לדלג לתוכן

הזירה האווירית במלחמת ההתשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזירה האווירית במלחמת ההתשה
מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים 8 במרץ 19698 באוגוסט 1970 (שנה)
קרב לפני הזירה האווירית במלחמת ששת הימים
קרב אחרי הזירה האווירית במלחמת יום הכיפורים
מקום חצי האי סיני, מצרים
תוצאה אין הכרעה
שינויים בטריטוריות אין שינוי
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל

מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972)מצרים

ברית המועצותברית המועצותברית המועצות

מפקדים

מפקד חיל האוויר: אלוף מרדכי הוד

מצריםמצרים מפקדי חיל האוויר: מוסטאפה שאלבי אל חינאווי ואחריו עלי מוסטפא בגדאדי

הזירה האווירית במלחמת ההתשה התאפיינה בפעולות תקיפה רבות של ישראל ובפעולות התגוננות של מצרים. העליונות האווירית של ישראל הובילה לשימוש נרחב בחיל האוויר הישראלי, משום שבלחימה הקרקעית, שכללה ירי ארטילרי ופשיטות קומנדו, נמצאה ישראל בעמדת נחיתות.

בחודשים הראשונים של המלחמה מול מצרים נמנעה ישראל מהכנסת מערך התקיפה של חיל האוויר ללחימה אינטנסיבית, אך ריבוי ההרוגים בקרב החיילים שבקו תעלת סואץ הביא לשינוי מדיניות זו. פעילות חיל האוויר הישראלי כללה הפצצות אוויריות, קרבות אוויר, הובלות פשיטות מוסקות והטלת אימה על אזרחים במצרים באמצעות בום על קולי. חיל האוויר המצרי ערך פעולות הפצצה מעטות, ורבים ממטוסיו שיצאו לקרבות אוויר הופלו. עיקר המאמץ המצרי בזירה האווירית התמקד חיזוק מערך טילי קרקע-אוויר בסיוע אינטנסיבי של ברית המועצות, שאלפים מחייליה השתתפו בלחימה במצרים.

במקביל למלחמה העיקרית בחזית המצרית התקיימה גם מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. גם בה היה לחיל האוויר הישראלי חלק עיקרי, בדמות הפצצות אוויריות ופשיטות מוסקות.

במהלך המלחמה ביצע חיל האוויר הישראלי 12,850 גיחות, שבהן הוטלו יותר מ-50,000 פצצות. חיל האוויר המצרי איבד 92 ממטוסיו, ולחיל האוויר הישראלי אבדו 15 מטוסים.

המעורבות הנרחבת של ברית המועצות בהגנה האווירית המצרית, ואמצעי הלחימה הרבים שסיפקה ארצות הברית לחיל האוויר הישראלי, הפכו את מלחמת ההתשה למלחמה באמצעות שליח בין שתי המעצמות (או לפחות בין הטכנולוגיות של כל אחת מהן), ללא עימות ישיר ביניהן.

בעלי תפקידים בעת המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד הישראלי הובילו את הלחימה: ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, חיים בר-לב, אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מפקד חיל האוויר, מרדכי הוד.

מפקדים נוספים בחיל האוויר הישראלי:

במצרים הובילו את הלחימה נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, שר ההגנה, מוחמד פאוזי, מפקד צבא מצרים, עבד אל-מונעם ריאד שנהרג בתחילת המלחמה, ומחליפו אחמד איסמאעיל עלי.

מפקד חיל האוויר המצרי בתחילת מלחמת ההתשה היה מוסטאפה שאלבי אל חינאווי. בעקבות בום על-קולי של מטוס ישראלי מעל קהיר הוא הודח, ובמקומו מונה עלי מוסטפא בגדאדי.

אמצעי לחימה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת ההתשה התבסס חיל האוויר הישראלי בעיקר על המטוסים מתוצרת צרפת ששימשו אותו במלחמת ששת הימים. מרבית מטוסים אלה היו מיושנים, ואלה שהתאימו לזירת הלחימה במלחמת ההתשה היו מטוס הקרב מיראז' 3 ומסוק הסער סופר פרלון. מעט לפני מלחמת ההתשה החל החיל להצטייד במטוסים מתוצרת ארצות הברית.

סקייהוק מדגם A-4N של טייסת הנמר המעופף

ב-29 בדצמבר 1967 הגיעו לישראל לראשונה מטוסי תקיפה מדגם סקייהוק. המטוסים הראשונים יועדו לטייסת 109 ("העמק") שהטיסה קודם לכן מטוסי דאסו מיסטר IV ולטייסת 102 ("הנמר המעופף") שהייתה טייסת חדשה. ב-9 במרץ 1969 הוקמה מחדש טייסת 115 ("הדרקון המעופף") כטייסת סקייהוק שלישית. מטוסי הסקייהוק השתתפו בכל חזיתות המלחמה, בהפצצת מטרות במצרים, בירדן, ובסוריה.

ב-5 בספטמבר 1969 הגיעה לישראל רביעייה ראשונה של מטוסי פנטום. היו אלה מטוסים מדגם F-4E שהיוו פריצת דרך בחיל: המטוס היה מהיר יותר מהמיראז' 3, נשא כמעט פי 6 יותר חימוש, צויד במערכות מכ"ם מתקדמות ביותר, היה לו מגוון נרחב טילי אוויר–אוויר וטווח הטיסה שלו היה כמעט כפול מזה של המיראז'. השם שניתן למטוס בחיל האוויר הישראלי הוא "קורנס" והטייסת הראשונה שהוקמה הייתה טייסת 201, בפיקודו של שמואל חץ. כחודש לאחר מכן יצאו מטוסי הפנטום הישראליים לתקיפה הראשונה שלהם - סוללת SA-2 ליד פורט סעיד. בהמשך המלחמה נשלחה שמיניית פנטומים למשימת התקיפה הארוכה ביותר שידע עד אז חיל-האוויר הישראלי, לראס-בנאס במצרים, סמוך לגבול סודאן.[1]

המסוק העיקרי של חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה היה איירוספסיאל SA 321 סופר פרלון, שנקלט בחיל החל משנת 1966.

ב-26 באוקטובר 1969הגיע לישראל מסוק ראשון מדגם סיקורסקי CH-53 סי סטליון, שכונה בחיל האוויר "יסעור", ובעקבותיו הגיעו שישה נוספים עד ינואר 1970. המסוקים הוצבו תחילה בגף בטייסת 114, שהפעילה באותה עת מסוקי סופר פרלון, ולפיכך כונתה אז "טייסת הסופר פרלון" (מאוחר יותר הוחלף שמה לטייסת "מובילי הלילה"). הגף הפך לטייסת עצמאית ב-6 באוגוסט 1970, טייסת 118 ("דורסי הלילה"). המסוקים הופעלו במבצעים שונים במהלך המלחמה.

החל מסוף 1967 נקלטו בטייסת 124 ובטייסת 123 מסוקים מדגם בל 205, שנועדו לתובלה כללית, פינוי נפגעים, חיפוש והצלה, ומשימות תובלת סער בשיתוף עם יחידות מובחרות.

עוד סיפקה ארצות הברית לחיל האוויר טילי אוויר-אוויר, טילי אוויר-קרקע, מערכות מכ"ם ואמצעי לוחמה אלקטרונית.

מערך הנ"מ הישראלי היה מפוצל בין שני חילות: טילי MIM-23 הוק הופעלו על ידי חיל האוויר ואילו תותחי נ"מ הופעלו על ידי חיל התותחנים. ביוזמה בעת מלחמה, הרכיב חיל האוויר תותחי 20 מ"מ שהורדו ממטוסי אורגן ישנים על משוריינים שהיו בבסיסי חיל האוויר ומהם הקים את סוללת תותחי הנ"מ המתנייעים הראשונה בצה"ל.

הצבא המצרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר המצרי היה מיג 21. כמפציצים שימשו מטוסי טופולב Tu-16 ואיליושין Il-28, שלקחו חלק בגיחות תקיפה וצילום מעל שטח ישראל והופעלו בתגובה למבצעים ישראליים. במהלך המלחמה קיבל חיל האוויר המצרי שלושה מטוסי מיג 25 ששימשו לטיסות סיור מעל סיני, בלי שלחיל האוויר הישראלי הייתה יכולת לירטם. בנוסף היה חיל האוויר המצרי מצויד במסוקי מיל מי-8.

טילי קרקע אוויר SA-3

ההגנה האווירית המצרית כללה מערכים משולבים של סוללות טילי קרקע-אוויר SA-2 נייחות, ששימשו את מצרים מתחילת שנות ה-60, וסוללות SA-3, שהגיעו מצרים בפברואר 1970 ודילגו מאתר לאתר וביצעו מארבי טק"א. המערכת הצליחה במספר מקרים ליירט מטוסים של חיל האוויר הישראלי ולצמצם את חופש הפעולה שלו באזור תעלת סואץ.

מערכת SA-3 נפרסה בשלב ראשון סביב קהיר. זמן קצר לפני הגעתה החלו המצרים בהקמת מחפורות לסוללות בסמוך ממערב לתעלת סואץ שצורתן שונה מהמחפורות המוכרות של סוללות טילי SA-2. מפקד חיל האוויר הישראלי, מרדכי הוד ביקש בישיבת מטכ"ל לתקוף את הסוללות ולהשמידן מהאוויר אך בקשתו נדחתה מחשש לפגיעה בצוותים הסובייטיים שהפעילו אותם. במקום זאת התקבלה החלטה למנוע מהמצרים מלקדם את הסוללות למרחק קטן מ-30 ק"מ מהתעלה כך שלא יפגע חופש הטיסה של חיל האוויר מעל לתעלה. ב-1 במרץ 1970 החל חיל האוויר הישראלי בתקיפת תחנות מכ"ם החטיבתיות שעמן עתידות לפעול הסוללות וכן הופצצו המחפורות שהיו בבניה. הפצצות חיל האוויר עיכבו את הקמת המחפורות והעתקת הסוללות אל התעלה אך לא מנעו אותה.

לקראת סוף מלחמת ההתשה הגיעו למצרים גם סוללות טילי קרקע-אוויר ניידות מדגם SA-6, ואלה הופעלו לראשונה נגד מטוסי חיל האוויר הישראלי במבצע "שיער 265".

תקיפות אוויריות של חיל האוויר הישראלי בזירת מצרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חיל האוויר היוותה את עיקר הפעילות ההתקפית של צה"ל במלחמת ההתשה, בעוד שבלחימה היבשתית בקו התעלה קיים צה"ל מגננה סטטית.

פשיטות מוסקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים אפריל עד אוגוסט 1969 ערך צה"ל את סדרת מבצעי בוסתן, של פשיטות בעומק מצרים שנועדו לפגוע במטרות צבאיות או אסטרטגיות ובכך להביא לרגיעה בחזית התעלה:

  • ב-29 באפריל נערך "מבצע בוסתן 22" במהלכו המריא מסוק סופר פרלון ובו כוח מסיירת צנחנים מא-טור שבסיני. הכוח הונחת סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר וכן חיבל באנטנת קשר. לאחר שהכוח הצמיד את חומר הנפץ לעמודים כמתוכנן, נשלח מסוק אחר לפנותו. תוצאות המבצע היו הריסת ששת עמודי המתח הגבוה, שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס והרס של אנטנת הקשר.[2]
  • ב-30 ביוני נערך "מבצע בוסתן 22", שבו הוביל מסוק סופר פרלון כוח של סיירת הצנחנים לאזור נגע חמאדי. הכוח הרס חמישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן צפונה לעמק הנילוס ולקהיר, וגרם להפסקות חשמל באזור הדלתא ובקהיר. מסוק סופר פרלון אחר החזיר את הכוח לישראל.
  • ב-1 ביולי נערך "מבצע בוסתן 25א" – פשיטה של שלושה כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי סופר פרלון, על נקודות משמר מצריות בכביש ראס זעפרנה שבמצרים. אל הכוח התלוו שני מסוקי בל 205 מטייסת 124 לחיפוי.[3] הכוחות הרגו 12 חיילים מצריים, השמידו מתקנים, פוצצו שני עמודי טלפון והטמינו במקום מטענים ממולכדים. כתוצאה מהחבלה בקווי הטלפון נותק הקשר בין מפקדת הגזרה הצפונית של פיקוד ים סוף לבין מפקדת הגדוד בראס זעפרנה. במהלך הטיסה חזרה לישראל נתגלו המסוקים על ידי המצרים. כ-20 דקות לאחר הגילוי ניתנה במצרים התראת חדירה כוללת ולאחר כ-18 דקות נוספות הוזנק מיג 21 משדה תעופה מנצוריה ולאחר זמן מה מיג 21 נוסף ומטוס איליושין Il-28. במקביל הזניק חיל האוויר זוג מטוסי מיראז' 3 אך לא נוצר מגע בין המטוסים.
קרון האנטנה של מכ"ם P-12 וקרון הפיקוד, שנלקחו במבצע "תרנגול 53"
  • ב-2 ביולי נערך מבצע המשך, "מבצע בוסתן 38", שבו פשטו לוחמי צה״ל על שלושה מוצבי משמר בחוף ראס אסרן וראס אבו באכר, על הכביש הראשי המוליך ממצרים לסודאן. בפשיטה נהרגו 13 חיילים מצריים ואחד נשבה.
  • בליל 27 באוגוסט נערך "מבצע בוסתן 39", שבו הובילו שלושה מסוקי סופר פרלון כוח של צנחנים וגולני מצויד במרגמות כבדות 120 מ"מ, לשם הפגזת הבסיס הצבאי העורפי הגדול "מנקבאד" שבו שכנה מפקדת פיקוד המרכז המצרי ושירתו בו כאלפיים חיילים. ההפגזה נמשכה 25 דקות ובמהלכה נורו 62 פצצות מרגמה לעבר המחנה. מספר מבנים במחנה נהרסו, מערכת החשמל ניזוקה וקווי הטלפון נותקו.[4][5][6][7]

ב-26 בדצמבר 1969 נערך מבצע תרנגול 53, שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ. כוח הצנחנים שהשתתף במבצע הובל בשלושה מסוקי סופר פרלון, וקרונות תחנת המכ"ם הועברו לישראל במסוקי "יסעור".

לוחמים חטיבת הצנחנים עולים על מסוק סופר פרלון בשדה אופיר (שרם א-שייח') לקראת הפשיטה על האי שדואן

ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח צנחנים ישראלי, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, מדרום לשרם א-שייח', תוך גרימת אבדות כבדות למצרים. מטוסי תקיפה ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל.

בלילה שבין 21 ל-22 במאי 1970 ערך צה"ל את מבצע רובינזון וששת, שנועד להשיג מודיעין טכנולוגי על טילי קרקע-אוויר מדגם SA-3, שהפילו אחדים ממטוסי חיל האוויר הישראלי. ישראל פנתה לארצות הברית בבקשה לקבלת מודיעין טכנולוגי אודות מערכת SA-3, אולם גם האמריקאים לא הכירו את המערכת, שלא השתתפה במלחמת וייטנאם. לנוכח הקושי באיסוף מודיעין אודות הטילים החדשים ממקורות אחרים, ובעיקר היעדר נתונים אלקטרוניים, ביקש חיל האוויר לבצע פשיטה שבה יובאו לישראל חלקים מהמערכת, מסמכים ולשבות מפעילים שלה. ביצוע הפשיטה הוטל על סיירת מטכ"ל ונבחרה סוללה מבודדת באזור ספאגה, דרומית לע'רדקה במצרים. שני צוותים יצאו בשני מסוקי סופר פרלון למשימה של מיקוש כביש צפונית לספאגה ופיצוץ חמישה עמודי טלפון בסמוך, לשם עיכוב בהגעת תגבורת אל הסוללה המותקפת. צוות שלישי יצא במסוק יסעור אל סוללת ה-SA-3, אך הוחזר ללא ביצוע המשימה לאחר שעלה חשש שהתגלה על ידי המצרים.

הפצצה אווירית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבעת החודשים הראשונים של מלחמת ההתשה, עד יולי 1969, היה חיל האוויר הישראלי מעורב בפשיטות מוסקות למצרים, אך לא עסק בהפצצות אוויריות במצרים. ביולי 1969 החלה מעורבות נרחבת של החיל בהפצצות במצרים, וזו נמשכה עד סוף המלחמה. בנוסף להפצצות טקטיות באזור התעלה עסק חיל האוויר הישראלי בהפצצות אסטרטגיות בעומק מצרים, שנועדו להביא לסיום הלחימה.

ב-20 ביולי 1969 החל מבצע בוקסר, שנמשך עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. כ-300 חיילים מצרים נהרגו בתקיפה זו, שבה החלה מעורבותו ההולכת וגוברת של מערך התקיפה של חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, עד להפיכתו לגורם העיקרי הנושא בעול הלחימה. תקיפות אלה הביאו לצמצום ניכר במספר הנפגעים בכוחות היבשה של צה"ל.

בסוף 1969 יזם המטכ"ל הסלמה בלחימה, בדמות הפצצות בעומק מצרים. לאחר שתוכנית ההפצצות בעומק מצרים אושרה במטכ"ל, היא הובאה לאישור ועדת השרים לענייני ביטחון, ולאחר דיון אושרו שתי התקיפות הראשונות.[8] כצעד מקדים נערכה ב-25 בדצמבר תקיפה גדולה של חיל האוויר הישראלי, שבמהלכה הושמדו שתים עשרה סוללות של טילי קרקע-אוויר ששימשו להגנה על אזור קהיר. ב-7 בינואר 1970 החלה ישראל בסדרת "מבצעי פריחה". ההפצצה האחרונה בסדרה זו נערכה ב-13 באפריל 1970. בסך הכל ביצע חיל האוויר עשרים "מבצעי פריחה" שבמסגרתם נערכו 80 גיחות של מטוסי פנטום מטייסת 69 ומטייסת 201 ושמונה גיחות של מטוסי סקייהוק. במבצעים הופצצו 16 בסיסים עורפיים של צבא מצרים. בכל בסיס נבחרו היעדים בעלי ההשפעה המרבית על הצבא המצרי או כאלה בעלי השפעה ישירה על הלחימה בתעלה. חלק מהבסיסים הותקפו מספר פעמים. בנוסף הותקפו שש מערכות מכ"ם ושלוש סוללות טילי קרקע אוויר.

ב-6 בפברואר 1970 תקפו 18 מטוסי סקייהוק את הנמל המצרי בע'רדקה, במסגרת מבצע זיקוקית ב, והטביעו מקשת מצרית, כתגובה על מבצע של הקומנדו הימי המצרי בנמל אילת יום לפני כן, שבה נפגעו אוניות חיל הים הישראלי אח"י בת גלים ואח"י בת שבע.

ב-12 במאי 1970, במהלך גיחת הפצצה באזור הר דב, הצליח סגן-אלוף עזרא דותן להפיל שני מטוסי מיג 17 סוריים מעל לבנון, אחד מהם באמצעות רקטות נגד טנקים והשני באש תותחים.

ב-16 במאי 1970 ביצע חיל האוויר הישראלי, בתגובה לטיבוע ספינת הדיג אורית, את מבצע קשת אווירי שבו הופצץ נמל ראס בנאס והוטבעו משחתת מצרית מדגם סקורי וספינת טילים מצרית.[9]

ב-30 במאי 1970 חדרה יחידת קומנדו מצרית לצד הישראלי של התעלה, ובשתי היתקלויות נהרגו 18 חיילי צה"ל ושלושה נשבו. בתגובה הפציץ חיל האוויר במשך שלושה ימים ובמאות גיחות מטרות מצריות רבות בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ, ניתק את פורט סעיד מתעבורה יבשתית ופגע קשה בכוחות קרקעיים שבגזרה.

כאקורד סיום של המלחמה ערכה ישראל ב-3 באוגוסט 1970 את מבצע "שיער 265" לתקיפת סוללות טילים מצריות וסובייטיות. המבצע שהיה האחרון מסוגו במהלך מלחמת ההתשה ובו הופל מטוס פנטום אחד ואחר נפגע, הוכיח כי לחיל האוויר הישראלי אין מענה טקטי למערך הנ"מ הצפוף שהוקם לאורך במצרים בהתאם לדוקטרינה הסובייטית. ב-7 באוגוסט 1970 נענתה ישראל בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, והפסקת האש נכנסה לתוקף למחרת. דקות לפני כניסת האש לתוקף, הופצצו מספר יעדים במצרים ובהם גשר פירדאן.

כמה ממטוסי חיל האוויר הישראלי אבדו במשימות אלה, בהם מטוס סקייהוק של מפקד טייסת 102, רס"ן ניסים אשכנזי, שהופל ב-19 באוגוסט 1969 במהלך הפצצת מטרות מצריות בתעלת סואץ. אשכנזי צנח ונפל בשבי המצרי.[10] מטוס סקייהוק אחר הופל במהלך מבצע רביב, ב-9 בספטמבר 1969. המטוס נפגע מאש נ"מ ליד ראס זעפרנה, ונפל למפרץ סואץ. טייסו, חגי רונן, לא נמצא והוכרז נעדר.

ב-30 במאי 1970 הופלו שני מטוסי F-4 פנטום ישראלים באמצעות טילי קרקע-אוויר, ולאחר מכן הופלו מטוסים נוספים.

ב-18 ביולי 1970, באחד מניסיונות התקיפה של סוללות הנ"מ שנעשה תוך שימוש בפודי לוחמה אלקטרונית ובמבנה תקיפה מיוחד, הופל מטוס פנטום של מפקד טייסת 201, שמואל חץ, שנהרג, ומנחם עיני, שנפל בשבי.[11]

קרבות אוויר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיראז' 3C מס' 159 במוזיאון חיל האוויר, אחד משני מטוסי המיראז' בחיל האוויר שלהם 13 הפלות של מטוסי אויב

במהלך יולי 1969 יזם חיל האוויר הישראלי סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים שפיתו הזנקת מיגים וזאת במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי. בקרבות אלה, שכונו קרבות טקסס ואריזונה, הופלו 20 מטוסי מיג מצריים לעומת שני מטוסי מיראז' 3 ישראליים. בקרב אוויר הראשון בסדרה זו, ב-2 ביולי נרשמה הפלה מבצעית ראשונה באמצעות טיל אוויר-אוויר שפריר 2. בקרבות אוויר אלה נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30 ק"מ ממערב לתעלה.

ב-11 בספטמבר 1969, בתגובה למבצע רביב, יזמו המצרים סדרה של הפצצות של יחידות צה"ל במערב סיני באמצעות כ־60 מטוסי קרב. כנגדם הזניק חיל האוויר מטוסי ירוט. בקרבות האוויר שהתפתחו הופלו 11 מטוסים מצריים ומטוס ישראלי אחד.

בקרבות אוויר שנערכו בחודש מרץ 1970 הופלו לפחות 11 מטוסי מיג מצריים.[12]

ב-23 ביולי 1970 נענתה מצרים בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, אך בפועל המשיכה בהפגזותיה. כאקורד סיום ללחימה נערך ב-30 ביולי 1970 מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים.[13]

בומים על-קוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 ביוני 1969 ביצעו שלא במתכוון מטוסי מיראז' 3 שהיו במשימת צילום מעל קהיר בום על קולי וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים. זעם על אירוע זה, ולאחר דיון עם מפקדי הצבא הדיח את מפקד חיל האוויר מוסטאפה שאלבי אל חינאווי, שהספיק לכהן כשמונה חודשים בלבד, ומינה במקומו את עלי מוסטפא בגדאדי. הוא הדיח מפקדים נוספים ובהם מפקד ההגנה האווירית, חסאן כאמל, והעניש אחרים. מפקד חיל האוויר הישראלי, מוטי הוד, ראה אירוע זה כאמצעי נוסף להפעלת לחץ על המצרים, ולכן יזמה ישראל הרעשות דומות מעל קהיר, שנעשו במטוסי פנטום שהיו גדולים יותר מהמיראז'ים ולכן גרמו להדף חזק יותר, וגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר.

תקיפות אוויריות של חיל האוויר המצרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפציץ איליושין 28 מצרי תוקף מטרות קרקע בסיני

פעילות התקיפה של חיל האוויר המצרי הייתה מצומצמת מאוד יחסית לזו של חיל האוויר הישראלי.

בסוף ספטמבר 1969 חדרו שני מסוקי מיל מי-8 מצריים לסיני ותקפו מבנים נטושים, האחד ממזרח לבלוזה והאחר בחוף מפרץ סואץ, בלי שגרמו נזק.[14]

ב-21 בינואר 1970 תקף מטוס Il-28 מצרי את כוחות צה"ל אשר כבשו את האי שדואן במבצע רודוס, ומטוס נוסף הוזנק לחיפוש אחר כוחות צה"ל במסגרת מבצע בוסתן 25א, בין 1 ל-2 ביולי של אותה שנה. במרץ אותה שנה הופל Il-28 שהיה במשימת גרירת מטרות כתוצאה מ"אש ידידותית", כאשר סוללת טילי קרקע-אוויר מדגם SA-3, שהייתה מאוישת בצוות סובייטי, זיהתה אותו בטעות כפנטום ישראלי. ב-25 באוקטובר של אותה שנה הופל Il-28 בטיל MIM-23 הוק ישראלי מעל האגם המר הגדול.[15]

בתגובה למבצעי פריחה, תקיפות העומק של חיל האוויר בעומק מצרים ב-1970, ביצעו מטוסי Il-28 מצריים שתי תקיפות עומק בסיני: בליל 23 באפריל הפציץ מטוס בודד באזור נח"ל ים ופצצותיו נפלו באזור חולי ולא גרמו לנפגעים או לנזק. הפצצה של זוג מטוסים באל עריש בליל 25 באפריל שפגעה בבית חרושת לקרח והרגה כ-30 ראשי צאן, הסתיימה בהפלתם על ידי מטוס F-4 פנטום (בהפלה ראשונה של מטוס מצרי בטיל "לביד") ומטוס מיראז' 3 של חיל האוויר הישראלי.[16]

ב-15–16 במאי 1970 נערכו תקיפות אחדות של מטוסי מיג 17 בקו התעלה. ארבעה מהמטוסים התוקפים הופלו בקרבות אוויר.[17]

ב-21 ביולי 1969 הופלו שני מטוסי חיל האוויר המצרי על ידי אש תותחי נ"מ של צה"ל.[18] ב-11 בספטמבר 1969, במהלך יום קרב אווירי שהתחולל לכל אורך אותו היום, יירטו כוחות הנ"מ של צה"ל שלושה מטוסים מצריים, אחד מהם על ידי סוללת הוק.[19]

המעורבות הסובייטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדליה על השתתפות במלחמת ההתשה שהוענקה לחיילים סובייטים.

בפברואר 1970 התרחבה המעורבות הישירה של ברית המועצות לצד מצרים, בדמות כוחות נ"מ (ובהם טילי קרקע-אוויר מתקדמים מדגם SA-3), שלוש טייסות יירוט של מטוסי מיג-21 וארבעה מטוסי סיור מדגם מיג-25, שהוצבו על אדמת מצרים והשתתפו באופן פעיל בלחימה. הכוחות הסובייטיים הוצבו בעומק מצרים, באזורי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסואן, והביאו להפסקת ההפצצות הישראליות בעומק מצרים. לאחר מכן החלו לקדם את מערך טילי הנ"מ מזרחה, לכיוון התעלה, תוך שהם מצמצמים את השליטה הישראלית במרחב האווירי. חיל האוויר השקיע מאמץ רב בעצירת התקדמותם של טילי הנ"מ, ובהפצצותיו נהרגו 4,000 פועלים שעסקו בהקמת עמדות הטילים.

כאמור לעיל, ב-30 ביולי 1970 ערכה ישראל את מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים.

קידום סוללות טילים בסיום הלחימה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 בהסכם הפסקת האש קבע: "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה".[20] סעיף זה הופר על ידי מצרים מיד ביום כניסתו לתוקף (ראו גיחות צילום אמריקאיות בסיני 1970), בצורת קידום סוללות טילי קרקע-אוויר לקרבת התעלה. צעד זה נתן למצרים ביטחון ביכולתם לחצות את תעלת סואץ מבלי שיופרעו על ידי חיל האוויר הישראלי, ואיפשר להם להתקדם בתכנון מלחמת יום הכיפורים.

הערכת הלחימה האווירית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, סיכם מלחמה זו:

קו המעוזים הכזיב במלחמת ההתשה. על אף האבדות הרבות שצה"ל סבל, לא מילא הקו את ייעודו. צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית. חיל האוויר הוא שהרתיע את המצרים, הוא שזעזע את מצרים וקעקע את האסטרטגיה המצרית. "מלחמת ההתשה" שלהם הפכה ל"מלחמת התשה נגדית", ונשיא מצרים, אחוז בהלה ותחושת חוסר אונים, נאלץ להזעיק את הסובייטים ולפתוח בפניהם לרווחה את דלתות מצרים ואת שורות הצבא המצרי.

ישראל טל, ביטחון לאומי - מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996, עמ' 155

עם זאת, שמואל גורדון עמד על המהפך שהביאה המעורבות הסובייטית:

הלוחמה האווירית אמנם הביאה הישגים במחצית הראשונה של מלחמת ההתשה והביאה את נאצר לסף הפסקת המלחמה, אולם ההתערבות הסובייטית שמה לכך קץ. חיל האוויר לא מסוגל להתמודד עם עוצמתה של מעצמת על, והמחצית השנייה של המלחמה מוכיחה זאת לכל מי שההצלחות סנוורו את עיניו.

שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008, עמ' 117

תקיפות אוויריות של חיל האוויר הישראלי בזירת ירדן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות ההתקפית של צה"ל במלחמת ההתשה בבקעת הירדן הייתה בדרך של הפצצות אוויריות ופשיטות רגליות ומוסקות מעבר לנהר הירדן. פעולות עיקריות:

  • 21 במרץ 1968 - פעולת כראמה: זו הייתה בעיקרה פעולה קרקעית, שחיל האוויר פעל בה בפעולות סיוע. החיל ערך במהלך יום הקרב 360 גיחות תקיפה ו-40 גיחות מסוקים (מתוכן, 19 גיחות לפינוי נפגעים). הנשק היחידי שהופעל כנגד חיל האוויר הישראלי היה ירי ממקלעי נ"מ (שאינם מונחי רדאר).[21][22] למרות שליטתו האווירית המוחלטת בזירה לא הצליח חיל האוויר הישראלי להביא לידי ביטוי את עדיפותו. הוא פעל למעשה כחיל תותחנים אווירי אך לא הצליח לעצור את טנקי חטיבה 60 הירדנית ולא הביא לשינוי במהלכי הקרבות.[21] גם פעולת המסוקים שהנחיתו את סיירת צנחנים התבצעה באיחור של חצי שעה, דבר שהביא לנחיתת המסוקים באזור שהיה מאויש כבר במחבלים שנסוגו מכראמה עוד בטרם הגיעו אליה כוחות צה"ל.[21] בפעולה איבד חיל האוויר 2 מטוסים: מטוס אוראגן ישראלי שנפגע מאש ירדנית התרסק ליד ג'נין, וטייסו, יצחק דוד, חולץ. כמו כן, מטוס מיראז' 3 שנפגע נחת נחיתת ריסוק.[21]
  • 1 בדצמבר 1968 - מבצע אירון - פשיטה שבה הובילו מסוקי בל 205 כוח של חטיבת הצנחנים שפוצץ שני גשרים על כביש ומסילת ברזל המובילים לרבת עמון, כ-60 ק"מ בעומק ירדן.[23]
  • תחילת דצמבר 1968 - הפצצת סוללות תותחים, שריון ומכ"ם עיראקיים ליד מפרק.[24]
  • 10 באוגוסט 1969 הפצצת תעלת הע'ור ליד עדאסיה.[25]
  • 1 בינואר 1970 הפצצת תעלת הע'ור.[26]
  • 10 ביולי 1970 הפצצת מפקדה באירביד, תקיפה דומה נוספת ב-14 באוגוסט 1970.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ את עדותו של תא"ל במילואים אהרן שביט על התקיפה ניתן לקרוא בספר חליפת לחץ, מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות, הוצאת משרד הביטחון, ישראל תשמ"ז, עמ' 51-50.
  2. ^ מבצע "בוסתן 22", באתר חיל האוויר הישראלי
  3. ^ מבצע "בוסתן 25 א'", באתר חיל האוויר הישראלי
  4. ^ זאב שרון, מבצע "בוסתן 39" - סיפור רגמי גדוד 13 של "גולני" במבצע", 2015
  5. ^ פרק מורשת 6: חטיבת גולני בין השנים: 1967 – 1973 (לא כולל המלחמות), אתר עמותת גולני
  6. ^ שי טל, ‏בוסתן מצרי, באתר חיל האוויר הישראלי, 24 באוגוסט 2008
  7. ^ יוסף ארגמן, "זה היה סודי ביותר", משרד הביטחון, אפריל 1998, עמוד 299.
  8. ^ יואב גלבר, התשה - המלחמה שנשכחה, הוצאת דביר, 2017, עמ' 419–421
  9. ^ אלי לנדאו, חיל האוויר גמל למצרים על טיבוע "אורית"; טיבע משחתת וספינת טילים מצריות בים סוף, מעריב, 17 במאי 1970
  10. ^ תוקפים במצרים, באתר חיל האוויר הישראלי
  11. ^ את עדותו של עיני על התקיפה ניתן לקרוא בספר מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות, חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל-האויר, הוצאת משרד הביטחון, ישראל תשמ"ז, עמ' 68-65.
  12. ^ 2 מטוסי " 'מיג" הופלו בקרב אוויר, למרחב, 8 במרץ 1970;
    הופלו 4 מטוסי "מיג 21" מצריים, דבר, 26 במרץ 1970;
    חמישה מטוסי "מיג 21" מצרים הופלו בקרב־אוויר, דבר, 29 במרץ 1970
  13. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, כשישראל נלחמה בברית המועצות ואיש לא ידע, באתר הארץ, 10 בינואר 2020
  14. ^ יואב גלבר, התשה - המלחמה שנשכחה, הוצאת דביר, 2017, עמ' 406
  15. ^ דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר חלק א', עמודים 71–76, 79, 298, 312, 526–529
  16. ^ ספר זמין ברשת דני שלום, ‏רוח רפאים מעל קהיר חלק ב' - חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה (1967–1970), באוויר פרסומי תעופה וחלל, עמודים 736–739, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  17. ^ דוד מושיוב, !טובעו משחתת וספינת טילים; הופלו 5 מטוסים בקרבות־אוויר, דבר, 17 במאי 1970
  18. ^ שמשון עופר, חיל האוויר תקף והשמיד ביצורים וסוללות טילים ותותחים בצפון התעלה, דבר, 21 ביולי 1969
  19. ^ דויד מושיוב, 11 מטוסים מצריים הופלו באזור התעלה, דבר, 12 בספטמבר 1969, המשך.
  20. ^ משה דיין, אבני דרך, עידנים, 1976, עמ' 522.
  21. ^ 1 2 3 4 סא"ל בני מ., ‏מבצע "תופת", מערכות 293-292, מרס-אפריל 1984
  22. ^ קביעה זו עומדת בניגוד לכתוב באתר סיירת צנחנים, הטוען כי חיל האוויר הירדני העלה מטוסי הנטר כדי להתמודד עם מטוסי חיל האוויר הישראלי(הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  23. ^ אלי לנדאו, צה"ל פוצץ שני גשרים גדולים בירדן, מעריב, 2 בדצמבר 1968
  24. ^ שמואל שגב, העדר "מטרייה אווירית" - הליקוי הגדול של הכוח העיראקי בירדן, מעריב, 9 בדצמבר 1968
  25. ^ יעקב ארז, מי תעלת הע'ור זורמים לירמוך אחרי היפגעותה ע"י חיל האוויר, מעריב, 11 באוגוסט 1969
  26. ^ מטוסי חיל האויר פגעו בתעלת ע'ור הירדנית, מעריב, 2 בינואר 1970