הוריית כהן בנגע הצרעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוריית כהן בנגע הצרעת
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרשת תזריע
משנה נגעים פרק יב
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה קס"ט וקע"ג. פועל צדק (להש"ך)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הוריית הכהן בנגע הצרעת הוא החובה התורנית שמוטלת על כהן שבקי בדיני נגעי הצרעת להיזקק לדיון של בגד, בית, או אדם שנוגע בנגע הצרעת. התורה קובעת כי הסמכות לקבוע הלכתית כי רכוש או אדם נגוע בצרעת נתונה בלעדית אל כהן.

חז"ל קבעו שהכהן אינו רשאי לדחות את ראיית הנגע באומרו לאיש הנגוע "לך ושוב".[1] וכן, אותו הכהן המחליט בית, בגד או אדם כנגוע בצרעת הוא הכהן שחייב להיזקק לתהליך טהרתו של המנוגע.[2] בנוסף, ראיית הנגעים נחשבת כאחת מחמשה עשר דברים בהם הכהן חייב לקבל על עצמו על מנת לזכות למתנות כהונה.[3] חובת ראיית נגעים חלה בחוצה לארץ כמו בארץ ישראל, ואף בזמן שאין בית המקדש בנוי.[4]

דוגמה הלכתית אחרת בה מקפידה התורה על נוכחיותו של כהן בעת הדיון הוא החיוב לכהן לדון בדיני ערכין.

המקור במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות נגע הצרעת מפורטות במקרא בהרחבה בפרשת תזריע ובפרשת מצורע. התורה מגדירה בפרשיות אלו את צורות הנגעים, צבעיהם ומפרטת שהחלטת הנגע נקבעת על ידי אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים; "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג).

פשטני המקרא מסבירים כי ביטוי המקראי "אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו" מקדים את אהרן לפני בניו ללמד כי על הנגוע להשתדל להראות את נגעו קודם כל אל הכהן הגדול -שהוא מובהק בדיני נגעים- ורק במקרה שאינו יכול, יביאנו אל אחד מבניו (כהן רגיל)[5] מילים הללו גם מלמדים שגם כוהן שאינו שתוף במשמר העובד בבית המקדש כשר להורות בנגע הצרעת.[6]

בספר דברים שנויה הקביעה כי הכהן ממונה על דיני הצרעת, בדיני עגלה ערופה; "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דברים כא ה), וגם בין הדינים שמזהיר משה בערבות מואב טרם כניסתם לארץ ישראל; "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת" (דברים כד ח).

הדרישה שהכהן יהיה בקי בנגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל הורו, שרצוי שדווקא כהן שבקי בשמות הנגעים וגווניהם למיניהם ידון בנגע הצרעת,[7] למרות זאת, גם במקרה שלא נמצא כהן שבקי בראיית נגעים, התורה מחייבת שהפסק ההלכתי תצא דווקא מפי כהן. הספרא דורש זאת מלשון הפסוק או אל אחד מבניו הכהנים,[8] באומרו כי כל כהן ראוי לקבוע דינו של הנגע -ואף כהן בעל מום או שוטה[9] -ולפי דעתו של הרמב"ם אף כהן קטן.[10] כמו כן, לדעת המשנה, אפילו בן לוי או ישראל תלמיד חכם אינו רשאי להורות פסק מוחלטת בתחום זה.[11]

האיסור להורות בנגעים בעת שכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האיסור לכהן להורות כשהוא שיכור

בנוסף לכלל האיסור על כהן מורה להורות בכל הלכות התורה כשהוא שיכור, יש שהסבירו שבהוריית כהן פסק הלכה בדיני נגע הצרעת מתוך שכרות ישנה עבירה מובהקת על פשטות ביטוי התורה; "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י א). כלומר, בכך שהכהן שיכור בעת הבחנתו בנגע, אינו מוכשר להורות פסק הלכתית בין נגע שמראהו טהור לבין נגע שמראהו טמא.[12]

יש מוסיפים שהתורה באה ללמד ולהורות, שעל ידי שהכהנים - שעליהם מוטל ייעוד ההוראות בישראל, מקפידים שלא להורות בעת שכרות, כן ילמדו שאר מורי הוראות בישראל להתנהג כמותם בעניין זה.[13]

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איש המנוגע מסרב להראות נגעו אל הכהן יש לבית דין לכפות אותו לכך.[14] ויש אומרים דאף איש אחד יכול לכוף המנוגע להיראות אל הכהן ואין צורך לבית דין כלל[15]
  • יש מהאחרונים שפירשו שאין מחייבים הכהן לפסוק על סוג הנגע באופן מיידי, ויכול הכהן לראות את הנגע ביום ולמסור פסקו גם בלילה -על אף שראיית נגעים בלילה פסולה.[16] אולם, לפי פשט התוספתא, אין הכהן רשאי לקבוע נגע הצרעת בלי שיהיה עיניו בו ובעור בשרו בעת הקביעה.[17]
  • רשאי הכהן להביט אל מראה הנגע דרך המשקפיים שלו מבלי להורידם[18]
  • ראיית נגעים בחול המועד - נחלקו תנאים בדבר. לדעת רבי מאיר רואים את הנגעים להקל ולטהר את המצורע, אך לא להחמיר עליו ולטמא אותו, משום שהדבר פוגע בשמחת החג שלו. לעומת זאת לדעת רבי יוסי, אין רואים את הנגעים לא להקל ולא להחמיר, וזאת משום שדרש מהפסוק "לטהרו או לטמאו"[19] שאם נזקק הכהן לבדוק את הנגע הוא אינו רשאי שלא לבחור באחת משתי הדרכים: לטהר את בעל הנגע או לטמא אותו.[20] לדעת רבי יש להבחין בין מצורע מוחלט לבין מצורע מוסגר, שאת נגעו של המוסגר רואים בחול המועד ואת נגעו של המוחלט לא רואים, ויש גרסה הפוכה לפיה את נגעו של המוסגר לא רואים, ואת נגעו של המוחלט רואים.[21]

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטעם המצווה שקביעת נגע הצרעת מוטלת דווקא על הכהנים בני אהרן, יש מנמקים כי היות שנגע הצרעת הוא מחלה מידבקת שמטילה סכנה לאנשים שמתקרבים לאיש הנגוע, התורה בחרה את הכהנים, שהם מושגחים ביתר שאת מן השמים משאר בני ישראל להיקרב לאנשים מסוג זה -כי מן השמים ישמרו אותם מלהידבק במחלה.[22]

לדעתו של פירוש הכלי יקר, מן השמים מסמנים לאיש הנגוע שהיה לו ללכת בעת בריותו אל הכהן ללמוד מפיו תורה והלכה, ומכיוון שלא עשה כן, יבא לו בעת מחלתו לשוב אל הדרך הרצוי מבחינה תורנית.[23]

מבחינת תורת הקבלה, הריקאנטי מנמק כפי שיטתו כי "שורש הקבלי" של כהן הוא מספירת החסד וכן שורש קבלי של המים. הרב ממשיך באמרו שכמו שתנאי היטמאות מאכל בטומאת אוכלין הוא ש"יירטב" המאכל במים לפני ירידתו לטומאה (ראו הכשר לקבל טומאה), כן קביעת נגע הצרעת באה דווקא מפי כהן ש"יכשר" את האיש הנגוע להיקבע כטמא.[24][25]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוספתא מסכת נגעים, סוף פרק א
  2. ^ ספרא תחילת פרשת מצורע, רמב"ם הלכות טומאת צרעת, ספר החינוך מצווה קעג
  3. ^ תוספתא למסכת דמאי פרק ב, ז-חתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף י"ח, עמוד ב',מדרש הגדול לספר במדבר, פרק יח
  4. ^ ספרא, משנה תורה להרמב"ם, הלכות טומאת צרעת פרק יא, הלכה ו. הלכות נגעים, פרק יד הלכה יג
  5. ^ אברבנאל לויקרא פרק יג
  6. ^ אבן עזרא על הפסוק שם (על פי פירושו של ה"באר יצחק" להאבן עזרא)
  7. ^ "שיהא בקי בהם ובשמותיהן" -ילקוט שמעוני לספר ויקרא דף תקיג (דפוס "מכון המאור").
  8. ^ המלבי"ם, בפירושו "התורה ומצווה" מנמק את הלימוד על סמך הניקוד פתח (ניקוד) לאותיות הא והח של המילה אחד
  9. ^ ספרא לויקרא פרק יג
  10. ^ הלכות טומאת צרעת פרק ט (ויש מקשים על דעתו זו של הרמב"ם על סמך הכתוב בטור חושן משפט סימן ז)
  11. ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ב, משנה ה'
  12. ^ "קונטרס על מססכת נגעים" (הרב י. ברמן) סימן ו (בשם ר"ש רוזובסקי). הובא גם בחומש "תורה תמימה" לספר ויקרא
  13. ^ "התורה והליכת עמינו" (הרב רצון ערוסי), עמוד רעו
  14. ^ ספר החינוך, מצווה קסט, אבן עזרא לפרשת מצורה פרק יג. רא"ש למסכת נגעים ג, ב
  15. ^ ראו מאמר רב צבי וטנברג ב"יקרא דאורייתא" חלק ג דף רסט (בני ברק תשנ"ט)
  16. ^ קונטרס על מסכת נגעים (י. ברמן) סימן ו(ד' לז)
  17. ^ תוספתא למסכת נגעים פרק א הלכה י
  18. ^ "טיב הפרשה", פרשת מצורע (הרב מיכאל אביטן). "יקרא דאורייתא" -בני ברק תשנ"ט- דף רעו (צוטט מספר הדרש והעיון)
  19. ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק נ"ט.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ז', עמוד א'.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ז', עמוד ב'.
  22. ^ ספר משך חכמה, לספר ויקרא פרק יג, א
  23. ^ פירוש הכלי יקר לספר ויקרא, פרק יד פסוק ב
  24. ^ פירוש הרקנטי לפרשת תזריע
  25. ^ טעמי המצוות להרקנטי