זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה
מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
תאריך התחלה: 218 לפנה"ס
תאריך סיום: 203 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־15 שנים
מלחמה לפני: מסע חניבעל לחצי האי האפניני
מלחמה אחרי: הזירה האפריקאית במלחמה הפונית השנייה
מקום: חצי האי האפניני
תוצאה: חניבעל נסוג מחצי האי האפניני
עילה: פרשת סגונטום
הצדדים הלוחמים
מפקדים

התחלפו מדי שנה

כוחות
  • בשנת 218 ארבעה לגיונות[א]
  • בשנת 217 אחד עשר לגיונות‏[ב]
  • בשנת 216 שישה עשר לגיונות‏[ג]
  • בשנת 215 חמישה עשר לגיונות
  • בשנים הבאות המספרים נעו בין עשרים ואחד לעשרים וחמישה לגיונות‏[1]
    • לכוחות אלה יש להוסיף כוחות של בעלות ברית, שלפי התקן היו זהים בגודלם לכוחות שהציבו הרומאים עצמם.
  • בתחילת המערכה 26,000‏[ד]
  • בקרב קאנאי 50,000
  • בעת הפינוי בין 10,000 ל-24,000‏[ה]
אבידות

לא ידוע במדויק

לא ידוע במדויק

Battaglie della seconda guerra punica-HE.png
מפת הקרבות הראשונים בזירה
לוח אירועים
שנה אירועים באיטליה אירועים בחצי האי האיברי אירועים בזירות נוספות קונסולים ברומא[ו]
219 לפנה"ס
  • משלחת רומית לקרתגו‏[2]
218 לפנה"ס
217 לפנה"ס
216 לפנה"ס
  • משלחת דיפלומטית ממוקדון לחניבעל לאחר ניצחון בקאנאי
215 לפנה"ס
214 לפנה"ס
  • פאביוס מאקסימוס
  • טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס
213 לפנה"ס
  • אפרי (Apri) חוזרת לברית עם רומא לאחר תבוסה בידי פאביוס מאקסימוס
  • המשך המצור על סירקוסאי
  • פאביוס מאקסימוס
  • מרקוס קלאודיוס מרקלוס
212 לפנה"ס
  • מצור סירקוסאי מסתיים בניצחון רומאי מכריע
  • הרומאים יוצרים קשר עם הליגה האיטולית
211 לפנה"ס
  • סיום המלחמה בסיציליה בניצחון רומאי
  • כריתת ברית רשמית בין רומא לליגה האיטולית
210 לפנה"ס
  • פשיטות רומיות על אפריקה
  • פשיטות קרתגיות על סרדיניה
209 לפנה"ס
  • פאביוס מאקסימוס
  • קווינטוס פולוויוס פלאקוס
208 לפנה"ס
207 לפנה"ס
206 לפנה"ס
  • פיצול במחנה הנומידי – מסיניסה עורק לרומאים בעוד סיפאקס מחזק את קשריו עם קרתגו
205 לפנה"ס
  • התקפה קרתגית נואשת על קרתגו החדשה
  • סיום המלחמה המוקדונית הראשונה
204 לפנה"ס
203 לפנה"ס
202 לפנה"ס

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה הייתה הזירה העיקרית במלחמה זו בין קרתגו לרפובליקה הרומית. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, החל מפלישתו של חניבעל לחצי האי האפניני (איטליה של היום) בשנת 218 לפנה"ס, ועד לנסיגתם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס.

המלחמה בזירת חצי האי האפניני התחלקה לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא ההתקפה של חניבעל (216-218 לפנה"ס), שהחל עם פלישתו של חניבעל לחצי האי האפניני; הוא מתאפיין בקרבות רבים בהם מנצח חניבעל, וסופו בקרב קאנאי. החלק השני הוא החזרת השליטה הרומאית בחצי האי האפניני (203-216 לפנה"ס), והוא נפתח עם שיקום רומא לאחר קרב קאנאי; הוא מתאפיין בהיעדר קרבות גדולים נגד חניבעל, ובאה בו לידי ביטוי האסטרטגיה הפביאנית; סופו של החלק השני בנסיגתם של חניבעל ומאגו מחצי האי האפניני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היה מקובל להאמין שהמלחמה הפונית השנייה תוכננה בידי בני משפחת ברקה עוד מאז שהרפובליקה הרומית גזלה מקרתגו את סרדיניה בתום מלחמת שכירי החרב. ההיסטוריון תאודור מומזן סבר שזו הייתה הסיבה לפלישתו של חמילקרת ברקה להיספניה בשנת 238 לפנה"ס, כדי להעניק קרש קפיצה לפלישה לחצי האי האפניני.‏[4] כמו כן הוא סבר שתוכנית פלישה זו הניעה בשנת 219 לפנה"ס את חניבעל ברקה לתקוף את סגונטום. אולם דעה זו בעייתית, שכן נראה שקרתגו לא התכוננה כלל למלחמה ולא פיתחה כלל את הצי שלה, שהיה הסיבה העיקרית לכישלונה במלחמה הפונית הראשונה, עם פרוץ המלחמה היו לרומא 220 ספינות מלחמה בעוד לקרתגו היו רק 100.‏[5] מה גם שעד הרגע האחרון ניסו שני הצדדים לפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות.‏[6]

כך או כך, עם פרוץ המלחמה שלחו הרומאים שני לגיונות להיספניה בפיקוד פובליוס קורנליוס סקיפיו כדי להביס שם את חניבעל. בפני חניבעל עמדו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להישאר בהיספניה ולהילחם ברומאים מלחמת מגן, כפי שעשה אביו בסיציליה בימי המלחמה הפונית הראשונה. האפשרות השנייה הייתה לצאת בעצמו למתקפת נגד. הצבא של סקיפיו לא היה גדול מדי, ובהתחשב בכך שחניבעל נמצא באדמתו כשלצידו שבטים בעלי ברית שמהם יכל לגייס לוחמים נוספים, נראה שאילו היה נשאר בהיספניה, יכול היה להביס את הצבא הרומאי. עם זאת, מצביא מוכשר כחניבעל בוודאי למד היטב את לקחי המלחמה הפונית הראשונה. במלחמה זו השמידו הקרתגים כוחות רומאיים רבים, אולם הרומאים תמיד הצליחו לשלוח עוד.‏[7] כמו כן, די בכוח רומאי קטן שיצליח לקבוע לו אחיזה על אדמת היספניה כדי שחלק מהשבטים ינטשו את בריתם עם קרתגו ויערקו אל רומא,‏[8] מה גם שהניסיון הוכיח שהרומאים הגאים לא יחתמו על הסכם כניעה כל עוד עירם לא מאוימת ישירות. לפיכך, לדעת חלק מהחוקרים, הדרך המהירה ביותר בעיני חניבעל לסיום המלחמה הייתה הרתעה של רומא באמצעות כוח עוין שיגיע קרוב ככל האפשר אל רומא.‏[9] לדעת חוקרים אחרים, חניבעל ידע היטב שהצבא הרומאי עולה בהרבה על הצבא הקרתגי מבחינת ציוד משמעת ואימונים, וכן גדול בהרבה. לפיכך בקרבות סדירים לרומאים תמיד יהיה יתרון. התקווה היחידה הייתה לנתק את רומא מבעלות בריתה וליצור עליה נטל כה כבד, שיכריח אותה לחתום על הסכם שלום. חניבעל ציפה שהשבטים הגאליים בחצי האי האפניני יצטרפו אליו, וכן גם הערים הלא רומאיות בחצי האי. אפשר שהוא אף חזה מראש ברית צבאית עם מוקדון.‏[10] כמו כן, חניבעל הפריז מן הסתם ביכולותיו שלו כמצביא ומדינאי. בהתחשב בתנאים אלו, הרי שההחלטה לפלוש לחצי האי האפניני נראית כהחלטה נכונה.‏[11]

עם זאת, מבקרים חלק מהחוקרים את חניבעל וטוענים שהוא יצא למערכה עם תוכנית אחת בלבד: קרב הכרעה שבעקבותיו כניעה. ייתכן שתוכנית זו הושפעה מההיסטוריה הצבאית הקודמת של קרתגו.‏[12] אולם משהתברר לאחר קרב קאנאי שתוכנית זו היא כישלון, לחניבעל לא הייתה אסטרטגיה יצירתית חדשה להציע והוא נאלץ לצעוד "למעלה ולמטה בחצי הדרומי של חצי האי", בניסיון עקר לנתק את רומא מבעלות בריתה.‏[13] דקסטר הויס (Hoyos) במאמרו משנת 1983, "Hannibal: What Kind of Genius", ממשיל את חניבעל בשלב השני של המערכה לאדם המחזיק זאב באוזניים. הוא יכול להמשיך להחזיק, אולם לא יכול להרפות היינו לבצע נסיגה.‏[14]

טקטיקה ואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מהקרבות בזירה זו היו מצורים, שערכו הרומאים או הקרתגים. באותה תקופה, לתקיפת יעד מבוצר היה מקובל להפעיל שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח, או הטלת מצור ארוך שמטרתו הכנעת העיר בעזרת הרעבה ומניעת גישה למשאבים. הרומאים אף פעלו בצורה ייחודית, במסגרתה הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא אפשר למגנים להתגונן באופן יעיל. במקרה שנכשלה ההסתערות, היו פותחים במצור. המצור היה מתנהל לרוב בטקטיקת "כיתור", במסגרתה היו מכתרים את העיר, חוסמים את דרכי הגישה אליה, ומונעים ממנה אספקה עד לכניעתה. בכל הקשור ללוחמת מצור, סבל חניבעל מנחיתות, כיוון שלא יכל להביא עמו כלי מצור בדרכו הארוכה, ונאלץ להישען על תמיכת בני בריתו.

גורם נוסף ששיחק תפקיד מכריע בזירה, היה השליטה בים. ציי מלחמה עתיקים לא יכלו לשהות בים ללא הפסקה לאורך זמן, אולם הרומאים החזיקו בנמלים ובבסיסים בסיציליה, קורסיקה וסרדיניה, כך שהים התיכון היה נתון לפיקוחם. הצי הקרתגי היה אחד הציים החזקים ביותר בעולם העתיק. בניגוד לצבא היבשה, היה הצי הקרתגי מורכב ברובו מאזרחים בני קרתגו, ולא משכירי חרב. אם כי העובדה שמרבית בסיסיו בים התיכון נלקחו ממנו בידי הרומאים, הפכה אותו לנחות בהרבה מהצי הרומאי. הקרתגים הכירו בכך, ובמהלך המלחמה נערכו אך מעט קרבות ימיים. חניבעל, שהכיר בכך שהשלטון הרומאי בים מונע ממנו לקבל תגבורות מהבית, ניסה תמיד להשתלט על ערי חוף, שדרכן יוכל אולי לקבל תגבורות קטנות. למרות זאת, בקרתגו לא יכלו לספק לו עזרה רבה, מכיוון שהכוחות היו דרושים בשאר הזירות. בקרתגו אמנם ניסו לעורר מרידות אנטי-רומאיות בסרדיניה ולבצע פשיטות על סיציליה, אולם ניסיונות אלו הסתיימו ללא הישגים מבחינת חניבעל, ועד סוף המלחמה הסיוע שקיבל מהבית היה מועט. מסיבה זו ניסה חניבעל להשיג את תמיכתם של בעלי ברית חיצוניים, מוקדון וסירקוסאי, שיכלו אולי להעניק לו סיוע כזה, וגם להעסיק את הרומאים בזירות נוספות כדי לגרום להם לדלל את כוחותיהם בחצי האי.

לגיונר רומאי טיפוסי
וליט
פרש רומאי

בשלב הראשון של המערכה, האמין חניבעל שרומא תיכנע לאחר מספר קרבות מכריעים. אולם לאחר קרב קאנאי, סירבו הרומאים להיכנע והמשיכו להיאבק למרות שמצבם היה קשה. חניבעל, שבלאו הכי לא יכל במצבו להטיל מצור על רומא, נאלץ מעתה ואילך להסתמך בעיקר על התשה מתמדת, שעיקרה לגרום לרומא לאבד את בנות בריתה. הרומאים שלטו על ערים רבות שתושביהן נטרו לה טינה. ערים אלו יכלו לספק לחניבעל אספקה ונשק, וכן להעניק לו מקלט לחורף. חניבעל ידע לנצל רגשות איבה נגד הרומאים וסכסוכים פוליטיים בין הערים, ודאג להדגיש שוב ושוב שמלחמתו מכוונת כלפי רומא ולא כלפי שאר העמים יושבי חצי האי. הוא שחרר לחופשי בני ערים זרות שנפלו בשבי, בעוד שאת השבויים הרומאים מכר כעבדים. בערים שכבש הוא ביטל את המסים שגבו הרומאים וגבה מסים נמוכים יותר, אם כי דרש נאמנות מוחלטת וכן אספקה וציוד.‏[15] בפועל, התוצאה שהשיג הייתה דלה יותר מהמצופה, ועל אף שמספר ערים חשובות הצטרפו אליו, הרי שרבות מהן הוא נאלץ לכבוש בכוח הנשק. עם זאת, חניבעל הצליח להחזיק מעמד בחצי האי במשך כ-15 שנים, כשהרומאים אינם מצליחים לגרש אותו משם. בסופו של דבר הוא נאלץ לסגת, לא בגלל תבוסה, אלא כדי להגן על מולדתו שהותקפה בידי צבא רומאי נוסף בפיקודו של סקיפיו אפריקנוס.

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

השירות בצבא הרומי נחשב זכות וחובה של כל אזרח רומאי. באותה תקופה היה מקובל שרק אזרחים בעלי רכוש מינימלי זכאים לשרת בצבא. היו לכך שתי סיבות: הראשונה, שבאותה תקופה היה מקובל שהחיילים רוכשים בעצמם את כלי הנשק, המזון והלבוש. והשנייה הייתה שרק אזרחים שכבר יש להם רכוש יכולים לשרת באמת את המדינה.‏[16] גיוס חובה הונהג רק לעתים נדירות,‏[17] אולם במהלך המלחמה הוא הופעל מספר פעמים בלית ברירה. החיילים חולקו ליחידה צבאית שנקראה לגיון. כל לגיון כלל 3,000 רגלים כבדים מעולים שנקראו לגיונרים, וכן 1,200 קלי נשק.‏[18] מדי שנה גויסו 4 לגיונות.‏[17] בנוסף על כך גויסו חיילים מקרב הערים בעלות הברית הלטיניות והאיטלקיות. הגיוס מהערים השתנה בהתאם לכוח האדם שלהן וצרכיה של רומא.‏[19] בעלות הברית תרמו חילות עזר שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו. מספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים, ולעתים אף עלה עליו.‏[19] חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם. חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.

בניגוד לקרתגו, ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד הצבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו.‏[ח] הקונסול היה מקבל כוחות צבא לפי הצורך, בהתאם למיקום הפרובינקיה. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעתים נדירות, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים ובימים האי-זוגיים חברו.

הלגיון כלל ארבעה סוגי חיילים: ווליטים, האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים.‏[20] הווליטים הגיעו לרוב מהשכבות העניות יותר, והיו צעירים יותר מרוב החיילים בצבא הרומי. הם חומשו בחרב קצרה שנקראה גלאדיוס,‏[21] ומספר כידוני הטלה לשימוש חד פעמי.‏[22] המיגון שלהם היה דל בהרבה משל רוב החיילים, ועל כן הם היו ניידים למדי. ההאסטאטים היו מוגנים טוב יותר מהווליטים.‏[23] הם חומשו, כמו הווליטים, בגלאדיוס, וצוידו גם בהאסטה - חנית כבדה שנועדה לדקירה. הפרינקיפים היו מורכבים מאנשים אמידים יותר. הם היו מוגנים היטב וציודם כלל, בנוסף לגלאדיוס והחנית, גם מגן גדול. הטריאריים היו החיילים המבוגרים ביותר ובעלי האמצעים הרבים ביותר, ובהתאם לכך גם היו מוגנים בצורה הטובה ביותר.

הטקטיקה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה רומית

בראשית ימיו של הצבא הרומי, הייתה טקטיקת הקרב הרומאית מבוססת על הפלנקס היווני. הרומאים למדו במהרה את חולשותיו של הפלנקס - חוסר גמישות, הקושי להיערך בקרקע לא שטוחה והקושי להתגונן כאשר הפלנקס מותקף מהאגפים.‏[ט] חולשות אלו הודגמו כאשר הצבא הרומי נאלץ להילחם בשבטים גאלים בהרי צפון איטליה.‏[24] התורה החדשה שיושמה במהלך המלחמות נגד הסמניטים ומלחמת פירוס, הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה שנקראה מאניפולוס. המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה. כל מאניפולוס כלל שלושה סוגי חיילים. על האגפים הגנו 10 להקות בנות 30 פרשים כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.‏[25]

בתחילת הקרב, הלגיון כולו היה מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה לצד זה עם רווחים ביניהם. כאשר הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. לדעת חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים נסוגו הווליטים לאגפים.‏[26] אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את חניתותיהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.‏[27] לאחר הקרב, ערכו הרומאים בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי, והוא גויס לרוב מקרב בעלות הברית. חולשה זו של הפרשים נחשפה היטב במהלך המלחמה, שכן כאשר התמוטטו הפרשים שהגנו על האגפים בידי פרשי העילית של חניבעל, התברר שהמאניפולוס אינו גמיש דיו, והמאניפולים בקו השני והשלישי לא הצליחו לרוב לבצע תפנית מהירה מספיק כדי להתגונן.‏[28]

הפיקוד הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרגות הצבא הרומי

כאמור, המפקדים העליונים של הצבא הרומי היו הקונסולים, שהתחלפו מדי שנה, אם כי לאחר קרב טראסימנוס נבחר פאביוס מאקסימוס כדיקטטור שתפקידו גבוה משל הקונסולים. לצד הדיקטטור היה "מגיסטר אקוויטום" (תרגום מילולי: "אדון הסוסים", תרגום חופשי: "מפקד הפרשים"), ששימש למעשה כסגן הדיקטטור וייעץ לו. מפקדים נוספים היו הפרוקונסולים. הללו היו קונסולים לשעבר שקיבלו פיקוד על כוחות צבא. הפרוקונסולים מונו על פי "החלטת הסנאט" ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. על כל לגיון פיקד "לגאטוס", וסגנו שנקרא "טריבון לטיקלוויוס". כמו כן, כל לגיון כלל שישה "טריבונים צבאיים", שמונו בידי אספת העם, נדרשו לוותק צבאי של 5 שנים לפחות, וכיהנו למשך חודשיים. הלגיון חולק לקנטוריות, שכללו לרוב בין 100 ל-80 חיילים. על כל קנטוריה פיקד "קנטוריון" (שר מאה). בתחומי אחריותו של הקנטוריון היו ענייני השגרה של החיילים: לאמן אותם לקרב, ולוודא שהם שומרים על הציוד שלהם במצב תקין ושומרים על התנהגות ממושמעת. לקנטוריון הייתה סמכות שיפוט על חייליו במקרים של עברות פעוטות והוא יכול היה להטיל עונשים גופניים. על הפרשים פיקדו ה"דקוריונים", שכל אחד מהם פיקד על "טורמה" (להקה) בת 30 פרשים.

מקרה יוצא דופן היה קרב סילארוס, שבו פיקד על הצבא הרומאי מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי והוביל צבא של מתנדבים.

הקצינים הרומאיים הבכירים שהשתתפו במערכה (לפי סדר כניסתם למערכה)
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
פובליוס קורנליוס סקיפיו[29] Publius Cornelius Scipio בן לאחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. נשלח להיאבק בחניבעל בהיספניה, אולם כשראה שזה האחרון חצה את האלפים, מיהר להתייצב נגדו. הובס בקרב טיקינוס ונשלח להיספניה שם מצא את מותו. אביו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.
טיבריוס סמפרוניוס לונגוס[30] Tiberius Sempronius Longus שימש כקונסול יחד עם סקיפיו. מונה למפקד הכוח שהיה אמור לתקוף את אפריקה, אולם לאחר קרב טיקינוס נקרא לחזור חזרה לאיטליה. הובס בידי חניבעל בקרב טרביה ומאז מילא תפקיד שולי למדי במלחמה.
גאיוס פלאמיניוס נפוס[31] Gaius Flaminius Nepos נבחר לקונסול יחד עם סרוויליוס. לאחר קרבות טיקינוס וטרביה נפל למלכודת מתוחכמת שטמן לו חניבעל ונהרג בקרב טראסימנוס.
פאביוס מאקסימוס Fabius Maximus ידוע בכינוי "קונקטטור" ("המתמהמה"). לאחר קרב טראסימנוס מונה לדיקטטור ויעץ להילחם בחניבעל בשיטה שמאוחר יותר נקראה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית". שיטה זו דגלה בהימנעות מקרבות גדולים ופעולת אדמה חרוכה. כיהן כקונסול חמש פעמים ופיקד גם על הכוחות שלכדו מחדש את קאסילינום וטראנטום. התנגד לסקיפיו אפריקנוס שניסה להעביר את המלחמה מאיטליה לאפריקה. מת עוד לפני קרב זאמה.
מרקוס מינוקיוס רופוס Marcus Minucius Rufus היה מתנגד חריף לפאביוס מאקסימוס. מונה למגיסטר אקוויטום ומאוחר יותר ל-"דיקטטור עמית". פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב גרוניום, נהרג בקרב קאנאי.
גאיוס טרנטיוס וארו Gaius Terentius Varro בן למשפחה פשוטה, נבחר כקונסול לשנת 216 לפנה"ס ודחק בסנאט לצאת לקרב מכריע נגד חניבעל. ביוזמתו גויס אחד הצבאות הרומאיים הגדולים ביותר אי פעם, הצבא כולו הושמד בקרב קאנאי.
לוקיוס אמיליוס פאולוס Lucius Aemilius Paullus מצביא מבריק אך חסר ביטחון עצמי. שימש כקונסול יחד עם וארו ותמך בגישתו של פאביוס מאקסימוס להימנע מקרב. נכשל בניסיונותיו למנוע את שואת קאנאי ונהרג בקרב.
מרקוס קלאודיוס מרקלוס Marcus Claudius Marcellus כונה "חרבה של רומא". היה אחד המצביאים הרומאיים המוכשרים ביותר במערכה זו. הדף את התקפתו של חניבעל על נולה, ולאחר מכן נשלח לסיציליה ולחם נגד הערים הנאמנות לחניבעל ובמיוחד נגד סירקוסאי. לאחר מכן חזר לאיטליה ונאבק בחניבעל במספר קרבות, עד שחניבעל ארב לו והרג אותו.
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס Tiberius Sempronius Gracchus מפקד רומאי מוכשר ששימש כקונסול מספר פעמים. נהרג במהלך המצור על קאפואה כאשר ניסה למנוע מחניבעל להגיש סיוע לעיר הנצורה.
מרקוס קנטיניוס פנולה[32] Marcus Centenius Penula לא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו, אולם התפרסם כאשר הוביל צבא מתנדבים נגד חניבעל. צבאו הושמד בקרב סילארוס.
גאיוס קלאודיוס נרו Gaius Claudius Nero נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס וקיבל ידיעה שעזרובעל ברקה חצה את האלפים ומנסה להתחבר לכוח של אחיו. הפר את הוראות הסנאט ובא לסייע לסלינטור לעצור אותו, השניים הביסו את עזרובעל בקרב מטאורוס. אולם נרו נענש מאוחר יותר על שפעל בניגוד להוראות הסנאט.
מרקוס ליוויוס סלינטור Marcus Livius Salinator נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס ויחד עם נרו הביס את עזרובעל בקרב מטאורוס.

קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל כבד קרתגי; שחזור אמנותי על בסיס מטבע שנמצא בסירקוסאי.
פרשים גאלים היוו מרכיב חשוב בצבאו של חניבעל. חיל הפרשים הגאלי היה מצויד טוב יותר מחיל הרגלים, וללוחמים רבים יותר היה שריון גוף.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – צבא קרתגו

מרבית החיילים בצבא קרתגו היו שכירי חרב זרים,‏[י] ורק הקצונה וחלק מחיל הפרשים היו קרתגים. הקרתגים גייסו לרוב ללא הבחנה את כל אלו שביקשו להתגייס לצבאם. אחד הדברים ההופכים את חניבעל לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, היא העובדה שהוא הצליח להשתלט על ערב רב זה ולהופכו לצבא מלוכד, ולא ידוע על מרידות בצבאו.‏[33] היחידות בצבא קרתגו הופרדו לרוב לפי מוצאם, וחומשו לרוב בנשק שהביאו עמם מארצותיהם,‏[34] אם כי יש רמזים לכך שאת הסוסים סיפקו הקרתגים.‏[35][י"א] בהמשך חימש חניבעל את חייליו בנשק שנלקח שלל מהרומאים.

בתחילת המסע כלל מרבית הצבא חיילים מהיספניה, הארץ שבה חניבעל גדל והתחנך, ולפיכך בטח בהם לרוב יותר מאשר החיילים האחרים. חיילים אלה התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: קלטים, איברים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. הקלטים היו גבוהי קומה לרוב, והתחמשו בחרבות פלקטה ארוכות ומעוקלות מעט. האיברים חומשו גם הם בחרבות אלו, והוסיפו להן גם כידוני הטלה. האיברים הרגליים נפרשו במבנה אחיד בצמוד אחד לשני. הפרשים ההיספנים היו מעולים, אם כי לרוב פחות ממושמעים.‏[36]

מרכיבים חשובים נוספים בצבא הקרתגי היו הקלעים הבליארים, וכן החיילים הלובים. אלו האחרונים היו מוגנים בשריון עור כבד, וכן כידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים. בהמשך שולבו חיילים גאלים בצבא. הללו היו חמושים בחרב ארוכה שנועדה בעיקר לשיסוף, וכן מגן גדול.

אחד המרכיבים החשובים ביותר בצבאו של חניבעל היו הפרשים בני נומידיה, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן, נעזר חניבעל בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פיניקים. הללו היו בני תערובת קרתגים-ברברים ונודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים. הם היו חמושים במגנים עגולים וחניתות.

חניבעל הביא עמו לאיטליה כ-50 פילי מלחמה. במהלך המסע מתו רובם, ועד קרב טרביה שרדו רק מעטים מהם.‏[37] הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים או שלושה אנשים, שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת, היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה, נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או איזמל בין עיניו.‏[38] לעתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.‏[39][40]

הטקטיקה הקרתגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל נחשב לרוב כאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה. הוא ניתח את טקטיקת השדה הרומית ואת חולשותיה, ואימן את חייליו בהתאם. בשל העובדה שצבאו היה מרובה עממים, לא הייתה לצבא זה טקטיקת שדה אחידה, וחניבעל ידע לנצל את היתרונות הגלומים בכל סוגי החיילים שלו. שליטתו בהם הייתה ללא רבב, ולמרות השפות המרובות שלהם ומנהגיהם השונים, הוא הצליח ליצור מהם צבא אחיד היודע להילחם כאיש אחד ונאמן לקרתגו. חייליו לא בגדו בו גם בשעות הקשות ביותר, ומקרי העריקה בצבאו היו נדירים ביותר.‏[41]

חניבעל ידע לפעול בצורה מקורית ולא שגרתית, שיטת הפעולה החביבה עליו הייתה מארבים, תככים ועורמה. הוא היה בין המצביאים הראשונים בהיסטוריה שעשו שימוש יעיל במודיעין צבאי. הוא היה מראיין בעצמו שבויי מלחמה ולומד מהם על אופי המצביאים.‏[42] הוא היה טומן מארבים מוצלחים ומשמיד יחידות רומיות שלמות. הוא ניתח את אחת החולשות העיקריות של הצבא הרומי - חיל הפרשים. חניבעל הבין עד מהרה שחיל הפרשים הוא הענף המוזנח ביותר בצבא הרומי, ומולם הציב את הפרשים הנומידים וההיספנים המעולים שלו. קרבות בין פרשים רומים לפרשים מצבאו של חניבעל, הסתיימו בדרך כלל בניצחון קרתגי. הטקטיקה החביבה על חניבעל הייתה איגוף. במסגרת שיטה זו, היה חיל הרגלים הקרתגי, הנחות מחיל הרגלים הרומאי, מעכב במרכז את הכוח הרומי העיקרי, בעוד הפרשים היו מביסים את הפרשים הרומיים שהיו מוצבים באגפים, ולאחר מכן תוקפים את המניפולוס הרומאי מעורפו.

הפיקוד הקרתגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו, והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון. במלחמה זו היה הפיקוד העליון בידי חניבעל ותחתיו שרתו מפקדים זוטרים. מרבית המפקדים בצבא הקרתגי היו פונים, אולם קצינים אחרים כגון מהרבעל היו נומידים.‏[י"ב]

הקצינים הקרתגיים שהשתתפו במערכה
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
חניבעל Hannibal
  • מרבית הקרבות
אחד המצביאים המוכשרים והמבריקים ביותר בהיסטוריה. פיקד על הכוח כולו והשתתף במרבית הקרבות.
מאגו[43] Mago אחיו הצעיר של חניבעל. לאחר קרב קאנאי חזר לקרתגו בניסיון להשיג תמיכה נוספת, נכשל במשימתו זו ונשלח להיספניה. חזר לאיטליה ונאחז בחופים של צפון הארץ. עזב יחד עם אחיו אולם נהרג בים בדרך חזרה לאפריקה.
מהרבעל[44] Maharbal גנרל ממוצא נומידי, מפקד חיל הפרשים. נודע כאחד המפקדים היותר נועזים והפחות ממושמעים של חניבעל, אם כי חניבעל הפקיד בידיו לעתים קרובות משימות קריטיות ביותר. גורלו אינו ידוע.
חנו Hanno אחיינו של חניבעל, בנו של שופט. נזכר לראשונה בקרב נהר הרון. היה אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של חניבעל, והלה הפקיד בידיו משימות רבות. לא ברור מתי, חזר לאפריקה והשתתף בקרב המישורים הגדולים. גורלו אינו ידוע.
עזרובעל Hasdrubal מפקד חלק מחיל הפרשים והממונה על האספקה. נעלם מהדיווחים לאחר קרב קאנאי.
בומילקר[45] Bomilcar אדמירל קרתגי, אין לבלבל בינו לבין שופט בעל אותו שם. היה אחראי על התקשורת בין חניבעל לאפריקה, ומספר פעמים הנחית עבור חניבעל תגבורות רעננות.
עזרובעל ברקה Hasdrubal אחיו של חניבעל. חצה את האלפים כדי לסייע לאחיו באיטליה אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס.
חניבעל מונומאכוס[46] Hannibal אין לבלבל בינו לבין מפקדו הדגול. נודע לשמצה כאחד הגנרלים האכזריים ביותר של חניבעל.‏[47]
קרתאלו[48] Carthalo אין לבלבל בינו לבין קרתאלו. פיקד על יחידת פרשים במהלך קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח בידי חניבעל כדי להציע לרומאים הסכם שלום. נכשל במשימתו, ושימש כמושל טראנטום. נהרג כאשר הרומאים השתלטו מחדש על עיר זו.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל מגיע לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב מסע המלחמה הקרתגי
חניבעל בהרי האלפים נותן שיחת מוטיבציה לחייליו
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מסע חניבעל לחצי האי האפניני, קרב נהר הרון

המצור על סגונטום נמשך זמן רב בהרבה מכפי שחניבעל תכנן (בין שמונה לתשעה חודשים), מה שאפשר לרומאים להתארגן היטב. שני לגיונות נשלחו תחת פיקוד פובליוס קורנליוס סקיפיו (אביו של סקיפיו אפריקנוס) אל מאסיליה (כיום מרסיי), משם היו אמורים להתארגן ולתקוף את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו אל ליליבאום (כיום מרסלה) שבסיציליה, משם היו אמורים לצאת לפשיטות הטרדה על צפון אפריקה. אולם חניבעל בחר לפעול בדרך מפתיעה ולא צפויה. הוא בחר לא להמתין לסקיפיו בהיספניה, אלא לצאת למסע מהיר ולפגוע באיטליה עצמה.

לרשות חניבעל עמדו בסך הכל בערך 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בהיספניה תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.‏[49] כמו כן הותיר חניבעל בהיספניה צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר, ובידיו אף הפקיד בני ערובה שלקח מכל מנהיגי השבטים. לחניבעל היה מודיעין מדויק באשר למקומות שבהם הוא עומד לעבור, מאחר שבתקופה שבין שתי המלחמות הפוניות סוחרים קרתגיים שוטטו באופן חופשי בחצי האי האפניני,‏[6] מה שאפשר בוודאי לחניבעל לשתול מרגלים בקרב שבטי הגאלים בגאליה ובעמק הפו.‏[50] חניבעל שחרר את חייליו ההיספניים לבתיהם למשך החורף של שנת 219, ובאביב של שנת 218 לפנה"ס גייס את כולם ויצא למסע.‏[51] הוא כבש בסערה את צפון היספניה (שעל פי אמנת האברו הייתה מחוץ לתחום השלטון הקרתגי), ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך, חצה את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).‏[52]

סקיפיו קיבל ידיעות על כך שחניבעל חצה את הפירנאים, אולם סבר שחניבעל רוצה פשוט להיאבק בו בגאליה במקום בהיספניה. סקיפיו חנה באזור נהר הרון, וסבר שבגלל הכמות הגדולה של שבטי הגאלים העוינים באזור, ייקח זמן עד שחניבעל יגיע לשם. אולם חניבעל פעל במהירות מפתיעה. הוא שיחד שבטים אחדים וכפה ברית על אחרים, והגיע תוך זמן קצר אל גדתו הדרומית של הנהר, שם התארגנה מולו קואליציית שבטים, אולם הוא הביס אותם בקרב נהר הרון, וחצה את הנהר. לאחר מכן הגיעה אל המחנה הקרתגי קבוצת ראשי שבטים שהיו בקשר עם חניבעל עוד לפני תחילת המסע, ובראשם ראש שבט בשם מאגילוס. חניבעל הציג אותו בפני חייליו, ולאחר מכן נאם בפניהם ושיבח אותם על גבורתם, וסיפר להם לראשונה את תוכניתו השאפתנית לתקוף את איטליה. לאחר מכן רצה לברר היכן בדיוק חונה סקיפיו, ועל כן שלח 500 פרשים נומידיים לאתר אותו. הפרשים נתקלו בכוח רומאי שנשלח למטרות דומות בידי סקיפיו. הם הובסו ונסוגו חזרה אל המחנה. הפרשים הרומאים עקבו אחריהם, השקיפו מרחוק על המחנה הקרתגי, ודיווחו על ממצאיהם לסקיפיו. סקיפיו נדהם, אולם ארגן במהירות את צבאו על סירות, והחל לשוט בנהר הרון בתקווה להגיע לקרב עם חניבעל מהר ככל האפשר. חניבעל נתן לחייליו לישון היטב בלילה, ועם אור הבוקר המשיך להתקדם צפונה במהירות. כעת כבר לא היה ספק לסקיפיו באשר לכוונתו של חניבעל, ועל כן שלח את אחיו גנאיוס עם מרבית הכוח להמשיך במשימה בהיספניה כמתוכנן, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות האפשרית לאטרוריה ומתוקף תפקידו כקונסול גייס חיילים כדי לעצור את חניבעל.

בספטמבר,‏[53] החל חניבעל להעפיל על הרי האלפים, שהפרידו בין האזור שהרומאים כינו גאליה קיסאלפינה לבין חצי האי האפניני (וכיום מפרידים בין שווייץ לאיטליה), עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.‏[54] כצפוי, התברר שהמשימה קשה ביותר. חייליו האפריקאים של חניבעל סבלו קשות מהקור והשלג. הפילים חלו כולם, והורגש מחסור כבד במזון. אולם מכשול גדול יותר היה שבט האלוברוגים. היה זה שבט גאלי עוין שחי בהרים הללו, וחניבעל הצליח אך בקושי לגבור עליהם ולהגיע אל פסגת ההרים. פוליביוס מציין שחניבעל הגיע אל פסגות ההרים בזמן ש"תקופת השקיעה עם בוקר של הפליאדות כבר הגיעה ושלג כיסה את פסגות ההר",‏[55] מה שרומז על ה-7 או ה-9 בנובמבר.‏[56] חניבעל נאם בפני חייליו, והצביע על איטליה כמה קרובה היא. הם החלו בירידה, שהייתה קשה לא פחות מהעלייה. הדרך הייתה צרה, מכוסה סלעים שלג וקרח. חניבעל הורה לחייליו ליצור מעבר נקי משלג, והשתמש לשם כך לעתים בנוזלים חמים שהותזו על הקרח. בסופו של דבר הגיע אל אדמת איטליה עם 20,000 רגליים, 6,000 פרשים, ומספר לא ברור של פילים.

קרבות ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר טיקינוס כיום
קרב טראסימנוס
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב טיקינוס, קרב טרביה, קרב טראסימנוס

חניבעל נחת עם צבאו התשוש והחולה באזור אטרוריה (כיום טוסקנה). בפניו עמדו שתי משימות עיקריות, הראשונה הייתה לדאוג למזון ומנוחה עבור חייליו, והשנייה הייתה להשיג בעלי ברית כיוון שהצבא שהיה לו הגיע בקושי לממדים של צבא קונסולרי ממוצע.‏[57] את שתי הבעיות ניתן היה לפתור באמצעות השבטים הגאליים הרבים שחיו באזור. השבטים הגאלים החזקים ביותר שחיו באזור באותה תקופה היו הבויים, האינסוברים והטאורינים. כאשר הגיע חניבעל לאזור, הסתכסכו האינסוברים, שהיו בקשר עמו, עם הטאורינים. חניבעל התערב לטובת האינסוברים, הטיל מצור על בירתם של הטאורינים (טורינו), ולאחר שלושה ימים של מצור כבש אותה וטבח בתושביה. הייתה זו תצוגה מחושבת של אכזריות, שנועדה להטיל מורא בקרב השבטים האחרים.‏[57] ואכן חלק מהשבטים הצטרפו אליו, אולם מרביתם חששו מהרומאים והעדיפו להישאר נייטרליים. חלק אף שרתו בצבא הרומאי.

סקיפיו קיבל בינתיים ידיעות על כך שחניבעל הגיע לאטרוריה. הוא נדהם מכך שחניבעל הצליח להגיע אל איטליה בשלום, ואף להילחם בטאורינים. אולם גם חניבעל היה מבולבל, שכן הוא לא ציפה שמצביא רומאי ינטוש את הלגיונות שלו, ולא ידע עם כמה חיילים הגיע סקיפיו.‏[58] סקיפיו החליט לעצור את חניבעל. הוא בטח בכושרם הנמוך של חיילי צבא קרתגו, ומעיד על כך משפט שאמר לחייליו: "יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו יתגלה כי האלפים הם אלו שכבשו את חניבעל".‏[59] בפני חניבעל עמדה אפשרות להתחמק מקרב, בחירה שנראתה נכונה לאור מצבם הירוד של חייליו, אולם הוא החליט להילחם, משום שידע שניצחון מרשים יעודד את הגאלים האחרים להצטרף אליו, וכן משום שרצה בלאו הכי לנוע קדימה כדי לחבור אל כוחות האינסוברים והבויים שהבטיחו לו סיוע, מה שבהכרח היה מפגיש אותו עם סקיפיו.‏[60] חניבעל רצה להעלות את המורל של חייליו, ועל כן לקח כמה גאלים שנפלו בשבי, עינה אותם קשות, ולאחר מכן, כשהם פצועים וחבולים, הציג אותם בפני חייליו והציב בפניהם כלי נשק גאלים, וכן סוסים ובגדים יקרים, ושאל אותם אלו שניים מהם מוכנים להילחם זה בזה, בתנאי שהמנצח שיהרוג את השני יזכה בחירותו ובכל המתנות. כולם הסכימו פה אחד, חניבעל הטיל גורל והזוכים נאבקו זה בזה עד שאחד מהם הרג את השני וזכה בחירותו ובמתנות. לאחר המחזה קם חניבעל והסביר לחיילים את אשר רצה להמשיל להם, מצבם דומה למצבם של השבויים, לא נותרה בפניהם כל ברירה, אם ילחמו יהיה להם כל עושרה של רומא, אולם לסגת אי אפשר.‏[61] למחרת צעד חניבעל כדי להיפגש עם הבויים, בעוד סקיפיו צעד כדי למצוא אותו. סקיפיו חצה את נהר הפו ואת נהר טיקינוס (כיום טיצ'ינו), ובאזור פאביה הצבאות נפגשו. לחניבעל היה יתרון קל בפרשים, ובקרב טיקינוס הובסו הרומאים, וסקיפיו עצמו נפצע וניצל רק תודות לבנו (לימים סקיפיו אפריקנוס).‏[62] לאחר הקרב נסוגו הרומאים אל מעבר לפו, חניבעל רצה לדלוק אחריהם, אולם הם הרסו את הגשרים, ולקח זמן עד שהוא מצא מקום שבו המהנדסים שלו יכלו לבנות גשר חדש.‏[63]

קרב טיקינוס היה קרב קטן ולא חשוב, ויש כאלו שאינם מונים אותו כקרב.‏[י"ג] אולם למרות זאת, הקרב זעזע את הרומאים, שנוכחו לדעת שהלוחמים של חניבעל אינם חלשים כפי שחשבו. סקיפיו ואנשיו נמלטו לנהר הטרביה והתבצרו במושבה הרומאית פלנקטיה (פיאצ'נצה). חניבעל כבש את העיר קלאסטידיום, שהיוותה בסיס אספקה רומאי חשוב, ונע לכיוון מחנהו של סקיפיו על נהר הטרביה.‏[64] הסנאט הזעיק את הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס מסיציליה, והלה אכן הגיע בנובמבר של אותה שנה.‏[65] היה זה סוף שנת 218 לפנה"ס, ושנת הכהונה של סקיפיו וסמפרוניוס כקונסולים עמדה להיגמר. סמפרוניוס היה להוט לזכות בניצחון על חניבעל שיאפשר לו לזכות בכהונה שנה נוספת. סקיפיו, לעומת זאת, רצה לתת לחייליו לנוח במהלך החורף ולתקוף באביב. אולם אותו זמן זכו פרשיו של סמפרוניוס בניצחון זעום על קבוצת פרשים של חניבעל שבזזה שטחים גאליים, והניצחון הלהיב את סמפרוניוס, שרצה לצאת למערכה מהר ככל האפשר. מכיוון שסקיפיו היה פצוע, הסמכות המלאה הייתה בידי סמפרוניוס, שתכנן לצאת לקרב כבר למחרת. חניבעל ניצל עד תום את להיטות אויבו‏[66] וגרר אותו למלכודת מתוחכמת. בדצמבר נפגשו הצבאות בקרב טרביה, שנערך על פי התנאים של חניבעל. הקרב הסתיים בניצחון קרתגי מוחץ, והרומאים איבדו בין 15,000 ל-25,000 חיילים.

לאחר הניצחון נהרו אל חניבעל כל שבטי הגאלים של עמק הפו, פרט לשבט הקנומאנים.‏[67] שיתוף פעולה זה אפשר לחניבעל להניח לצבאו לנוח במשך החורף. הרומאים הבינו שהגנה על עמק הפו אינה אפשרית יותר, והחליטו למנוע מחניבעל לנצל את כיבושיו כדי לפלוש למרכז איטליה ולאיים על רומא עצמה.‏[67] כצפוי, סמפרוניוס וסקיפיו לא נבחרו שוב לקונסולים, ובמקומם נבחרו כקונסולים של שנת 217 לפנה"ס גאיוס סרוויליוס גמינוס וגאיוס פלאמיניוס נפוס. סרוויליוס קיבל את הפיקוד על שאריות צבאו של סקיפיו באזור ארימיניום (רימיני), ופלאמיניוס פיקד על חייליו של סמפרוניוס באזור ארטיום (ארצו).‏[68] משני מקומות אלו ניתן היה לפעול בקלות נגד חניבעל, ולא משנה באיזו דרך הוא ינוע מעמק הפו אל מרכז איטליה, הוא ילכד בין שני הצבאות. מיד לאחר שהתפנו מעברי האפנינים משלג, פלש חניבעל מבולוניה דרך מעבר קולינה אל אטרוריה. פלאמיניוס הופתע, ופנה דרומה כדי להגן על רומא עצמה, חניבעל עקב אחריו וניסה לגרור אותו להילחם בקרב על ידי ביזת האזור. יועציו של פלאמיניוס דחקו בו להמתין לכוח של סרוויליוס שאמור לחבור אליו, אולם פלאמיניוס רצה לזכות בכל התהילה לבדו, ועם צבאו בן ה-40,000 איש תכנן להציב מארב לחניבעל בארטיום, אולם חניבעל עקף אותו והמשיך קדימה. בשל הצעידה המאומצת רבים מחייליו של חניבעל חלו, ואף הוא עצמו לקה בדלקת קשה בעינו, כאשר קיצרו את הדרך באזור ביצות בפירנצה. אולם הוא סירב לעצור כדי לטפל בחולים.‏[69] כאשר נודע לפלאמיניוס שחניבעל עקף אותו ודבר לא מפריד בינו לבין רומא, מיהר לרדוף אחריו. חניבעל ארב לו והשמיד את צבאו בקרב טראסימנוס. כ-15,000 רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו.‏[70]

במהלך הקרב, 6,000 לוחמים רומאים הצליחו להימלט ומצאו מקלט בכפר אטרוסקי סמוך. חניבעל שלח את מהרבעל ללכוד אותם. מהרבעל הקיף את הכפר והרומאים נכנעו כשהובטח להם שלא יפגעו בהם. חניבעל כינס את כולם והודיע להם שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חייהם בשמו. הוא כלא את השבויים הרומאים, בעוד את בעלי בריתם שחרר לבתיהם באומרו שהוא בא להילחם ברומאים ולא באיטלקים. בדרך זו קיווה למשוך אחריו את בעלי בריתם של הרומאים.‏[71]

האסטרטגיה הפביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסטרטגיה הפביאנית
פסל של פאביוס מקסימוס בארמון שנברון בווינה

פלוטארכוס מתאר את שאירע ברומא לאחר קרב טראסימנוס:

Cquote2.svg

כששמע פומפוניוס הפראיטור על המפלה הזאת קרא את העם לאספה, עמד על רגליו ודיבר בלי עקיפין ובלי אחיזת עיניים, ונקט לשון גלויה: "נוצחנו רומיים, בקרב אדיר, הצבא הושמד פלאמיניוס הקונסול נפל הימלכו בדעתכם בעניין ישועתכם!" כרוח סערה נפלו דברים אלו על ים ההמון הרב, וכל העיר הייתה מהמהמת. עשתונות האנשים לא עמדו בפני מבוכה כזאת ואבדה כל עצה.

Cquote3.svg
פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 3.

הקונסול השני סרוויליוס לא ידע על המפלה ורצה להגיע אל פלאמיניוס במהירות האפשרית. הוא שלח אליו את גאיוס קנטיניוס‏[י"ד] עם כמה אלפי פרשים אל אגם טראסימנוס. מרגליו של חניבעל סיפרו לו על כך, והוא שלח את מהרבעל עם יחידת פרשים כדי לעצור אותו. מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות, אולם ההיסטוריון בן זמננו ג'ון לייזנבי (John Lazenby) מעריך שהיא נערכה באזור אסיזי.‏[72] לטענת ליוויוס ופוליביוס, בהתנגשות הראשונה נהרגו כמחצית מהם וביום שלמחרת נשבו כולם,‏[73] אם כי אפיאנוס טוען ש-3,000 נהרגו, 800 נלקחו בשבי והשאר נמלטו.‏[74] קרב זעיר זה זעזע את רומא המזועזעת בלאו הכי‏[75] והוחלט למנות דיקטטור.‏[ט"ו] למשרה אחראית זו נבחר פאביוס מאקסימוס.‏[76]

חניבעל חצה את אומבריה ופיקנום ללא הפרעה. הוא בחר שלא לעלות על רומא, כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה. כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס, הגיע אל חופי הים האדריאטי. היה זה אזור פורה למדי. חניבעל הניח לחייליו לבזוז ולרצוח בערים שעבר בהן, משום שהיה חייב לפצות אותם אחרי כל התלאות שעברו.‏[77] חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים. הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. מכיוון שחנה על החוף, הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו.‏[78] ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו, שכן במקביל, התנהלה המערכה בהיספניה לרעת קרתגו. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום פוליה). אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים: הדאוניים, הפאוקטיים והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים, והשחית באופן שיטתי את האזור שסביב המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). לאחר מכן הוא קבע את בסיסו באיאפיגה, ופעל כדי להביא את כולה תחת שליטתו. ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום (Spoletum),‏[79] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.‏[80]

פאביוס, הדיקטטור החדש, הבין בינתיים שחייליו עתירי הניסיון של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל, ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים: אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה ולדאוג שלחניבעל לא תהיה אספקה. הוא יצא עם ארבעה לגיונות יחד עם המגיסטר אקוויטום[ט"ז] מרקוס מינוקיוס רופוס, וחנה באיקאי (כיום טרויה), מרחק של שישה קילומטרים ממחנהו של חניבעל.‏[81] כאשר שמע חניבעל על כך, מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. פאביוס עקב מאז תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת, לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור, הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", ועל אף שהוכיחה עצמה כיעילה, ברומא היא נחשבה לפחדנות. החיילים, ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס, לחצו שוב ושוב על פאביוס לצאת לקרב, וכאשר סירב, זכה לכינוי "מורו של חניבעל".‏[82]

חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפלש לקמפניה ופשט על הערים סביב המושבה הרומית בנבנטום (כיום בנוונטו). על פי פוליביוס, חניבעל לכד עיר בשם "ונוסיה" (Venosia).‏[83] מיקומה של עיר זו אינו ידוע. ליוויוס מזכיר שחניבעל כבש עיר אחרת בשם "טלסיה" (Telesia),‏[84] שנמצאה כ-36 ק"מ מבנבנטום.‏[85] פאביוס כדרכו לא הגיב. חניבעל שראה זאת, החליט לפשוט על אזור "אגר פלרנוס", שהיה מקום פורה ועשיר. חניבעל הסיק שגם אם פאביוס לא יתקוף, לפחות בעלות הברית של רומא יבינו שרומא אינה יכולה לספק להם הגנה ויערקו לצד שלו.‏[86] הוא אסף כמות גדולה מאוד של שלל, ורצה להביא אותו אל מקום שבו יוכל לאחסן אותו לקראת החורף המתקרב. הוא טעה בדרכו חזרה, ופאביוס לא עמד בפיתוי וניסה לארוב לו בקרב אגר פלרנוס. חניבעל הצליח להתחמק מהמלכודת של פאביוס בדרך מקורית ולא צפויה, הוא שיגר עדר שוורים על החיילים הרומאיים.‏[87]

המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא. חניבעל ניצל זאת, וכדי להגביר את הזעם על פאביוס, הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן פרט לאדמותיו של פאביוס, ואף העמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. במקביל, הסכים פאביוס לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל. על פי ההסכם, כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט, שכעס על ההסכם, סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.‏[88]

חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס. לצורך כך הוא בחר בעיר גרוניום (Geronium) באזור מוליזה של ימינו. לאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים, הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה. הוא הרג את התושבים, אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר, ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא חזרה לרומא, על פי המקורות לצורך תפקידים דתיים, אולם ככל הנראה יזם את חזרתו כדי לשמור על מעמדו הפוליטי בעיר.‏[89] הוא הותיר את מינוקיוס כמפקד בשטח, והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה, שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים. את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, שהתגונן בקושי. הוא ניצל רק תודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.‏[90] אולם למרות זאת, אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום, ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.‏[91]

כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא, שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. קרנו של פאביוס הלכה וירדה בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות אותו כ"דיקטטור עמית", דבר שלא נעשה מעולם ברומא.‏[92] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים. הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.‏[93] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. הוא תכנן להציב לו מלכודת באופן הבא: בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית, שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה. חניבעל תכנן לתפוס אותה, אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת. על כן החביא רבים מחייליו באזור התלולית, ושלח אחרים כביכול לכבוש אותה. מינוקיוס שראה זאת, מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב. חייליו של מינוקיוס פנו לסגת, אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת בדאגה על הנעשה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה. בלית ברירה, הורה חניבעל לחייליו לסגת. הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. לאחר הקרב ביצר חניבעל את מחנהו, והעביר את החורף בשקט.

קרב קאנאי ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קאנאי
קרב קאנאי
חיילים קרתגים בוזזים שלל מגופות חיילים רומאים

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס, התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, וההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי, שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה והוא מצא בה גם אספקה בשפע. הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים, וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר. על פי טענת פוליביוס, היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 ו-6,000 פרשים,‏[94] בעוד שעל פי טענת ליוויוס, היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית, אם כי הם הוגדלו מעט עד שכללו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.‏[95] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.‏[96] לחניבעל היו באותה תקופה בערך 40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח הודות לגאלים שהצטרפו אליו לאחר הניצחון בטראסימנוס.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (כיום אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ההוראה לצאת לקרב הגיעה ממילא מהסנאט.‏[97] הקרב נפתח בהסתערות פרשים. המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו את הפרשים הרומאיים. במקביל, החלו הרומאים לתקוף את חיל הרגליים הקרתגי, שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,‏[98] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף. מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם. בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל: מינוקיוס, הדיקטטור לשעבר, פאולוס, הקונסול השני של אותה שנה, וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.‏[99] היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית, שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, חלק מהמצביאים הקרתגיים ובראשם מהרבעל יעצו לחניבעל ללכוד את רומא חסרת ההגנה בהתקפת פרשים מהירה. בצעד שנותר תמוה עד ימינו, חניבעל סרב.‏[100] לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט. ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת,‏[101] אם כי הנס דלבריק טוען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.‏[102] לדעת אדריאן גולדסוורת'י, העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום נוח.‏[103] עם זאת, חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה.‏[104]

לאחר קאנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של חניבעל

לאחר קרב קאנאי, בילה חניבעל זמן מסוים באיסוף השלל ובהכרעת כיסי התנגדות רומאיים אחרונים. וארו עצמו נמלט מהקרב עם שבעים פרשים בלבד.‏[105] כוח רומאי גדול יותר, שכלל מעל 2,000 לגיונרים, נמלט לעיר קנוסיום (כיום קאנוסה). מפקדיהם, שסברו שהקיץ הקץ על רומא, תכננו להימלט מחצי האי דרך הים. המזימה נמנעה הודות ליוזמתו של סקיפיו הצעיר,‏[106] שארגן את חבירת הכוח אל מחנהו של וארו שחזר מובס אל רומא.‏[107]

חניבעל בילה כמה ימים במנוחה, ולאחר מכן, מכיוון שהיה זקוק לכסף, ניסה לארגן את פדיונם של השבויים הרומאיים שבידיו. הוא שלח עשרה מנכבדי השבויים אל העיר, והללו התחייבו לחזור למחנה הקרתגי בלי קשר לתוצאות המשא ומתן. כמו כן שלח את אחד מקציניו, קרתאלו, בניסיון להגיע להסכם כניעה הוגן, אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וקרתאלו הצטווה לעזוב את רומא מיד. צעד אמיץ זה נחשב כיום למעשה שהציל את רומא בשעת משבר.‏[108] הסנאט אף סירב לפדות את השבויים, בטענה שהללו בגדו בחובתם כחיילים. הרומאים החלו לנקוט בצעדים מעשיים כדי לשקם את העיר. אשמת הכישלון הוטלה על שתי בתולות וסטליות שסרחו. נשים נשואות הצטוו לא לצאת מבתיהן כדי לקונן על אחיהן בעליהן ובניהן שנהרגו, והקינות הוגבלו לזמנים ולמקומות מסוימים. גיל הגיוס הונמך ל-17, ופושעים ועבדים קיבלו רשות לפדות עצמם ולהתגייס לצבא. כלי הנשק הוצאו ממקדשי האלים והחיילים החדשים חומשו בהם. מרקוס יוניוס פארה מונה כדיקטטור באופן זמני.‏[109]

המטרה העיקרית של הצבא הקרתגי כעת, הייתה למצוא בסיסים לחורף, וכן לפתור את בעיית האספקה. חניבעל עזב את פוליה ופלש למחוז קמפניה. משקרב החורף, הגיע לשערי העיר החשובה נולה. חניבעל תכנן לכבוש אותה בהסתערות פתע, אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפני הקרתגים את שעריה,‏[110] וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר וכרת עמם ברית הוגנת, על פיה הורשתה קפואה לשמור על חוקיה ומנהגיה, ובניה היו פטורים משירות בצבאו של חניבעל.‏[111] חניבעל קבע את מחנהו בהר טיפאטה סמוך לקפואה, והורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק, אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים קמפנים שונים, וכן מהברוטים, הלוקנים, הסמניטים והאפולים, שכולם הציעו לו נאמנות. חשוב לציין שהברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות מהברית שהציעו הרומאים, כך שהיה קל יותר לקבל אותה.

חניבעל המשיך לנסות להעביר לצידו את הערים המקומיות. הוא תקף את נאפולי, וחיל המצב הרומאי שלה הובס מול חומות העיר.‏[112] עם זאת, הסנאט המקומי עמד באומץ בהתקפה, וחניבעל נאלץ לוותר. חניבעל השיג פיצוי בכך שלכד בהסתערות את הערים נוקריה (Nuceria) ואקרי (Acerrae). במקורות מתואר טבח אכזרי שביצע חניבעל בתושבי הערים שנמלטו בהמוניהם,‏[113] אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור וסוברים שמדובר בתעמולה רומית.‏[114] במקביל, תקף חניבעל את העיר החשובה קאסילינום, ששכנה על גבול פוליה-קמפניה. הרומאים היו נחושים למנוע את נפילת העיר, והדיקטטור פארה יצא בראש צבא אליה. חניבעל הביס את הצבא הרומאי בשערי העיר, מה שאפשר לו להטיל עליה מצור יעיל. העיר הורעבה קשות, וכל מאמצי הרומאים להעביר אליה סיוע נכשלו. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר נכנעה העיר והסכימה לקבל אליה חיל מצב קרתגי. במקביל, הותקפה פאטאליה (Petelia) בידי כוח קרתגי שכלל גם המוני מתנדבים מקומיים טריים. מנהיגי העיר פנו לסנאט, אולם הלה הודה שאין ביכולתו לעשות דבר.‏[115] כעבור עשרה חודשים, לאחר שלא נותר עוד מזון בעיר, נכנעו התושבים.‏[116]

הרומאים מצדם, החליטו להמשיך מעתה ואילך עם שיטת האסטרטגיה הפביאנית. חניבעל העביר את חורף 216-217 בקפואה, וחייליו נהנו משפע המותרות שבעיר, מה שהוליד את הביטוי "חורף קפואני". פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, שלח משלחת רשמית לדון עמו על ברית אנטי-רומאית. ברית כזו הייתה בדיוק מה שחניבעל היה צריך: פיליפוס יכל לספק לחניבעל כוחות רעננים שקרתגו התקשתה לספק לו. תנאי ההסכם שנחתם קבעו כי המלך יכין צי גדול בן כמאתיים אניות, יפלוש לאיטליה, יבוז את החופים ויילחם בים וביבשה בכל הכוח שברשותו; בתמורה יוכל להרחיב כרצונו את גבולות ממלכתו בבלקן. עם זאת, הרומאים הפעילו על פיליפוס לחץ כבד והתוכנית נדחתה לשנה הבאה. כמו כן, גם בסרדיניה החלו המקומיים לגלות עצבנות כלפי השלטון הרומאי, ובהיספניה החלו שני אחיו של חניבעל‏[י"ז] להשיב מלחמה נגד האחים סקיפיו. הרומאים מצאו עצמם נאבקים בארבע זירות בו זמנית (איטליה, סרדיניה, היספניה, הבלקן), וחניבעל יכל לקוות שבקרוב מאוד יאלצו לבקש כניעה.

תנופה קרתגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש יונו בקרוטון

כקונסולים של שנת 215 לפנה"ס נבחרו מרקוס קלאודיוס מרקלוס וטיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. מרקלוס חנה בנולה, וגרקכוס חנה בעיירות בקמפניה. חניבעל חנה בהר טיפאטה, לא רחוק מקפואה. שני הקונסולים החליטו לבצע פשיטות על כפרי השבטים הנאמנים לחניבעל, במטרה להתיש אותם ולגרום להם לחזור לברית עם הרומאים. גרקכוס ביצע פשיטה על כפריהם של שבטים הנאמנים לחניבעל. חניבעל האמין שגרקכוס עדיין בוזז ויקל עליו לתפוס אותו, אולם גרקכוס נמלט לקומאי והתבצר בה. חניבעל נסוג לטיפאטה וחזר עם מגדלי מצור, אולם לאחר קרב קצר נאלץ לסגת חזרה לטיפאטה.‏[117]

בהמשך הגיעה תלונה נוספת אל חניבעל מפי בעלי בריתו, שמרקלוס משחית את אדמותיהם. חניבעל תקף את נולה, מבצרו של מרקלוס, אולם מרקלוס התגונן היטב, הוציא להורג את כל מי שלא היה נאמן לרומא, וביצע גיחות נועזות על החיילים הקרתגיים. לכך הצטרף גשם כבד שהקשה עליהם. חניבעל איבד כמה אלפי חיילים בעוד אבידות הרומאים הסתכמו במאות ספורות בלבד. בנוסף על כך, בקרב זה קרה לחניבעל מה שלא אירע לו עד אז אלא פעמים מעטות בלבד במהלך המערכה באיטליה. כמה מאות פרשים נומידיים ואיברים ערקו אל הרומאים תמורת הבטחה לאדמה.‏[118]

חניבעל נסוג חזרה לאפוליה, והקים כוח מיוחד שכלל בעיקר מגויסים טריים משבט הברוטים. כמפקדם מינה חניבעל את חנו בן בומילקר, והורה לו לנסות לתפוס את ערי יוון הגדולה. ערים אלו היו למעשה מושבות יווניות בשליטת רומא, שהמרירות בהן נגד הרומאים הייתה רבה. עם זאת, התברר שהיוונים חששו יותר מדי מהרומאים, והצלחותיו של חנו היו מועטות. הוא ניסה את מזלו ברגיום, אולם נכשל. לאחר מכן נע לכיוון לוקרי, שתושביה החלו להימלט בהמוניהם. כוח פרשים קרתגי בפיקודו של מצביא בשם חמילקרת, פתח במרדף אחרי הנמלטים, והצליח להניס אותם חזרה אל בין החומות. חנו הצליח להגיע למשא ומתן עם הלוקרים, על פיו העיר לא תיבזז ולא תיפגע, ובתמורה יקבלו הקרתגים שימוש חופשי בנמל החשוב של לוקרי.‏[119] אולם הברוטים, שמלכתחילה הצטרפו אל חניבעל במטרה לשדוד ולבזוז, התאכזבו מכך. בתגובה הם תקפו את נמל קרוטון בלי לבקש אישור מהמפקדים הקרתגיים, וזאת במטרה שהשלל יהיה שלהם בלבד.‏[120] קרוטון הייתה עיר עשירה ששכן בה מקדש מפורסם של יונו. חניבעל ידע שביזת עיר כזו תבאיש את ריחו בעיני שאר הערים, ועל כן הורה לחנו לפנות את נכבדי התושבים ובראשם אדם בשם אריסטומאכוס אל לוקרי, ולהתיר לברוטים לשדוד באופן מפוקח את האחוזות הריקות.‏[121]

ייצוב החזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 214 לפנה"ס נבחרו מאקסימוס (פעם רביעית בחייו) ומרקלוס (פעם שלישית בחייו). בין השניים היו חילוקי דעות, שכן מרקלוס החזיק בדעה שיש להילחם בחניבעל בכל אמצעי, בעוד מאקסימוס רצה להמשיך ולהשתמש באסטרטגיה הישנה שלו של אדמה חרוכה. אולם הכל היו תמימי דעים שרומא נמצאת כעת במלחמה גדולה בכמה חזיתות, ועל כן החלה רומא בהכנות גדולות במסגרתן הוגדל מספר הלגיונות ונבנו ספינות מלחמה חדשות ביוזמת אנשים פרטיים. חניבעל מצדו נע מקמפניה לפוליה, וחנה ליד אגם אווארנוס (Avernus), רשמית לצורך הקרבת קורבנות, אולם בפועל כדי לרגל אחר הביצורים של העיר פוטואלי. הוא העמיד פנים שמטרתו היא העיר קומאי, אולם פנה בהפתעה אל פוטואלי, שחיל המצב הרומאי שלה כלל 6,000 איש והייתה בטוחה באופן טבעי בשל תנאי השטח הקשים ובנוסף לכל גם בוצרה היטב.‏[122] לאחר שלושה ימי מצור, נסוג חניבעל ועבר לבזוז את סביבותיה של נאפולי. העיר ניצלה רק תודות להבטחה מצד מספר סנאטורים מנולה, שהבטיחו להסגיר לידיו את העיר. חניבעל נע לכיוון נולה, אולם הקונסול מרקלוס קיבל ידיעה מוקדמת על הקשר והגיע בזמן כדי לעצור אותו.‏[122]

במקביל, פאביוס קיבל ידיעה שחנו נע עם צבאו אל בנבנטום (בנוונטו), כ-50 ק"מ צפונית-מזרחית לנאפולי. תנועה זו הותירה את העיר קאסילינום ללא הגנה ופאביוס פתח במצור עליה. במקביל, הפרוקונסול גרקכוס נע עם כוחותיו אל אותו אזור בדיוק, מכיוון לוקריה (Luceria). לגרקכוס נודע שחנו חונה באזור הנהר קלורה אירפינו (Calore Irpino), כשלושה קילומטרים בלבד ממחנהו של גרקכוס.‏[123] גרקכוס הצליח לקבל אישור מיוחד מהסנאט לצאת לקרב, שנראה לכאורה לא שקול בהתחשב בכך שחייליו של גרקכוס היוו מיליציה שכללה בעיקר עריקים, וכן פושעים ועבדים שהובטחה להם חנינה וחירות. אולם לאחר יום של התכתשות, שכונה קרב בנבנטום, הביסו הרומאים את הקרתגים וחנו נמלט משדה הקרב עם פחות מאלפיים פרשים. גרקכוס חגג את ניצחונו בבנבנטום ולאחר מכן חזר לרומא. במקביל נחלו הקרתגים כישלון נוסף כאשר מרקלוס הדף התקפה של חניבעל על נולה.‏[124]

המצור על קאסילינום לא התנהל לשביעות רצונם של הרומאים. פאביוס ספג אבידות כבדות ונאלץ לבקש ממרקלוס לבוא לעזרתו. למזלם של הרומאים, חניבעל איבד עניין בנולה והחל לנוע אל טראנטום (טאראנטו) שבפוליה. מרקלוס העז להפקיד את נולה בידי 2,000 חיילים ונע במהירות אל קאסלינום עם שאר הכוח. התגבורת לא שינתה משמעותית את המצב, והעיר נפלה לבסוף בעזרת תחבולה.‏[125] לאחר מכן, בתוך כמה ימים לכדו הרומאים סדרת ערים, בקרבות שפרטיהם אינם ידועים: פולפולה, מאלאה, קומפסה, טלסיה, קומפולטריה ואורביטניום. על פי המקורות, במהלך קרבות אלו איבדו הקרתגים 25,000 איש, מספר מוגזם ככל הנראה. כמו כן נתפסו 370 עריקים מהצבא הרומי. הם נשלחו לרומא ושם הוצאו להורג באכזריות.‏[126]

מלחמת התשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראנטום והמפרץ במבט מהאוויר
מטבע שנטבע בטראנטום בתקופת הכיבוש הקרתגי

עם תום השנה ותחילת שנת 213 לפנה"ס, נבחרו כקונסולים קווינטוס פאביוס מאקסימוס (בנו של פאביוס הראשון) וגרקכוס (פעם שנייה בחייו). באותה שנה בחר חניבעל להשתלט על העיר טראנטום, שהייתה נתונה תחת שלטון רומא מאז מלחמת פירוס, והמרירות בה נגד הרומאים הייתה גבוהה. העיר הייתה (ועודנה) עיר נמל חשובה בפוליה, ועל כן בעלת חשיבות אסטרטגית רבה מבחינת חניבעל. שני צעירים מבני העיר נפגשו עם חניבעל והגיעו עמו לתנאים שהשביעו את רצון שני הצדדים. עם זאת, כאשר חניבעל נע אל תוך שטח טראנטום, התברר שבני בריתו אינם חזקים מספיק, והוא נאלץ לשהות באזור תקופה ארוכה. הרומאים מצדם כבשו חזרה את העיר החשובה אריפי.‏[127] השנה כולה עברה ללא התרחשויות מיוחדות למעט פשיטות של שני הצדדים.

בשנת 212 לפנה"ס נבחרו כקונסולים אפיוס קלאודיוס פולכר וקווינטוס פולוויוס פלאקוס. בתחילת השנה הוציאו הרומאים להורג שני בני ערובה שבני טראנטום הפקידו בידיהם. בעקבות כך, האופוזיציה האנטי-רומאית בטראנטום התחזקה מאוד, ובוגדים מתוך העיר הכניסו פנימה את חניבעל בחשאי. בעזרת המקומיים, נטבחו לאחר קרב קצר כל החיילים הרומאים בעיר, פרט לאלו שנמלטו אל האקרופוליס. חניבעל נאם בפני אנשי טראנטום, הציג עצמו כמשחרר משלטונם העריץ של הרומאים, והזכיר להם את העובדה שלאחר קרב טראסמינוס הוא שחרר כמה טראנטינים שנפלו בשבי. הוא הבטיח לא לגבות מיסים ולא להציב מושל קרתגי בעיר, אולם ככל הנראה הסכימו הטראנטינים בהמשך להתפשר וחניבעל הותיר בעיר חיל מצב תחת פיקודו של קרתאלו.‏[128]

הקונסולים החדשים החלו להטיל מצור על קאפואה, ובזזו את השדות באזור. חניבעל שלח את חנו כדי לדאוג לאספקת תבואה סדירה לקפואה. חנו הגיע מברוטיום ואסף תבואה מבעלות הברית הקמפניות. הוא חנה בסתר כשלושה קילומטרים מבנבנטום, ושלח משם את התבואה אל קפואה. הקונסולים קיבלו מידע על כך וחנו בבנבנטום עצמה, מרחק של יום מקפואה, במטרה לארוב לשיירת האספקה של חנו. התפתח קרב, במהלכו ספגו הקרתגים אבידות כבדות והרומאים בזזו את האספקה.‏[129] חניבעל היה אותה תקופה עסוק בהכנעת חיל המצב הרומאי של טראנטום, שהתבצר כאמור באקרופוליס, אולם השתכנע שההגנה על קפואה חשובה יותר.‏[130] הקונסולים קיבלו מידע על התקדמות מחנהו של חניבעל, ועל כן הזעיקו את הפרוקונסול גרקכוס, שחנה בלוקאניה. עם זאת, גרקכוס מת בדרך וצבאו התפזר. המקורות מוסרים גרסאות רבות בנוגע למותו, על פי חלק מהגרסאות הוא מת בידי קבוצת לוקאנים, שהזעיקו לעזרתם גדוד פרשים קרתגיים בפיקודו של מאגו ברקה. אולם במחקר המודרני מקובל להאמין שהוא נע עם צבאו מלוקאניה אל קמפניה ובדרך נהרג במארב שיזם חניבעל או אחד מקציניו. הקונסולים ניסו את כוחם בהתמודדות קצרה עם חניבעל, אולם הובסו והחליטו להתפצל. פולוויוס נסוג אל קומאי וקלאודיוס נסוג אל לוקאניה.

ברומא עצמה, מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי, ביקש מהסנאט אישור לצאת עם 5,000 מתנדבים לקרב מול צבאו של חניבעל. מבוקשו ניתן לו, ובמהלך מסעו מרומא לקמפניה אף הצטרפו אליו מתנדבים רבים עד שצבאו כלל בסופו של דבר למעלה מ-8,000 איש. חניבעל נפגש עמו בקרב סילארוס, שכצפוי הסתיים בניצחון קרתגי.‏[131] ניצחונו של חניבעל בקרב זה היה מכריע, אולם הסחת הדעת אפשרה לשני הקונסולים להתארגן למצור חדש נגד קפואה. חניבעל ניצל את ניצחונו ופלש לאפוליה. הוא תקף את מחנהו של הפראיטור גנאיוס פולוויוס פלאקוס (אחי הקונסול), ובקרב הרדוניה הנחיל לו תבוסה מוחצת. 2,000 רומאים בלבד ניצלו. הרומאים ניצלו את השתהותו של חניבעל באפוליה והידקו את המצור על קפואה. חניבעל נע במהירות חזרה לטראנטום והחל להתארגן לקרב.

עם סיום השנה, גניאוס פולוויוס קנטומליוס מאקסימוס ופובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס נבחרו כקונסולים של שנת 211 לפנה"ס. אולם הקונסולים של השנה שעברה, פולוויוס פלאקוס וקלאודיוס פולכר, נותרו המפקדים בשטח, ובנו סוללות סביב קפואה במטרה לכתר אותה ולהרעיב אותה. חניבעל הותיר בברוטיום את כל הציוד הכבד והשלל שלו, ועם חיל רגלים קל ופרשים קלים נע במהירות מטראנטום אל קפואה. הוא הסתתר מאחורי הר טיפאטה ואז תקף בהפתעה את הצרים. הרומאים הופתעו וקלאודיוס נפצע קשה במהלך הלחימה, מה ששיבש את שרשרת הפיקוד הרומאית, אולם הרומאים החזיקו מעמד. חניבעל הבין שלא יוכל לשבור את הצרים על קפואה, והחליט לנסות לאלץ אותם לסגת על ידי איום על רומא עצמה. הוא הודיע לקפואנים שהוא אינו נוטש אותם באמת,‏[132] וחמק עם צבאו מקמפניה. כאמור, אחד הקונסולים היה פצוע, מה שהקל על חניבעל לנוע במהירות דרך סאמניום אל לאטיום, ולהגיע למרחק מצור מרומא עצמה. על פי המתואר, שררה בעיר פניקה רבתי, אולם הרומאים קיבלו מידע על תוכניתו של חניבעל מפי עריקים, לא בלעו את הפיתיון ולא הסיגו את הכוחות מקפואה. לחניבעל לא היו אמצעים ממשיים כדי לצור על רומא, והוא נאלץ להסתפק בביזת האזור. בסופו של דבר, הרומאים הזעיקו לאזור 15,000 רגליים ו-1,000 פרשים מכוחות העתודה‏[133] והללו החלו להטריד את עורפו והוא נאלץ לחזור לפוליה דרך מרכז איטליה, תוך כדי בזיזת כפרים.‏[134] לא נותר לו מה לעשות והוא נאלץ לצפות בקפואה עולה באש בידי הרומאים. המספר הגדול של הניצחונות הרומאיים בין השנים 214-203 כפי שהם מתוארים במקורות הרומיים מחשיד, ועל כן חלק מהחוקרים המודרניים מעריכים שקרבות רבים הסתיימו ללא הכרעה והמקורות הרומיים סילפו את העובדות.‏[135]

מפנה במערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 210 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם רביעית בחייו) ומרקוס ואלריוס לאיווינוס. הרומאים ראו באותו זמן במרקלוס את המצביא המוכשר האחרון שנותר להם (מרקלוס כבש את סירקוסאי ולא הובס בידי חניבעל בנולה), ועל כן החזירו אותו במהירות מסיציליה ושלחו לשם את לאיוויניוס במקומו. מרקלוס כבש את סלאפיה, עיר באפוליה שמרדה ועברה לצדו של חניבעל, בעזרת הסיעה האוהדת לרומא בעיר, והרג את חיל המשמר הנומידי שבה. במקביל, הפרוקונסול פולוויוס קנטומליוס נע באזור העיר הרדוניה שערקה לצד קרתגו לאחר קרב קאנאי, בתקווה להשיב אותה לברית עם רומא. הוא נהג בחוסר זהירות וחנה בעמדה לא נוחה. חניבעל ניצל זאת ותקף אותו במפתיע. בין 7,000 ל-8,000 חייליו רומאיים נהרגו והשאר נמלטו לסאמיניום. מרקלוס רדף אחריו ופגש בו באזור הכפר נומיסטרו (Numistro), תוצאות הקרב ביניהם לא הוכרעו, אם כי חניבעל בחר לסגת.‏[136] מרקלוס רדף אחריו לעומק אדמת פוליה, אולם חניבעל נמנע מקרב במטרה להרוויח כמה שיותר זמן. בסופו של דבר, מרקלוס אכן נאלץ לחזור לרומא כדי לארגן את הקונסולאט של השנה הבאה ועל כן בלית ברירה ויתר על המרדף.

כקונסולים של שנת 209 לפנה"ס נבחרו פאביוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) ופלאקוס (פעם רביעית בחייו). מצבו של חניבעל היה לא טוב, והברית שהוא בנה התפוררה אט אט. עם זאת, גם ברומא נתנה המלחמה את אותותיה. בתחילת השנה הודיעו 13 ערים בעלות ברית שאין באפשרותן לספק יותר את מכסת הכסף והחיילים השנתית.‏[137] עם תחילת השנה, בעקבות הוראה ישירה מהקונסולים, נע הפרוקונסול מרקלוס בעקבות חניבעל, שחנה באזור קנוסיום (קאנוסה). הם נפגשו בשני קרבות שהסתיימו ללא הכרעה, אולם בשניהם ספגו שני הצדדים אבדות כבדות. מרקלוס רצה להמשיך במרדף, אולם כמות הפצועים הרבה אילצה אותו לעצור למנוחה, מה שאפשר לחניבעל להימלט. חניבעל ספג מכה קשה, כאשר הקונסול פאביוס כבש בחזרה את טראנטום באמצעות בגידה מבפנים. מושל העיר קרתאלו נהרג.‏[138] במקביל, כבש הקונסול השני, פלאקוס, מספר ערים בלוקאניה שהחשובה שבהן הייתה וולקיי (Volceii) (כיום בוצ'ינו; Buccino).

כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. השניים חנו באזור טראנטום והטילו מצור על לוקרי. הם נהגו בחוסר זהירות וחניבעל הצליח להניס אותם משם.‏[139] קווינטיוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם כאשר השניים יצאו לסיור שגרתי מלווים בקומץ פרשים, הם נפלו למארב קרתגי מתוכנן היטב. מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.‏[140] חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש מחדש את סלאפיה. הוא כתב איגרת וחתם עליה בשם מרקלוס. באיגרת הוא הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר, אולם קווינטיוס, שהכיר את הטקטיקות החביבות על חניבעל, הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.‏[141]

מותו של עזרובעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרובעל ברקה

חניבעל הבין שכוחות רעננים הם הסיכוי היחיד שלו לנצח, ובאמצעות עיר הנמל האחרונה שלו קרוטון, יצר קשר עם אחיו עזרובעל שלחם ברומאים בהיספניה, וביקש ממנו לנסות להגיע לאיטליה באותו מסלול שבו הגיע הוא עצמו. עזרובעל ספג אותה תקופה תבוסות מבישות מידי הרומאים, והיה נאלץ ממילא במוקדם או במאוחר לנטוש את היספניה. הוא נאבק ברומאים בקרב באיקולה לקראת סוף שנת 208 לפנה"ס, ולאחריו נסוג בזהירות אל צפון היספניה. הרומאים בחרו שלא לרדוף אחריו בשל מזג האוויר הקשה. עזרובעל חצה את הרי הפירנאים, ופתח במסע מזורז במסלול של אחיו. עזרובעל נותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. תנועתו נצפתה בידי בני העיר מאסיליה, שהייתה בברית עם הרומאים, והחדשות גרמו לזעזוע ברומא. במהלך האביב, המשיך עזרובעל את מסעו וחצה במסע מזורז את האלפים, מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה במידה רבה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך. הוא רצה לעודד את שבטי הגאלים להצטרף אליו, ועל כן הטיל מצור על המושבה הרומאית פלנקטיה.‏[142] עם זאת, בני העיר התגוננו היטב, ועזרובעל, שידע היטב שאסור לו לבזבז זמן, החל לנוע דרומה כדי לחבור אל חניבעל. אילו שני הצבאות הקרתגיים אכן היו מתחברים, מצבו של חניבעל היה כלל הנראה משתפר לאין שיעור וייתכן שרומא הייתה נופלת בסופו של דבר. [דרושה הבהרה]

כקונסולים של אותה שנה נבחרו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו קיבל פיקוד על הכוחות שחנו בוונוסיה והוצב מול חניבעל. ליוויוס קיבל פיקוד על הכוחות בצפון איטליה מול עזרובעל. חניבעל ניסה להימלט מפני הצבא של נרו כדי לחבור אל אחיו בזמן. נרו ניסה למנוע זאת ותקף את חניבעל בקרב גרומנטום, שהסתיים ללא הכרעה, אולם עיכב את חניבעל בברוטיום. בינתיים, עזרובעל הגיע אל נהר מטאורוס ולאחר מכן שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו. אולם השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. זה האחרון ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מליוויוס ויחבור אל חניבעל יקיץ הקץ על רומא, ולפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את ברוטיום, ולחבור אל ליוויוס החונה במטאורוס. נרו הצעיד את אנשיו רגלית מרחק גדול מאוד, והגיע בחסות החשיכה אל המחנה של ליוויוס. כעת הכוח הרומאי כלל 47,000 איש, והיה גדול יותר באופן משמעותי מהכוח הקרתגי. העובדה שיש כעת שני קונסולים במחנה ולא אחד, התגלתה לעזרובעל רק לפנות בוקר, כאשר שמע מהמחנה הרומאי שתי תרועות חצוצרה במקום אחת.

בחסות החשיכה ביצע עזרובעל נסיגה מסודרת צפונה לאורך הנהר, כשהוא מקווה לחצותו, וכך להימלט מהסכנה הרומאית, ולנסות שוב ליצור קשר עם חניבעל ממקום מבטחים, אולם בשל ההצפה של הנהר עקב גשמי האביב והמסת השלגים, לא הצליח למצוא מקום בטוח למעבר. הרומאים דלקו אחריו, תוך שהם מאלצים אותו לנהל את הקרב שממנו ביקש להימנע בשל נחיתותו המספרית. בנוסף על כך, רבים מחייליו הגאלים השתכרו במשך הלילה ותפקדו גרוע.‏[143] בלית ברירה ערך עזרובעל את כוחותיו.

הקרב החל בהתקפה של האגף השמאלי הרומאי על האגף הימני הקרתגי. הפרשים הקרתגים ניגפו בפני אלו הרומאים, אולם המרכז והאגף הימני החזיקו מעמד היטב והמערכה החלה לנטות מעט לטובת עזרובעל. עם זאת, האגף הימני הרומאי בפיקודו של נרו הצליח לבצע תנועת איגוף ולתקוף את האגף הימני הקרתגי מאחור. האגף הימני התמוטט במהרה מול המתקפה המשולבת, וכעת המרכז הקרתגי כותר מכל צדדיו בידי הרומאים. את התבוסה השלימה מתקפה מוחצת של חיל הפרשים הרומאי, שהביס בהצלחה את חיל הפרשים הקרתגי. עזרובעל נהרג, וראשו הושלך אל מחנהו של חניבעל.‏[144]

קרבות אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 206 לפנה"ס נבחרו לוקיוס וטורניוס פילון וקווינטוס קאיקולוס מטלוס. חניבעל נסוג בברוטיום, ולא גילה נטייה לצאת לקרב. שני הקונסולים מצדם גם הם לא השתוקקו לקרב והסתפקו בשמירה על חניבעל בתוך גבולות ברוטיום. מצב זה נמשך לאורך כל השנה.

כקונסולים של שנת 205 לפנה"ס נבחרו פובליוס קורנליוס סקיפיו ופובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס. סקיפיו, על אף היותו צעיר יחסית, כבר הספיק לדכא ניסיון התקוממות לאחר קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח לנהל את הקרבות בהיספניה. במהלך קרבות אלו נחל סקיפיו הצלחה גדולה, ובשנה שקדמה לבחירתו כקונסול נכבש המעוז הקרתגי האחרון בחצי האי האיברי - גאדס. בנאומיו בסנאט, הציע סקיפיו שוב ושוב תוכנית שאפתנית, על פיה הוא יפלוש לאפריקה דרך סיציליה ויטיל איום על קרתגו עצמה. איום כזה, כך טען, הוא הדרך הבטוחה ביותר לסילוקו של חניבעל מחצי האי האפניני. עם זאת, פאביוס הקשיש התנגד לתוכנית זו, וסבר שאין להזניח את רומא עצמה. רבים נוספים מחברי הסנאט התנגדו לה, כיוון שקינאו בעוצמתם הרבה של בני משפחת סקיפיו. למרות זאת, סקיפיו קיבל אישור להפליג לסיציליה ולנסות להקים שם צבא מתאים לקראת הפלישה שתכנן.

עקב כיבוש היספניה בידי הרומאים, החליט מאגו ברקה, צעיר אחיו של חניבעל, להפליג אל חצי האי האפניני, לעזרת אחיו, עם הכוח הקרתגי שבפיקודו החונה באיים הבליאריים. מאגו נחת בהפתעה בליגוריה, וכבש ללא קרב כמעט את גנואה. אולם מסע המלחמה שלו מעולם לא צבר תאוצה כמו זה של שני אחיו.‏[145] הוא ניסה להתאחד עם חניבעל, אך בקרב עמק הפו, כיתרו אותו ארבעה לגיונות רומאיים והוא נאלץ לעצור. אולם פרט לכך, הישגי הרומאים באותה שנה היו מצומצמים. סקיפיו הצליח בעזרת ספינותיו להדוף התקפה קרתגית על לוקרי, והקונסול קראסוס פלש לברוטיום. אולם אז פרצה מגפה קשה במחנהו של חניבעל, והמגפה פגעה קשות גם ברומאים. קראסוס נאלץ לעצור למנוחה ואפילו לא יכל לבוא לרומא ולהיות נוכח בקונסולאט של השנה הבאה.‏[146]

כקונסולים של שנת 204 לפנה"ס מונו מרקוס קורנליוס קאתאגוס ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס. על פי המנהג, חולקו ביניהם הלגיונות השונים. סמפרוניוס קיבל פיקוד על הלגיונות שהוצבו בברוטיום נגד חניבעל, וקורנליוס קיבל פיקוד על הלגיונות שהוצבו באטרוריה מול מאגו. האסטרטגיה של חניבעל נשענה באותה תקופה על מגננה על עיר הנמל קרוטון, שהייתה למעשה עיר הנמל האחרונה שנותרה לו.‏[147] לאחר ששיירה של 100 ספינות שהיו אמורות להביא לו אספקה וכסף הושמדה,‏[148] נאלץ חניבעל להתחיל לגבות מיסים גבוהים יותר מהאוכלוסייה המקומית. כמו כן, הוא גרש אזרחים שנחשדו בשיתוף פעולה עם רומא, והטיל עונשים על ערים ושבטים שלא היו נאמנים מספיק, מה שיצר נגדו מרמור רב.‏[149]

בקיץ של אותה שנה ניצח חניבעל את סמפרוניוס בקרב קטן ליד קרוטון. סמפרוניוס נמלט למחנהו, וחניבעל לא העז לתקוף אותו. סמפרוניוס, נחוש להשיב את כבודו העצמי הרמוס, התאחד עם צבאו של הפרוקונסול קראסוס, ובכוחות מתוגברים צעד אל שערי קרוטון. חניבעל יצא נגדו, אולם לא יכל לצבא המאוחד ונסוג אל קרוטון , כשהוא מותיר מאחוריו 4,000 הרוגים. סמפרוניוס לא ניצל את ניצחונו כדי להטיל מצור על קרוטון, והסתפק בכיבוש כמה עיירות בסביבה.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כקונסולים של שנת 203 לפנה"ס נבחרו גנאיוס סרוויליוס קאיפיו וגאיוס סרוויליוס גמינוס. באותה שנה באה לקיצה המערכה בחצי האי האפניני באופן מפתיע. כאמור לעיל, המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו תכנן לפלוש לאפריקה בשנת 205, אולם בשל חוסר תמיכה של הסנאט בוצעה הפלישה לבסוף רק בשנת 204 לפנה"ס. מטרת הפלישה הייתה להסיט את תשומת הלב של חניבעל מאיטליה אל מולדתו. סקיפיו ניצל במיומנות רבה את הסכסוכים בין ראשי השבטים הנומידים, והצליח לרכוש את לבו של המצביא הנומידי הצעיר מסיניסה. השניים הטילו מצור על העיר הקרתגית החשובה אוטיקה, אולם בקרתגו סירבו להזעיק את חניבעל, סירוב שהתברר כהרה אסון, לאחר שסקיפיו הביס את הצבא הקרתגי בקרב המישורים הגדולים. בלית ברירה הוחלט להזעיק את חניבעל מאיטליה. עוד לפני כן הוזעק חזרה צבאו של מאגו. הצבא עצמו הצליח להגיע אל אפריקה, אולם לא ברור גורלו של מאגו עצמו.‏[י"ח]

בחודש יולי של שנת 203 לפנה"ס עזב חניבעל במפתיע את איטליה. הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו חזרה אל אפריקה. הרומאים כבשו במהירות את כל מה שנותר מהאימפריה של חניבעל. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו. חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000,‏[150] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.‏[151] סוגיה נוספת היא מספר החיילים הוותיקים שהגיעו חזרה לאפריקה. חסידיו של חניבעל טוענים כי צבאו הורכב בעיקר מתושבים מקומיים מדרום-איטליה שגויסו או התנדבו לצבאו של חניבעל, ושרוב הצבא המקורי איתו פלש לאיטליה (ובמיוחד הפרשים הנומידיים) חדל מלהתקיים במהלך המערכה הממושכת שהוא ניהל בחצי האי האפניני. תומכיו של סקיפיו טוענים כי מספר החיילים הוותיקים שנותרו בצבאו של חניבעל היה גדול יותר.

כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום, שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו. שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה רגיה", עיר בקרתגו על גבול נומידיה, שם התרחש קרב זאמה, שסיים את המלחמה.

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שני לגיונות נוספים נשלחו להיספניה.
  2. ^ בפועל רק חצי מהם לקחו חלק בקרבות.
  3. ^ אם כי בקרב קאנאי לקחו חלק לכל היותר רק שמונה לגיונות.
  4. ^ זו הדעה המקובלת, אולם על פי מקורות אחרים המספר היה גדול בהרבה.
  5. ^ המקורות ההיסטוריים העוסקים בתקופה זו הם רומאיים או יווניים, לא שרדו מקורות קרתגיים, לפיכך המספרים בין השנים 216 ל-203 אינם ידועים במדויק.
  6. ^ שמות ראשי המדינה בקרתגו אינם ידועים במלואם והם לא מצוינים בטבלה זו.
  7. ^ ייתכן שהתחיל בשנת 213.
  8. ^ בהמשך השתנה מנהג זה, והפרובינקיות הוכרזו עוד בטרם נערכו הבחירות - זאת על מנת למנוע מצב שבו קונסול מסוים זוכה בבחירות ואז מקבל, בדרך לא דרך, פרובינקיה עשירה שיוכל למצוץ את לשדה.
  9. ^ חולשות אלו הודגמו במהלך קרב קינוסקאפאלאי, במהלכו לחמו חיילים רומאים המסודרים במאניפולוס בחיילים מוקדונים מסודרים בפלנקס. הגמישות של המאניפולוס והכבדות של הפלנקס הכריעו לבסוף את הקרב.
  10. ^ המונח "שכירי חרב" הוא פשטני בהקשר הזה, משום שחלק מהחיילים לא שרתו בתשלום, אלא נשלחו במסגרת התחייבות של בעל ברית או במסגרת הסכם עם מנהיג אחר (מקור: גולדסוורת'י, עמ' 33.).
  11. ^ הנחה זו מבוססת בין היתר על כך שבמהלך מלחמת שכירי החרב דרשו השכירים המתמרדים תשלום על הסוסים שנהרגו להם, והקרתגים התייחסו אל הדרישה כלא צודקת.
  12. ^ זיהויו של מהרבעל כנומידי אינו וודאי, ומדובר בהשערה בלבד שכן השם מהרבעל היה שם נדיר מאוד בקרב הקרתגים ולא ידוע על אישים נוספים בשם זה.
  13. ^ פוליביוס לדוגמה.
  14. ^ דרגתו של זה אינה מצוינת במקורות.
  15. ^ תואר שהוענק ברומא במקרי חירום בלבד.
  16. ^ תואר שניתן לסגנו של הדיקטטור שתפקידו היה לייעץ לו.
  17. ^ בתחילה פיקד על הצבא הקרתגי בהיספניה רק עזרובעל ברקה, אולם בהמשך שלח חניבעל את האח השני מאגו ברקה לקרתגו בבקשה לקבל תגבורת. מועצת הזקנים דחתה את הבקשה לתגבורת באיטליה, ובמקום זה שלחה את מאגו בפיקוד כוחות חדשים אל היספניה והוא התאחד עם צבאו של עזרובעל.
  18. ^ אין אחידות במקורות העתיקים, על פי טיטוס ליוויוס מאגו ציית לפקודה אולם מת בדרך בסרדיניה. על פי מקורות אחרים הוא המשיך להילחם ומת באזור שנת 193 לפנה"ס. ראו כאן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959.
  • Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
  • Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Cornelius Nepos, Lives of Eminent Commanders. Translated by the Rev. John Selby Watson. 1886. Digitized copy in: tertullian.org
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
  • Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857-1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תורגם לאנגלית בשנת 1998.
  • J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978
  • Nic Fields, Hannibal Command, Osprey Press 2011.
  • Walter Görlitz, Hannibal - eine politische Biographie, 2005. (בגרמנית)
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
  • Baker, G. P. (1999). Hannibal, Cooper Square Press.
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.
  • Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage, Cassel Military Paperbacks.
  • Peddie, John (2005). Hannibal's War, Sutton Publishing Limited.
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press.
  • .Giovanni Brizzi, Scipione e Annibale, la guerra per salvare Roma, Bari-Roma, Laterza, 2007 (באיטלקית)
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002.
  • Lamb, Harold (1958). Hannibal: one man against Rome, Garden City, NY: Doubleday.
  • Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press.
  • Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge.
  • Prevas, John (2001). Hannibal crosses the Alps: the invasion of Italy and the Punic Wars, Cambridge, MA: Da Capo Press.
  • John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996).
  • Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
  • A. D. Fitton Brown, After Cannae, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 8, H. 3 (Jul., 1959), pp. 365-371
  • Andrew Erskine, Hannibal and the Freedom of the Italians , Hermes, 121. Bd., H. 1 (1993), pp. 58-62
  • Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited , Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108
  • E. T. Salmon, The Strategy of the Second Punic War, Greece & Rome, Vol. 7, No. 2 (Oct., 1960), pp. 131-142
  • E. W. Davis, Hannibal's Roman Campaign of 211 B. C., Phoenix, Vol. 13, No. 3 (Autumn, 1959), pp. 113-120
  • B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180
  • Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176
  • .Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co, 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ P.A. Brunt, Italian .Menpower, Oxford University Press, 1971. p 418
  2. ^ אפיאנוס, באתר ליוויוס
  3. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים, 19.
  4. ^ תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה. עמ' 188-192.
  5. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 172
  6. ^ 6.0 6.1 .Goldsworthy, p 143.
  7. ^ .Goldsworthy, p 152.
  8. ^ .Goldsworthy, p 153.
  9. ^ .Goldsworthy, p 152-153.
  10. ^ שצמן, עמ' 136.
  11. ^ שצמן, עמ' 137-136.
  12. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 176
  13. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 173
  14. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 178
  15. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 174
  16. ^ שצמן, עמ' 244.
  17. ^ 17.0 17.1 שצמן, עמ' 245.
  18. ^ פוליביוס, ספר שישי, 20-21.
  19. ^ 19.0 19.1 שצמן, עמ' 246.
  20. ^ פוליביוס, ספר שישי, 21-24.
  21. ^ תמונות ותיאורים של חרבות גלאדיוס
  22. ^ Velites באתר המוקדש לצבא הרומי.
  23. ^ הצבא הרומי באתר המוקדש לרומא העתיקה.
  24. ^ שצמן, עמ' 247.
  25. ^ פוליביוס, ספר שישי, 25.
  26. ^ .Delbrück, pp 423-424
  27. ^ שצמן, עמ' 248.
  28. ^ שצמן, עמ' 249.
  29. ^ .32 ,Goldsworthy, pp. 14, 29
  30. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  31. ^ .Karel Jacobs, Gaius Flaminius, Edecea, Hoorn 1937, dissertation
  32. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  33. ^ זלטנר, עמ' 15.
  34. ^ .Goldsworthy, p, 34
  35. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 100, פ' 68, הערה 1.
  36. ^ .Goldsworthy, p, 32
  37. ^ Wise, Terence (2004) [1982]. Armies of the Carthaginian Wars, 265-146 BC. Osceola; Wellingborough: Osprey Publishing, pp. 13-14
  38. ^ שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, הוצאת עם הספר, 1964. עמ' 141.
  39. ^ ELEPHANTS AND THE NABATAEANS
  40. ^ THE MYSTERY OF HANNIBAL'S ELEPHANTS
  41. ^ זלטנר, עמ' 15.
  42. ^ Goldsworthy p. 190
  43. ^ ביוגרפיה באתר ליוויוס
  44. ^ .Lazenby, pp. 64–6, 85
  45. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  46. ^ ביוגרפיה בספרו של ויליאם סמית
  47. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24.
  48. ^ .Lazenby, pp 70, 86, 88, 176, 237, 285
  49. ^ ‏שצמן, עמ' 137.
  50. ^ .Dodge, p 164
  51. ^ .Lancel, p 25
  52. ^ .Prevas, p, 86
  53. ^ ראו: כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
  54. ^ .Lancel, p 60
  55. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 54.
  56. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית של פוליביוס, עמ' 213, הערה 1.
  57. ^ 57.0 57.1 .Goldsworthy, p 168.
  58. ^ הערך "קרב טיקינוס", באנציקלופדיה הצבאית המקוונת.
  59. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43.
  60. ^ .Goldsworthy, p, 169
  61. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43; דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
  62. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.
  63. ^ .Goldsworthy, p, 171
  64. ^ שצמן, עמ' 138.
  65. ^ יש המעלים את השאלה כיצד עבר לונגוס מרחק כה גדול בזמן כה קצר. ראו: Goldsworthy, p, 173
  66. ^ זלטנר, עמ' 16.
  67. ^ 67.0 67.1 שצמן, עמ' 139.
  68. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 64.
  69. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
  70. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7; פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 3; פוליביוס, ספר שלישי, 84.
  71. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85.
  72. ^ .Lazenby, p. 65
  73. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 85; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.
  74. ^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", 11.
  75. ^ למב, עמ' 128.
  76. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 4; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9-10.
  77. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 116
  78. ^ המסרים נשלחו ככל הנראה כבר לפני כן, וחניבעל קיבל אז את התשובות. השוו: Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. pp, 115-116
  79. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
  80. ^ .Lazenby, p, 66
  81. ^ .Lazenby, p, 68
  82. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 5.
  83. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 90.
  84. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 13.
  85. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 238, הערה 3.
  86. ^ Goldsworthy, pp .192-194
  87. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 93; פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 6.
  88. ^ רחל פייג וישניא, השיבה הביתה: פדיון שבויים ברומא העתיקה, זמנים חוברת 88, עמ' 89.
  89. ^ .Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p. 188
  90. ^ .Peddie, p, 95
  91. ^ .Lazenby, p, 71
  92. ^ .Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p. 127
  93. ^ .Peddie, p. 96
  94. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
  95. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
  96. ^ לדיון אודות הדעות השונות ראו: F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439-440
  97. ^ .Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40
  98. ^ -Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p, 192 193
  99. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119
  100. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
  101. ^ John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187
  102. ^ .Delbrück, pp. 353–354
  103. ^ Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.
  104. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177
  105. ^ .Goldsworthy, p, 214
  106. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 52-53.
  107. ^ באזיל הנרי לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1975. עמ' 18-19.
  108. ^ קארי, עמ' 170.
  109. ^ .Goldsworthy, p, 219
  110. ^ בגידתה הפתאומית של קאפואה, מותירה מקום לתאוריות קשר רבות. להרחבה בנושא: .Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited , Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108
  111. ^ שצמן, עמ' 142.
  112. ^ .Goldsworthy, p, 224
  113. ^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר תשיעי, 63. ולריוס מקסימוס, ספר תשיעי, 6. יואנס זונאראס, ספר תשיעי, 2.
  114. ^ Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176
  115. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 20.
  116. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 1.
  117. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25-27
  118. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 45-46; פלוטארכוס, "חיי מרקלוס", 11-12.
  119. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 1.
  120. ^ .Goldsworthy p 223
  121. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 3.
  122. ^ 122.0 122.1 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 13.
  123. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 14.
  124. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 17.
  125. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 19.
  126. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 20.
  127. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 44-47.
  128. ^ .235 .Goldsworthy p
  129. ^ .Lazenby, p. 113
  130. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 15.
  131. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 19.
  132. ^ .Davis, p 113
  133. ^ .Davis, p 114
  134. ^ .Davis, p 120
  135. ^ .236 .Goldsworthy p
  136. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 2.
  137. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 9.
  138. ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 22.
  139. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 26.
  140. ^ פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 29.
  141. ^ .Goldsworthy p. 237
  142. ^ .239 .Goldsworthy p
  143. ^ .242 .Goldsworthy p
  144. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 49.
  145. ^ .243 .Goldsworthy p
  146. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.
  147. ^ .Delbrück p 430
  148. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר שמיני, 54.
  149. ^ אפיאנוס, "המלחמות הפוניות", ספר תשיעי, 57.
  150. ^ לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון - ההוצאה לאור. עמ' 136.
  151. ^ שצמן, עמ' 155.