו להקים את הוועד. בנובמבר 1945 הגיעה לארץ משלחת של הליגה הערבית בראשות ג'מיל מרדם, ציר סורי במצרים ויושב ראש מועצת הליגה. לצד תפקידיה הרשמיים של המשלחת, תפקידה הבלתי רשמי היה להקים ועד ערבי עליון. המשלחת הצליחה לשכנע את החוסיינים להשתתף בוועד על ידי הבטחה שג'מאל אל-חוסייני ישוחרר ויוחזר לארץ ישראל. ב-20 בנובמבר הוקם הוועד מחדש והשתתף בדיוני הליגה כמשקיף. הוועד הוקם ללא יושב ראש והנשיאות שלו נשארה פנויה לחאג' אמין אל-חוסייני. הרכבו היה ברובו מחוג החוסיינים:[27]

נראה היה ששאלת הנציגות העליונה של ערביי פלסטין נפתרה בעזרת התערבותה הישירה של הליגה הערבית, אולם כעבור זמן קצר מאד נתברר שהשאלה עדיין לא נפתרה. הכוחות ה"צעירים" והמשכילים, הבלתי-מפלגתיים, ארגוני הפועלים והקומוניסטים לא שותפו בוועד העליון ולא הכירו בו. הם דרשו בחירות דמוקרטיות לוועד חדש ואף כמה מחברי הוועד עצמם לא השתתפו בישיבותיו (ח'אלידי, נשאשיבי, עלמי וסלאח). חלקם התעלמו ממנו ואחרים אף תקפו אותו בגלוי. מלבד זאת, מאחר שהמפעלים האופרטיביים היחידים של הפלסטינים - משרדי התעמולה ו"המפעל הקונסטרוקטיבי" ו"קופת האומה" (שמטרתם "הצלת קרקעות"), לא היו כפופים לוועד, נותר הוועד גוף של מכריזי הכרזות בלבד, ללא סמכות וכוח ביצוע בשאלות רבות.[27]

בסוף ינואר 1946 הותר לג'מאל אל-חוסייני לשוב לארץ ישראל, ומיד עם שובו לקח לידיו את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון.[26] בחודש מרץ נתפרק הוועד בגלל סכסוכים בין המנהיגים וחוסר פעולה. ג'מאל אל-חוסייני מינה באותו חודש ועד עליון חדש, ורצה להרחיב אותו: לצרף לו שני נציגים של כל אחת מחמש המפלגות המסורתיות (שכבר לא היו קיימות למעשה) שמחוץ למפלגה החוסיינית, שבעה נציגים "חוסייניים" ו-12 "נייטראליים" (שכמעט כולם מקורבים לחוגים החוסייניים). אלא שמנהיגי חמש המפלגות האחרות לא נענו להזמנה והודיעו כי אינם מכירים בוועד החדש, ומאוחר יותר הקימו ועד נגדי בשם "החזית הערבית העליונה", המורכב מנציגי חמש המפלגות. בכך הביא מסע ההשתלטות של החוסיינים לחידוש החזיתות המקובלות של החוסיינים ומולם אופוזיציה. שאלת המוסד המייצג נפתרה לבסוף בחודש יוני, כאשר מינתה הליגה הערבית מגבוה ועד עליון לערביי פלסטין: חאג' אמין אל-חוסייני (נשיא שאין מזכירים את שמו בגלוי. רשמית: "מקום הנשיאות פנוי"), ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום הנשיא), ד"ר חוסיין אל-חאלידי (מזכיר), אחמד חלמי ואמיל אל-ע'ורי (חברים). בכך סמכה הליגה את ידיה על המנהיגות של החוסיינים.[27][28]

בינואר 1947 שוב שונה הרכב הוועד, תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי ארץ ישראל ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים. באותו חודש הוזמן הוועד על ידי ממשלת בריטניה לוועידה בלונדון על בעיית ארץ ישראל. לקראת ועידת לונדון בינואר 1947, התעקש הוועד הערבי העליון על השתתפותו של חאג' אמין אל-חוסייני, אולם שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, לא רצה בהשתתפותו, מחשש שהופעתו תעורר זעם בעולם ושהדבר יגרום לסוכנות היהודית לא להגיע לשיחות. בווין ביקש משליטי מדינות ערב שיניאו את חוסייני מכוונתו להגיע, והוועד הערבי העליון הסכים לכך. בתמורה לאי הגעתו, שוחררו 25 עצורים ערבים, ובווין הבטיח שהממשלה לא תתמוך בחלוקה והסכים לכך שהמשלחת הערבית לא תשב פנים אל פנים עם המשלחת היהודית.[29]

במאי 1947 הוחלט באו"ם כי הוועד הערבי העליון ייצג את ערביי ארץ ישראל כלפי האו"ם.

הוועד הערבי העליון במלחמת העצמאות 1948-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות פרצה לאחר שהוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]" ב-24 בנובמבר 1947 וכן דחה אותה רשמית ביום החלטת האו"ם.

מתחילת המאורעות ועד להכרזה על הקמת מדינת ישראל וההצטרפות הרשמית של מדינות ערב למערכה (נובמבר 47–מאי 48), נחשב הוועד הערבי העליון במידה רבה לגוף השלטוני הראשי המייצג את ערביי ארץ ישראל, ומוביל המאבק כנגד היישוב היהודי. כוחו של הוועד התבטא בתקופה זו בין השאר בהקמתן של תנועות נוער פלסטיניות, אשר התבססו על מודל סמי-צבאי, הכולל לבישת מדים. בין ארגונים אלו היו הנג'אדה והפואתוה, אשר נשאו בחלק נכבד של הלחימה בתקופה זו. כמו כן, פעל לשם ארגון מספר וועדות פנימיות למען ארגונה של ההגנה הערבית.[30] לוועד הערבי העליון היה מסונף "ארגון נשות פלסטין". מתיאל מוע'נם, נוצריה ילידת לבנון שעמדה בראשו, אמרה בראיון בתחילת מלחמת האזרחים: "מרגע שהוכרזה 'מלחמת קודש' אין שום סיכוי [למדינה היהודית] לשרוד. הסוף יהיה שכל היהודים ייטבחו".[31] עז א-דין שוא, נציג הוועד בלונדון, אמר לדיפלומט אמריקני ב-21 בינואר 1948 שהערבים עומדים "להטיל את היהודים בפלסטין אל הים".[32]

ב-7 בפברואר 1948, דחתה הליגה הערבית את דרישת הוועד הערבי העליון להקמת ממשלה פלסטינית זמנית במקביל לפינוי הבריטי, ולמסירת השלטון באזורים המפונים לידי "ועדות לאומיות". כמו כן, הליגה לא אישרה מינוי נציג של הוועד ליד המפקדה הכללית של צבאות הפלישה לארץ ישראל.[33]

בתוך "המוסד הערבי העליון" (שמו החדש של הוועד הערבי העליון) היו מתחים שהביאו להתפטרות שניים מחבריו, ונערכו ויכוחים סביב החזרה לארץ ישראל, שהביאו לביקורת קשה שנמתחה על המוסד בקרב הציבור הפלסטיני. מספר חודשים לפני הפינוי הבריטי (במאי 1948), בכינוס מנהיגים פלסטינים בדמשק, הציע ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי "להציל את כבוד המוסד הערבי העליון" על ידי חזרת כל חבריו לירושלים. אולם חבריו לא קיבלו את ההצעה והעדיפו להישאר בקהיר, שהייתה מרכז הפעילות הבינערבית.[34]

במהלך מרץ 1948 דחה הוועד הצעה לכוח שלום של האו"ם וב-10–11 במאי קרא לכל האליטה שברחה למדינות השכנות לשוב לקראת סיום המנדט. חרף זאת, סמכותו של המוסד הערבי העליון לא הוכרה על ידי כלל הלוחמים מהצד הערבי. במשך כל תקופת פעילותו של צבא ההצלה כדוגמה, אשר התמקד באזור הצפוני של הארץ, התקיים במקרה הטוב תיאום רופף בין צבא ההצלה לוועד הערבי העליון, ובמרבית המקרים ניתוק מוחלט, לא מעט בשל יריבות אישית בין המופתי לבין מנהיג צבא ההצלה, פאוזי קאוקג'י.[35]

חמישה ימים לפני פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, כבר הודיע עבדאללה הראשון, מלך ירדן כי הוועד הערבי העליון אינו רשאי לדבר בשם הפלסטינים.[36] זמן קצר לאחר הפינוי הבריטי ופלישת צבאות ערב, התעלם אמין אל-חוסייני מהחלטות הליגה הערבית והורה ממקום מושבו בקהיר לוועדים הלאומיים להחזיר את הפקידים הפלסטינים שעבדו במנהל המנדטורי לתפקידיהם הקודמים. כמו כן, מינה "המוסד הערבי העליון" (שמשרדו היה בירושלים והיה נתון למרותו של אל-חוסייני) מנהלי מחלקות במקומם של המנהלים הבריטים ופרסם הודעה על מצב חירום בכל הארץ. בתגובה על כך, שלח עבדאללה איגרת לאל-חוסייני, בה תבע ממנו לא לפרסם "הודעות הגורמות לבלבול".[34]

חלקה השני של המלחמה (מאי 48 – יולי 1949), התאפיין בירידה מהירה בכוחו ובסמכותו של הוועד כמנהיגם של ערביי ארץ ישראל, ולמעברה של הנהגת המאבק ביישוב היהודי לידי מדינות ערב. באופן כללי ניתן להצביע על שני גורמים עיקריים לתהליך. הגורם הראשון הוא ריסוק כוחם הצבאי של ערביי הארץ למול כוחו ההולך וגובר של היישוב היהודי, במיוחד החל מחודש אפריל 1948. הגורם השני הוא כניסתם של מדינות ערב למערכה, וכתוצאה מכך דחיקת המוסד מתפקידו כמנהיג הרשמי של המערכה כנגד היישוב היהודי. עם כניסת מדינות ערב למערכה, וחרף הכרתה הרשמית של הליגה הערבית בארגון כמייצגה של האוכלוסייה הערבית הארץ-ישראלית, התעלמו מדינות ערב במידה רבה מעצם קיומו של הוועד, ופעלו כל אחת במסגרת האינטרסים שלה. עם נפילת לוד ורמלה לידי כוחות צה"ל נחלש מאוד כוחו של הוועד והוא הגיע למצב של תלות מוחלטת במדינות ערב ובעיקר במצרים.[37]

במהלך המלחמה ובעיקר בחודשים אפריל-אוגוסט, קרא הוועד לתושבים הערביים להתפנות זמנית מבתיהם, על מנת שלא להפריע לצבאות הפולשים. קריאות אלו גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות ניסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. באופן כללי, מרבית הגרסאות מתארות את הוועד הערבי העליון כגוף, שאף אם לא תמך מפורשות בפינוי אזרחים מאזורי הלחימה, כפי שטענו לימים חבריו, הרי שלא יצא בפומבי כנגדו, לפחות בחלקה הראשון של המלחמה.[38] עובדה זו עתידה לשמש בעתיד גורם משמעותי לביקורת על פעולותיו של הוועד, ושל המופתי כמנהיגו.[39] ב-2 באוקטובר 1948, הסביר השבועון הלונדוני "האקונומיסט" את הגורמים לבריחת הערבים מחיפה: "כמעט אין כל ספק שהאדיר בגורמים הללו היו ההכרזות שהושמעו על גלי האתר על ידי הוועד הערבי העליון, שדרש מן הערבים לצאת... נרמז בבירור כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים ייחשבו כבוגדים". ב-3 באפריל 1949, נאמר בתחנת השידור הערבית של המזרח התיכון מקפריסין: "אין לשכוח שהוועד הערבי העליון עודד את בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים". העיתונאי האמריקאי קנת בילבי, ששהה בארץ ישראל וסיקר את המלחמה, הסביר בספרו שיצא זמן קצר אחריה, את ההגיון, לדעתו, שעמד מאחורי עידוד הבריחה בתחילתה על ידי ההנהגה הפלסטינית: "יציאת הערבים, לפחות בתחילתה, קיבלה עידוד מצד הרבה מנהיגים ערביים כגון חאג' אמין אל-חוסייני...ומצד הוועד הערבי העליון... הם ראו בגל הראשון של תבוסות הערבים תופעה חולפת בלבד. יברחו ערביי ארץ ישראל אל הארצות השכנות. דבר זה יסייע לעורר את יתר העמים הערביים למאמץ מוגבר, וכאשר תהלום הפלישה הערבית יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם ולקבל פיצוי מרכושם של היהודים שייזרקו לים".[40] הוועד הערבי העליון לעומת זאת, בתזכיר אל מדינות הליגה הערבית ב-1952, האשים אותן בעידוד היציאה: "אחדים מן המנהיגים הערביים ומווזיריהם בבירות הערביות...הכריזו שהם מקדמים בברכה את הגירתם של ערביי פלסטין לארצות הערביות עד אשר יושיעו את פלסטין. רבים מערביי פלסטין הלכו שולל אחר הכרזותיהם... טבעי היה הדבר שאותם מערביי פלסטין שראו הכרח לעצמם לעזוב את ארצם יתורו להם מפלט בארצות ערביות... וישארו במקומות קרובים מעין אלה כדי לקיים את המגע עם מולדתם למען יקל עליהם לשוב אליה כאשר תכשר השעה לכך, לפי ההבטחות של רבים מן האחראיים בארצות הערביות".[41]

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1948 הכריז הוועד בעזה על הקמת ממשלת כל פלסטין, שלכאורה המשיכה להתקיים עד 1959 אולם הייתה חסרת השפעה לאחר שגורשה מעזה בסוף 1948 לקהיר. ההחלטה המשמעותית האחרונה של הוועד הייתה ב-9 בנובמבר 1959 להתחדשות המאבק הפלסטיני החלטה אשר היוותה את אחד הגורמים להקמת אש"ף. החל מאמצע 1958 החלו המצרים ללחוץ על שרידי הוועד לעזוב את מצרים, כתוצאה מכך הפסיק הוועד לפעול כמעט לחלוטין והגיע למצב בו הפעילות המשמעותית היחידה שלו הייתה פעילות שליחו באו"ם שגם היא הופסקה בתחילת 1962. לאחר עזיבתו של המופתי את מצרים באוגוסט 1958 עבר הארגון לחסות עיראק. באוגוסט 1960 הודיע ראש ממשלת עיראק, עבד אל-כרים קאסם, על הענקת 250 אלף דינר כתשלום שנתי לוועד הערבי העליון. בעקבות ביקור אמין אל-חוסייני בבגדאד ביולי 1961, נפתח בעיר משרד הוועד הערבי העליון בראשות זיאד אל־ח׳טיב. קאסם העניק למופתי סיוע כספי, שאפשר לו לנהל מנגנון הסברה, ובכלל זה להוציא לאור ביטאון של הוועד הערבי העליון, "פלסטין". במאי 1962 העניק קאסם לוועד הערבי העליון 350 אלף דינר מתקציב המדינה. לאחר הפלת משטרו של קאסם בפברואר 1963, הוקפאה פעילותו של הוועד הערבי העליון בעיראק, משרדו נסגר והתמיכה הכספית בו הופסקה.[42] הוועד ישב רשמית בלבנון. פירוקו הרשמי של הוועד היה רק לאחר הקמת אש"ף ביוני 1964. אמין אל-חוסייני והוועד הערבי העליון סירבו להשתתף בכינוס הוועידה שלו בירושלים המזרחית. הוועד הודיע: "הכינוס אינו חוקי מכיוון שאינו מייצג את העם הפלסטיני ומטרותיו".[43]

השפעתו של הוועד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות קיומו של הוועד הוא נחשב להנהגה הראשית של הערבים תושבי המנדט. למרות זאת היו לו מתנגדים רבים, הן מהקומוניסטים והן מאופזיציה בראשות הנאששיבים. הוועד למעשה המשיך את השליטה של משפחת חוסייני בעמדת כוח על התושבים הערביים וככזה התייחסו אליו. החל מ-1937 ניסו הבריטים לפגוע במעמדו והצליחו בכך במידה רבה, בעיקר על ידי גירוש ראשיו. הוועד התאושש עם תחילת מלחמת העצמאות אולם דעך עם פלישת צבאות ערב ולא התאושש עוד.

במהלך השנים בהם הוועד היה חזק הוא התעמת עם יריביו והאשים רבים מהם בשיתוף פעולה עם היהודים. למרות שהקשר בין הוועד לבין רציחות שאירעו על רקע זה אינו גלוי, כנראה היה לו חלק בהן.

מכיוון שהוועד נחשב לאחראי חלקית לנכבה, הרי הגופים הפלסטיניים שהוקמו אחריו השתדלו להתעלם מקיומו ולדבר על המנהיגות הכושלת שלו במהלך הנכבה. בנוסף, העובדה כי הוועד לא היה ארגון לאומי מקומי אלא ערבי תרמה לדעיכת ההתייחסות אליו במהלך השנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 175-173.
  2. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 196.
  3. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 197.
  4. ^ 4.0 4.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 198.
  5. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 297.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 199.
  7. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 204-203.
  8. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 206.
  9. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 207.
  10. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 214.
  11. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 222.
  12. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 230.
  13. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 42.
  14. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 252.
  15. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 256.
  16. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 257.
  17. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 210.
  18. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 262.
  19. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 265-264.
  20. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 267.
  21. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 128.
  22. ^ 22.0 22.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
  23. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 150.
  24. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 330.
  25. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 334-333, 336.
  26. ^ 26.0 26.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317-315.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 328-325.
  28. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347.
  29. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 341.
  30. ^ Ilan Pappe, The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951 (London: I. B. Tauris, 1992), pp. 57-68
  31. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 426.
  32. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 523, הערה 20.
  33. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 374.
  34. ^ 34.0 34.1 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, מאבק למען פלסטין עצמאית, עמ' 97.
  35. ^ Dan Kurzman, Genesis 1948: The First Arab-Israeli War (Jerusalem: Sefer ve Sefel Publishing, 2005), p.62.
  36. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 432, הערה 92.
  37. ^ Philip Mattar, "The Mufti of Jerusalem and the Politics of Palestine," Middle East Journal, 42:2 (Spring 1988), pp. 227-240.
  38. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 (תל אביב: עם עובד, 1991), עמ' 90-86.
  39. ^ חאג' מחמד נימר אל-ח'טיב, "בעקבות האסון (מן את'ר אל-נכבה)," בתוך סרן ש. סבאג (עורך), בעיני אויב: שלושה פרסומים ערבים על מלחמת הקוממיות (תל אביב: מערכות, 1954), עמ' 52-51.
  40. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 26-25.
  41. ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 28.
  42. ^ משה שמש, חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959, עמ' 202-201.
  43. ^ אילן פפה, אצולת הארץ, עמ' 369.