הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה הינה הזירה העיקרית במלחמה הפונית השנייה. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, מפלישתו של חניבעל לאיטליה בשנת 218 לפנה"ס, עד לנסיגתם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס.

המלחמה בזירה האיטלקית התחלקה לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא ההתקפה של חניבעל (218-216 לפנה"ס), חלק זה החל עם פלישתו של חניבעל לאיטליה, הוא מתאפיין בקרבות רבים בהם מנצח חניבעל, וסופו בקרב קאנאי. החלק השני הוא החזרת השליטה הרומאית באיטליה (216-203 לפנה"ס), חלק זה נפתח עם שיקום רומא לאחר קרב קאנאי, בחלק זה באה לידי ביטוי האסטרטגיה הפביאנית והוא מתאפיין בהיעדר קרבות כנגד חניבעל, סופו של חלק זה עם נסיגתם של חניבעל ומאגו מאיטליה.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המלחמה הפונית הראשונה, מלחמת שכירי החרב, אמנת האברו, פרשת סגונטום

בשנת 264 לפנה"ס פרץ סכסוך בין קרתגו לרומא בנוגע לשליטה בערי המדינה בסיציליה המלחמה זכתה לכינוי "המלחמה הפונית הראשונה" (הרומאים כינו את הקרתגים "פּוּנים") הסכסוך נמשך 23 שנים ובסופו ניצחו הרומאים את הקרתגים וזכו בשליטה על מרבית סיציליה (פרט לשטח מצומצם שהוחזק בידי סירקוסאי) במסגרת הפסקת הנשק התחייבה קרתגו לשלם לרומא 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים בשל כך התקשתה קרתגו לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה את המגיע להם ובשנת 240 לפנה"ס מרדו במעסיקיהם הקרתגים המאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב" שבמהלכה עמדה קרתגו בפני סכנת חורבן ממש רק שנתיים לאחר מכן בשנת 238 לפנה"ס הצליח המצביא הקרתגי חמילקרת ברקה לדכא לחלוטין את המרד

בפני קרתגו עמדו כעת שתי בעיות קשות הראשונה הייתה מחסור חמור בכסף לא זו בלבד שבעקבות שתי המלחמות לא יכלה יותר לייבא תבואה מסיציליה ונחושת מסרדיניה במהלך מלחמת שכירי החרב הושמדו מרבת היבולים החקלאיים מהכפרים שסביב קרתגו שעליהם הייתה מבוססת מרבית הכלכלה הקרתגית בנוסף על כך היה עליה לשלם את הפיצויים לרומא בעיה שנייה הייתה הצבא בעקבות שתי המלחמות הותירו את הצבא הקרתגי קטן מאוד והיה הכרח להגדילו אם קרתגו רצתה לשמור על נחלותיה באפריקה פתרון לשתי הבעיות נמצא בדמות כיבוש חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים) באותה תקופה באזורים שהם כיון ספרד ופורטוגל חיו שבטים ברברים שקועים בתקופה הפרהיסטורית אותם ניתן היה לגייס כשכירי חרב בנוסף על כך היספניה הייתה עשירה במרבצי כסף כיבוש היספניה היה מציל את קרתגו משתי בעיותיה

משימה אחראית זו הופקדה בידיו של חמילקרת ברקה גיבור שתי המלחמות הגדולות חמילקרת כבש במהירות חלקים גדולים מחצי האי אולם נהרג באחד הקרבות נגד השבטים המקומיים חתנו עזרובעל המפואר המשיך את חזונו אם כי בעיקר באמצעים דיפלומטיים כגון הסכמים עם ראשי שבטים ונישואי תערובת אולם אז הבחינו הרומאים במבצע הקרתגי ונציגים מרומא הגיעו אל עזרובעל וחתמו עמו על אמנה סודית שזכתה לכינוי "אמנת האברו" במסגרת הסכם זה התחייבה קרתגו לא להפעיל את כוחותיה מעבר לעברו הצפוני של נהר האברו מה שהותיר למעשה את צפון היספניה בידי הרומאים ואת דרומה בידי הקרתגים הרומאים מצדם חתמו על ברית צבאית עם העיר היוונית סגונטום מדרום לנהר האברו‏[1]

עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס וגיסו חניבעל ברקה תפס את הפיקוד חניבעל נקט במדיניות הרבה פחות פייסנית מקודמו הוא הביס קואליציית שבטים ברברים בקרב נהר הטחו ולאחריו לא נמצא מי שהעז להתנגד לו בהיספניה פרט לסגונטום שחשה מוגנת בשל הברית שלה עם רומא סגונטום התקיפה בעלי ברית של קרתגו בשנת 218 לפנה"ס הטיל חניבעל מצור על סגונטום הרומאים איימו במלחמה והקרתגים שחפצו לנקום את תבוסת המלחמה הקודמת התעלמו הפרשה כולה זכתה לכינוי "פרשת סגונטום" הרומאים הכריזו מלחמה

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי האפניני (Penisola italiana) הוא חצי אי באירופה שצורתו כצורת מגף אורכו כ-1,000 קילומטרים והוא נמתח מהרי האלפים בצפון ומוקף בים הטירני ובים הליגורי ממערב, בים האדריאתי ממזרח ובים היוני בדרום. דרומית לחצי האי נמצא האי סיציליה הרפובליקה הרומית שכנה בחבל לטיום על גדות נהר הטיבר הרומאים שלטו על איטליה כולה עד הרי האלפים רוב הערים היו קשורות עמם בברית והתחייבו לספק להם תבואה וחיילים כמו כן בצפון באזור עמק הפו חיו שבטים גאלים פראיים שמרדו ברומאים לעתים קרובות על חופי הים היווני קמו גם מושבות יווניות רבות שכונו בשם הכולל "יוון הגדולה" (Magna Graecia) בין הערים הבולטות נמנו טראנטום נאפולי קרוטון קומאי אדמת איטליה הייתה פוריה החורף בה היה קל והקיץ לא חם מדי

חניבעל היה תלוי במידה רבה באספקה ותגבורת שקיבל מקרתגו זו האחרונה הייתה מושבה פיניקית בצפון אפריקה הדרך המהירה ביותר להעביר צבא מאפריקה לאיטליה הייתה דרך הים הרומאים ידעו זאת ולכן אבטחו היטב את הים ושמרו על הרי החוף הדרך השנייה הייתה מסע יבשתי ארוך ויקר דרך עמודי הרקולס אז לחצות את כל היספניה לאורכה לעבור את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת) לאחר מכן היה צורך לעבור דרך אזורי החוף של צרפת ושווייץ של ימינו ומשם לחצות את הרי האלפים שבחורף הטמפרטורה בהם נמוכה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לעבור אותם סיבה זו אילצה את הקרתגים להחזיק בהיספניה שהייתה קיצור דרך וכן לפשוט על סיציליה שיכלה לאפשר מעבר ימי בטוח יותר לאיטליה מסבה זו חניבעל השתדל תמיד להחזיק בערי החוף שכבש כדי שיוכל לקבל תגבורת

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוחמה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצינים הרומאיים הבכירים שהשתתפו במערכה (לפי סדר כניסתם למערכה)
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
פובליוס קורנליוס סקיפיו[2] Publius Cornelius Scipio בן לאחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. נשלח להיאבק בחניבעל בהיספניה, אולם כשראה שזה האחרון חצה את האלפים, מיהר להתייצב נגדו. הובס בקרב טיקינוס ונשלח להיספניה שם מצא את מותו. אביו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.
טיבריוס סמפרוניוס לונגוס[3] Tiberius Sempronius Longus שימש כקונסול יחד עם סקיפיו. מונה למפקד הכוח שהיה אמור לתקוף את אפריקה, אולם לאחר קרב טיקינוס נקרא לחזור חזרה לאיטליה. הובס בידי חניבעל בקרב טרביה ומאז מילא תפקיד שולי למדי במלחמה.
גאיוס פלאמיניוס[4] Gaius Flaminius Nepos מונה לקונסול יחד עם סרוויליוס. לאחר קרבות טיקינוס וטרביה נפל למלכודת מתוחכמת שטמן לו חניבעל ונהרג בקרב טראסימנוס.
פאביוס מאקסימוס Fabius Maximus ידוע בכינוי "קונקטטור" ("המתמהמה"). לאחר קרב טראסימנוס מונה לדיקטטור ויעץ להילחם בחניבעל בשיטה שמאוחר יותר נקראה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית". שיטה זו דגלה בהימנעות מקרבות גדולים ופעולת אדמה חרוכה. כיהן כקונסול חמש פעמים ופיקד גם על הכוחות שלכדו מחדש את קאסילינום וטראנטום. התנגד לסקיפיו אפריקנוס שניסה להעביר את המלחמה מאיטליה לאפריקה. מת עוד לפני קרב זאמה.
מרקוס מינוקיוס רופוס Marcus Minucius Rufus היה מתנגד חריף לפאביוס מאקסימוס. מונה למגיסטר אקוויטום ומאוחר יותר ל-"דיקטטור עמית". פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב גרוניום, נהרג בקרב קאנאי.
גאיוס טרנטיוס וארו Gaius Terentius Varro בן למשפחה פשוטה, מונה כקונסול לשנת 216 לפנה"ס ודחק בסנאט לצאת לקרב מכריע נגד חניבעל. ביוזמתו גויס אחד הצבאות הרומאיים הגדולים ביותר אי פעם, הצבא כולו הושמד בקרב קאנאי.
לוקיוס אמיליוס פאולוס Lucius Aemilius Paullus מצביא מבריק אך חסר ביטחון עצמי. שימש כקונסול יחד עם וארו ותמך בגישתו של פאביוס מאקסימוס להימנע מקרב. נכשל בניסיונותיו למנוע את שואת קאנאי ונהרג בקרב.
מרקוס קלאודיוס מרקלוס Marcus Claudius Marcellus כונה "חרבה של רומא". היה אחד המצביאים הרומאיים המוכשרים ביותר במערכה זו. הדף את התקפתו של חניבעל על נולה, ולאחר מכן נשלח לסיציליה ולחם נגד הערים הנאמנות לחניבעל ובמיוחד נגד סירקוסאי. לאחר מכן חזר לאיטליה ונאבק בחניבעל במספר קרבות, עד שחניבעל ארב לו והרג אותו.
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס Tiberius Sempronius Gracchus מפקד רומאי מוכשר ששימש כקונסול מספר פעמים. נהרג במהלך המצור על קאפואה כאשר ניסה למנוע מחניבעל להגיש סיוע לעיר הנצורה.
מרקוס קנטיניוס פנולה[5] Marcus Centenius Penula לא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו, אולם התפרסם כאשר הוביל צבא מתנדבים נגד חניבעל. צבאו הושמד בקרב סילארוס.
גאיוס קלאודיוס נרו Gaius Claudius Nero מונה כקונסול בשנת 207 לפנה"ס וקיבל ידיעה שעזרובעל ברקה חצה את האלפים ומנסה להתחבר לכוח של אחיו. הפר את הוראות הסנאט ובא לסייע לסלינטור לעצור אותו, השניים הביסו את עזרובעל בקרב מטאורוס. אולם נרו נענש מאוחר יותר על שפעל בניגוד להוראות הסנאט.
מרקוס ליוויוס סלינטור Marcus Livius Salinator מונה כקונסול בשנת 207 לפנה"ס ויחד עם נרו הביס את עזרובעל בקרב מטאורוס.

קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – צבא קרתגו

מרבית החיילים בצבא קרתגו היו שכירי חרב זרים ורק הקצונה וחלק מחיל הפרשים היו פיניקים הקרתגים גייסו לרוב ללא הבחנה את כל אלו שביקשו להתגייס לצבאם אחד הדברים ההופכים את חניבעל לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה היא העובדה שהוא הצליח להשתלט על ערב רב זה ולהופכו לצבא מלוכד היחידות בצבא קרתגו הופרדו לפי מוצאם וחומשו לרוב בנשק שהביאו עמם מארצותיהם אם כי יש רמזים לכך שאת הסוסים סיפקו הקרתגים בהמשך חניבעל חימש את חייליו בנשק שנלקח מהרומאים

בתחילת המסע כלל מרבית הצבא חיילים מהיספניה ארץ שבה חניבעל גדל והתחנך לפיכך חניבעל בטח בהם לרוב יותר מאשר החיילים האחרים חיילים אלו התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות קלטים איברים ובני תערובת שנקראו קלטיברים הקלטים היו גבוהי קומה לרוב והתחמשו בחרבות פלקטה האיברים חומשו גם הם בחרבות אלו וכן כידוני הטלה האיברים הרגליים נפרשו במבנה אחיד בצמוד אחד לשני

מרכיבים חשובים נוספים בצבא הקרתגי היו הקלעים הבליארים וכן החיילים הלובים אלו האחרונים היו מוגנים בשריון עור וכן כידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים בהמשך שולבו חיילים גאלים בצבא הללו היו חמושים בחרב ארוכה שנועדה בעיקר לשיסוף וכן מגן גדול

אחד המרכיבים החשובים ביותר בצבאו של חניבעל היו הפרשים בני נומידיה הללו היו פרשים מעולים מוגנים בשריון קל וחמושים בכידון הטלה וחרבות קצרות לעתים קרובות הם הכריעו את הכף לטובת חניבעל וכאשר ערקו לצד הרומאי בקרב זאמה היוו גורם מכריע בתבוסתו של חניבעל גם ההיספנים שימשו כפרשים מצוינים וכן היו פרשים לובי-פיניקים הללו היו בני תערובת קרתגים-לובים והיו חמושים בחנית ארוכה ומגן גדול

הלוחמה הקרתגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד הקרתגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצינים הקרתגיים שהשתתפו במערכה
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
חניבעל Hannibal
  • מרבית הקרבות
אחד המצביאים המוכשרים והמבריקים ביותר בהיסטוריה. פיקד על הכוח כולו והשתתף במרבית הקרבות.
מאגו[6] Mago אחיו הצעיר של חניבעל. לאחר קרב קאנאי חזר לקרתגו בניסיון להשיג תמיכה נוספת, נכשל במשימתו זו ונשלח להיספניה. חזר לאיטליה ונאחז בחופים של צפון הארץ. עזב יחד עם אחיו אולם נהרג בים בדרך חזרה לאפריקה.
מהרבעל[7] Maharbal גנרל ממוצא נומידי, מפקד חיל הפרשים. נודע כאחד המפקדים היותר נועזים והפחות ממושמעים של חניבעל, אם כי חניבעל הפקיד בידיו לעתים קרבות משימות קריטיות ביותר. גורלו אינו ידוע.
חנו Hanno אחיינו של חניבעל, בנו של שופט. נזכר לראשונה בקרב נהר הרון. היה אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של חניבעל, והלה הפקיד בידיו משימות רבות. לא ברור מתי, חזר לאפריקה והשתתף בקרב המישורים הגדולים. גורלו אינו ידוע.
עזרובעל Hasdrubal מפקד חלק מחיל הפרשים והממונה על האספקה. נעלם מהדיווחים לאחר קרב קאנאי.
בומילקר[8] Bomilcar אדמירל קרתגי, אין לבלבל בינו לבין שופט בעל אותו שם. היה אחראי על התקשורת בין חניבעל לאפריקה, ומספר פעמים הנחית עבור חניבעל תגבורות רעננות.
עזרובעל ברקה Hasdrubal אחיו של חניבעל. חצה את האלפים כדי לסייע לאחיו באיטליה אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס.
חניבעל מונומאכוס Hannibal אין לבלבל בינו לבין מפקדו הדגול. נודע לשמצה כאחד הגנרלים האכזריים ביותר של חניבעל.‏[9]
קרתאלו[10] Carthalo אין לבלבל בינו לבין קרתאלו. פיקד על יחידת פרשים במהלך קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח בידי חניבעל כדי להציע לרומאים הסכם שלום. נכשל במשימתו, ושימש כמושל טראנטום. נהרג כאשר הרומאים השתלטו מחדש על עיר זו.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל מגיע לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסע חניבעל לאיטליה, קרב נהר הרון, חציית הרי האלפים בידי חניבעל

קרבות ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב טיקינוס, קרב טרביה, קרב טראסימנוס
מפת קרבות טרביה, טראסימנוס וקאנאי.

בשנת 218 לפנה"ס חניבעל נחת באיטליה באזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו. היה זה אזור פורה מאוד תושביו הקדומים היו האטרוסקים, אולם הם גורשו משם בידי הגאלים הקיסאלפינים. השבטים החזקים ביותר באזור היו הבויים, האינסוברים, והטאורינים. לאחר מלחמה נגד הגאלים כבשו הרומאים את האזור והקימו בו את המושבות קרמוניה ו-פלנקטיה. אולם הגאלים התקוממו בשנית ובמקביל לשליחת הכוחות להיספניה ואפריקה נשלח לגיון אחד תחת פיקודו של הפריטור לוקיוס מאנליוס לצפון איטליה כדי לדכא את המרד. המורדים נחלו מספר הצלחות, ולכן נאלצו הרומאים לשלוח שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של לוקיוס אטיליוס כדי לסייע לו. כאשר הגיע חניבעל לאזור הסתכסכו בני בריתו האינסוברים עם הטאורינים. חניבעל כבש את בירתם של הטאורינים, (טורינו) וטבח בתושביה. וכך הטיל מורא על המקומיים. שבטים שונים הצטרפו אליו אולם מרביתם חששו מהרומאים והעדיפו להישאר נייטרליים חלקם אף שרתו בצבא הרומאי.

סקיפיו הגיע בינתיים אל אטרוריה, הוא נדהם מכך שחניבעל הצליח להגיע אל איטליה ואף להילחם בטאורינים, אולם גם חניבעל היה מבולבל כיוון שלא ידע את מספרם המדויק של החיילים שעמם הגיע סקיפיו.‏[11] מה גם שחייליו היו חולים, חלשים, וחסרי מורל. סקיפיו החליט לעצור את חניבעל, הוא בטח בכושרם הנמוך של חיילי חניבעל, מעיד על כך משפט שאמר לחייליו: "יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו יתגלה כי האלפים הם אלו כבשו את חניבעל". חניבעל מצדו רצה להעלות את המורל של חייליו, ועל כן לקח כמה גאלים שנפלו בשבי ועינה אותם קשות, לאחר מכן כשהם פצועים וחבולים הציג אותם בפני חייליו והציב בפניהם כלי נשק גאלים, וכן סוסים ובגדים יקרים, ושאל אותם אלו שניים מהם מוכנים להילחם זה בזה בתנאי שהמנצח שיהרוג את השני יזכה בחירותו ובכל המתנות. כולם הסכימו פה אחד, חניבעל הטיל גורל והזוכים נאבקו זה בזה עד שאחד מהם הרג את השני וזכה בחירותו ובמתנות. פוליביוס מתאר את המחזה:

Cquote2.svg

אחרי הקרב בירכו הנותרים מבין השבויים את ההרוג לא פחות מאשר את המנצח. כי הלה נפטר מרעות גדולות ורבות, ואילו הם עצמם נותרו בחיים.

Cquote3.svg
פוליביוס

לאחר המחזה קם חניבעל והסביר לחיילים את אשר רצה להמשיל להם, מצבם דומה למצבם של השבויים, לא נותרה בפניהם כל ברירה, אם ילחמו יהיה להם כל עושרה של רומא, אולם לסגת אי אפשר.‏[12] למחרת צעד חניבעל כדי להיפגש עם הבויים בעוד סקיפיו צעד כדי להאיבק בחניבעל. סקיפיו חצה את נהר הפו ואת נהר טיקינוס, (כיום טיצ'ינו) לחניבעל היה יתרון קל בפרשים, וכאשר התנגשו הצבאות בקרב טיקינוס חניבעל הביס את הרומאים, וסקיפיו עצמו נפצע וניצל רק תודות לבנו (לימים סקיפיו אפריקנוס).‏[13]

קרב טיקינוס היה קרב קטן ולא חשוב, ויש כאלו שאינם מונים אותו כקרב. אולם למרות זאת הקרב זעזע את הרומאים שנוכחו לדעת שהפרשים של חניבעל אינם חלשים כפי שחשבו. סקיפיו נמלט לנהר הטרביה, והסנאט הזעיק את טיבריוס סמפרוניוס לונגוס מסיציליה. היה זה סוף שנת 218 לפנה"ס ושנת הכהונה של סקיפיו וסמפרוניוס כקונסולים עמדה להיגמר. סמפרוניוס היה להוט לזכות בניצחון על חניבעל שיאפשר לו לזכות בכהונה שנה נוספת. סקיפיו לעומת זאת רצה לתת לחייליו לנוח במהלך החורף ולתקוף באביב. אולם אותו זמן זכו פרשיו של סמפרוניוס בניצחון זעום על קבוצת פרשים של חניבעל שבזזה שטחים גאליים. הניצחון הלהיב את סמפרוניוס, שרצה לצאת למערכה מהר ככל האפשר. ומכיוון שסקיפיו היה פצוע הסמכות המלאה הייתה בידי סמפרוניוס שתכנן לצאת לקרב כבר למחרת. חניבעל תכנן לנצל את להיטות אויבו ובחר כמקום הקרב אזור שטוח באחד מפלגי הנהר.הוא הורה לחייליו לאכול היטב ולנוח, ולאחר מכן שלח גדוד פרשים נומידיים לתקוף את המחנה הרומאי שהיה מעברו השני של הנהר. סמפרוניוס מיהר לרדוף אחריהם, היה זה יום קר והחיילים הרומאים לא נחו ואכלו כפי שצריך, הנהר היה קפוא והחיילים חצו אותו בקושי, רק כדי לגלות את כל צבא חניבעל ממתין להם בצד השני. בלית ברירה שלח סמפרוניוס את כל צבאו למערכה, אולם חניבעל ניצל היטב את פרשיו ופיליו וקרב טרביה הסתיים בניצחון מוחץ של חניבעל.

כצפוי סמפרוניוס וסקיפיו לא נבחרו שוב לקונסולים, אם כי סקיפיו נשלח לסייע לאחיו במערכה בספרד. כקונסולים של שנת 217 לפנה"ס נבחרו גאיוס סרוויליוס גמינוס, וגאיוס פלאמיניוס. סרוויליוס קיבל את הפיקוד על שאריות צבאו של סקיפיו, ופלאמיניוס פיקד על חייליו של סמפרוניוס.‏[14] פלאמיניוס פנה דרומה כדי להגן על רומא עצמה. חניבעל עקב אחריו וניסה לגרור אותו להילחם בקרב על ידי ביזת האזור. יועציו של פלאמיניוס דחקו בו להמתין לכוח של סרוויליוס שאמור לחבור אליו, אולם פלאמיניוס רצה לזכות בכל התהילה לבדו. ועם צבאו בן ה-40,000 איש תכנן להציב מארב לחניבעל בארטיום. אולם חניבעל עקף אותו והמשיך קדימה, רבים מחייליו חלו ומתו כאשר עבר באזור ביצות בפירנצה, וחניבעל עצמו איבד את עינו כתוצאה מדלקת.‏[15] כאשר נודע לפלאמיניוס שחניבעל עקף אותו ודבר לא מפריד בינו לבין רומא, מיהר לרדוף אחריו. חניבעל בחר את אגם טראסימנו כמקום להצבת מארב. מצפון לאגם הייתה סדרה של גבעות מיוערות, חניבעל חנה בשולי האגם במקום שבו יכל לראות כל מי שנכנס למעבר הצר. הוא ניצל את הלילה כדי להכין את חייליו כך שיוכלו לכתר כל כוח שייכנס למעבר, הוא הדליק מדורות רחוק משם כדי לשכנע את הרומאים שהוא רחוק יותר. הערפל סייע לו להעלים את כוחותיו ופלאמיניוס נכנס למלכודת מבלי לחשוד בכלום. בקרב שזכה לשם קרב טראסימנוס פלאמיניוס הובס והוא עצמו נהרג יחד עם כ-15,000 מחייליו.‏[16]

במהלך הקרב 6,000 לוחמים רומאים הצליחו להימלט ומצאו מקלט בכפר אטרוסקי. חניבעל שלח את מהרבעל ללכוד אותם, מהרבעל הקיף את הכפר והרומאים נכנעו כשהובטח להם שלא יפגעו בהם. סה"כ כ-15,000 רומאים ובעלי בריתם נפלו בשבי חניבעל. הוא כינס את כולם והודיע להם שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חייהם בשמו. הוא כלא את השבויים הרומאים. בעוד את בעלי בריתם שחרר לבתיהם באומרו שהוא בא להילחם ברומאים לא באיטלקים. בדרך זו קיווה למשוך אחריו את בעלי בריתם של הרומאים.‏[17]

האסטרטגיה הפביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסטרטגיה הפביאנית
פסל של פאביוס מקסימוס בארמון שנברון בווינה

פלוטארכוס מתאר את שאירע ברומא לאחר קרב טראסימנוס:

Cquote2.svg

כששמע פומפוניוס הפראיטור על המפלה הזאת קרא את העם לאספה, עמד על רגליו ודיבר בלי עקיפין ובלי אחיזת עיניים, ונקט לשון גלויה: "נוצחנו רומיים בקרב אדיר הצבא הושמד פלאמיניוס הקונסול נפל הימלכו בדעתכם בעניין ישועתכם!" כרוח סערה נפלו דברים אלו על ים ההמון הרב, וכל העיר הייתה מהמהמת. עשתונות האנשים לא עמדו בפני מבוכה כזאת ואבדה כל עצה.

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

הקונסול השני סרוויליוס לא ידע על המפלה ורצה להגיע אל פלאמיניוס במהירות האפשרית, הוא שלח את גאיוס קנטיניוס עם 4,000 פרשים אליו. חניבעל שמע על בואו של קנטיניוס ושלח את פרשיו תחת פיקודו של מהרבעל כדי לעצור אותם, בהתנגשות שנערכה ככל הנראה על יד אסיסי‏[18] נהרגו מחצית מן הפרשים הרומאים ולמחרת היום נשבו כולם.‏[19] קרב זעיר זה זעזע את רומא המזועזעת בלאו הכי‏[20] והוחלט למנות דיקטטור. למשרה זו נבחר פאביוס מאקסימוס "אדם בעל תבונה רבה וסגולות טבעיות נהדרות" כדברי פוליביוס. כדי להעלות את המורל בעיר הוא נדר להקריב לאלים את כל הבהמות שיוולדו במשך האביב הבא.‏[21]

חניבעל חצה את אומבריה ופיקנום ללא הפרעה. הוא בחר שלא לעלות על רומא כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.‏[22] כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס הגיע אל חופי הים האדריאטי, היה זה אזור פורה למדי פוליביוס טוען שחניבעל לקח בדרכו שלל כה רב עד שהצבא התקשה לשאת אותו, הוא גם מציין שכאשר חניבעל כבש עיר הוא הורה לטבוח את כל הגברים. חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים, הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. מכיוון שחנה על החוף הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו. ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו שכן במקביל המערכה בספרד התנהלה לרעת קרתגו. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום אפוליה) אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים, הדאוניים, הפאוקטיים, והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים והשחית באופן שיטתי את המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). הוא המשיך לבזוז את האזור, ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום,‏[23] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.‏[24]

בינתיים פאביוס הדיקטטור החדש הבין שחייליו של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים, אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, הוא יצא עם ארבעה לגיונות יחד עם המגיסטר אקוויטום מרקוס מינוקיוס רופוס וחנה באיקאי (כיום טרויה) מרחק של שישה קילומטרים מצבאו של חניבעל.‏[25] כאשר שמע חניבעל על כך מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. מאז פאביוס עקב תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", אולם החיילים ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס לא אהבו אותה. החיילים כינו את פאביוס בבוז "מורו של חניבעל".‏[26] ומינוקיוס דחק בו לצאת לקרב.

חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפשט על המושבה הרומית בנבנטום, (כיום בנבנטו) שבה גם מצא אספקה בשפע. לאחר מכן פשט על קפואה הוא הניח שגם אם הרומאים לא יתקפו כפי שקיווה, הרי שבעלות בריתה של רומא יגלו כיצד רומא אינה עושה דבר כאשר חניבעל משחית אותן, וכך יעברו לצד שלו. חניבעל המשיך לבזוז את עמק קמפניה ללא הפרעה וצבר שלל רב. הוא רצה לאכסן את השלל והאספקה במקום בטוח כדי שיוכל לנצל אותו בחורף המתקרב, הוא ביקש ממורי הדרך שלו להוביל אותו אל העיר קאסינום, (כיום קאסינו) אולם בשל מבטאו הזר לקחו אותו המורים בטעות אל קאסילינום. כדי להגיע לשם הובילו אותו דרך בקעה צרה, פאביוס מיהר וחסם את מבוא הבקעה עם 4,000 חיילים ובמקביל ביצעו חייליו התקפה על המאסף הקרתגי והרגו כ-800 מחייליו של חניבעל. חניבעל ניחש שהרומאים חסמו את המבוא ועל כן נקט בתחבולה, הוא הורה על עזרובעל הממונה על האספקה להכין כמות רבה של לפידים ולהכין 2,000 שוורים מהשלל. הוא הורה לחייליו לאכול ולישון, ובשלוש לפנות בוקר העיר אותם וציווה לקשור את הלפידים לקרני השוורים ולהדליק אותם. הוא הורה למשרתים להעלות את העדר אל ראש הרכס, הרומאים שראו את הלפידים סברו שזהו צבא חניבעל המתקרב, ומיהרו לרוץ לשם תוך שהם מפנים את העמדה האסטרטגית, חייליו של חניבעל מיהרו ותפסו אותה.

בינתיים האש החלה לצרוב את עור השוורים שהחלו להשתולל ולחוג במעגלים לעיני הרומאים המבולבלים.‏[27] עוד במהלך הלילה הבחין פאביוס בתרמית, כיוון שכמה בהמות נפלו בידיו. פאביוס דלק אחרי חניבעל ותקף את המאסף של חניבעל, חניבעל מיהר ושלח אחורה גדוד חיילים איברים שהרג 1,000 רומאים ולאחר מכן המשיך בבטחה.

המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא, חניבעל ניצל זאת וכדי להגביר את הזעם על פאביוס הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן פרט לאדמותיו של פאביוס ואף העמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. פאביוס הסכים לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל, על פי ההסכם כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט שכעס על ההסכם סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.‏[28]

חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס, הוא בחר בעיר גרוניום, ולאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה, הוא הרג את התושבים אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא במסגרת תפקידו חזרה לרומא והותיר את מינוקיוס כמפקד והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים, את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, שהתגונן בקושי וניצל רק תודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.‏[29] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.‏[30]

כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. קרנו של פאביוס הלכה וירדה בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות אותו כ-"דיקטטור עמית" דבר שלא נעשה מעולם ברומא.‏[31] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים, הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.‏[32] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, הוא תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת. על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב, חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה, והם את חיילי חניבעל. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. למקורביו אמר חניבעל:

Cquote2.svg

כלום לא ניבאתי להם הרבה פעמים, שענן זה הקשור בראש הפסגות סופו שימטיר עלינו גשמי זעף בסערה וסופה?

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי פאביוס

לאחר הקרב ביצר חניבעל את מחנהו. והעביר את החורף בשקט.

קרב קאנאי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי
האיגוף המושלם בקאנאי

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, ההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע.הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר, על פי טענת פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 ו-6,000 פרשים.‏[33] בעוד שעל פי טענת ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.‏[34] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.‏[35] לחניבעל היו אותה תקופה בערך 40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח תודות לגאלים שהצטרפו אליו.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (כיום אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.‏[36] הקרב נפתח בהסתערות פרשים, המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו את הפרשים הרומאיים. במקביל הרומאים החלו לתקוף את חיל הרגליים הקרתגי שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,‏[37] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים. היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"‏[38] לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון לייזנבי (John Lazenby) מעריך שמחסור בציוד ומכונות מצור אילץ את חניבעל לעשות זאת. אם כי הנס דלבריק (Hans Delbrück) טוען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.‏[39]

חניבעל שלח את אחד מקציניו קרתאלו בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.‏[40]

לאחר קאנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של חניבעל

הניצחון בקאנאי היווה את שיא הקריירה של חניבעל ערים כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. הברית שהוא הציע הייתה מחייבת הרבה פחות מהברית שהציעו הרומאים ועל כן היה קל יותר לקבל אותה. חניבעל צעד לאורך החוף האדריאטי ושלח את מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאיים וביקש עזרה. המועצה סרבה לשלח סיוע לאיטליה שכן השליטה הרומאית בים הייתה בלתי מעורערת. על כן שלחה את מאגו עם תגבורת גדולה אל ספרד שם נאבק עזרובעל באחים סקיפיו. יש המעריכים שהמטרה הייתה למעשה גדולה יותר למגר את הסקיפיונים ולאחר מכן לשחזר את מסעו של חניבעל דרך גאליה והאלפים עד לאיטליה‏[41].

משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל לנולה אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפני את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים מהברוטים הלוקנים הסמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של אותה שנה כבש חניבעל לאחר קרב קשה את קאסילינום.

הרומאים מצידם החליטו מעתה להמשיך במדיניות האסטרטגיה הפביאנית ולא להיאבק בחניבעל בשום קרב רציני. חניבעל העביר את החורף בשלווה בקפואה וחייליו נהנו משפע המותרות שהציעה העיר מה שהוליד את הביטוי "חורף קפואני". מצבו של חניבעל היה טוב מאוד הוא שלט על עיר עשירה וחזקה. מוקדון וסירקוסאי החלו לדון עמו על ברית משותפת נגד רומא. בספרד אחיו החלו להשיב מלחמה נגד הסקיפיונים. צי קרתגי גדול נבנה במספנות של קרתגו במטרה להישלח לסרדיניה שם אחד ממנהיגי המקומיים המפסיקורה החל להתארגן למרד נגד הרומאים.

המשך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 215 לפנה"ס נבחרו מרקוס קלאודיוס מרקלוס וטיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. מרקלוס חנה בנולה, וגרקכוס חנה בעיירות בקמפניה, חניבעל חנה בהר טיפאטה לא רחוק מקפואה. גרקכוס ביצע פשיטה על כפריהם של שבטים הנאמנים לחניבעל, חניבעל האמין שגרקכוס עדיין בוזז ויקל עליו לתפוס אותו. אולם גרקכוס נמלט לקימה והתבצר בה. חניבעל נסוג לטיפאטה וחזר עם מגדלי מצור, אולם לאחר קרב קצר נאלץ לסגת חזרה לטיפאטה.‏[42]

בהמשך הגיעה תלונה נוספת אל חניבעל מפי בעלי בריתו, שמרקלוס משחית את אדמותיהם. חניבעל תקף את נולה מבצרו של מרקלוס, אולם מרקלוס התגונן היטב, הוציא להורג את כל מי שלא היה נאמן לרומא, וביצע גיחות נועזות על החיילים הקרתגיים. לכך הצטרף גשם כבד שהקשה עליהם. חניבעל איבד כמה אלפי חיילים בעוד אבידות הרומאים הסתכמו במאות ספורות בלבד. בנוסף על כך בקרב זה קרה לחניבעל מה שלא אירע לו עד אז אלא פעמים מעטות בלבד במהלך המערכה באיטליה, כמה מאות פרשים נומידיים ואיברים ערקו אל הרומאים תמורת הבטחה לאדמה.‏[43]

באותה שנה, חנו בן בומילקר עם צבא של מגויסים טריים משבט הברוטים קיבל הוראה להעביר לצד קרתגו את ערי יוון הגדולה. הוא ניסה את מזלו ברגיום אולם נכשל, לוקרי נכנעה בפניו בתנאי שלא יבזוז אותה. אולם הברוטים שמלכתחילה הצטרפו אל חניבעל במטרה לשדוד ולבזוז, התאכזבו מכך ותקפו את נמל קרוטון בלי לבקש אישור מהמפקדים הקרתגיים, וזאת במטרה שהשלל יהיה שלהם בלבד.‏[44] קרוטון הייתה עיר עשירה ששכן בה מקדש מפורסם של יונו. חניבעל ידע שביזת עיר כזו תבאיש את ריחו בעיני שאר הערים, ועל כן הורה לחנו לפנות את נכבדי התושבים ובראשם אדם בשם אריסטומאכוס, אל לוקרי. ולהתיר לברוטים לשדוד באופן מפוקח את האחוזות הריקות.‏[45]

הברית עם מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפוס מלך מוקדון, כרת ברית עם חניבעל

אותו זמן השליט החזק ביותר ביוון היה פיליפוס החמישי, מלך מוקדון. הוא היה שקוע במלחמה נגד האיטולים, אולם יועציו רמזו לו על התועלת הרבה שיכולה לצמוח לו ממלחמה משותפת נגד רומא. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.‏[46] פוליביוס‏[47] מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס ידידו של פיליפוס שהיו כלואים ברומא.‏[48][49] הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס.

התוכנית הייתה שפיליפוס יכין צי גדול, בן כמאתיים אוניות, יפלוש לאיטליה, יבוז את החופים ויילחם בים וביבשה בכל הכוח שברשותו; בתמורה יוכל להרחיב כרצונו את גבולות ממלכתו ביבשת יוון ובאיים. איתרע מזלו של פיליפוס, ושליחיו נתפסו בשובם לארצם על ידי שייטת האוניות שהגנה על חופי איטליה בין ברונדיסיום לטארנטום. כשלמד הסנאט על דבר ההסכם שנחתם, הקצה חיילים למלחמה בפיליפוס על אדמת יוון (המלחמה המוקדונית הראשונה) והכפיל את כוחה של השייטת מ-25 ל-50 אוניות; צי זה, בפיקוד פובליוס ואלריוס פלאקוס, נצטווה לא רק להגן על חופי קלבריה, אלא גם לאסוף ידיעות מודיעיניות על הנעשה מעבר לים,‏[50] כך שאם המלך יצא למסע כיבושיו כפי שתכנן, יועבר צבא באוניות כדי לסכל את צעדיו. פיליפוס דחה את תוכניותיו לסתיו של שנה הבאה.

במקביל גם העיר סירקוסאי, החזקה והעשירה בין ערי סיציליה עברה מהפך. הטיראן החזק היירון השני מת, ונכדו הצעיר הפרו קרתגי היירונימוס עלה לשלטון.‏[51] חניבעל שלח שניים מקציניו היפוקרטס, ואפיקידס, לסיציליה. שניהם היו ממוצא מעורב, קרתגי - יווני. הם החלו להשפיע על התושבים ולשכנע את הטיראן הצעיר לעבור לצידו של חניבעל. היירונימוס אכן שקל ברצינות לעשות זאת, אולם הוא נרצח באותה שנה או שנה לאחר מכן.‏[52]

הקרבות בין 214 ל-210[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעט קרבות בסרדיניה עברה יתרת שנת 215 בלא מאורעות מיוחדים. כקונסולים של שנת 214 לפנה"ס נבחרו מאקסימוס (פעם רביעית בחייו), ומרקלוס (פעם שלישית בחייו). בין השניים היו חילוקי דעות, שכן מרקלוס החזיק בדעה שיש להילחם בחניבעל בכל אמצעי, בעוד מאקסימוס רצה להמשיך ולהשתמש באסטרטגיה הישנה שלו של אדמה חרוכה. השנה לא החלה בסימן ברכה עבור חניבעל, ניסיונותיו לכבוש את קומאי נולה ופוטיאלי נכשלו.‏[53] חניבעל פנה אל אפוליה, ושני הקונסולים רצו לכבוש שוב את קאסילינום שנותרה ללא שמירה. לאחר קרב קצר נכבשה העיר.‏[54] אם כי פיליפוס מלך מוקדון פתח סוף סוף במלחמה עם הרומאים, אם כי פעולותיו לא סייעו בהרבה כיוון שפעל בעיקר בשטחי איליריה שהייתה נתונה תחת שלטון רומא. בינתיים נשלח מרקלוס אל סיציליה והחל לפעול נגד הערים שם. עם תחילת שנת 213 לפנה"ס הוא פתח במצור על העיר סירקוסאי.‏[55] העיר בסיועו של המדען ארכימדס התגוננה בגבורה.‏[56][57]

בשנת 213 לפנה"ס נבחרו כקונסולים קווינטוס פאביוס מאקסימוס (בנו של פאביוס הראשון), וגרקכוס (פעם שנייה בחייו). אותה שנה בחר חניבעל להשתלט על העיר טראנטום, שהייתה נתונה תחת שלטון רומא מאז מלחמת פירוס, והמרירות בה נגד הרומאים הייתה גבוהה לאחר שהרומאים הוציאו להרג שני בני ערובה שהטראנטינים הפקידו בידיהם. שני צעירים מבני העיר נפגשו עם חניבעל והגיעו עמו לתנאים שהשביעו את רצון שני הצדדים. חניבעל חנה באזור טראנטום וכדי להסביר זאת העמיד פנים שהוא חולה. מושל טראנטום מרקוס ליוויוס מתואר במקורות כאדם הולל ועצל. ועל פי המסופר במהלך הלילה שבו חניבעל תקף הוא בילה במסיבה והתעורר רק לאחר שבוגדים מתוך העיר הכניסו את חייליו של חניבעל פנימה.

הרומאים היו מבולבלים, והקרתגים ניצלו זאת. ובעזרת המקומיים לאחר קרב קצר נטבחו כל החיילים הרומאים. חניבעל נאם בפני אנשי טראנטום, והזכיר להם את העובדה שלאחר קרב טראסמינוס הוא שחרר כמה טראנטינים שנפלו בשבי, וכן הזכיר להם את שלטונם העריץ של הרומאים. הוא הבטיח לא לגבות מיסים ולא להציב מושל קרתגי בעיר.

בשנת 212 לפנה"ס נבחרו כקונסולים אפיוס קלאודיוס פולכר, וקווינטוס פולוויוס פלאקוס. הם החלו להטיל מצור על קאפואה, ובזזו את השדות באזור. חניבעל שלח את חנו כדי לדאוג להגנת השדות. חנו הגיע מברוטיום, אולם הקונסולים התקיפו אותו והסבו לו אבידות כבדות, אנשי קאפואה הזעיקו שוב את חניבעל.‏[58] הקונסולים הזעיקו את הפרוקונסול גרקכוס. הוא הגיע, אולם נתקל בדרכו בחניבעל שמיהר גם כן להגיע אל קאפואה. בקרב ביניהם ניצח חניבעל, גרקכוס מת וצבאו התפזר.‏[59] הקונסולים שחששו להתמודד עם חניבעל נסוגו. אותה שנה הוכרעה סירקוסאי סופית בידי מרקלוס.

לאחר מכן המשיך חניבעל אל תוך לוקאניה והביס את כוח רומאי בקרב סילארוס. ניצחונו בקרב זה היה מכריע, אולם הוא אפשר לשני הקונסולים להתארגן מחדש ולצאת כנגד קאפואה. חניבעל המשיך לאפוליה, והביס את גנאיוס פולוויוס פלאקוס (אחיו של הקונסול) בקרב הרדוניה. פלאקוס הצליח להימלט מזירת הקרב עם 200 פרשים, בעוד שבינתיים הרומאים החלו בהכנות למצור חדש על קפואה. במקביל הביסו אחיו של חניבעל עזרובעל ומאגו את הרומאים בקרב באיטיס, שני הפרו קונסולים גניאוס ופובליוס סקיפיו נהרגו בקרב.

כקונסולים של שנת 211 לפנה"ס נבחרו גניאוס פולוויוס קנטומליוס מאקסימוס ופובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס. אולם הקונסולים של השנה שעברה נותרו המפקדים בשטח, ובנו סוללות סביב קפואה במטרה לאגף אותה ולהרעיב אותה. חניבעל תקף במהירות, אולם הרומאים התגוננו באומץ. פולכר נפצע קשה במהלך הלחימה, מה ששיבש את שרשרת הפיקוד הרומאית, אולם הרומאים החזיקו מעמד. חניבעל הבין שלא יוכל לשבור את הצרים על קפואה, והחליט לנסות לאלץ אותם לסגת על ידי איום על רומא עצמה. מכיוון שכאמור אחד המפקדים הרומאיים נפצע, הצליח חניבעל לחמוק בחשאי בחסות הלילה והגיע קרוב אל רומא. דבר בואו התקבל בבהלה רבה והיו שדרשו להחזיר את הלגיונות מקפואה כפי שחניבעל רצה למעשה. אולם פאביוס מאקסימוס הפנה את תשומת לבם של חברי הסנאט לכך שחניבעל מתקשה במלחמת מצור, ולא סביר שיצא למצור על רומא כאשר אחת הערים הראשיות שלו מותקפת. מזימתו של חניבעל נכשלה. הוא המשיך לבזוז את הכפרים באזור רומא, עד ש-15,000 פרשים רומאיים הגיעו בכל זאת מקפואה והחלו להטריד אותו והוא נאלץ לחזור לאפוליה. לא נותר לו מה לעשות הרומאים החריבו ובזזו את קפואה. כמו כן בסוף השנה או בתחילת השנה הבאה, הובא לחזית האיברית מפקד חדש פובליוס קורנליוס סקיפיו (לימים אפריקנוס).

כקונסולים של שנת 210 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם רביעית בחייו) ומרקוס ואלריוס לאיווינוס. הרומאים ראו אותו זמן במרקלוס את המצביא המוכשר האחרון שנותר להם, ועל כן החזירו אותו במהירות מסיציליה ושלחו לשם את לאיוויניוס במקומו. מרקלוס כבש את סלאפיה באפוליה, שמרדה ועברה לצדו של חניבעל, בעזרת הסיעה האוהדת לרומא בעיר, והרג את חיל המשמר הנומידי שבה. חניבעל נקם וארב בהרדוניה ל-25,000 חיילים תחת פיקודו של קנטמיליוס הפרוקונסול, הוא הרג בין 8,000 ל-17,000 מהם. מרקלוס רדף אחריו ונפגש בו באזור הכפר נומיסטרו, תוצאות הקרב ביניהם לא ברורות אם כי ידוע שחניבעל בחר לסגת. מרקלוס רצה לרדוף אחריו אולם נאלץ לחזור לרומא כדי לארגן את הקונסולאט של שנה הבאה.

מותו של עזרובעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרובעל ברקה

כקונסולים של שנת 209 לפנה"ס נבחרו פאביוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו), ופלאקוס (פעם רביעית בחייו). עם תחילת השנה נאבק חניבעל פעמיים בפרוקונסול מרקלוס באזור אפוליה, הוא ספג מכה קשה כאשר פאביוס כבש את העיר טראנטום בעזרת בגידה מבפנים.‏[60] גם פלאקוס הצליח לכבוש את העיר וולצ'ה וערים נוספות בלוקאניה, הברית שחניבעל בנה החלה להתפורר. כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. זה האחרון הטיל מצור על לוקרי, אולם חניבעל הניס אותו משם.‏[61] קריספינוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם חניבעל ארב להם בוונוסיה, מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.‏[62] חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש את סלאפיה. הוא כתב איגרת וחתם עליה בשם מרקלוס, באיגרת הוא הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר, אולם קריספינוס הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.‏[63] במקביל בהיספניה, תקף סקיפיו את עזרובעל אחי חניבעל בקרב באיקולה. עזרובעל הצליח לחמוק ממנו, וסקיפיו בחר שלא לרדוף אחריו בשל מזג האוויר. עזרובעל הצליח לחצות את הפירנאים, ונותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. לאחר מכן במהלך האביב חצה במסע מזורז את האלפים, מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך, אילו היה מצליח להתחבר לכוח של אחיו ככל הנראה היו השניים מכריעים את רומא. כקונסולים של אותה שנה כיהנו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו נאבק בחניבעל, וסלינטור המתין לעזרובעל. זה האחרון שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו, אולם השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. זה האחרון ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מסלינטור ויחבור לחניבעל יקיץ הקץ על רומא, לפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את לוקאניה, ולחבור אל סלינטור החונה במטאורוס.

הוא חמק מחניבעל, והצעיד את חייליו במהירות כמה עשרות קילומטרים, עד שלפנות בוקר הגיע אל סלינטור והזהיר אותו. הם העמידו פנים שיש במחנה רק קונסול אחד, עזרובעל היה בנחיתות מספרית והשניים הביסו אותו בקרב מטאורוס. ראשו נערף, הושם בשק, והושלך אל מחנהו של חניבעל. שני שבויים אפריקאים שוחררו כדי לספר לחניבעל על הקרב. ליוויוס מספר שכאשר חניבעל ראה את ראשו הערוף של אחיו, הוא הכריז שקרתגו הפסידה כעת במלחמה.‏[64]

קרבות אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 206 לפנה"ס נבחרו לוקיוס וטורניוס פילון, וקווינטוס קאיקולוס מטלוס. השנה עברה כששני הצדדים מנסים ללא הצלחה לארוב זה לזה בברוטיום. כקונסולים של שנת 205 לפנה"ס נבחרו פובליוס קורנליוס סקיפיו (בנו של סקיפיו הראשון והמנצח במערכה בהיספניה), ופובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס. סקיפיו היה להוט לסיים במהירות האפשרית את המערכה נגד חניבעל, וחזר שוב ושוב במהלך נאומיו בסנאט על הסיסמה ש-"אם לא תהיה קרתגו לא יהיה חניבעל". תוכניתו של סקיפיו הייתה לפלוש לאפריקה דרך סיציליה, וכך להכריח את חניבעל לסגת מאיטליה כדי להגן על ארצו. אולם פאביוס הקשיש התנגד לתוכנית זו, ונשא נגדה נאומים חוצבי להבות. גם שאר חברי האריסטוקרטיה הרומאית התנגדו לה, כיוון שקינאו בעצמתם הרבה של בני משפחת סקיפיו. סקיפיו מצדו אימן את צבאו בסיציליה לקראת המסע המתוכנן, והצליח גם להדוף התקפה של חניבעל על לוקרי. קראסוס מצדו המשיך להאיבק בהצלחה בחניבעל בברוטיום, אם כי באותה שנה פרצה מגפה קשה במחנהו של חניבעל. המגפה פגעה קשות גם ברומאים, וקראסוס הקונסול לא יכל לבוא לרומא ולהיות נוכח בקונסולאט של השנה הבאה.‏[65] כקונסולים של שנת 204 לפנה"ס מונו מרקוס קורנליוס קאטאגוס, ופובליוס סמפרוניוס טוביטאנוס. האסטרטגיה של חניבעל נשענה באותה תקופה על מגננה על עיר הנמל קרוטונה, שהייתה למעשה עיר הנמל האחרונה שנותרה לו.‏[66] לאחר ששיירה של 100 ספינות שהיו אמורות להביא לו אספקה וכסף הושמדה,‏[67] נאלץ חניבעל להתחיל לגבות מיסים גבוהים יותר מהאוכלוסייה המקומית. כמו כן הוא גרש אזרחים שנחשדו בשיתוף פעולה עם רומא, והטיל עונשים על ערים ושבטים שלא היו נאמנים מספיק, מה שיצר נגדו מרמור רב.‏[68]

בקיץ של אותה שנה ניצח חניבעל את סמפרוניוס בקרב פרשים קטן, סמפרוניוס נמלט למחנהו, וחניבעל לא העז לתקוף אותו. סמפרוניוס נחוש להשיב את כבודו העצמי הרמוס, התאחד עם צבאו של הפרוקונסול קראסוס ובכוחות מתוגברים צעד אל שערי קרוטונה, חניבעל יצא נגדו אולם לא יכל לצבא המאוחד ונסוג אל קרוטונה כשהוא מותיר מאחוריו 4,000 הרוגים. סמפרוניוס לא ניצל את ניצחונו כדי להטיל מצור על קרוטונה, והסתפק בכיבוש כמה עיירות בסיבה.‏[69] כקונסולים של שנת 203 לפנה"ס נבחרו קווינטוס סרוויליוס קאיפיו, וגאיוס סרוויליוס גמינוס. השנה עברה ללא מאורעות מיוחדים, אם כי מאגו אחיו של חניבעל הגיע לצפון איטליה דרך הים, ונאבק שם עם הרומאים ללא הצלחה ולא הצליח להתאחד עם אחיו.‏[70] אולם אז הגיעו חדשות מפתיעות מאפריקה.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בתרבות ובאומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש המעריכים שהרומאים עשו זאת בכוונה לחרחר מלחמה. השוו Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
  2. ^ .32 ,Goldsworthy, pp. 14, 29
  3. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  4. ^ .Karel Jacobs, Gaius Flaminius, Edecea, Hoorn 1937, dissertation
  5. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  6. ^ ביוגרפיה באתר ליוויוס
  7. ^ .Lazenby, pp. 64–6, 85
  8. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  9. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24.
  10. ^ .Lazenby, pp 70, 86, 88, 176, 237, 285
  11. ^ הערך "קרב טיקינוס", באנציקלופדיה הצבאית המקוונת.
  12. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43. דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
  13. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.
  14. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 64.
  15. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
  16. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7. פלוטארכוס, חיי פאביוס, 3. פוליביוס, ספר שלישי, 84.
  17. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85.
  18. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 65
  19. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.
  20. ^ למב, עמ' 128.
  21. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 4. טיטוס ליוויוס, ספר 22, 9 - 10.
  22. ^ שצמן עמ' 141.
  23. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
  24. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 66
  25. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 68
  26. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 5.
  27. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 6.
  28. ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 7.
  29. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
  30. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 71
  31. ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
  32. ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 96
  33. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
  34. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
  35. ^ לדיון אודות הדעות השונות F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439 - 440
  36. ^ Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40
  37. ^ Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p 192 - 193
  38. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
  39. ^ Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964, pp. 353–354.
  40. ^ מ. קארי "דברי ימי רומא", עמ' 170.
  41. ^ למב עמ' 162
  42. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25 - 27
  43. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 45 - 46. פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 11 - 12.
  44. ^ Goldsworthy p 223
  45. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 1 - 3
  46. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390.
  47. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9.
  48. ^ Walbank vol II pp 42 - 56
  49. ^ גולן עמ' 393.
  50. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 38.
  51. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 4.
  52. ^ תאריך הרצח לא ברור ראו Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 103
  53. ^ שצמן 143
  54. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 19.
  55. ^ ליוויוס טוען שהייתה זו שנת 214, אולם Lazenby (עמ' 105) מצביע על שנת 213.
  56. ^ טל פרוסט, היסטוריה קטלנית: כלי נשק מן העבר באתר ידיעות אחרונות
  57. ^ Archimedes Death Ray: Idea Feasibility Testing
  58. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 113
  59. ^ 235-Goldsworthy pp. 233
  60. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 22.
  61. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 25.
  62. ^ פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 29.
  63. ^ Goldsworthy p. 237
  64. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 49.
  65. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.
  66. ^ .Delbrück p 430
  67. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר שמיני, 54.
  68. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר תשיעי, 57.
  69. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 36.
  70. ^ Mago Barca