הזירה הימית במלחמת סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הזירה הימית במלחמת סיני
מלחמה: מלחמת סיני
Ibrahim al-Awwal1956.jpg
איברהים אל-אוול נגררת לנמל חיפה לאחר כניעתה, 31 אוקטובר 1956
תאריך התחלה: 28 אוקטובר 1956
תאריך סיום: 16 מרץ 1957
משך הסכסוך: 20 שבועות
קרב לפני: מלחמת העצמאות
קרב אחרי: מלחמת ששת הימים
מקום: הים התיכון, הים האדום
עילה: לבריטניה וצרפת הלאמת תעלת סואץ על ידי ממשלת מצרים. ישראל מניעת בניית כוח מלחמה מניעת פעולות טרור פדאיון והסרת חסימת השיט לנמל אילת על ידי המצרים.
תוצאה: תפיסת אנית מלחמה מצרית
נמנעה תקיפת חופי ישראל
חודש המעבר לכלי שיט ישראליים והמפליגים לישראל דרך מצרי טיראן
הובאו יהודים מפורט סעיד
שינויים בטריטוריות: חצי האי סיני נכבש כולל ומצרי טיראן נפתחו לשיט לאילת.
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
דוד בן-גוריון  גמאל עבדול נאצר 
מפקדים

ישראלישראלרמטכ"ל אלוף משה דיין
מפקד חיל הים אלוף שמואל טנקוס

מצריםמצרים רמטכ"ל מייגור גנרל עבד אל-חכים עאמר.
מפקד חיל הים אדמירל סולימאן עיזאת

כוחות

חיל הים:
2 משחתות מתוצרת בריטית
6 טרפדות[1]
3 פריגטות
נחתת טנקים
7 נחתות מכוניות
50 לוחמי קומנדו ימי

חיל הים המצרי:
7 משחתות
2 פריגטות
9 שולות מוקשים
11 צוללות
33 ספינות טורפדו
16 ספינות משמר
5 נחתות
80 אנשי צפרדע
700 חיילי קומנדו ימי

Anglo-French invasion map
זירת הלחימה בסיני

הזירה הימית במלחמת סיני כללה מעורבות של ארבעה ציים: חיל הים הישראלי, חיל הים המצרי, הצי הבריטי והצי הצרפתי. אוניות הצי השישי של ארצות הברית שהו באזור הלחימה, אך מעורבותן הייתה שולית. בלחימה שבתה ישראל את המשחתת המצרית איברהים אל-אוול, לאחר שזו הפגיזה את חיפה. ספינות מצריות אחדות טובעו בקרבות ימיים ובתקיפות מהאוויר. בנוסף נערכו פעולות של סיוע מהים לכוחות היבשה.

תוכן עניינים

סקירת מצב לקראת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות הספנות הישראלית בתחילת שנות ה-50 התבססה על הסכם השילומים מגרמניה שנחתם בספטמבר 1952. השילומים היו מתוכננים להימסר במוצרים. להסכם השילומים הייתה השפעה חיובית בכל ענפי התעשייה בישראל. חברות הספנות ובעיקר צים ביקשו להזמין אוניות מגרמניה. שנת 1953 הייתה שנת משבר בספנות העולמית והיה חשש מהשקעה בספנות.[2]

מנהלי חברות הספנות ניסו לשכנע בצורך להרחבת הצי העברי. המדינה קיבלה את כל תצרוכתה בדרך הים. השאיפה במסחר בינלאומי היא להוביל את מחצית המטענים באוניות בדגל המדינה. עלות ההובלה בדרך כלל כ-10% מערך המטען ויש בכך חיסכון רב במטבע חוץ. יותר מהנימוקים הללו הייתה חשיבות לניצול מהיר של כספי השילומים כי היה חוסר ביטחון בהשלמת ההתחייבות המדינית של גרמניה. לכן השקעות רבות הופנו לבניית אוניות סוחר מסוגים שונים. בחודש יוני 1956 קיבלה מנהלת השילומים החלטה על רכש גדול לספנות. נפח האניות שהוזמן לקח בחשבון כניסה לשוק ההובלה הימית בעולם מעבר לצורכי ישראל.

שיט ישראלי בתעלת סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות מנעה מצרים מעבר בתעלת סואץ של ספינות שיעדן נמלי ישראל. לטענת ישראל ואומות אחרות, פעולות אלה נעשו בניגוד לתנאי אמנת קושטא.[3] מנגד טענה מצרים כי למרות הסכמי רודוס מצרים וישראל עדיין נתונות במצב מלחמה וכי בהתאם לסעיף 10 לאמנת קושטא, זכותה של מצרים למנוע מעבר כלי שיט העלולים לסכן את שלומה. ישראל פנתה בנושא למועצת הביטחון אך הפניות לא הועילו.[4]

ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הצהיר מספר פעמים ש"לא יהיה שלום במזרח התיכון אם לא יובטח חופש השיט בתעלה לאניות ישראליות". על אף התמיכה הבינלאומית לא השתנה דבר. בחודש ספטמבר 1954 העמידה ישראל למבחן את כוונותיה של מצרים לעמוד בהוראות אמנת קושטא ושלחה את האניה "בת גלים", בפיקוד רב חובל צבי שידלו, עם צוות ישראלי מאריתריאה לנמל חיפה דרך תעלת סואץ. האניה נחסמה בפתח תעלת סואץ, צוותה נאסר והוכה בכלא המצרי ושוחרר רק ב-1 בינואר 1955.[5] הספינה הוחרמה ולא הוחזרה.[6]

התפתחות משבר תעלת סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ־1930 הפך הנפט לפריט החשוב ביותר של תנועה שנעה צפונה, ובריטניה הייתה המשתמשת העיקרית בתעלה ובנפט זה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הוכפלה צריכת הנפט של בריטניה. בשנות החמישים והשישים גדלה תלותה של בריטניה בפרט ומערב אירופה בכלל בנפט המזרח תיכוני.

מראשית שנות ה-50 הייתה המדיניות הבריטית כלפי מצרים בכלל ותעלת סואץ בפרט, הססנית ביותר, נוכח השינויים המשמעותיים שחלו במעמדה של מעצמה זו במצרים באותן השנים. ברקע היחסים בין שתי המדינות ערב משבר סואץ עמדו השיחות על עתיד התעלה. מסיבות היסטוריות "חברת התעלה" הפעילה את תעלת סואץ כחברת מניות רשומה במצרים. בריטניה רכשה 44% מהמניות ושאר המניות הוחזקו ברובן על ידי אזרחים צרפתיים.

המצרים לא נהנו מהרווחים הגבוהים שנאספו בחברת תעלת סואץ. כצעד מכין להלאמה ביקשו לתקן את החוזה משנת 1936 ולבטל קיומם של בסיסי צבא בריטיים באזור התעלה. המשא ומתן להסכם חדש נמשך למעלה משנתיים ונחתם ב־19 באוקטובר 1954. בהסכם הסכימו מצרים ובריטניה כי האחרונה תסיג את כוחותיה ותפנה את בסיסיה ממצרים עד ל-18 ביוני 1956. בהסכם פינוי בסיסי התעלה הכירו בריטניה ומצרים כי "התעלה הימית סואץ ... היא נתיב מים בעל חשיבות בינלאומית ... ומביעות את נחישותן לקיים את האמנה אשר נחתמה בקונסטנטינופול, ב-29 באוקטובר 1888, המבטיחה את חופש השיט בתעלה".

בסיסי התעלה פונו עד יוני 1956, ומיד ביולי 1956 הודיע שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, על הלאמת התעלה. ממשלות צרפת ובריטניה ראו בכך פגיעה בזכויותיהן בתעלה ולאחר סבב שיחות שלא הביא תוצאות החליטו לחזור ולתפוש בכוח את התעלה.

עם הידיעה על כוונות בריטניה וצרפת לכבוש אותה בכוח, טיבעו המצרים כעשרים אוניות בתעלה וחסמו אותה. לחסימת התעלה בידי המצרים הייתה השפעה חזקה ביותר בזירה הימית. התעלה נשארה חסומה מספר חודשים לאחר סיום הקרבות. האו"ם הכריז על תעלת סואץ כרכוש מצרים וסייע לפתיחתה מחדש. אף כי בהחלטת האו"ם הוזכרה אמנת קושטא, הייתה התעלמות מוחלטת מזכותה של ישראל להפליג בתעלה.

נמל אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מהאוויר על נמל אילת. פריגטה ישראלית ואנית סוחר קשורות למזח היחיד, 1957.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין חלקו חזון משותף לרבים בעניין נמל אילת: "הכוונה שזו תהיה חיפה שניה ואולי חשובה אף מחיפה. ....מפני שכאן נפתחה לנו דרך לעמים, שיש עתיד גדול לקשרינו הכלכליים איתם. ומתוך קשרים כלכליים – קשרים תרבותיים ופוליטיים. אך לא ביום אחד נעשה זאת."[7]

עמדת התותחים שהוצבה לשליטה על המעבר במצרי טיראן, 1956

בשנת 1951 הוקם רציף שאורכו 30 מטר שיכול לשרת דוברות לפריקה כפולה מהאניות לדוברה ומהדוברה לרציף. ב-1953 דרש משרד הביטחון לפתוח קו אניות לאילת. חברת צים, באמצעות חברת "פוסיידון", חכרה שתי אניות הולנדיות: "אמה פולדר" ו"קטרינה פולדר". באביב 1953 הגיעה אנייה ראשונה מדרום אפריקה. באילת לא היה עדיין מכס ולא סווארים. הפריקה נעשתה במבצע צה"לי. כך, עד 1956 התקיימו ארבע הפלגות לשנה.

בשנת 1955 הוארך הרציף ל-70 מטר. עומק המים לאורכו, 6.5 מטר, איפשר עגינה לאניות קטנות שיכלו לטעון ולפרוק ישירות ברציף. הפעילות באילת הייתה חשופה לתצפיות מעקבה ומסיני. המצרים הציבו סוללת תותחים 3" בחוף סיני מול המקום הצר ביותר של מיצרי טיראן. כדי להמחיש את רצינות האיום הוצבה פריגטה מצרית דרך קבע במעגן שארם א-שייח'. לאחר הלאמת התעלה החליטה ממשלת ישראל למקד את העניין הבינלאומי על חופש השיט במצרי טיראן שבכניסה למפרץ אילת.

בסמיכות זמנים - המרד בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד ההונגרי

בסוף חודש אוקטובר 1956 קרתה בהונגריה התקוממות עממית נגד שלטון הדיכוי הסובייטי. המרד הגלוי פרץ ב-23 באוקטובר ודוכא ב-10 בנובמבר 1956. מקבילות הזמנים אפשרה לסובייטים לטפל בהונגרים ללא מחאה מערבית. מדינות המערב שפעלו בים התיכון לא הושפעו מהסובייטים. באותם הימים לא היה כוח ימי סובייטי בים התיכון. הסובייטים זכו לתודת הערבים בהצהרות לוחמניות נגד המערב וישראל אף כי נזהרו שלא להתעמת עם ארצות הברית.[8]

התעסקותה של ברית המועצות במרד ההונגרי גרמה לכך שרק בערבו של 5 נובמבר יצאה איגרת מהנשיא ניקולאי בולגנין המאיימת על בריטניה, צרפת וישראל.[9]

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוספת המשמעותית ביותר לחיל הים הישראלי התקבלה ביוני 1956, כאשר הגיעו לישראל שתי המשחתות מסדרה Z מבריטניה שהיוו את עיקר הכוח הימי. בנוסף היו בשייטת הגדולה 3 פריגטות מהן למעשה רק אחת פעילה. כן כלל הכוח הימי שש טרפדות פעילות, שש ספינות משמר, ספינות דיג מגויסות, שתי נחתות חיל רגלים ו-10 נחתות מכוניות במצב תחזוקה שונה. כוח שייטת 13 כלל 4 פלגות צוללים ו-3 פלגות סירות.[10]

חיל הים המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים החלה לקבל נשק חדש במסגרת עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. הכוח העיקרי של הצי המצרי ערב המלחמה היו שש משחתות: שתי המשחתות מסדרת סקורי תוצרת בית המועצות, שתי משחתות מסדרת Z, ושתיים מסדרת האנט מתוצרת בריטניה. הצי רכש 3 צוללות ולא היה ידוע מצב כשירות להפעלה. הכוח הימי כלל 4 פריגטות ו-7 קורבטות/מקשות.

כן הופעלו בצי המצרי כ-30 טרפדות. וכוח קומנדו ימי שכלל 7 פלגות לוחמים בצלילה ובסירות. בזירת הים האדום הפעיל הצי המצרי את הפריגטות "דמיאט" ו"ראשיד" לאכיפת הסגר במצרי טיראן.

הכוחות הימיים במבצע מוסקטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביצוע ההשתלטות על תעלת סואץ אספו בריטניה וצרפת כוח גדול שכלל 20 טייסות של חיל האוויר המלכותי הבריטי, בעיקר מפציצים מדגם קנברה.

כוח הצי המלכותי הבריטי בים התיכון פעל מבסיסיו במלטה ובקפריסין ברובו בגזרת פורט סעיד וחלק קטן בים האדום. הכוח כלל 5 נושאות מטוסים עם 166 מטוסים, 4 סיירות,[11] 22 משחתות, 10 פריגטות, 5 צוללות, 13 אוניות עזר של הצי ו-13 אניות סוחר מגויסות, וכן מניחת מוקשים ואניית פיקוד.

הכוחות הצרפתיים התכוננו ליציאה בנמלי טולון וביזרטה, הכוח כלל נושאות מטוסים, אניית מערכה, משחתות, 20 שולות מוקשים ועשרות נחתות.

הצי השישי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח האמריקאי בים התיכון התבסס על שתי קבוצות נושאות המטוסים רנדולף (RANDOLF) וקוראל סי (CORAL SEA). כלי השיט של הצי הגיעו גם הם למזרח הים התיכון. ארצות הברית, שלא תיאמו עמה את המבצע, הביעה את אי שביעות רצונה על ידי תפעול הכוח הימי בהפרעה לכוחות מבצע מוסקטר.

ההיערכות למלחמה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צה"ל במלחמת סיני

באמצע שנות ה-50 סבלה ישראל מהתקפות טרור שהופעלו על ידי מצרים. מנהיגיה ראו בחרדה את ההתחמשות המוגברת של מצרים ואת הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת שמטרתה תיאום לחימה בישראל. לכן הצטרפה למהלך מתואם עם בריטניה וצרפת לשבור את כוחו של נאצר.

בזירה הימית היו למערכת קדש שתי מטרות:

  • פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.
  • פתיחה של תעלת סואץ לשיט ישראלי.

משימות חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכת המודיעין הייתה כי הצי המצרי יכנס למגננה נגד ציי בריטניה וצרפת. אך הובאה בחשבון יכולתו לפעול עם הקומנדו הימי בנמל חיפה.

מתוך הערכה שבעת המלחמה ינטרלו ציי בריטניה וצרפת בים התיכון את הצי המצרי, לחיל הים הישראלי היו משימות אבטחה נגד התערבות מסוריה ומלבנון ומשימות סיוע ללחימה ביבשה לאורך חופי רצועת עזה, ובמפרץ אילת לצורך פתיחת מצרי טיראן. יוזמות של חיל הים לפעולות קומנדו ימי באזורים אחרים לא אושרו.

הנחיות הרמטכ"ל משה דיין שניתנו ב-26 באוקטובר כללו שתי משימות עיקריות לחיל הים:[12]
א. מתן שירותי אספקה וסיוע בחופי ים סוף.
ב. כוננות לפעולה, למקרה של הצטרפות סוריה או לבנון למלחמה.

בפקודת המבצע הרחיב אג"ם מבצעים במקצת את משימות החיל כדלקמן:

  1. שמירת ריבונות המדינה בים לצורך אבטחת דרכי התחבורה הימיות.
  2. אבטחת גזרת החוף של מדינת ישראל.
  3. סיוע לזרועות צה"ל – נחיתה, הובלה, הפגזה והצלה.

ניתן היה להבין שמשימות ההנחתה והובלה יתבצעו בגזרת הים האדום ואילו הפגזות מהים לחוף והצלת טייסים לפי הדרוש בשתי הגזרות.

על השיקולים להפעלת חיל הים במבצע כתב משה דיין "הנחתנו כי חיל הים האנגלו-צרפתי ירתק את חיל הים המצרי, ועלינו להקדיש את כוחנו הימי לים סוף. יתר על כן פעילות שלנו בים התיכון ללא תיאום עם הכוחות האנגלו-צרפתיים עלולה לגרום לתקלות".[13]

קבלת חימוש מצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 1956 חלה התקרבות משמעותית בין ישראל לצרפת שקיבלה ביטוי בהספקת חימוש משמעותית. הבאת החימוש לישראל נעשתה על ידי נחתות צרפתיות. התיאום עם הצרפתים נעשה על ידי ראש מחלקת ים, צבי קינן. לדרישת הצרפתים הפעילות נעשתה בחשאיות וזכתה בצה"ל לכינוי מבצע גהות. חוף ההנחתה נבחר בשפך נחל הקישון. המקום היה מבודד יחסית ואפשר הסתרת הפעילות. הקרבה למחנה כורדני אפשרה העברת החימוש באותו לילה. הנחתת הראשונה CHELIFF הגיעה ב-25 ביולי אחרי חשכה ובבטנה 30 טנקי שרמן משופר. הניתוב וההכוונה לחוף נעשו על ידי אנשי חיל הים בהשתתפות נתב בכיר של נמל חיפה. קבוצה מצומצמת מסגל שייטת הטרפדות ושייטת הנחתות היו בסוד העניין. נהגי טנקים מחיל השריון פרקו את הטנקים לחוף ולמובילים והוסעו למחנה כורדני. תחמושת הועמסה למשאיות שנכנסו לבטן האנייה. לקראת אור הבוקר הייתה הנחתת יוצאת מהנמל אל מעבר לאופק וחוזרת ללילה הבא.

נעשו שבע נחיתות והובאו 120 טנקי AMX-13, שלושים טנקי שרמן משופרים, 18 תותחים מתנייעים 105 מ"מ ותחמושת רבה. בהנחתה הראשונה הגיע הרמטכ"ל רא"ל משה דיין. בליל 24 ביולי 1956 הגיע שר הביטחון דוד בן-גוריון בלווית שרי ממשלה, השגריר פייר ז'ילבר והמשורר נתן אלתרמן שאף כתב ב"טור השביעי" את רשמיו בצורת רמזים לאופי הפעולה בשירו "אחד הלילות".[14]

הרמטכ"ל סיכם כי "חיל הים הוכיח במהלך מבצע "גהות" מיומנות רבה בתכנון וביצוע מקצועי, תוך גילוי תושיה ויזמה... ביצוע הפעולה צוין בסיכומי המטה הכללי כמופתי, ...הערכה ושבחים מכל צד, לרבות הצי הצרפתי."[15]

מבצעי הספקת החימוש הסתיימו בתחילת ספטמבר 1956 והנחתות הצרפתיות צורפו לכוח המשימה של מבצע מוסקטר, אשר החל להתארגן בקפריסין לקראת הנחיתה בסואץ. זחל"מים ותחמושת המשיכו להגיע באניות סוחר רגילות דרך נמל חיפה.

להגנה על אניות התחמושת הופעלה "ועדת ניתוב" בראשותו של מנהל צים ד"ר נפתלי וידרא ובה מלבד איש חיל הים גם נציגים של המשתמשים בתובלה ימית. האזורים הקריטיים היו הקטע הצר בין כף בון למלטה ובקרבת האי כרתים. מעבר כל אנייה הנושאת מטען מיוחד לישראל הובא לדיון בוועדה. ניתנו הוראות לגבי מעבר מדרום או מצפון לכרתים. מרבית אניות הנשק קיבלו ליווי מטרפדות, פריגטות, ומאוחר יותר משחתות חיל הים.

היערכות להגנה מפני מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר הביטחון דוד בן-גוריון חשש מאוד מיכולתו של חיל האוויר המצרי, שקיבל מטוסי מיג חדשים, לפגוע בערי ישראל. על כן במסגרת פרוטוקול סוור הועלתה גם דרישה להצבת אוניות הצי הצרפתי להגנת ערי החוף בישראל בפני מטוסי אויב. הדרישה נענתה בחיוב ובוצעה על ידי הצי הצרפתי. ב-28 באוקטובר הופיע כוח שכלל שלוש משחתות חדישות במפרץ חיפה. את הגעת השייטת בישר אל"ם יובל נאמן ממוקד המבצעים בקפריסין. הכוח הצרפתי קיבל הוראה להתייצב מול חיפה ותל אביב, בכוננות נגד מטוסים תחת פיקוד חיל הים הישראלי.

לאחר יומיים הודיע מפקד הכוח GUERIN, וגם יובל נאמן, כי הפקודות השתנו והמשחתות יוצאות להצטרף לכוח הימי של מבצע מוסקטר. לקראת ערב 30 באוקטובר עזב הכוח אך מספר שעות מאוחר יותר חזרה המשחתת KERSAINT עקב תקלה באחד מצירי המדחפים ועגנה במפרץ חיפה. אף כי לא היה בכך הגנה נגד מטוסים הורגשה תמיכה מורלית שקיבלה ביטוי ממשי באותו לילה נגד איברהים אל-אוול.

הכנות בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים, שבאותה התקופה קלט את המשחתות אך השבית כלי שיט רבים אחרים, דרש לקבל התרעה ארוכה. בתחילת אוקטובר החלו ההכנות, ונעשה מאמץ תחזוקתי מזורז שכלל הכנסת כלי שיט למערך וגיוס ספינות דיג. מרבית כלי השיט הגיעו לכשירות טובה ב-20 באוקטובר. נחתות המכוניות הועברו לאילת והורדו למים ב-1 בנובמבר. הפריגטות אח"י מבטח ואח"י משגב הוצאו משימור והגיעו לכשירות ב-3 בנובמבר. גויסו 1,350 אנשי מילואים שאיישו את מרבית כלי השיט. מוצב הפיקוד הימי הופעל במלואו. ארבע תחנות מכ"ם פעלו בחוף הים התיכון.

בדיקות בחופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינות חיל הים הנחיתו קבוצות בדיקה בחופי סיני בים התיכון ובים סוף. הבודקים מאנשי שייטת 13 מדדו את שיפוע הים באתרים שנחשבו אפשריים להנחתת רכב קרבי משוריין.[16]

בחודש יוני 1955 נערך מבצע ירקון בו הונחתה חולית סיור על ידי ספינת דיג בצד המערבי של מפרץ אילת. משימת החוליה, בפיקודו של אשר לוי, הייתה בדיקת התוואי והערכת העבירות לקראת המסע המתוכנן של חטיבה 9 לכיוון שארם א-שייח. תכנון התוואי וקצב ההתקדמות התבסס על הנחתת טנקים ודלק ואספקה על ידי נחתות חיל הים במטרה לדלג על קטעי דרך בלתי עבירים ולהקטין שחיקת הטנקים. סירת הדיג הובלה בפיקודו של סא"ל נפתלי רוזן. החוליה שהתה בשטח כחמישה ימים בלי שהתגלתה וחולצה על ידי מטוסי פייפר של חיל האוויר הישראלי.

תיאום וקישור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מבצע מוסקטר הוקמה מפקדה משותפת לבריטים ולצרפתים בקפריסין. משלחת ישראלית התמקמה במפקדתו של האדמירל הצרפתי אדמירל BARJOT. ראש המשלחת היה אל"ם יובל נאמן, אז סגן ראש אמ"ן. נציג חיל הים שאיתו היה צבי תירוש. התיאום עם הכוחות הצרפתיים היה טוב, ואילו עם הכוחות הבריטיים היה חוסר תיאום מופגן שגרם במהלך המבצע לתקלה מבצעית וירי על פריגטה בריטית.

מפקד חיל הים הישראלי, האלוף שמואל טנקוס, פעל במטה החיל בחיפה. קצין הקישור למטה הכללי היה סא"ל אריה ברק. ראש מחלקת ים, אל"ם צבי קינן, נמצא פעמים רבות בצמוד לרמטכ"ל משה דיין והיווה קישור ממנו לחיל הים.

אירועים בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלת מטוס המטכ"ל המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס איליושין, מהדגם שהופל לים ב-28 אוקטובר 1956
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע תרנגול (1956)

בבוקר יום א', 28 באוקטובר 1956, נתקבלה ידיעה מודיעינית על פיה צפויים הרמטכ"ל המצרי עבד אל-חכים עאמר וקצינים נוספים מצמרת הצבא המצרי לטוס בשני מטוסי איליושין Il-14 מדמשק לקהיר, לאחר שיחות תיאום של מבצעים משותפים נגד ישראל. הוחלט לירטם מעל הים התיכון.

באותו לילה שלפני תחילת מבצע "קדש", איתר מטוס גלוסטר מטאור מדגם קרב-לילה, שהוטס על ידי הטייס יואש צידון (צ'אטו) והנווט אלישיב ברוש מטייסת 119, את מטוס האיליושין Il-14. לאחר שזיהה בבירור כי הוא מטיס את חברי המטכ"ל המצרי, הפילו בירי תותחים. כל 23 הנוסעים, הקצינים המצריים וצוות המטוס נהרגו. הרמטכ"ל המצרי עבד אל-חכים עאמר לא היה במטוס שהופל.

המטוס המצרי הופל לים במרחק של כ-200 ק"מ מדרום לקפריסין. עם היוודע נפילת המטוס הוציא הצי המצרי מספר כלי שיט לאזור נתיב הטיסה לחפש ניצולים. ידיעות מודיעין מסרו שהכוח כולל משחתת Z, משחתת Hunt סלופ, ושתי קורבטות. כאשר התבררה למצרים פרישת הכוח הימי הבריטי-צרפתי, באזור נפילת המטוס, הוחזרו כלי השיט המצריים בלא שמצאו דבר.

חיל הים הישראלי נערך לפגוע בכלי השיט המצריים עם שייטת המשחתות בפיקודו של אל"ם שמואל ינאי ושייטת 5 בפיקוד סא"ל נפתלי רוזן. הכוחות יצאו למשימתם, אך לאחר הפלגה קצרה קיבלו הוראה לחזור, מבלי שהגיעו לאזור הפלת המטוס. המטה הכללי לא אישר את הפעולה.[17]

היערכות להגנת החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שחיל הים לא שותף למתקפה המתוכננת בסיני וגם תקיפת הכוח המצרי בים לא אושרה לו ערך מפקד חיל הים שמואל טנקוס את הכוח הימי כנגד האפשרות של הפגזת החוף. לא הייתה לכך ידיעת מודיעין אלא הערכת מצב[18]

כוונת מפקד חיל הים שמואל טנקוס הייתה לרכז את הכוחות כאשר תתגלה מטרה עוינת.
הייתה הערכת המודיעין הימי שהקומנדו הימי המצרי יחדיר צוללים עם מוקשי עלוקה לנמל חיפה. נעשה שימוש ברשת ההגנה לסגירת הנמל כנגד צוללים כפי שהוצבה במקום על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. הרשת סגרה את הפתח בשעות החשיכה ולא התאפשרה כניסת ויציאת כלי שיט.

שביית משחתת מצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איברהים אל אוול
תרשים "קרב חיפה", 31 אוקטובר 1956

כתגובה להפלת המטוס, נשלחה המשחתת איברהים אל אוול בפיקוד רס"ן רושדי טמזין מפורט סעיד כדי להפגיז את נמל חיפה.[19] נראה שתכנון ההפגזה נעשה תוך כדי הפלגה באופן חפוז. בתי הזיקוק ונמל התעופה חיפה לא נכללו ביעדי ההפגזה משום שמיקומם לא סומן במפה הימית שהייתה במשחתת.

טעות בזיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 29 באוקטובר הגיע הנספח הימי של ארצות הברית קפטן היגינס (Capt Higgins) למפקדת חיל הים, והתריע על הגעת כוח אמריקאי בן שלוש משחתות לנמל חיפה לצורך פינוי 1,800 אזרחים אמריקאיים מאזורי הקרבות. כאשר התגלתה מטרה במסכי המכ"ם חשבו במפקדת חיל הים כי זו אחת מהם. כך ב-31 באוקטובר לפנות בוקר, בהפתעה מוחלטת החלה משחתת מצרית, איברהים אל-אוול להפגיז את נמל חיפה. במפקדת חיל הים חשדו במטרות שהתגלו במכ"ם 10 מייל מערבה יותר כחלק מכוח מצרי גדול. הם זוהו כמשחתות אמריקאיות. קיבלו הודעה על הקרב העומד לקרות והתרחקו.

משחתת צרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחתת הצרפתית "קרסן" (Kersaint). הייתה חלק מכוח צרפתי שיועד בתחילה להגנה בפני מטוסים. הכוח יצא להצטרף לכוחות מבצע מוסקטר. לקרסן קרתה תקלה בציר המדחף והיא חזרה לעגינה במפרץ חיפה. קצין הקישור מחיל הים בקרסן היה סרן רמי לונץ.

המשחתת הצרפתית פתחה באש מתותחיה ואף הרימה עוגן והחלה לנוע צפונה. הירי מהמשחתת הצרפתית שלא היה צפוי גרם להפסקת ההפגזה המצרית מבלי שנגרמו בחיפה נזקים. ה"קרסן" ירתה 64 פגזים נגד מטוסים שהתפוצצו לפני פגיעה וגרמו נזקים לסירות ההצלה ולצוות על הסיפון. הערכה הייתה כי דרך הנסיגה המתוכננת של האיברהים אל-אוול הייתה לכיוון חוף לבנון כדי להתרחק ולקבל סיוע אווירי סורי. נראה כי תנועת המשחתת הצרפתית צפונה גרמה למפקד המצרי לפנות מערבה וכך הגיע למפגש עם כוח המשחתות.

שייטת המשחתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח השטח בפיקודו של מפקד השייטת, אל"ם שמואל ינאי, כלל את שתי המשחתות אח"י אילת ואח"י יפו והפריגטה אח"י מזנק. הן נמצאו דרומה לחיפה והופנו לירוט המשחתת המצרית. במפגש פתחה איברהים אל-אוול באש ונפילות הפגזים היו קרובות לאח"י יפו. מקורות האזנה העבירו למפקדת חיל הים מידע מדויק על שיחותיו של מפקד האנייה עם מפקדת הצי המצרי. דברי המפקד המצרי הועברו מהמודיעין הימי בזמן הקרב למפקד שייטת המשחתות אל"ם שמואל ינאי במשחתת אח"י יפו (ק-42).[20][21]

ירי לילה של שתי משחתות על מטרה אחת מחייב רמה גבוהה של תיאום ומקצוענות. המשחתות הישראליות היו לאחר סדרת אימונים בסיסית בחו"ל ולא ביצעו ירי אימונים מאז שהגיעו לישראל. רמת התותחנות הייתה נמוכה והירי לא היה מדויק.[22] פגיעת פגז 4.5 אינץ' בכלי שיט גורמת נזק רב. אף כי נורתה כמות רבה של פגזים מעט הפגיעות שהיו גרמו לאיברהים אל-אוול לאבד את יכולת ההיגוי. פגיעת פגז נוספת שספגה איברהים אל-אוול בחדר הדוודים הביאה להאטת מהירות כך שלא יכלה להתחמק מהמשחתות הישראליות. וכך למעשה אבדה לה היכולת נסיגה. נקלטה בקשת המפקד המצרי ואף הובטחה לו עזרה מחיל האוויר הסורי. לאור זאת, דרשה מפקדת חיל הים סיוע אווירי להגנה.

סיוע אווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי חיל האוויר הישראלי הגיעו אף כי מפקד השייטת שמואל ינאי לא רצה בכך. הם הופנו לתקיפת האיברהים אל-אוול, מה ששבר מורלית את הצוות המצרי. תקיפת מטוסי אוראגן של חיל האוויר הישראלי הביא את מפקדה להכריז על כניעה, לאחר שקיבל אישור לכך מהמפקדה המצרית. במקביל לכניעה ניסה צוות המשחתת המצרית להטביעה באמצעות פתיחת כניסות מי הים. המידע על פעילות זאת הועבר בזמן אמת לשמואל ינאי, שזירז הוצאת צוות השתלטות.[23]

השתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות ההשתלטות מאח"י אילת, בפיקוד רס"ן אברהם בוצר, הגיע בסירה והשתלט עליה. צוות האוניה נמסר בנמל חיפה למשטרה הצבאית, פצועים טופלו ולא היו אבידות.[24] האנייה הועלתה למבדוק, הוחזרה למצב ראוי לשימוש. שירתה בחיל 12 שנה בשמה החדש "אח"י חיפה".

פעילות הטרפדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרפדות, שהיו בכוננות מיידית ליציאה, נמצאו קשורות למצופים במעגן הקבוע בנמל חיפה. נפילות הפגזים היו קרובות מאוד, משה טבק מספר כי נרטב מנד המים שהעלתה נפילת פגז. מפקדי הספינות לא המתינו לפקודה זרקו חבלים ויצאו לדרך. רשת ההגנה נגד צוללים חסמה את הכניסה והיציאה מהנמל. ט-208 בפיקודו של ראובן שדמי חמקה ראשונה בין המצוף למגדלור בשובר הגלים הקטן. ט-200 וט-210 חמקו עם פתיחת הרשת. מחוץ לנמל נפגשו עם מפקד השייטת נפתלי רוזן שהצטרף עם ט-205 ספינת הפיקוד. רק לחלק מהטרפדות היה מכ"ם ולא הייתה תמונת מצב. מאוחר יותר התקבלה הוראה מהמפקדה לרדוף אחר המשחתת המצרית. ט-208 פגשה כלי שיט מהיר בתנועה מזרחה ונערכה לתקיפת טורפדו. אך היא זוהתה כאח"י מזנק (ק-32) והתקיפה נמנעה. הפריגטה הבינו שהטרפדת עומדת לתקוף אותם. לאחר הזיהוי באיתות אור הועבר הפצוע אביגדור רביד שנכווה קשות מפיצוץ צינור הקיטור אל הטרפדת. על מנת להביאו לבית החולים. אך רביד דרש ממפקד הטרפדת "תעזוב אותי תמשיכו בלחימה".

כוח הטרפדות שנמצא מול תל אביב קיבל הוראה לחזור במהירות לחיפה. בט-207 שהייתה מצוידת במכ"ם הוחזקה תמונה מקומית טובה. בדרכם פגשו את אח"י מזנק (ק-32) שוב נערך זיהוי באיתות אור.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף חילופי האש והכמות הרבה של תחמושת שנורתה נגרמו למצרים היו שמונה פצועים ושני הרוגים.[25] בצד הישראלי לא היו אבידות. באח"י מזנק (ק-32) נכווה איש צוות אביגדור רביד מצינור קיטור שהתפרץ בעת שהפריגטה ניסתה להצטרף לכח המשחתות במהירות מרבית. הכוויות היו קשות אך רביד החלים וחזר לתפקידו באנייה.
תוצאות הקרב הוצגו כהצלחה בשלושת הציים שלקחו בו חלק. חיל הים הישראלי התברך באנייה שצורפה לסדר הכוחות ולא ערך תחקיר לקחים מהתקלות שקרו באירוע.[26] הצוות של המשחתת הצרפתית זכה לאות כבוד.[27]
חיל הים המצרי מציג את הפעולה כהצלחה נועזת בפריצה לשטח האויב והשגת הפתעה. את הפגיעות ב'איברהים אל-אוואל' מייחסים לירי צי הצרפתי והכחישו את שבייתה. המפקד המצרי, רושדי טמזין, המשיך בשירות ואף עלה בדרגה.[28]

מבצעי הבריטים והצרפתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע מוסקטר
מבט מהאוויר על כלי שיט בריטיים וצרפתים בנמל פורט סעיד
הריסות בנינים מהפצצות בפורט סעיד, נובמבר 1956

הצרפתים היו כבר זמן רב במלחמה בהודו-סין ובאלג'יריה ולשיתוף הפעולה עם ישראל היו שותפי סוד רבים. המדיניות הבריטית עוד מאז מלחמת השחרור הייתה שיתוף פעולה עם הערבים. הדרישה של נאצר לפינוי מהתעלה והצורך להלחם במצרים היה מצב חדש. נושא שיתוף הפעולה עם ישראל לא היה ידוע לכוחות הלוחמים. הפיקוד וההנהגה הבריטית גררו רגליים וגרמו לבזבוז זמן ובסופו של דבר לכישלון מדיני.

סדר הכוחות הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאסף כח ימי אנגלי צרפתי אדיר שכלל[29]:

סוג כלי השיט הצי המלכותי הבריטי הצי הצרפתי במשותף
נושאות מטוסים 3 2 5
אנית מערכה 1 1
סיירות 1 1 2
משחתות גדולות 4 5 9
משחתות רגילות 12 12 24
שולות מוקשים 12 14 26
אנית להובלת רכב אמפיבי 1 1
אניות נחיתה לטנקים 4 4 8
נחתות טנקים 8 4 12
אניות פיקוד 1 1 2
נושאות הליקופטרים 2 2
סה"כ 47 45 92

הצגת הדברים כאילו ההתערבות באה לצורך הרחקת ישראל מהתעלה מנע יציאת כוחות אמפיביים לדרך לפני פרסום האולטימטום. המרחק בשיט ממלטה לפורט סעיד קבע את מרווח הזמן של 6 ימים.

הפעילות הימית
במזרח הים התיכון בתקופת המלחמה הייתה בשיאה. נושאות מטוסים בריטיות הביאו לזירה מטוסי תקיפה. נחתות בריטיות העבירו טנקים ונחתים ממלטה וקפריסין ונחתות צרפתיות מטולון ומביזרטה. שולות מוקשים צרפתיות ובריטיות בדקו את התנועה ואבטחו את אזור מבואות פורט סעיד. ואחרי תפישת פורט סעיד עגנו מאות כלי שיט במעגנים משני צדי התעלה.
תקיפות אוויריות
בגזרת פורט סעיד החלו ב-1 בנובמבר כאשר קו האורך 32 מזרח משמש כגבול פעילות. מפציצים ארוכי הטווח משדות התעופה בקפריסין פעלו מזרחית לו, ומטוסים מנושאות המטוסים תקפו מערבית לקו האורך 32 מזרח. המתקפה שתוכננה ל-1 בנובמבר כללה פגיעה במשחתות הצי המצרי בנמל אלכסנדריה. אך בנמל שהו באותה עת כלי שיט שבאו לפנות אזרחים אמריקאיים. כלי השייט המצריים נצמדו אליהם לשם הגנה. וכאשר אלה רצו לצאת מהנמל נמסר להם מהמצרים שהמבואות ממוקשים וכך התעכבו יממה נוספת. התקיפה האווירית באלכסנדריה בוטלה.
אפשרות לנחיתה באל-עריש
ב-3 בנובמבר היה כבר מצב נוח לנחיתה אך כוח הנחתות היה רחוק. הנספח הצבאי הצרפתי בדק עם משה דיין אפשרות לפעולה צרפתית ישראלית. שישראל תכבוש את קנטרה ליד התעלה. דיין הציע לצרפתים לבצע נחיתה מנהלתית בחוף אל עריש שכבר היה תפוש בידינו ולהגיע לתעלה מהיבשה.[30] הצרפתים התייעצו עם הבריטים ודחו את ההצעה. חשוב היה להם לקיים את העמדת הפנים שבאים ל"הסיר את האיום הישראלי על התעלה". רק ב-5 בנובמבר החלו צניחות וב-6 בנובמבר ההנחתות מהים.

חיל הים המצרי נמנע ממפגש עם כוחות עדיפים. המשחתות מסדרת סקורי החדשות והמשחתות הישנות נחבאו בנמל אלכסנדריה והבריטים נמנעו מהרחבת הפעולה לשם. מטוסי F4U קורסייר צרפתיים הטביעו ב-1 נובמבר טרפדת מצרית שהתקרבה באור יום לכיוון נושאות המטוסים. ב-4 בנובמבר פגעו מטוסים בריטיים בשתי טרפדות מצריות וחסו על הטרפדת השלישית כדי שתאסוף מהן ניצולים.[31]

הפעילות הקרבית הבריטית צרפתית נעצרה בחצות 6-7 נובמבר מבלי להשיג את יעדיה. בעקבות לחץ אמריקאי כבד הוכרזה הפסקת אש על ידי הבריטים, בלא הודעה מוקדמת לצרפתים וישראל.

בעת שתפש כוח מוסקטר את פורט סעיד נעשתה חלוקת גזרות בין הצרפתים לאנגלים. השטח ממזרח לתעלה ופורט פואד היה באחריות צרפתית וממערב לה באחריות בריטית. לכן הפעילות הישראלית, שהייתה מתואמת עם הצרפתים אך לא עם הבריטים, התבססה על פורט פואד.

הצי השישי
בנוסף לבריטניה וצרפת התערב גם הצי השישי של ארצות הברית בנעשה. הטיסות ותנועת כלי השיט הייתה מגמתית להפרעה לכוחות מוסקטר. מטוסים התערבבו והתקרבו לנושאות המטוסים הבריטיות.[32] משימות הצי הששי היו גם פינוי אזרחים אמריקאים מישראל וממצרים. המצב היה כל כך בלתי רגיל עד שאדמירל צ'ארלס בראון מפקד הצי השישי של ארצות הברית שאל את מפקדתו "לטובת איזה צד אני?" וקיבל תשובה כללית "שאף אחד לא ידחוף אותך".

פעילות בריטית בגזרת הים האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבעת הפריגטה דמיאט
הבריטים שלחו לצפון הים האדום כוח שכלל את הסיירת HMS Newfondland, המשחתת HMS Diana, והפריגטות HMS Crane, וגם HMS Modeste כל זאת ללא תיאום עם ישראל.

ב-31 אוקטובר גילה הכוח הבריטי במבואות מפרץ סואץ את הפריגטה המצרית "דמיאט" שנשלחה עם תגבורת לשארם א-שייח להצטרף או להחליף את הפריגטה "רשיד" בשארם א-שייח. שתיהן עסקו באכיפת הסגר על אילת. ההתכתשות קרתה בטווחים קרובים. בתגובה לדרישה מהבריטים לעצור פתח המפקד המצרי באש וניסה לנגח את הסיירת HMS New Foundland. תוך התקרבות נפגעה ה"דמיאט" מספר פעמים מתותחי הסיירת והמשחתת וטבעה. הבריטים אספו מהים 69 ניצולים מתוך צוותה שמנה 140 איש ועוד התגבורת שנשאה עימה. המפקד המצרי, רס"ן שאכר חוסיין, טבע עם אנייתו וזכה לכבוד במצרים.[33][34]

"אש ידידותית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בנובמבר, כאשר נודע שכוונת המצרים להתפנות משארם א-שייח בדרך הים, הופנו רביעיית מטוסי מיסטר ורביעית מטוסי מוסטנג לאזור. המטוסים הטביעו ספינת תובלה מעץ בשם "אאידה" עוד בנמל. מאוחר יותר התחרט הרמטכ"ל על הפעולה הזאת משום שהעדיף לתת למצרים להתפנות משארם א-שייח בדרך הים ללא קרב.[35]

ב-3 בנובמבר נתקבל דיווח על אונית מלחמה בקרבת מצרי טיראן. זוג מטוסי מיסטר הוזנקו לעברה ולא הצליחו לזהות אותה בבירור. אחרי הצהריים נשלחו שני מבנים של מטוסי מיסטר, רביעייה בפיקוד מנחם בר ושלישייה בפיקודו של דני שפירא. האנייה פתחה עליהם באש תותחי נ"מ. הרביעייה הראשונה תקפה בנמל ומן דיווח על משחתת "יורה לכל הכיוונים." דני שפירא הבחין באנייה כשהיא שטה במלוא המהירות דרומה ופתחה באש. הוא הוביל את השלישייה שלו לתקיפה ברקטות רסק ובתותחי המטוסים. בתקיפת התותחים הועפה אנטנת המכ"ם.

בשלב זה נהיו מטוסי המיסטר קצרים בדלק ונאלצו להפסיק את התקיפה. בהגיעם לבסיס נודע כי הייתה זאת פריגטה בריטית HMS CRANE אשר השתתפה בהטבעת ה"דמיאט". בתחקיר נשאל דני שפירא אם לא הבחין בדגל הצי הבריטי. תשובתו "כשיורים עלי אני לא מחפש דגל ולא מנסה לקרוא את שם האנייה."

אל סיפור האש הידידותית השתרבב בטעות מידע על מטוס מיסטר שנפל באזור יום קודם. הטייס המיסטר שנפל היה בני פלד נפילתו אינה קשורה לפריגטה הבריטית.[36] מספר הנפגעים בפריגטה היה מועט.[37] המטוסים גם הם לא נפגעו מהאש הבריטית. הפריגטה HMS Crane פנתה בכוחות עצמה לבסיסה במומבסה ושם הוצאה מהשרות.

במפגש, עשר שנים מאוחר יותר, הסביר מפקד הפריגטה שכבר הגיע לדרגת אדמירל, לאל"ם פול קדר הנספח האווירי של ישראל, כי חשב שתוקפים אותו מטוסים מצריים.[38]

סיוע לכוחות היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הלחימה סייע חיל הים הישראלי ואף עירב את הצי הצרפתי בסיוע לכוחות צה"ל שכבשו את סיני.

הפגזת מוצבים מצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגזרת הים התיכון בוצעה ב-1 בנובמבר בשעה 2 לפנות בוקר הפגזת מוצבי רפיח המצריים על ידי תותחי סיירת צרפתית GEORGE LEGUES בליווי המשחתות ישראליות. סה"כ הונחתו 150 פגזי 6", יעילות ההפגזה הייתה נמוכה.[39] הרמטכ"ל משה דיין היה מאוכזב מהתוצאה. הערכתו הראשונית הייתה שההפגזה תגרום לקריסת המערך המצרי.[40] חיל הים הציע להמשיך ללוות את הכוחות המתקדמים ולהפגיז מהים את מוצבי אל עריש בתותחי המשחתות. כעת הודיע משה דיין כי אינו מעוניין להוצאה הכספית הכרוכה בפגזי המשחתות. הצעה להפגיז בתותחי הפריגטות שנשאו תותחים גדולים 120 מ"מ ואין צורך לשמור את התחמושת שלהן היות שהן מיועדות להשבתה. כוח הפריגטות יצא לאל עריש בפיקודו של שמואל ינאי. כבר בדרך הוברר כי לא ניתן לבצע את הפגזה ברמת ביטחון. בחוף אל עריש אין אמצעי ניווט טובים ולפריגטות הישנות לא הייתה מערכת בקרת אש. בתנאים האלה עלול היה הירי אל החוף לסכן את כוחות צה"ל, לכן ההפגזה בוטלה.[41]

סיוע ללחימה בחופי מפרץ אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחתת מביאה מים ודלק לחטיבה 9 במפרץ דהב
נחתת פורקת מים ודלק לחטיבה 9 בדרום מפרץ אילת

במפרץ אילת המגמה העיקרית הייתה פתיחת מצרי טיראן לשיט. כלי שיט שייטת הנחתות ליוו את חטיבה 9 שנעה על קו החוף של מפרץ אילת אל שארם א שייח. והנחיתה עבורה ציוד כבד ותחמושת. בתיאום שנעשה בין מפקד פלגת הנחתות למפקדת חטיבה 9 לגבי סוגי הציוד נקודות הנחתה לאורך החוף ועורקי הקשר.

הכוח הימי במפרץ הופעל בפיקוד סגן אלוף יעקב עציון וכלל חמש נחתות מכוניות לתובלה והנחתה, ספינת הדיג "אילת", הספינה "סיני", הגוררת "עובדה" והסירה "ברזלית". כן השתתפו האניה "מלכת שבא" והאניה האיטלקית שנחכרה, "CATHERINA MADERA".

ב-2 בנובמבר בשעות הערב סייעו שתי נחתות באש לכיבוש טאבה המצרית. למחרת הונחת כוח של חטיבה 9 מהים על אי האלמוגים וכבש אותו.

ב-4 בנובמבר פרקו ספינת הדיג "אילת" וארבע נחתות מכוניות דלק ומים בחוף דהב לכוחות חטיבה 9 המתקדמים.

ב-5 בנובמבר הנחיתו אותם כלי השיט שני טנקים AMX-13 בחוף נעמה ופרקו שוב מים ודלק.

ב-6 בנובמבר סייע הכוח להשתלטות על האי טיראן. ושתי אוניות הסוחר העבירו לשארם א-שייח כ-1,000 טון אספקה.

מתום ימי הלחימה ועד פינוי סיני המשיכה פלגת הנחתות להוביל שבויים ותחמושת מחופי סיני לנמל אילת.[42]

פעילות הקומנדו הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת המשימות עם ציי צרפת ובריטניה הדירו את חיל הים מפעולה בנמלי מצרים בים התיכון. פיקוד שייטת 13 הציג תכנון להשתלטות על אנית אויב בנמל מרוחק. התוכנית לא אושרה לביצוע.

לוחמי השייטת שהיו בקורס מ"כים צורפו למבצעים היבשתיים. כארבעים לוחמים לקחו חלק בצניחה במיתלה ולחימה עם כוח הצנחנים של גדוד 890, בפיקוד רפאל איתן. קבוצה אחרת צורפה לגדוד 50 של הנח"ל שלחמו באזור א-טור, ובין היתר חיסלו משאית עם אנשי פידאיון שניסו לברוח מאזור הקרבות.

היערכות להצנחת קיאקים - כאשר הגיעו ידיעות על כלי שיט מצרי המסייר במְצרים ומבוסס במעגן שארם א-שייח,[43] הועלה חשש שתפגע בנחתות המסייעות לחטיבה 9 בתנועתה דרומה. שייטת 13 קיבלה אישור לתקיפה באמצעות צוללים עם קיאקים שיוצנחו מהאוויר. הכוונה להגיע בצלילה אל הפריגטה בעת עגינה בנמל ולהדביק מוקשי עלוקה. הפינוי תוכנן בחתירה עם הקיאקים צפונה למפגש עם הספינה ברזלית חמושה במקלעים שנשלחה מאילת דרומה.[44]

מפקד שייטת 13, סא"ל יצחק רהב, יצא במטוס כמפקד הפעולה. לאחר המראת המטוס הגיעו למפקדת חיל הים תצלומי אוויר מהם עלה שהפריגטה אינה נמצאת בנמל. נודע שהתקדמות חטיבה 9 הואטה בגלל קשיי עבירות ולא תהיה במפגש. באוויר. אל"ם צבי קינן, ראש מחלקת ים, החליט והודיע "אין מטרה, בטל פעולה" המטוס בינתיים נקלע לעננים ולא מצא את נקודת הצניחה. כאשר זיהו את המקום הגיעה הוראת הביטול.[45]

היערכות לחטיפת אניה מצרית - התברר כי הפריגטה המצרית ראשיד, בפיקוד רס"ן סעד עקל, נסוגה אל שארם וג'ה, מפרץ מבודד בחוף הסעודי. נקלט מברק המורה לה ש"לא לשוב לשארם א-שייח כי אין דלק בשבילה שם." מפקדת חיל הים הסיקה כי נוצרה הזדמנות להשתלט עליה. כוח בפיקוד הדר קמחי החל באימוני מודל. באילת הוכנו גוררת וספינת דיג. התוכנית לא יצאה אל הפועל. ההסבר שניתן היה כי מפקד חיל הים האלוף שמואל טנקוס, חשב שאין מספיק מודיעין. נימוק אחר היה שלא ניתן לאתר את הרמטכ"ל משה דיין, היות שנמצא בסיני עם כוחות הצבא.[46]

לקראת פינוי סיני - לוחמי שייטת 13 השתתפו במבצע עמורה - פעולות חסימת צירים למניעת התקדמות הצבא המצרי לסיני. בין הפעילויות היו גם חבלות במתקנים ימיים בשארם א-שייח ומפרץ סואץ. במהלך הפעילות באזור ראס סודר ארעה התפוצצות במחסן חומרי החבלה ורק במקרה נמנעה פגיעה בנפש.[47] כמו כן לקחו חלק בהטמנת מצבורי מים ומזון על מנת שישמשו לטייסים שאירע מזלם לנטוש מעל סיני במלחמות הבאות.

מבצעים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוץ יהודי פורט סעיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפעילות הצרפתית בריטית הייתה מטרה גם להביא להפיכה במצרים. היה חשש שבמצב חוסר שלטון יורע מצבם של נידוני קהיר וגם ייערכו פרעות ביהודים. אברהם דר, מי שהקים את החוליה במצרים, הרגיש מחויבות עמוקה לשחרורם. השאיפה לשחרור נידוני קהיר הביאה ליזום את המבצע והוא מונה לבצעו.

קהילת פורט סעיד מנתה כאלפיים איש והתדלדלה לאחר הקמת מדינת ישראל והמהפכה במצרים. בשנת 1956 מנתה כ-300 איש. במהלך ההפצצות פגעו המטוסים בבתים מהם נורתה עליהם אש. חלק מהרובע היהודי עלה באש עוד במהלך הקרבות. לאחר הפסקת האש ללא התקדמות נעשה ברור כי על כל יהודי פורט סעיד לצאת ממצרים. למען המטרה המשנית של חילוץ יהודי פורט סעיד הצטרף לובה אליאב למבצע. ראש אגף המודיעין אלוף יהושפט הרכבי נרתע מהסיכון הגבוה. באמצעות השליש הצבאי לראש הממשלה, אל"ם נחמיה ארגוב הושג אישורו של דוד בן-גוריון.

הצרפתים הסכימו לשיתוף פעולה ללא ידיעת הבריטים. העמידו למשימה גדוד קומנדו לתפקידים מיוחדים דוברי ערבית RAP 700 שכבר נמצא בפורט פואד.[48] הם סיפקו מדים ותעודות צרפתיות לחוליה בת שלושה אנשים. ב-9 בנובמבר 1956 הגיעו אברהם דר, לובה אליאב והאלחוטן טומי אריאלי בטיסה דרך קפריסין לפורט סעיד. שם נפגשו עם קצין הקישור סרן פלרי.

לאחר הכרזת הפסקת האש על ידי הבריטים היה ברור שלא תושג המטרה של שחרור נידוני קהיר.[49] המטרה המשנית העלאת יהודי פורט סעיד נעשתה היחידה האפשרית להשגה.

משימת התובלה הוטלה על מפקד פלגת הטרפדות, סא"ל נפתלי רוזן. למטרה זו גויסו מיחידת ספינות דיג מגויסות בפיקוד יהודה רותם את אופיר בפיקוד צבי פורת וסער[50] בפיקוד מנחם בן ימי. התותח והמקלעים שכבר הותקנו עליהן הורדו והן הוסוו כספינות איטלקיות "קאסטלה מארה" ו"אפרודיטה". הספינות נשאו אתן חולית שייטת 13 בת 7 אנשים בפיקודו של אהרון בן יוסף (אסקימו). ב-14 בנובמבר שעה 20:10 יצאו ספינות הדיג מנמל חיפה. למחרת בשעה 16:30 יצאה טרפדת הפיקוד ט-207 בפיקוד שמשון עדן. שנשאה את מפקד הכוח הימי סא"ל נפתלי רוזן והרופא. מול תל אביב אספה הטרפדת את שלמה הלל. בלילה נפגשו הטרפדת וספינות הדיג שהמשיכו בדרך במהירות 9 קשר. במרחק 15 מייל מפורט סעיד הועברו המפליגים בטרפדת לספינות הדיג והטרפדת נשארה בהמתנה. כאשר התקרבו לפורט סעיד ונעצרו על ידי פריגטה בריטית. סיפור הכיסוי לאותו הקטע היה חילוץ אזרחי איטליה. מילת המפתח הייתה שם האדמירל הצרפתי. הפריגטה הבריטית אפשרה לעבור וספינות הדיג נכנסו לנמל פורט פואד.

לפנות בוקר של יום שבת, 17 בנובמבר, נאספו אלה שהחליטו לעלות בבית הכנסת ובמועדון היהודי. לא נעשתה סלקציה ומי שהיה מוכן לעלות התקבל. אף כי הבריטים לא היו בסוד העניין, ביזמה מקומית של קצין בריטי אובטחו באותו לילה שני מקומות הכינוס. העולים הובלו במשאיות צבאיות לשתי נחתות מעבורת צרפתיות בגדת התעלה. לקחום למפגש עם ספינות הדיג בצד המזרחי - פורט פואד.

ספינות הדיג נכנסו לנמל, נצמדו לנחתות ותוך מספר דקות הועברו העולים ומיד יצאו לים. השעה הייתה 7 בבוקר יום שבת 17 בנובמבר. במהלך ההפלגה הרוח הצפונית הרימה גלים עד שני מטר. לצוותים היה זה מצב רגיל אך מרבית העולים הרגישו מחלת ים. למחרת, ב-18 בנובמבר לפנות בוקר, הגיעו הספינות לנמל חיפה ונקשרו במקום מבודד בפינת רציף הדלק.

לובה אליאב הוטס במטוס צרפתי לשדה תעופה צבאי בישראל וקיבל את העולים בחיפה. העולים הועברו אל שער העלייה.[51]

גם לאחר סיום המבצע היה חשוב להסתיר את עצם הכוונה להגיע לנידוני קהיר פן יבולע להם. לכן סיפור הכיסוי נמשך והעולים נדרשו לשמור בסוד את דרך עלייתם. עקב צורת הביצוע החפוזה לא הוכנה רשימת מפליגים. מספר העולים במקורות שונה. הנתון הסביר ביותר הוא 65 נפש.[52] על מימוש העלייה מפורט סעיד נודע בציבור רק לאחר הגעת נידוני קהיר האחרונים לישראל.

חילוץ יהודי פורט סעיד מתגמד לעומת הנזק הרב שגרמה ממשלת מצרים ליהודיה. בחוק כנגד האזרחים הזרים שהופעל בעיקר נגד יהודים נאלצו רבים לעזוב ולהשאיר את רכושם. כ-25,000 מיהודי מצרים עזבו את כל רכושם ויצאו עם מזוודה אחת.

פינוי יתר יהודי פורט סעיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנעצרה הפלישה למצרים נהיה ברור שלא יקח זמן רב והכוחות ידרשו להתפנות. התקיפות האוויריות על פורט סעיד גרמו לנזקים ואבדות אצל המצרים. הלך הרוחות ברחוב המצרי היה מסוכן לאזרחי אירופה ואמריקה וגם ליהודים תושבי המקום. הצרפתים והבריטים אירגנו פינוי לאזרחים הזרים וניתן היה ליהודים להצטרף. קבוצת היהודים שמקורם בעדן היו אזרחי בריטניה ושאפו להגיע ללונדון. גם בעלי אזרחויות אחרות שאפו להגיע לאירופה.

כל אנשי הקהילה היהודית בפורט סעיד עזבו את העיר באניות נוסעים צרפתיות שהוסבו לאניות בית חולים בכוח מבצע מוסקטר, La Marseillese ו La Pasteur ואף לקחו איתם חלק מרכושם. הם הועברו למרכז קליטה של הסוכנות היהודית במרסיי. משם הועברו לישראל באנייה ירושלים בחודש דצמבר 1956. חלק אחר היגר לארצות הברית, אוסטרליה ואירופה. לאחר פינוי העיר מהצבאות הכובשים כילה ההמון את זעמו בבתי היהודים ואף בית הקברות היהודי נהרס כליל.[53]

פינוי חולית קומנדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפעילות להעברת סיני נעשו פעולות חבלה שונות. בחודש ינואר 1957 כוח קומנדו מיוחד הכין פעולת חבלה בפורט סעיד. אל הכוח צורפו שני קצינים מחיל הים, סרן שמשון עדן מהטרפדות וסרן דוד פרומר משייטת 13 לצורך קישור לפינוי ימי. הקצינים צוידו במדים צרפתיים ומצלמה. הם עלו לאונית אספקה צרפתית בנמל חיפה והפליגו לפורט פואד. כוח הקומנדו הישראלי כבר היה שם. לאחר שהות של שבועיים בוטלה המשימה.[54]

הכוח שמנה 12 לוחמים הוחזר לחיפה בשולת המוקשים הצרפתית CAMELIA. הציוד המיוחד הועבר בשלוש חביות אטומות שנקשרו על הסיפון. הפעילות כולה נעשתה ללא ידיעת הבריטים..[55]

חילוץ מיג 15 מימת ברדוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום פעולות האיבה ערך צה"ל מבצע איסוף שלל ברחבי סיני. במסגרת המבצע הועסקה שייטת הנחתות בפינוי תחמושת שלל מחוף אל עריש. שלוש נחתות המכוניות העבירו שלל מהחוף אל אניית הסוחר א.מ. אשקלון שעגנה קילומטר מהחוף. ב-12 בנובמבר פנה אליהם איש מודיעין חיל האוויר וסיפר כי הוא עורך סיורים במטוס קל מעל סיני לחיפוש ציוד צבאי נטוש. לפני מספר ימים גילה מטוס מיג 15 שלם השקוע בחלקו באמצע ימת ברדוויל. מקום שהגישה אליו מהיבשה בלתי אפשרית ומבקש לחלץ בדרך הים. מיג 15 היה אז מטוס הקרב הטוב ביותר של הגוש המזרחי ובמידה מסוימת עדיף על המטוסים המערביים באותה תקופה. ומידע עליו ותכונותיו היו חשובים מאוד למודיעין חילות האוויר של צבאות המערב.[56]

מפקד שייטת הנחתות, רס"ן יהודה בן-צור, מינה את מפקד הנחתת פ-51 מאיר לובוכינסקי לטפל במשימה והקצה לכך שתי נחתות מכוניות. לאבטחה נשלחה ספינת משמר בפיקוד רס"ן יעקב רענן. הכניסה לימה נמצאת מערבה כשלושים מייל. נחתת אחת נשארה להמשיך בפעולות העמסת התחמושת.

ב-13 בנובמבר נכנסה הנחתת לימה והוקם קשר עם אנשי כפר הדייגים ש"התבקשו" לסייע עם סירותיהם. הכוח נכנס לתוך הימה בניתוב הדייגים עד למרחק של 4 קילומטר מהמטוס. שם נשארה הנחתת והצוות המשיכו ברגל ובסירות השטוחות והגיעו למטוס.

חיל האוויר הצניח ציוד כולל שקי ניפוח אוויר ובעמל רב של שלושה ימים החדירו סירות שטוחות מתחת לכנפי המטוס. הנחתת הייתה קטנה מדי למשימה לכן גויסה בחיפה אונית הסוחר א.מ. רימון שהגיעה מול החוף. רפסודות הצלה של האניה שימשו גם הן להצפה. המטוס נעטף ברשתות חבלים שאפשרו הרמה בלא נזק.

ב-16 לחודש היה המטוס מוכן להשטה אך גלים גבוהים בים מנעו תנועה. ב-17 בנובמבר יצא המטוס בגרירה מהימה והגיע אל האנייה רימון העוגנת בקרבת החוף. ההנפה בזרוע הג'מבו הייתה קלה והמטוס נקשר לסיפון.

ב-18 בנובמבר נכנס המטוס מיג 15 בצבעי חיל האוויר המצרי לנמל חיפה ונמסר לבעליו החדשים – חיל האוויר הישראלי. מפקד חיל הים האלוף שמואל טנקוס קיבל את פניו וציין לשבח את כל היחידה.[57]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיט לישראל וממנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית הנוסעים א/ק ירושלים של חברת צים בנמל ניו יורק, 1955.[60]

משך כל תקופת המלחמה ומבצע מוסקטר נמשכה תנועה של כלי שיט בדגל ישראל, ללא הפרעה. אף כי הנתיב לישראל חצה את נתיבי כוחות מבצע מוסקטר, בין קפריסין לפורט סעיד. משרד התחבורה הנחה אוניות ישראליות להתרחק מחופי צפון אפריקה. עם פרוץ הקרבות קיבלו כל האוניות היווניות הוראה מממשלתם לא להתקרב לחופי ישראל. מדינות אחרות נהגו בצורה דומה.

בנוסף לאניות המטען הופעלו גם אניות נוסעים. שנת 1956 הייתה שנה של עליה מוגברת, ואוניות הנוסעים עסקו בהבאת עולים לישראל. אוניית העולים היוונית מדיטרניאן הוכנסה לנמל סודה בכרתים. אחרי שהייה של שישה ימים המתנה במפרץ סודה, הגיעה לשם האונייה א/ק ירושלים של חברת צים ואספה את העולים. בכרתים הצטברו יהודים שברחו מהונגריה בעת המרד ההונגרי וגם אותם אספה האניה לישראל.

אנית עולים נוספת הסנטה פה בדגל ארגנטיני הביאה כ-400 עולים מאמריקה הדרומית. האניה יצאה ממרסיי וקיבלה הוראה משלטונות ארגנטינה להיכנס לנמל נאפולי ולחכות. לאחר ארבעה ימים הגיעה האניה א/ק ארצה של חברת צים ולקחה את כל העולים. לממשלת ישראל נתחוור שאם אין אניות ישראליות - ישראל תהיה מנותקת כליל.[61]

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמטכ"ל - רב אלוף משה דיין, בהתייחסו ל"מבצעי גהות" ציין לשבח את פלוגת השריונאים אשר הטעינו בחריצות בבטן הנחתות הצרפתיות את ארגזי התחמושת על המשאיות.

בעת ביקור אח"י אילת בטולון בשנת 1957, הוענק למפקד המשחתת הצרפתית קרסן Cap. de Fregate Boy אות הצטיינות על ידי אדמירל ברג'ו. הענקת האות נעשתה בנוכחות מפקד השייטת אל"ם צבי קינן, מפקד אח"י אילת מנחם כהן, ומנשה ריבלין, ממשרד החוץ.[62] ובנוסף הוענק לכל אנשי צוות הקרסן שהשתתפו בקרב אות הצטיינות משותף.[63]

מפקד חיל הים – האלוף שמואל טנקוס ציין לשבח את שייטת 11 על אופן ביצוע משימת חילוץ המיג על ידי אנשי היחידה: "כושר האימפרוביזציה, ההתאמצות והיכולת להסתדר בתנאים קשים, שגילו האנשים, ראוי לציון מיוחד. אודה לך באם תעביר תודתי והערכתי זו לכל אלו שהשתתפו במבצע." במכתב מ 21 בנובמבר 1956.[64]

מפקדים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדים במלחמת סיני
תפקיד שם אירוע / ציון לשבח
מפקדים זרים
מפקד מבצע מוסקטר גנרל צ'ארלס קייטלי הצבא הבריטי
סגן מפקד מבצע מוסקטר תת-אדמירל פייר ברג'ו (אנ') הצי הצרפתי
מפקד נושאות המטוסים אדמירל מ. ל. פאוור הצי המלכותי הבריטי
סגן מפקד נושאות המטוסים אדמירל איב ס. גרון הצי הצרפתי
מפקדים ישראלים
ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון
הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין
ראש אגף המבצעים אלוף מאיר עמית
ראש אגף המודיעין אלוף יהושפט הרכבי
מפקד חטיבה 9 אל"ם אברהם יפה כיבוש שארם א-שייח
מפקד חיל הים אלוף שמואל טנקוס
ראש מחלקת ים אלוף משנה צבי קינן
ראש ענף מבצעים סא"ל בנימין תלם
מפקד שייטת המשחתות אלוף משנה שמואל ינאי
מפקד המשחתת אח"י אילת סגן אלוף מנחם כהן
מפקד המשחתת אח"י יפו סגן אלוף יוחאי בן נון
מפקד הפריגטה אח"י מזנק רס"ן יוסף יריב
מפקד שייטת הנחתות סגן אלוף יהודה בן-צור
מפקד אזור ים סוף סא"ל יעקב עציון
מפקד פלגת הנחתות הים האדום סרן גד אשר
מפקד נחתת פ-51 סרן מאיר לובוכינסקי חילוץ מיג 15
מפקד שייטת 5 סא"ל נפתלי רוזן סגנו רס"ן מנשה ליפשיץ
מפקדי טרפדות בשייטת 5 ט-200 ברוך ברושי, ט-201 גדעון גלובוס, ט-205 דוד מגורי, ט-207 שמשון עדן, ט-208 ראובן שדמי, ט-210 משה טבק, ברוך ברושי שימש גם קצין המודיעין של השייטת.
מפקד שייטת 13 סא"ל יצחק רהב
סגן מפקד שייטת 13 רס"ן הדר קמחי
מפקד כוח צוללים סגן הרצל לבון לפעולה בשארם א-שייח
ראש ענף מודיעין ים סא"ל אריה ברוש
ראש מחלקת ציוד אל"ם אברהם זכאי
ראש מחלקת כוח אדם סא"ל חיים רפאלי
מפקד מספנת חיל הים סא"ל יעקב שפי
מפקד יחידת קשר וגילוי צבי בן-צור
יו"ר ועדת ניתוב צי הסוחר ד"ר נפתלי וידרא ניתוב וליווי אניות רכש.
גיוס כלי שיט אזרחיים רס"ן שלמה קורן גיוס ספינות הדיג, והאניה רימון
מובילי מטוסי תקיפה בים סוף דני שפירא ומנחם בר
מפקדי מבצע תושיה
יזום וחוליה קדמית אברהם דר ולובה אליאב אלחוטן טומי אריאלי
מפקד הימי סא"ל נפתלי רוזן על הטרפדת ט-207 והסד"ג סער
מפקד ספינת הדיג סער מנחם בן-ימי מצטרף שלמה הלל
מפקד ספינת הדיג אופיר צבי פורת איתו גם מפקד יחידת ספינות הדיג המגויסות, רס"ן יהודה רותם,
מפקד כוח שייטת 13 רס"ן אהרון בן יוסף על הסד"ג אופיר
מפקד הטרפדת המלווה סרן שמשון עדן נשארה כ-15 מייל מחוץ לפורט סעיד
קציני קישור
ראש חולית הקישור למבצע מוסקטר אל"ם יובל נאמן במפקדת אדמירל ברג'ו בקפריסין .
נציג חיל הים בחולית הקישור רס"ן צבי תירוש
קצין קישור למפקד כוח האניות הצרפתיות סרן יצחק שושן מובילות הטנקים, סירקוף ז'ורז' לייג ומבצע תושיה[65]
קציני קישור במשחתת הצרפתית קרסן ובווה סרן רמי לונץ וסרן מרדכי מעיין בהתאמה
קצין קישור חיל הים במטכ"ל רס"ן אריה ברק "בוצי"
טייסי מטוס המטאור יואש צידון (צ'אטו) והנווט אלישיב ברוש הפילו את המטוס עם קציני המטכ"ל המצרי

חיזוק הכוח הימי לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת קדש, כפי שנקראה אז, באה לידי סיום ב-16 במרץ 1957, מועד שבו נסוגו היחידות הישראליות לגבולות הקודמים. את מקומן בגזרת שארם א-שייח ורצועת עזה תפסו כוחות האו"ם. המטרה של פתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי - לא הושגה. חופש השיט במפרץ אילת הובטח באותה החלטה של האו"ם. המצרים הפסיקו את פעולות הפידאיון. גזרת החוף ויתר גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים.

חיל הים הישראלי היה מעורב בתכנון וביצע בהצלחה את המשימות המגוונות אשר הוטלו עליו, אך לא לקח חלק בהכרעות. שביית המשחתת איברהים אל-אוול הרימה את המורל בחיל ובעם. המשחתת המצרית שנשבתה תוקנה הוסבה לאח"י חיפה (ק-38), היא הועסקה בהפלגות בים התיכון ובעת מלחמת ששת הימים בלחימה נגד צוללות. לאחר שירות של 14 שנה הושבתה ושימשה כמטרה לירי טילים. שיתוף הפעולה עם הצי הצרפתי ובכלל זה יחידות הקומנדו התחזק מאוד.

בזירה המדינית הייתה תבוסה למערב וברית המועצות נהייתה המרוויחה העיקרית. באותן שנים רכשה ישראל דלק בברית המועצות ומכרה לה תפוזים חוזה זה פעל כהלכה עד מבצע קדש. בנובמבר 1956 הגיעה מכלית ישראלית לנמל אודסה ושם נאמר "אין נפט למחרחרי מלחמה". היה זה ביטול שרירותי חד צדדי של חוזה.[66] מהלך זה ציין גם בזירה הימית את התייצבותה של ברית המועצות כנגד ישראל. מדינות ערב נתמכות בנשק סובייטי המשיכו להתכונן לחיסולה של ישראל.

הטרפדות באילת - באמצע שנות החמישים נעשו השקעות רבות בסדר הכוחות של חיל הים. נרכשו המשחתות באנגליה וטרפדות בצרפת. הרמטכ"ל משה דיין יזם באמצע שנת 1955 את חיזוק כוח הלחימה בזירת הים האדום. הצורך המבצעי התגבש לטרפדות קטנות שיוכלו להיות מועברות ביבשה. האיטלקים נחשבו למומחים בכלי שיט קטנים ומהירים. מספנות "BAGLIETO" מאיטליה יצרו טרפדות באורך 16 מטר. אושר גם בניית מזח התקשרות באילת מצפון לנמל האזרחי. הזריזות בתכנון ובבניה גרמו לכך שבחודש נובמבר 1956 הגיעו הטרפדות לאילת.[67] למפקד הפלגה מונה עזרא קדם ומפקד אחת הספינות היה משה טבק.

העברת הפריגטות סביב אפריקה - בסיום המלחמה העביר חיל הים שתי פריגטותאח"י מבטח (ק-28) ואח"י מזנק (ק-32) – מסביב יבשת אפריקה אל נמל אילת. מאוחר יותר הוברר שהסכם הפסקת האש אינו מאפשר הפעלתן בגזרת הים האדום. הפריגטה השלישית אח"י משגב (ק-30) בפיקוד סא"ל יצחק גזית, שהייתה גם היא בדרכה לאילת הוחזרה מדרום אפריקה לישראל. שתי הפריגטות מאילת הועברו על ידי הצוות הישראלי לצי סרי לנקה ושירתו שם מספר שנים.

ענף הדיג - פתיחת מצרי טיראן אפשרה ניצול אפשריות כלכליות. העושר במדגה הים האדום משך אליו את דייגי ישראל. בעידוד הממשלה, שראתה נכס מדיני בקשרים עסקיים עם אתיופיה, הועברו לאחר המלחמה שלוש ספינות דיג בשיט מסביב לאפריקה. הן התבססו בנמל מסאווה משם יצאו לדיג בדרום הים האדום והשלל המרוכז הועבר לאילת באחת הספינות. הדיג נמשך עד שנת 1973 ונפסק עקב תהפוכות השלטון באתיופיה.[68]

תצוגה מוזאונית - מטוס מיג 15 שחולץ מימת ברדוויל מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים. אחד מהתותחים שאיים על השיט במצרי טיראן מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועים בזירה הימית במלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהות האירוע תאריך בשנת 1956 מקום כלי שיט ויחידות שהשתתפו תוצאה
מבצע ירקון 9-12 יוני 1955 חוף סיני במפרץ אילת ספינת מנוע הנחיתה וליוותה ששה סיירים חולצו על ידי מטוסים.
תוכנית תקיפת מצרים נובמבר 1955 תל אביב המטה הכללי מגיש הצעה לתקיפה בסיני ופתיחת המצרים בכוח הממשלה דוחה בהפרש קטן
שבעה מבצעי "גהות" 25 יולי עד תחילת ספטמבר שפך נחל הקישון שלוש נחתות צרפתיות 10 טנקים AMX-13 ארבעים טנקי שרמן 18 תותחים מתנייעים 105 מ"מ
הפלת המטכ"ל המצרי 28 אוקטובר ים התיכון 280 מייל מערבית לישראל מטוס מטאור בפיקוד יואש צידון קצינים וצוות המטוס הרוגים
התייצבות כוח הגנה נגד מטוסים 28 -30 אוקטובר מפרץ חיפה שלוש משחתות צרפתיות
הפגזת חיפה ותפישת משחתת 31 אוקטובר מפרץ חיפה איברהים אל אוול ומשחתות Z ישראליות אין נפגעים המשחתת המצרית נכנעת
הטבעת פריגטה מצרית 31 אוקטובר מפרץ סואץ סיירת HMS Newfoundland והמשחתת HMS Diana הפריגטה דמיאט טובעה הבריטים אספו 69 ניצולים.
הפגזת לילה חוף סיני 1 נובמבר מוצבי רפיח סיירת צרפתית Georges Leygues בליווי המשחתות ישראליות הונחתו 150 פגזי 6" תוצאות לא משמעותיות
הטבעת ספינה מצרית 2 נובמבר שארם א-שייח רביעיית מטוסי P-51 מוסטנג ורביעיית מטוסי מיסטר IVA הספינה אאידה הוטבעה בנמל.
סיוע באש ב-2 בנובמבר בשעות הערב מפרץ אילת שתי נחתות מכוניות סיוע באש לכיבוש טאבה המצרית.
הנחתת כוח מהים 3 נובמבר מפרץ אילת שתי נחתות וכוח מחטיבה 9 כיבוש אי האלמוגים.
תקיפת פריגטה בריטית 3 נובמבר מדרום לשארם א-שייח רביעייה ושלישייה מטוסי מיסטר IVA פצועים ונזק לפריגטה HMS CRANE.[69]
סיוע לוגיסטי ב-4 בנובמבר בחוף דהב ספינת הדיג אילת וארבע נחתות מכוניות פריקת דלק ומים לכוחות חטיבה 9.
סיוע לוגיסטי ב-5 בנובמבר בחוף נעמה ספינת הדיג אילת וארבע נחתות מכוניות הנחתת שני AMX-13 מים ודלק.
כיבוש שארם א שייח 5 נובמבר דרום סיני חטיבה 9 בסיוע נחתות חיל הים
השתלטות מהים ב-6 בנובמבר האי טיראן חטיבה 9 בסיוע נחתות חיל הים תפישת האי טיראן
לוגיסטיקה ב-6 בנובמבר מפרץ אילת לשארם א-שייח שתי אוניות סוחר מגויסות העברת כ-1000 טון אספקה.
מבצע תושייה 11-18 נובמבר פורט פואד - חיפה שתי נחתות צרפתיות, 2 ספינות דיג וטרפדת 65 עולים[70]
חילוץ מיג 15 12- 18 נובמבר ימת ברדוויל נחתות ואנית סוחר רימון חילוץ מטוס מצרי שנחת בימה והבאתו לנמל חיפה
פינוי כוח מיוחד ינואר 1957 פורט סעיד- חיפה מקשת צרפתית קמליה 12 לוחמים עם ציוד מיוחד
פינוי סיני 16 מרץ 1957 מצרי טיראן ורצועת עזה מסירה לכוחות האו"ם חזרה לגבולות הקודמים

מקורות והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שחף, 10 שנים למערכת סיני מערכות ים בטאון חיל הים, אוקטובר 1966.
  • אריק קרמן - איש צוות אח"י אילת בעת הקרב - הקרב נגד אברהים אל אוואל, הוצאת עמותת ידידי חיל הים, 9 ינואר 1997.
  • אדמירל פייר ברז'ו, הצי במבצעי סואץ, מערכות-ים, בטאון חיל הים, חוברת מ"ב, יוני 1959, עמ' 8 - 17. - המשך בחוברת מ"ג, אוקטובר 1959, ע' 6 -11.
  • יהודה בן-צור, פינוי תחמושת שלל מחוף אל-עריש, מערכות ים 62, דצמבר 1962.
  • משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, 1967. עמ' 62 הנחיות לחיל הים. עמ' 97 -100. איברהים אל-אוול, עמ' 156 – 159 הטבעת הפריגטה דומיאט וירי אל המשחתת הבריטית HMS Crane.
  • אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול, סיפורו של חיל האוויר הישראלי, ספרית מעריב, 1990, עמ' 176 -179.
  • צבי הרמן, הכובשים בים נתיבה, תולדות הספנות העברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978. 238 -245, עמ' 257; הסכם השילומים והשפעתו על הספנות, עמ' 288; אוניות הנוסעים, גיאות ושפל בספנות, עמ' 321 - 323; המזרח, נמל אילת ומשבר סואץ, עמ' 342 – 350.
  • הירש גודמן, ושלמה מן, הפרק חיל הים בסדרת צה"ל וחילו, אנציקלופדיה לצבא וביטחון. רביבים הוצאה לאור- מהדורת ספרית מעריב. עמ' 59 -75.
  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים,משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991, עמ' 42 -59.
  • מייק אלדר, שייטת 13, סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993, עמ' 217 – 230.
  • דני שפירא, לבד בשחקים, הוצאת ספרית מעריב, 1994, עמ' 163 – 177.
  • יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספרית מעריב, 1993, עמ' 109 – 119.
  • שמשון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ, ההקמה ההפעלה והתפתחות כוחות הלחימה של כלים קטנים בחיל הים הישראלי, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2000, עמ' 175 – 205 על הטרפדות במבצע "קדש", ועמ' 213 – 221, על רכש והעברת הטרפדות לים סוף.
  • יהודה רותם, יחידת הסד"גים בחיל הים, חוברת "מערכות" גיליון 377 – יוני 2001. לקריאה באתר עמותת חיל הים,
  • צדוק אשל. שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון –ההוצאה לאור, 2003, עמ' 93 – 102.
  • צבי קינן, במבט לאחור, סיפור אישי, הוצאת גבעול, 2005, עמ' 168 -188.
  • חיים ישראלי, מגילת חיים, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 51 – 70, 88,
  • אריה רונה, חיל הים במלחמת סיני פרק בספרם של חגי גולן "ברעום המנועים- 50 שנה למלחמת סיני", הוצאת מערכות, 2006, עמ' 269.
  • יהודה בן-צור, חילוץ מיג 15 מימת ברדוויל, כתבה בבטאון "צוות", גיליון 62, אוק/נוב 2006.
  • מרים רוסמן, יחסי צרפת ישראל, מקום המדינה ועד פרשת ספינות שרבורג, הוצאת רסלינג, 2014, פרק מבצע קדש והברית בין צרפת לישראל עמ' 109 – 129.
  • יואש צידון, ביום בליל בערפל, ספרית מעריב, 1995, עמ' 227-223.
  • יוסף שטרית, חיים סעדון, מקדם ומים, אוניברסיטת חיפה, 2000. כרך 7 עמ' 275, 287 נספח: מבצע תושייה – דו"ח הסיכום של אריה לובה אליאב.
  • רב חובל הלל ירקוני, 75 שנות ספנות עברית בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2005 עמ' 115 א/מ רימון, עמ' 125 א/ק ירושלים.
  • דניאלה רן, בין חופים עוינים דייגים ישראלים בדרום ים סוף 1958 - 1973, 2009, עמ' 14 -15.
  • Cristol, A. Jay, The Liberty Incident Revealed The definitive account of the 1967 Israeli attack on the U.S. Navy spy ship, Naval Institute Press, 2013 Page 86.

Norman Polmar, Aircraft Carriers: A History of Carrier Aviation and Its Influence on World Events Vol. II, 1946-2006 Potomac Books Inc. (January 24, 2008) Chapter 9 - The Suez operation.

David Tal, THE 1956 WAR - Collusion and Rivalry in the Middle East, The Cummings center Series, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עוד שלוש טרפדות בבניה באיטליה.
  2. ^ צבי הרמן, עמ' 245.
  3. ^ Leo Gross, Passage through the Suez Canal of Israel-Bound Cargo and Israel Ships. The American Journal of International Law 1957;51:530-568.
  4. ^ Resolution on the Palestine Question Adopted at the 558th Meeting of the Security Coucil on 1 September 1951.
  5. ^ ר/ח רפי שפינט, פרשת בת גלים באתר בוגרי קציני ים.
  6. ^ הלל ירקוני, אינדקס האוניות העבריות
  7. ^ צבי הרמן, עמ' 346
  8. ^ גליה גולן, "ברית המועצות ומשבר סואץ-סיני".
  9. ^ משה דיין, עמ' 166.
  10. ^ מאמר של אריה רונה, בספר ברעום המנועים - 50 שנה למערכת סיני עמ' 270.
  11. ^ סיירת נוספת שהוקצתה HMS Royal הייתה בשלבי מסירה לצי של ניו זילנד וראש ממשלתה התנגד למעורבותה במבצע.
  12. ^ אריה רונה, עמ' 271
  13. ^ משה דיין, עמ' 62
  14. ^ באוקטובר 1956 קרא דוד בן-גוריון שיר זה מעל בימת הכנסת
  15. ^ צבי קינן, עמ' 177. משה דיין, "אבני דרך"
  16. ^ סא"ל איתן ליפשיץ בדיקת חופי נחיתה בסיני.
  17. ^ צדוק אשל, ע 94.
  18. ^ שמשון עדן, עמ' 183.
  19. ^ סא"ל יהודה איגרא באתר משמר המורשת הימית.
  20. ^ צבי קינן, עמ' 182.
  21. ^ התקשורת בין מפקד האניה לבין מפקדת חיל הים המצרי באלכסנדריה פורסמה בספרו של משה דיין מערכת סיני, עמ' 100
  22. ^ סא"ל יהודה איגרא, דו"ח המשחתות בקדש באתר משמר המורשת.
  23. ^ אריה ברוש ראש ענף מודיעין חיל הים בתחקיר שטרם שוחרר לפרסום.
  24. ^ במטרה לקבל מידע נוסף. לקח למחרת סא"ל אריה ברוש את רס"ן רושדי טמזין מפקד האנייה לסיור בחיפה כולל תספורת בהדר וארוחת ערב בביתו.
  25. ^ משה דיין עמ' 98
  26. ^ שמשון עדן, עמ' 185.
  27. ^ יצחק שושן, עמ' 115.
  28. ^ לפי מידע מפרופסור מוסטפא כבהא שחקר את הפעילות המצרית במלחמות נגד ישראל.
  29. ^ אדמירל ברז'ו מערכות ים.
  30. ^ משה דיין, עמ' 142
  31. ^ נורמן פולמר פרק 9 עמ' 9.
  32. ^ נורמן פולמר פרק 9 עמ' 7
  33. ^ הטבעת הפריגטה "דמיאט" באתר המוקדש למלחמות הקטנות של בריטניה.
  34. ^ מאתר היסטוריה מצרי - תרגום על ידי פסח מלובני, באתר משמר המורשת הימית.
  35. ^ דיין מציין בספרו עמ' 145
  36. ^ משה דיין עמ' 158.
  37. ^ 4 הרוגים לפי עזר ויצמן בספרו "לך שמים לך ארץ", עמ' 160. ואילו השופט ג'י קריסטול שחקר את תקרית ליברטי מצא שלא היו הרוגים רק מספר פצועים. "THE LIBERTY INCIDENT REVEALED" עמ' 86
  38. ^ דני שפירא, לבד בשחקים עמ' 173 -175
  39. ^ יצחק שושן ע' 116-117.
  40. ^ משה דיין עמ' 118 מייחס את ההפגזה למשחתות. את ההפגזה ביצעה הסיירת ז'ורז' לייג' ובעיתוי אחר הביע שביעות רצון מהפגנת המעורבות הצרפתית בלחימה.
  41. ^ יהודה איגרא, עמ' 5.
  42. ^ אריה רונה, עמ' 275.
  43. ^ כל המשחתות המצריות היו בבסיסים בים התיכון. המטרה המדוברת הייתה יכולה ז להיות הפריגטה "ראשיד".
  44. ^ מייק אלדר עמ' 222.
  45. ^ צבי קינן, עמ' 186.
  46. ^ מייק אלדר, עמ' 223.
  47. ^ מייק אלדר, עמ' 225
  48. ^ מקדם ומים כרך 7 עמ' 275
  49. ^ מייק אלדר, עמ' 226.
  50. ^ לספינה "סער" הייתה זו אחת ההפלגות האחרונות היות בסוף אותו חודש עלתה על החוף מצפון לסידנא עלי וטבעה.
  51. ^ פרסום קצין חינוך, "34 שנים למלחמת קדש, מבצע 'תושיה'", "חושבים", גיליון אוקטובר 1990. המתבסס על אוטוביוגרפיה של לובה אליאב, "טבעות שחר".
  52. ^ לפי עבודת פו"ם של רס"ן צחי גולן, רס"ן סיגל רן, רס"ן אבוטבול ירון
  53. ^ נסים לוי, עלייתה ושקיעתה של יהדות פורט סעיד, בטאון עולי מצרים, בשלבי פרסום.
  54. ^ שמשון עדן, ע' 198 – 203. מהות המשימה נותרה חסויה גם היום.
  55. ^ סיפורו של אדמירל ג'אן לקאיי- כסגן מפקד המקשת CAMELIA. באתר משמר המורשת הימית.
  56. ^ דני שפירא, עמ' 167.
  57. ^ יהודה בן-צור, חילוץ מיג 15 באתר בוגרי קציני ים.
  58. ^ עם פינוי כוח מבצע מוסקטר הרס המון זועם את פסלו של פרדיננד דה לספס היות שראה בו תזכורת לקולוניאליזם.
  59. ^ ספרו של ר/ח הלל ירקוני עמ' 115
  60. ^ ספרו של ר/ח הלל ירקוני עמ' 125.
  61. ^ צבי הרמן, עמ' 288.
  62. ^ מקור ספרו של צבי קינן, עמוד 203
  63. ^ יצחק שושן עמ' 115.
  64. ^ חילוץ מיג 15 מימת ברדוויל, באתר הגבורה באתר הגבורה.
  65. ^ שושן עמ' 119.
  66. ^ צבי הרמן, עמ' 245
  67. ^ צבי קינן, עמ' 171.
  68. ^ דניאלה רן, עמ' 14 - 15
  69. ^ מקורות בריטיים טוענים שהפריגטה הבריטית הפילה את אחד המטוסים שתקפו אותה. מטוס המיסטר IV שהופל במלחמה היה מטוסו של בני פלד יום קודם לכן בלא קשר לפריגטה הבריטית. מקור – משה דיין, עמ' 159.
  70. ^ מספר העולים לפי רס"ן צחי גולן, רס"ן סיגל רן, רס"ן אבוטבול ירון בעבודה פו"ם.