הזכות למות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הזכות למות הוא רעיון המבוסס על התפישה, לפיה כל בן אנוש זכאי לסיים את חייו או לעבור המתה מרצון. המימוש של זכות זו מובן לרוב כך, שחולה סופני, או אדם שאינו רוצה להמשיך לחיות, רשאים לסיים את חייהם, להיעזר בסיוע להתאבדות, או לסרב לטיפול מאריך חיים. השאלה מי או למי, אם בכלל, הזכות לקבל החלטה כזו נתונה בוויכוח. אנשי אקדמיה ופילוסופים, כמו דוד בנעטר (אנ'), רואים בבני אדם כאופטימיים מידי בתפישתם את איכות חייהם, ואת האיזון בין ההיבטים החיוביים והשליליים שלהם. הרעיון הזה שולל מהאדם או מכל גוף אחר את הההחלטה אם למות, כפי שלא הייתה בידיו ההחלטה להיוולד.

התומכים בזכות למות מקשרים זאת בדרך כלל לרעיון שגופו וחייו של אדם שייכים לו, כמו גם זכותו לוותר עליהם כרצונו. אולם מנגד קיים אינטרס לגיטימי של כל מדינה, למנוע התאבדויות לא סבירות. פלפל ואמסל (Pilpel and Amsel) כתבו[1]:

התומכים ב'התאבדות רציונלית' או ב'זכות למות' דורשים לרוב ברציונליות, שההחלטה של אדם להרוג את עצמו תהיה גם עצמונית (למשל, לא כתוצאה מלחץ של רופא או בן משפחה 'לעשות את הדבר הנכון' להם ולהתאבד), וגם 'האפשרות הטובה ביותר בנסיבות הנוכחיות', דרישה שקיימת בקרב זרמים פילוסופיים שונים, כמו גם שיתקיימו תנאים טבעיים אחרים, כמו שההחלטה תהיה יציבה, לא אימפולסיבית, לא תוצאה של מחלה נפשית, שמתקבלת לאחר דיון וכו'

בדתות מזרחיות אחדות מותר למי שחולה במחלה סופנית לשים קץ לנפשו בדרכים לא אלימות, למשל בהרעבה עצמית. דתות אחרות אוסרות התאבדות בכל דרך ורואות במעשה זה חטא.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת שאלה אתית והיא, האם הזכות למות יכולה להתקיים לצד הזכות לחיים? אם, נטען, לא ניתן לשלול את הזכות לחיים, לא ניתן לוותר עליה, ולכן היא לא מתיישבת עם הזכות למות. נושא נוסף במחלוקת מגיע מביו-אתיקה, שם דנים האם הזכות למות אוניברסלית, קיימת רק תחת תנאים מסוימים (כמו מחלה סופנית), או האם היא קיימת בכלל. נאמר גם ש'הזכות למות' אינה חופפת ל'חובה לחיות'. על פי השקפה זו, הזכות לחיים יכולה להתקיים לצד הזכות למות.

בית משפט במדינת מונטנה שבארצות הברית קבע, לדוגמה, שהזכות למות קיימת למי שנמצא במצב רפואי המאיים על חייו. ישנם מומחים הטוענים מנגד, שלכל אדם כשיר הזכות לסיים את חייו, ואף שהזכות למות היא מקרה בוחן למידת החופש בכללותו בחברה נתונה[2].

חוק החולה הנוטה למות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל חוקק בשנת 2005 חוק החולה הנוטה למות המסדיר את הטיפול הרפואי בחולה המוגדר כ"נוטה למות", תוך איזון בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיות הרצון של האדם והחשיבות של איכות חייו. החוק מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת.

בהמשך לחקיקת החוק הותקנו גם תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח), התשס"ח-2007 המשלימות את הוראות החוק ומאפשרות את יישומן באופן מלא וברור יותר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Hinduism — Euthanasia and Suicide". BBC. 25 באוגוסט 2009. 
  2. ^ "Next: Assisted Suicide for Healthy People". The Huffington Post. 16 ביולי 2009. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2019.